אור ברסלב

חפץ השם· רבי חיים בן עטר

שבת

ברכות

דף ב.

גמרא. כיצד העני וכו' ק"ק באומרו פשט העני את ידו לפנים וכו' ודאי דבחוץ קאי וכן לבע"ה. וא"כ מאי קמ"ל תנא כיצד העני עומד בחוץ וכו' ונראה דקמ"לן דלגבי כל חד אע"ג שמכניס העני הוצאה תחשב לגבי דידיה ולזה קאמר כיצד העני עומד וכו' ובע"ה בפנים וכו' דשני רשויות הן ובזה מחייב בהכנסה כמו בהוצאה. וכזה פירש רש"י. וזה פשוט. ולקמן יתבאר עוד. וק"ל:

שם גמרא. פשט העני את ידו וכו' ק"ק ליפלוג וליתני בדידיה דאם לא עשה העני עקירה מעיקרא ונתן לתוך ידו של בע"ה או דעבד עקירה בפנים והוציא ולא עשה הנחה דשניהם פטורים. וג"כ פשט בע"ה את ידו לחוץ אם לא עשה עקירה בפנים. או שנטל מתוכה ולא עשה הנחה בפנים שניהם פטורים ולמה הוצרך לעשות מציאות אחר לשניהם פטורים ליפלוג וליתני בדידה. וי"ל דלא בעי הנחה ועקירה אלא בהיכא דליתיה לגופיה אלא ידיה כזה שהושיט ידו לא חשבינן להנחה אלא אחר הנחה ממש. מה שא"כ אחר שהוציא את ידו לחוץ אע"ג שלא הניח החפץ מידו כיון דגופו נייח חייב: וכן נמי לגבי עקירה אע"ג שנתן אחר לתוך ידו והכניס חייב כיון שהוא עומד ברה"ר והכניס עקירה היא:

וכן נמי לגבי בע"ה לזה לא קתני דפטור אלא היכא דליתיה לגופיה אלא לידיה ולא עבד עקירה ממש והנחה ממש הוא דהוי שניהם פטורים:

ואחרי כותבי זה מצאתי און לי מדברי הש"ס לקמן ומדברי הפוסקים ז"ל. ובזה נראה לי ליישב מה שהקשיתי לעיל הא דקתני כיצד וכו' והוא דכוונתו הא דקא אמינא לך דבעי עקירה והנחה ביד אחר ולא די לו בהכנסת הרב או בהוצאתו כיון שהעני עומד בחוץ לא חשבינן ליה שעושה מלאכה עד שיניח דאיכא למימר ידו בתר גופו גרירא. וכן נמי לגבי עקירה לא חשבינן לה עקירה אלא א"כ נוטל מיד בע"ה אבל אם נתן בע"ה לתוך ידו חשבינן ליה כאילו נתן ברה"ר ולא עביד העני אלא הנחה וכן נמי לגבי בע"ה אם הוציא בע"ה מה שא"כ אם היה מחוברת לגופו ברה"ר לא בעינן עקירה ולא הנחה לזה קאמר תנא כיצד העני עומד בחוץ ובע"ה בפנים שכל אחד מקומו הוא זה ואם הכניס זה או הוציא זה בעי עקירה והנחה ממש:

כיון שבע"ה עומד בפנים והעני עומד בחוץ דאיכא למימר ידו בתר גופו גרירא. ולפי מה שפירשתי אתי מדוייק נמי הא דקאמר או שנטל מתוכה והוציא דמשמע כיון שנטל והוציא חייב ותו לא בעי מידי להתחייב ודוק:

תוספות ד"ה יציאות וכו' עד סוף דיבור וכו'. ולע"ד נראה שזה דחוק. ונראה לישב דטעמא שהתחיל ביציאות דכל המלאכות האמורות אצל שבת גמרינן להו ממשכן מדסמך וכו' וההוצאה אף על גב דגמרינן לה ממשכן נתפרשה בתורה מה שא"כ שאר מלאכות. וכיון דקרא הוציאה מכלל המלאכות וכתבה בהדייא לזה גם התנא לא פירש ברישא אלא מלאכה מבוארת יותר מכולן והוציאה הכתוב המלאכות ואע"ג דאיכא הבערה הא איכא מן דסבר דללאו יצאת ועוד שיש בה אבות ותולדות בהדי הדדי מלבד ההוצאות שאסרה תורה עקירה והנחה אסרו הם ז"ל עקירה והנחה לחוד. ופשוט:

דף ב:

גמרא. ולטעמיך וכו' עד והא אמר שמואל וכו' לכאורה קשה דקרי לה מאי קרי לה. ודאי פטור ומותר לא קתני. ועוד לדברי רב מתנא למה האריך כ"כ בלשונו לומר בשלמא וכו' לא היה לו לומר אלא פטור ומותר לא קתני:

אכן פשטיה דש"ס כך הוא דאביי ודאי ידע דלא קאמר רב מתנא דלימני אלא פטור אבל אסור ולא פטור ומותר. אכן סבר דגם פטור דרישא פטור אבל אסור דהכי גילה דעתו לבסוף והאמר שמואל וכו' ולזה הקשה שפיר שית סרי הווין. ורב מתנא סבר דליכא מאן דסובר דפטור דרישא פטור אבל אסור. וכוונת אביי היא דלימא נמי פטור דרישא אף אי הוי פטור ומותר כיון דנחת תנא למניינא לימני נמי האי לזה השיב רב מתנא בשלמא פטור דרישא אמרינן פטור ומותר לא קתני. וכיון דלא קתני פטור ומותר במניינא לא מקשינן לימא נמי וכו' מה שא"כ פטור אבל אסור דקתני דכוותה במניינא תרתי סרי הויין ומי גרע מהני פטור אבל אסור דלא קא מני לה אז גילה דעתו אביי דודאי ידע דפטור ומותר לא קתני וטעמו דגם פטור דרישא פטור אבל אסור הוא מדשמואל. ופשוט:

תוספות שם ד"ה והא יציאות קתני וכו' הא דקא אמרו משכחת לה כולהו ביציאות אין שכלי הולמו ופשוט דוחק דבריהם ז"ל. ולע"ד נראה לישב דאמתניתין לא פריך דיכול אני לפרש דיציאות דקאמר איציאות קאמר ולא אהכנסות וה"ק יציאות השבת שתים שהן ארבע בחפץ שהוא לפנים ורוצה להוציאו לחוץ שנים לחיוב ושנים לפיטור ושתים שהן ארבע בחוץ דקתני מילתא אחריתי היא דהיינו חפץ שהוא בחוץ ורוצה להכניסו ולא קאי איציאות ומילי מילי קתני. והארבעה דהוצאה הם הוצאה דעני על ידי עקירה והנחה דחייב או בלא עקירה דפטור והוצאה דבע"ה דכוותה דחיוב ופיטור. והתנא סידר כל עובדי עני לחוד וכל עובדי בע"ה לחוד אע"ג שיש בכל אחד הכנסה והוצאה. ואני יודע שזו הכנסה וזו הוצאה ובש"ס עדיין לא ידע דייקא נמי דקאמר רבינא לקמיה דקא מפרש תנא הכנסות לאלתר מה שא"כ הכא אמתניתין דשבועות דלא קתני פיטור כדקאמר הש"ס תיקשי יציאות תרי הויין. וק"ל:

דף ג.

תוספות ד"ה עקירת גופו וכו'. נראה לרי' וכו'. וממתניתין וכו' הוצרך התוספות לתת טעם דליכא למיפשט ממתניתין דהנחת גופו כהנחת חפץ ולא נתנו טעם נמי אעקירת גופו דליכא למיפשט ממתניתין משום דזה ודאי פשוט שקרוב לומר כשהוציא ידו לחוץ כבר עשה עקירה. ותנא סוף מעשה דעקירה קתני. מה שא"כ הנחה דקתני סוף מעשה דהנחה והוציא לחוץ דמשמע תו לא בעי הנחה ומחייב בהוצאה לבד משמע שפיר דהנחת גופו כהנחת חפץ. לזה הוצרכו התוספות לומר דאף הנחה ליכא למפשט ממתניתין אע"ג דלא קתני אלא והוציא דאיכא לאוקומי שהניח ע"ג קרקע ופשוט הוא דעקירה והנחה בעיא ואע"ג דלא קאמר אלא והוציא כוונתו הוצאה והנחה. ופשוט: שם בא"ד דאיכא לאוקומי וכו'. ולפי מה שכתבתי לעיל בד"ה פשט העני את ידו וכו' והוכחתי שם ממתניתין דהעני לא בעי עקירה ולא הנחה בחוץ ועקירת גופו כעקירת חפץ וכו' לא ידע מזה רב. ואחר דברי רבי אתיא מתניתין מדויקת. ואפילו את"ל דרב הרגיש בקושייתינו שהכריחתנו לומר דלא בעי עקירה ולא הנחה במקומו אפשר לומר דרב לא חש לאותה קושיא דאיפשר דהוי איזה ראיה ממקום אחר להפך מבוארת. אי נמי רב הכי סבר ממתני' דעקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו מכח קושייתינו. דליפלוג וליתני בדידה ורצה לידע טעם מרבו מאי שנא ידו מגופו לזה בעא מיניה בעיא טעמא ולפי זה לא צריכנא לדברי התוספות ז"ל שאמרו דאיכא לאוקומי מתניתין שהניח ע"ג קרקע. דאמרינן לעולם שפיר ידע רב דמתניתין אפילו לא הניח וטעמא דבעי מרבי דאיפשר דאיכא מתניתין דמבוארת ביותר בדין עקירת גופו וכו' ולאולופיה טעמא מאי שנא ידו מגופו. ודוק:

דף ד.

תוספות ד"ה והא בעינן וכו' ועוד אומר ר"י דאל יצא איש ממקומו וכו' עכ"ל. ולפי זה אע"ג דאל יצא איש ממקומו ליכא למשמע מינה אלא עקירה היא דבעיא מקום ד' על ד' אפילו הכי אמרינן שפיר דלא שנא עקירה לא שנא הנחה כיון דבעקירה בעינן ד' על ד' הוא הדין הנחה. ועל זה אמר הש"ס והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבע. ולזה תירץ רבא הא מני רבי עקיבא היא דלא הצריך בהנחה ד' על ד' ולא שנא עקירה ולא שנא הנחה דזה נמי סובר הש"ס דלא שנא דקאמר והא בעינן וכו' הכי נמי קאמר רבה כיון דבהנחה לא בעינן ד' על ד' הוא הדין עקירה ודחה הש"ס ודילמא הנחה וכו' פי' דסבר רבי עקיבא דלא אמרינן דבעינן ד' על ד' אלא בעקירה דדרשינ מאל יצא. אבל בהנחה לא אמרינן בה דהוא הדין. ולא שנא. זהו כוונת הש"ס לסברת ר"י. ופשוט:

שם תוספות ד"ה אבל למטה מעשרה וכו' כשהחפץ בידו של עני או של בע"ה לא שייך וכו' פירוש כשהחפץ בידו של עני כשהכניס ידו לפנים או בידו של בע"ה כשהוציא ידו לחוץ עם החפץ לא שייך קלוטה והטעם דידו בתר גופו גרירא. אבל כשנותן לתוך ידו של בע"ה או כשנותן לתוך ידו של עני אז שייך קלוטה אפי' ביד אע"ג כשנותן בע"ה לעני או עני ליד בע"ה אין מפסיק אויר בין ידיהם להיות החפץ קלוט באויר אפי' הכי חייב וכשיצא מיד העני בין באויר בין לתוך ידו של בע"ה אמרינן שפיר קלוט' כמי שהונח'. ופשוט:

שם בא"ד דהא כשנותן בע"ה לתוך ידו והוציא לא מיחייב. ק"ק משמע דמרישא דמתניתין דקתני או שנטל בע"ה מתוכה דפטור אין ראיה שלזה הוצרכו להביא מסיפא דונתן בע"ה לתוכה ומה גם דהכא בהנחה עסקינן דקתני מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע ומדמהדר התוס' להביא ראיה מעיקרא משמע דמהנחה דכוותה דבמתניתין אין ראיה. ולא ידעתי למה. והנראה לע"ד דודאי אין הכי נמי וטעמא משום דבנתן בע"ה לתוך ידו של עני. שייך יותר למימר קלוטה מהכניס העני ידו לפנים ונטל בע"ה מתוכה דלגבי הנחה כיון שהחפץ היה בחוץ והכניסו בתוך ידו וידו בתר גופו גרירא. לא שייך קלוטה. מה שא"כ כשנותן בע"ה ליד העני והוציא שהחפץ שם היה ושם נמצא כשהוציא הייתי אומר דאמרינן קלוטה כמי שהונחה לזה אמרו התוספות דהא כשנותן בע"ה ריבותא דאפילו בנדון זה ששייך לומר יותר קלוטה ששם קבלה אפ"ה לא אמרינן ומכ"ש לגבי הנחה. וק"ל:

שם תוספות ד"ה דאמרינן קלוטה כמי שהונחה וכו'. ואם היינו אומרים הא דקאמר לעיל רבי עקיבא סבר וכו' מדברי רבה אתי שפיר. אך אין ראיה שיהיה מדברי רבה ואני אומר דזה אי אפשר לאומרו. דמקשה אהא דקאמר רבה ורבנן סברי וכו' דלפי זה מאי קא מתרץ הש"ס בתר דאיבעיא הדר פשטה דסבר רבי עקיבא קלוטה וכו' מה מועיל תירוץ זה אף אנן ידעינן דסבר כן רבי עקיבא לכל הפירושים והכי הוה ליה למימר הדר איפשיטא ליה דסברי רבנן קלוטה לאו כמי שהונחה. אי נמי רבי עקיבא הוא דסבר קלוטה כמי שהונחה ואז היינו אומרים דוק מינה דרבנן סברי קלוטה כמי שהונחה ומדקאמר דסבר רבי עקיבא קלוטה וכו' משמע דעלה קאמר למימרא. ופשוט:

דף ד:

גמרא. הא לא קשיא בתר דאיבעיא הדר איפשיטא ליה דסבר רבי עקיבא וכו' ק"ק דקרי לה מאי קרי לה:

והמתרץ נמי דמשמע מדבריו דבדרך דחייה קאמר בתר דבעי וכו' והלא תלמוד ערוך לקמן בהזורק גבי בעיא דרבא אמר רב יוסף וכו' הא מילתא פשטה רב המנונא מדתניא ברה"ר עצמה דמשמע בקלוטה פליגי:

וי"ל כיון דאיכא התם לקמן סברא אחרת דקאמרה מחייב רבי עקיבא אפילו למעלה מעשרה ורשות הרבים עצמה דקאמר להודיעך כוחן דרבנן אפשר אע"ג דפשטה נהליה רב יוסף מדתניא רה"ר עצמה כיון דאיכא לדחות להודיעך כוחן דרבנ נימא דלא קיבלה רבה. והכי קאמר הש"ס הכא למימרא דפשיטא ליה לרבה וכו' והא מיבעיא לי והאותו פשיטות דלקמן יכול הדוחה לדחות להודיעך כוחן דרבנן. וסיים הש"ס למילתיה ואמר הא לא קשיא דאמרינן בתר דאיבעיא וכו' אבל הקושיא היא ודילמא הנחה הוא דלא בעי וכו':

אי נמי יש לומר דהש"ס דחה בתר דאיבעיא הדר פשטה. ופשוט:

שם גמרא. ודילמא הנחה וכו' ק"ק מאי שנא עקירה מהנחה. וי"ל דאין הכי נמי אילו לא הוזכרה עקירה בדברי רבי עקיבא אלא הנחה אפשר דהיינו אומרים לא שנא מה שא"כ השתא דקתני תרוייהו ולא קא מחייב אלא חדא משמע דלגבי עקירה בעינן מקום ד' על ד' וטעמא דנקט לה בלשון ודילמא כיון דיכול לדחות דרבי עקיבא לא מחייב אתולדה במקום אב לזה קאמר ודילמא. מאן לימא לך דרבי עקיבא לא מחייב אתולדה במקום אב. ולזה כיון רש"י ז"ל בפירושו. ומה שהקשו עליו התוספות ע"ה במקומו אישבנו בס"ד: שם רש"י ד"ה זרק מתחלת וכו' טעמו דמדקאמר זרק סתם ולא קאמר מאיזה מקום זרק מרה"י לרה"ר או איפכא משמע דהחיוב הוא בזריקה לחודה בלא הוצאה מרשות לרשות והיינו ארבע אמות ברה"ר. ועוד דהוי דומיא דמתניתין דאפילו ברה"י לא בעינן מקום ד'. ובמה שאבאר לקמן בס"ד יתבאר ביתר שאת. ופשוט:

שם רש"י ד"ה שדי נופו וכו' משמע מדבריו דכוונת הש"ס למימר אליבא דכולי עלמא בעינן מקום ד' אפילו ברה"י וטעמו דאי לא תימא הכי דברשות היחיד לא בעינן ד' אימא דרב יוסף דאמר ר' היא היינו אפילו אחרי דברי אביי וקסבר בדברי ר' כיון דברה"י לא בעינן ד' הוא הדין רה"ר ורה"י שאינו מקורה:

ורה"ר שוים הם דמהני בהו זיז. ולא אוקמה רב יוסף אפילו אליבא דרבנן משום דיכול הדוחה לדחות דפליגי עליה רבנן אפילו אי הוה בעיקרו ד'. ולזה הוה ליה להש"ס לדחות ודילמא ברה"י הוא דלא קא בעי ר' ד' אבל ברה"ר בעי מקום ד'. לזה פירש רש"י ז"ל דכונת הש"ס דאפילו ברה"י בעינן מקום ד' ואם תאמר הוה ליה לרש"י ז"ל לפרש הכי דרבי סבר שדינן וכו' ליקרא רה"י ורבנן סברי וכו' והדבר שקול שיכול אני לומר דגם ברה"י בעינן ד' ואי מכאן ראיה לרבי היא דקאמר רב יוסף. וי"ל דס" לרש"י ז"ל דאין סברא לומר דשדינן נופו בתר עיקרו ליקרא רה"י. ואם הכניס לתוכה מרה"ר חייב דעיקר החיוב בהכנסה והוצאה ממש וליכא למימר זה אלא לגירסת דכולי עלמא לא פליגי וכו' דמוכרח לומר הכי. משא"כ לגרסתינו ועוד דאי לא תימא הכי הוי משתמע מהש"ס דלא דחי דברי רב יוסף כל עיקר. ועדיין יוצדק דבריו. ואין בדחיית הש"ס סתירה לדברי רב יוסף כהא דלקמן דקאמר הא אמר עלה רב ושמואל דבזה הוי ממש סתירה לדברי רב יוסף. לזה פירש רש"י ז"ל שדינן נופו וכו' והוי כמונח על גבי מקום ד' דכוונת הש"ס לומר דסבר ר' דבעינן מקום ד' אפילו ברה"י הפך דברי רב יוסף ממש והיינו דרך הש"ס לקמן דאפי' ברה"י בעינן ארבע וכולי עלמא כרב חסדא. והיינו ללישנא קמא דדייק גבן. וק"ל:

שם תוספות ד"ה ודילמא וכו' פירש רש"י וכו' וקשה ודילמא וכו' עד מנא לן דלא מחייב שתים. ונראה לעד"ן דאין בזה שום קושיא לפירש"י דמה דקא אמרי דילמא משום דלא מחייב רבי עקיבא תולדה במקום אב. היא היא כוונת הש"ס דקאמר ודילמא כיון דאיכא לדחות דטעמא דרבי עקיבא משום דלא מחייב אתולדה במקום אב דאי לאו הכי הוה ליה להש"ס להקשות תינח הנחה אבל עקירה לא דלא מחייב תרתי רבי עקיבא. ומדקאמר לה בלשון ודילמא משמע דיכול לדחות והיינו דחיית דלא מחייב תולדה במקום אב. ואין לומר דבאומרו לא מחייב תולדה במקום אב תו לא מצי הש"ס לדחות ודילמא. דהא לקמן כדבעא רב יוסף למימר אנן אדרבי יהודה מתנינן לה הוצרך להביא כמה ראיות לברר דרבי יהודה מחייב תולדה במקום אב דמסברא לא מצי למימר לה הכי נמי הכא מסברא לא מצי למימר דרבי עקיבא לא מחייב אתולדה במקום אב לזה קאמר הש"ס ודילמא סובר רבי עקיבא דבעקירה בעינן מקום ד'. ומה שהוקשו מלקמן דקאמר מחייב סתם והוא תרתי לא קשה מידי. דמשם ראייה דהוצרך שמואל לומר מחייב היה רבי ששמע מפיו שחייב תרתי אע"ג דמחייב דקאמר סתם לא משתמע מינה אלא חדא הוא שמע מרבי דמחייב תרתי דאי לאו הכי אי אפשר לפרש במחייב אלא חדא מן הסתם. ופשוט:

שם בא"ד ונראה לפרש וכו' עד סוף דיבור. תימא הא דקאמרו התוספות דפריך הא עקירה בעי דילפינן ממשכן לפי מה שכתבו לקמן דסבר רב יוסף דכיון דאיכא זיז לא שנא אי אמרינן דקושיית הש"ס היא דעקירה בעינן מקום ארבע מתיבתן. אי נמי מקרא דאל יוציא דבעינן מקום ארבע. וכמו שפי' לעיל מקומו של חפץ ארבע מה חידש רב יוסף בזה קושיית הש"ס עדיין במקומה מונחת. דקושיית הש"ס היא דבעינן ארבע בעקירה והזיז לא הוה מקום ארבע על ד' וצ"ע וכל מה שיש לישב כאן הוא דוחק: שם תוספות ד"ה אלא אמר רב יוסף. קשה לרשב"א וכו' הקשה בעל קיקיון דיונה אימא אחר מסקנת הש"ס דבעינן ארבע על ארבע וידו של אדם חשובה וכו' והעלה הדבר בצ"ע. ואני אומר דאדרבא אילו תירץ ר"ת הכי דמסקנת רבה ורב יוסף דלקמן בפרק בתרא דעירובין הפך דבריהם דהכא היה משמע דאי איפשר להתיישב בענין אחר אם לא שנאמר שחזרו מדבריהם ואז אדרבא היינו מקשים לר"ת מי הכריחו לר"ת לזה הוה ליה ליישב כמו שיישב השתא אחר האמת. ויבואו דבריהם דהכא מכוונים עם דבריהם דעירובין. לזה תירץ ר"ת הכי לרבותא דאע"ג דסברי מחשבתו משוייא ליה מקום לא מהני להוא מידי לישובא דמתניתין והוצרכו להעמיד המשנה כתנאי. ודברי בעל הקיקיון מעיקרא לא נהירי לי. וק"ל:

שם תוספות ד"ה זרק ונח על גבי זיז וכו'. עד פריך שפיר לפי זה משמע דאחר האמת רבי הוא דקאמר רב יוסף היינו ברייתא דמרה"ר לרה"ר ורשות היחיד באמצע. וקשה לפי זה מה היה סובר רב יוסף במשנה דזרק ונח על גבי זיז כל שהוא דממשע דרבי בעי זיז. ומברייתא דמרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע משמע דסבר רבי קלוטה כמי שהונחה דמיא ולא בעינן זיז. ואי סובר רב יוסף במשנה כדאביי באילן העומד וכו' קשה בין לפי' רש"י ז"ל דאפילו ברה"י בעינן מקום ד' אליבא דכ"ע. בין לפי' התוספות דדוקא ברה"י לא בעינן ד' אבל ברה"ר בעינן מקום ד' על ד' הן אמת דמהברייתא דמרה"ר לרה"ר ורשות היחיד באמצע לא קשיא דהתם נמי ברה"י הוא דלא בעי מקום ד' כדדייק ורה"י באמצע. אבל קשה תינח ברשות היחיד לא בעינן ד' אבל ברה"ר בין לפי' רש"י ז"ל בין לפי' התוספות אליבא דכ"ע בעינן מקום ד' על ד'. ורב יוסף דקרי לה מאי קרי לה. והש"ס פריך שפיר אלא דאפילו ברה"י סתם לא מתוקמא אלא במקורה אלא רב יוסף מאי קארי לה דבשלמא קושיית הש"ס דרב ושמואל דאמרו לא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה. אמרינן דרב יוסף לא סבר להא דרב ושמואל אע"ג דרבי הוא. אי נמי לא שמיע ליה הא דרב ושמואל וכד שמיע ליה הדר ביה מרבי היא. אלא קושייתינו הראשונה במקומה עומדת מעיקרא מאי קסבר רב יוסף. וי"ל דאמרינן דסבר רב יוסף כפי' רשב"א שהביא התוספות לקמן דרב חסדא דקאמר לא בעינן מקום ד' על ד' אפילו ברה"ר וכולי עלמא כרב חסדא. ואיידי דנקט רב חסדא רשות היחיד דבהכרח לאשמועינן עולה עד לרקיע נקט נמי הש"ס בסברת רבי ורבנן רשות היחיד ולעולם לא בעינן ד' בין ברה"י בין ברשות הרבים. וטעמא דנקט בברייתא מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע רבותא רבנן דאפי' ברה"י דעולה עד לרקיע לא אמרינן קלוטה. ועוד י"ל דלא סבר לה רב יוסף כאביי במשנה דזיז ומאי קשה לן ברייתא דלא בעיא זיז עם משנה דבעיא זיזי. לעולם דאפילו בלא זיז מחייב רבי דסבר קלוטה כמי שהונחה והא דנקט במשנה זיז להודיעך כוחן דרבנן דאפילו איכא זיז לא מהני ובעינן מקום ד' על ד'. וק"ל:

שם בא"ד אבל קשה וכו' עד י"ל וכו'. לפי מה שפירשתי לסברת רש"י ז"ל דקושיית הש"ס אדרבא היא מדלא קא מחייב תרתי ולא אשכחן דר' עקיבא לא מחייב אתולדה במקום אב לא קשה ולא מידי דקושטא הוא דסבר רב יוסף כפי האמת דרבי לא מחייב אתולדה במקום אב כדאיתא במסקנא דלקמן דרב יוסף הוא דאמר לא מחייב רבי וכו' ובזה שפיר אמרינן דרבי הוא דקאמר רב יוסף היינו ברייתא דמרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע אף בלא דברי רב יהודה ולא תיקשי ליה תינח הנחה כיון דלא מחייב ר' אתולדה במקום אב. והש"ס שהביא מימרא דרב יהודה נראה כיון שנתגלה לנו מדברי רבי עקיבא שיש הפרש בין עקירה להנחה הוצרך הש"ס לשלול אותה בדברי רב יהודה. ולרב יוסף לא סבירא ליה זה. ולעולם רב יוסף לא מכח דברי רב יהודה קאמר לה למילתיה. ופשוט:

שם בא"ד וי"ל דסבר רב יוסף דדוקא אקלוטה דרבי עקיבא וכו' לפי זה רבי היא דקאמר רב יוסף היינו מתני' בזרק ונח ע"ג זיז. והשתא אמרינן דסבר כברייתא דזרק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע דלא בעינן אפילו כל שהוא כרב ושמואל דאמרו תרווייהו הכא ברה"י מקורה דאמרינן ביתא וכו' אבל ברה"ר אי נמי ברה"י שאינו מקורה על כל פנים בעינן זיז כל שהוא והיינו מתניתין דהצריכה ידו של עני ושל בעל הבית ולפי זה הא דנקט במתני' זיז לעיכובא היא לסברת רבי. ופשוט:

שם בא"ד אבל ארבי דבעי וכו'. עד כמו בהנחה. קשה קצת השתא לסברת רבי דאפילו בהנחה בעי זיז כל שהוא. אמרינן בעקירה נמי סגי בזיז כל שהוא לסברת רבי עקיבא דלא בעי מידי בהנחה אינו מן הדין דבעקירה סגי בזיז כל שהוא. והיינו מתני' דקתני לתוך ידו. ואין לומר דאין הכי נמי אלא דרבה סבר קלוטה כמי שהונחה בין לגבי עקירה בין לגבי הנחה. ומתני' דקתני ידו הוא הדין אם יצא החפץ מיד המכניס או מיד המוציא בעודו באויר חייב. אלא לאפוקי בעודו ביד המכניס או ביד המוציא דלא מחייב מטעם קלוטה דלפי זה למה דחה הש"ס דברי רבה לימא דמתניתין דקתני ידו לעיכובא בחיובא לגבי עקירה דבעי כל שהוא ומהאי טעמא נמי הוא דלא קתני רבי עקיבא מחייב תרתי כיון דלגבי עקירה בעי כל שהוא:

אכן י"ל לסברת רבי דקא בעי זיז אלמא דמחשיב ליה וכיון דמחשיב ליה סגי נמי בעקירה מה שאין כן לסברת רבי עקיבא לא אשכחן דמחשיב ליה לכל שהוא. ובזה מקשה הש"ס לדברי רבה תינח מה שא"כ לדברי רב יוסף. אכן מה שהקשיתי לעיל כיון דעיקר קושיית הש"ס לסברת רבה היא מקרא דאל יצא איש ממקומו. אי נמי מתיבתן דמסתמא הוו ד' על ד' מאי קא מתרץ רב יוסף הלא אין בזיז ארבע על ארבע: ונ"ל בדוחק כיון דמחשיב ליה רבי לזיז. אמרינן דמקומו של חפץ הוי כל שהוא וחשוב כארבע על ארבע. וזה דוחק. ואין להאריך. גם מה שכתבו התוספות. ומיהו לתלמודא בסמוך וכו' כמעט נראה לפי דבריהם דרב יוסף לא ישיב מידי לקושיית הש"ס. דקושיית הש"ס היא תינח הנחה וכו' דמדין הנחה לא שמעינן עקירה ולפי רב יוסף מדין הנחה שמעינן עקירה ודילמא לא קא חשיב רבי זיז אלא לגבי הנחה ולא לגבי עקירה:

ונ"ל באופן אחר דטעמא דרב יוסף דלא מוקי מתניתין כרבה דסבר דלסברת מאן דאמר קלוטה כמי שהונחה כשמכניס העני את ידו לפנים. או כשמוציא בע"ה את ידו לחוץ מחייב אף שלא הונחה כיון שקלוטה באויר ומתניתין קתני פטור דמשמע דלא סברא כמאן דאמר קלוטה וכו' ובעי הנחה ע"ג משהו. לזה הוצרך לאוקומה כרבי דבעי זיז כל שהוא ולא סבר קלוטה כמי שהונחה אלא במקורה. ומה שכתבו התוספות לעיל בד"ה אבל למטה מעשרה וכו' היינו לסברת רבה ולרב יוסף לא סבירא ליה וזה דוחק קצת. דאמרינן טעמיה דרב יוסף דלא קאמר כרבה לאו מכח קושיית הש"ס. וכל זה לדבריהם ז"ל אבל לפירוש רש"י ז"ל לא קשה ולא מידי בין אי בעית למימר דרבי היא דקאמר ר"י ההיא בזיז. בין אי בעית למימר ההיא דמרשות הרבים וכו' לא קשה מידי כמו שפירשתי לעיל. וק"ל:

שם בא"ד ולרבינו תם דגריס וכו' עד אלה הדברים. דבריהם ז"ל דחוקים בעיני. חדא דאמרינן דרב יוסף לא ידע ברייתא דדברי' הדברי' והוא הוא סיני: דאי הוה ידע לה לא היה מסכים לדברי רב יהודה אמר שמואל דמחייב היה רבי שתים וממילא הדרא קושיא לדוכתין תינח הנחה וכו' ומה גם לגירסת רבינו תם הוא עצמו יתיב וקא קשיא ליה מינה. ואף לגירסת הש"ס מדקאמר אתון וכו' משמע דידע לה ודוחק לומר שאח"כ נתחדשה לו ועוד לפי זה דברי רב יוסף אחר האמת הם דחויים מברייתא. דדברים הדברים. ועוד אדרבא הו"ל להש"ס להקשות מברייתא דדברים הדברים. ולסתור דברי רב יוסף מלדחות מרב ושמואל דאמרי תרוייהו וכו' דיכולין אנו לומר לא סבר כוותייהו. מה שא"כ ברייתא דדברים הדברים דליכא לתרוצי מידי. ודבריו דחויים. וק"ל. עיין בדיבור הסמוך לזה:

שם בא"ד ולגירסת רבינו תם נראה עד סוף דיבור השתא לפי מה שתירצו התוספות קושיית רב יוסף לגירסתיה משמע דיכולין אנו לומר דפליג רב יוסף אדשמואל דאמר מחייב היה וכו' וקשה יותר היה לו להש"ס לדחות דברי רב יוסף בעדיפות יותר בדרך קושיא דדברים הדברים דלא מחייב רבי אלא חדא מה שא"כ השתא דדחי ליה מרב ושמואל דלרב יוסף אינה דחוייה ולא חשיב לה כי היכי דפליג אדשמואל דמחייב היה. בשלמא לפירוש רש"י דהא דמקשה הש"ס לסברת רבה הוא מדקתני רבי עקיבא במילתיה תרתי הכנסה והוצאה ולא קא מחייב אלא חדא תינח דלא מצי להקשות מברייתא דדברים הדברים דקושיית הש"ס מדלא מחייב תרתי ליתא כיון דטעמו משום דלא מחייב אתולדה במקום אב מדברים הדברים ולא שנא עקירה ולא שנא הנחה. ומה שפירשתי נמי לעיל שסובר הש"ס כיון שנתגלה לנו מדברי רבי עקיבא שיש הפרש בין עקירה להנחה דלפי זה אף אי אמרת דרבי לא מחייב אתולדה במקום אב עדיין יקשה הש"ס תינח הנחה וכו' מנא לך דטעמו הוא משום דלא מחייב וכו' לא קשה דיותר היא אלימא דחיית רב ושמואל משידחה כיון שנתגלה לנו מדברי רבי עקיבא דהנחה גרועה הכי נמי נימא לסברת רבי וכו' ולרב יוסף לדידיה בין הכי ובין הכי לא קשה ולא מידי משא"כ לדבריהם ז"ל אילו היה מקשה הש"ס מברייתא דדברים הדברים היו דברי רב יוסף דחוים מעיקרם מה שא"כ השתא דלדידיה לא קשה ולא מידי אלא דחוייה בעלמא דלא סבר לה. ויש ליישב בדוחק קצת. ודוק:

שם תוספות ד"ה באילן העומד ברה"י וכו'. הכא בשמעתין וכו' עד ורבנן סברי לא אמרינן שדו נופו כל זה לדידהו דגרסי לקמן כולי עלמא כרב חסדא בין לסברת רבי בין לסברת רבנן ברה"י לא בעינן ד' ולפי זה אתייא מסקנת סוגיא דהכא הפך סוגיא דלקמן. דמהכא משמע לפי דחיית הש"ס ואחר המסקנא דעל כל פנים בעינן מקום ארבע בין ברה"י בין ברה"ר ולקמן מדמהדר הש"ס להעמיד דברי רב חסדא אליבא דכולי עלמא משמע דסובר הש"ס דברה"ר לא בעינן מקום ארבע וזה הפך סוגיא דהכא. והוא דוחק. מה שא"כ לפירוש רש"י ז"ל אתיא סוגיא דהכא כההיא דלקמן דאפי' ברה"י בעינן מקום ארבע בין להכא בין התם והדברים מכוונים. והעיקר אצלי כפירוש רש"י ז"ל וכ"ע דלא כרב חסדא ולקמן יתבאר בהכרחות ברורות ותו לא מידי. ודוק: שם בא"ד ומשני דברה"י כולי עלמא לא פליגי כדרב חסדא וכו' דרב חסדא וכו' וחשיב מקום ארבע ורבנן סברי וכו'. עכ"ל:

קשה מהיכא מצו למימר הכי אף אי אמרת דכוונת דבריהם מר סבר שדינן וכו' ליקרא רה"י. ומר סבר לא שדינן. אימא עכ"פ בעינן מקום ארבע. ועוד לקמן דף ח' כתבו הם עצמם בד"ה אמר אביי וז"ל דלפי שינוייא דאביי משמע דלא שייכא פלוגתייהו בדרב חסדא וכו' עכ"ל. משמע דעדיין אני יכול לומר אחר דברי אביי הפך דברי רב חסדא ומהכא משמע דכ"ע כרב חסדא:

והנל"ד דהא דקא אמרו התוספות הכא דכולי עלמא לא בעינן מקום ארבע וכשאין בעיקרו ארבע פליגי. לאו בהכרח קא אמרו לה דודאי עדיין יכול אני לומר דכולי עלמא דלא כרב חסדא וביש בעיקרו ארבעה פליגי אלא כוונת הדוחה. דלקמן קא מפרשי שדחה דכ"ע כרב חסדא ולאו כרבי דוקא והדוחה לאו בהכרח קאמר לה. ולזה הוקשו התוספות לקמן כיון דלפי דחייה זו לא שייכא פלוגתייהו בדרב חסדא ואין הכרח לומר דלא בעי מקום ארבע אלא שהדוחה קא דחי איפשר דאתי רב אפי' אליבא דכ"ע. א"כ טפי ניחא לי למימר וכו'. ע"ש. וזה הדרך עצמו שדחה רש"י ז"ל כמו שפירשתי לעיל בד"ה שדי נופו וכו'. ולקמן בס"ד יתבאר במקומו. וק"ל:

שם בא"ד אבל קשה אמאי לא מוקי לה באילן העומד כולו ברה"ר וכו' כל זה אינו אלא לדידהו דגרסי דכ"ע כרב חסדא. ואביי בעי לאוקומי רב חסדא ככ"ע אבל לפירוש רש"י ז"ל דאביי דחי דרב חסדא דלא כמאן מוכרח לאוקומה באילן העומד ברה"י. וכוונתו לומר אפי' ברה"י בעינן מקום ארבע בין לרבי בין לרבנן. ופלוגתייהו בשדי נופו וכו'. ומכאן נמי ראיה למה שפירשתי לעיל דהא דקאמר כ"ע כרב חסדא לאו בהכרח קאמר לה דאי לא תימא הכי מאי קא מקשו התוספות לוקמה כולו ברה"ר דאז לא משתמע דסברי רבי ורבנן דברה"י לא בעינן מקום ארבע ואביי כוונתו לומר דברה"י לא בעינן כר"ח אבל לפי מה שפירשתי דלאו בהכרח קאמר דכולי עלמא כר"ח. אלא בתורת דחייה דיכול לאוקמה דרב חסדא אליבא דכולי עלמא לזה פריך התוספות שפיר לוקמה כולו ברה"ר וברשות היחיד אמרינן בתורת דחייה דכולי עלמא סברי כר"ח. ופשוט:

דף ה.

גמרא. אלא אמר רבי זירא וכו' ק"ק דקרי לה מאי קרי לה כיו דלדידיה נמי תיקשה תינח הנחה וכו'. וא"כ הוה יה לאוקומה כרבי דזיז. וכי תימא דסובר בההיא דרבי כמו שדחה הש"ס זה דוחק. דבשלמא אי הוה סובר רבי זירא דליכא מאן דסובר דלא בעינן מקום ארבע תינח. אבל השתא דסובר דאיכא אחרים דסברי דלא בעינן מקום ארבע לוקמה כרבי ודחיית אביי אינה דחייה דגם לדידיה דמוקמה כאחרים קא דחי הש"ס דפשיט כנפיה. לכאורה יש לדחות דרבי זירא שקל בפלס דדחיית אביי דחייה ודחיית הש"ס דפשיט אינה דחייה. אבל הנראה נכון הוא דסבר רבי זירא דליכא לאוקמה כרבי ולמימר דחיית אביי אינה דחייה כשם דלא חשיב רבי זירא דדחיי' הש"ס. דדילמא פשיט כנפיה וכו' משום שהוקשה לו לרבי זירא אע"ג דמה שהוקשה לסברת רבה דמוקמה כרבי עקיבא מדלא קתני מחייב תרתי לא קשה סברת רב יוס דקסבר רבי הוא ההיא מתניתין דזיז דלא מצי מימר מחייב תרתי משום דליכא אלא חדא עקירה והנחה. אבל קשה הוה ליה לרבי לאשמועינן דלא בעינן מקום ארבע בין בעקירה בין בהנחה. כיון דלא נחת לאשמועינן אלא האי דינא דלא בעינן מקום ארבע הוה ליה לאשמועינן עקירה והנחה ומדלא אשמועינן אלא הנחה אמרינן דוקא הנחה לזה בחר לאוקמה כאחרים. כיון דעיקר דבריהם דאחרים אינו לענין דלא בעינן מקום ארבע אע"ג שאין מובן משם אלא הנחה שפיר אמרינן דלא שנא עקירה. והא דלא קאמר לה משום דאינה במציאות בעיקר הדין דקא עסיק ביה. ואין הכי נמי דלא בעינן ביה נמי מקום ארבע. ודע לך שכל דחיות הש"ס לא מותבינן מינייהו לאמורא באמור לו דקרי לה מאי קרי לה ובדחיית הש"ס אינה נסתרת סברתו כיון דתנא דמתניתין ודאי סבר דלא בעינן מקום ארבע מאן לימא לן שדחייה זו אמיתית דתיקשא לך מתניתין כמאן אימא הכי ולא תקשי אלא ודאי שהש"ס אין הכי נמי אי לא הוות אוקמתא דרבינא הוה מוקמינן מתני' כאוקמתא דחד מהני אמוראי. וק"ל:

גמרא שם והנחה עצמה וכו' ק"ק מעיקרא דקרי לה מאי קרי לה כיון דברייתא לא קתני ידו אלא קבל יכול אני לומר דקבל היינו באופן המועיל לחיובי' וכגון פשיט כנפיה. וא"כ מאי קא מייתי ראייה מברייתא למתני' דלא בעינן מקום ארבע כמעט אין ראייה כלל. ונראה דסובר רבי זירא דאי תימא הכי דבעינן פשיט כנפיה ליפלוג וליתני בדידה בד"א דפשיט כנפיה אבל אי לא פשיט כנפיה אף שעמד במקומו וקבל פטור. ועוד י"ל דסובר רבי זירא דאי אמרינן דלסברת אחרים בעינן מקום ארבע אי בשעת זריקה לא הוי סוף הנחה במקום ארבע כגון שהיה עומד המקבל במקום פחות מארבע על ארבע אע"ג דביני ביני אחר שיצתה מידו בא אחר ופשט כנפיה וקבלה לא השלים המקום לארבע פטור הזורק דאי לא הוי השני היתה נחה במקום פחות מארבע והא למה זה דומה לשנים שעשאוה פטורים וא"כ ליפלוג וליתני בדידה בד"א שהיה עומד המקבל במקום ארבע אבל אם לא היה עומד במקום ארבע אף שעמד במקומו וקבל פטור ומדמהדר לנעקר משמע דבעומד ליכא שום צד פיטור. וכי תימא דאין הכי נמי והכא במאי עסקינן דפשיט כנפיה מעיקרא דהני מילי דאמרינן אם היה עומד במקום פחות מארבע אף שפשט כנפיה דפטור היינו אם פשט כנפיה אחר שיצתה מידו אבל אי מקודם שיצתה מידו הוה פשיט כנפיה אע"ג דהוי עומד בפחות מארבע חייב. והכי נמי אמרינן דהכא במאי עסקינן דפשיט כנפיה מעיקרא. עדיין תיקשה ליפלוג וליתני בדידה בד"א דפשיט כנפיה מעיקרא וכו' ומדקא מהדר לנעקר ממקומו משמע דבעומד ליכא שום היתר והרי יכול ליפטר אף בעומד במקומו אלא פשיט כנפיה מעיקרא. אבל אי אמרינן דלא בעינן מקום ד' על ד' לא קשה ולא מידי דהש"ס דחה הכא במאי עסקינן דהוה פשיט כנפיה וכו' ודחיות דרבי זירא דליפלוג וליתני בדידה לא סבר להו הש"ס. וסבר ביותר חידוש הוא דאע"ג דפשיט כנפיה מעיקרא פטור אם נעקר ממקומו. ודוק: גמרא שם מתניתין נמי כגון שקבל בטרסקל הוה מצי למימר נדון עצמו דפשוט כנפיה. וטעמו דיותר צודק טרסקל במלת ידו דקתני מתניתין דטרסקל היינו ממש ידו. שכללות הטרסקל בידו מה שא"כ הכנף שאין כללותו בתוך ידו ואינו אוחזו אלא משני ראשיו מה שא"כ ברייתא דלא קתני ידו אלא קבל סתם אמרינן דקבל בכנפיה. ופשוט: גמרא שם. והא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא דוקא שנאמרת המימרא בתרי לישני דאם נאמרה בסגנון אחד. אמרינן תרי אמוראי הוה יתבי קמיה דרבי יוחנן וכל חד אמרה משמיה דרבי יוחנן אבל השתא דהוו תרי לישני משמע דרבי יוחנן אמר להו תרי זימני. לזה קאמר הש"ס והא אמרה חדא זימנא. והן אמת אי לא הוה לן מידי לשנויי הוה מצי הש"ס למימר לעולם לא אמרה רבי יוחנן אלא חדא זימנא ותרי אמוראי נינהו האי אמר לה בהאי לישנא והאי אמר לה בהאי לישנא כדאמר לקמן בסמוך אלא שמצא לאוקומי דרבי יוחנן אמר לתרווייהו וצריכי. וק"ל:

תוספות שם ד"ה כאן למטה מעשרה עד סוף דיבור. ונראה ליישב לתמיהת ר"י דאיתא בסמוך המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ובן עזאי פליג במהלך ומודה במושט וזורק דרך כרמלית או מקום פיטור דחייב והכא אמרינן לעולם דהנחה דמתניתין למטה מעשרה וטרסקל גבוה עשרה או יותר וכגון שהטרסקל עמוק דכי חשבינן משפתו עד לארץ הוי יותר מעשרה. וקרקעיתו למטה מעשרה דהויא הנחה למטה מעשרה ולזה קאמר הש"ס לימא מתניתין דלא כרבי יוסי בר יהודה דתרוייהו למעלה מעשרה. ורבי יוסף בר יהודה קא חשיב ליה רה"י ומתניתין קא חשבה לה רה"ר ולגבי הנחה למטה מעשרה הויא וכגון שהטרסקל עמוק כנזכר:

אכן נראה דודאי התוספות לא נעלם מהם זה. וכוונתם לומר כיון דעכ"פ בעי לאוקומי קרקעית הטרסקל למטה מעשרה כדי דלא תהא הנחה במקום פיטור. ליעביד לכוליה טרסקל נמי למטה מעשרה כי היכי דלא תיהוי כרבי יוסי בר יהודה דרבי יוסי בר יהודה בלמעלה מעשרה קאי ודאי ממתניתין דחוליית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ולתמיהה זו צריכין אנו ליישב דכן דרך הש"ס אעפ"י שדבר ברור הוא לו דמוקמינן מתני' למטה מעשרה והויא כרבי יוסי בר יהודה סבר דילמא רבי אבא דמוקי מתניתין בטרסקל וקתני לה מתניתין טרסקל סתם משמע אפילו למעלה מעשרה לא שנא לזה רצה לגלות סברתו. והיינו דקאמר לימא. אי נמי לגלות לן דלא נטעה אנן לומר דמתניתין דלא כרבי יוסי בר יהודה לזה קאמר לימא לברר הדבר לדידן. וראיתי למורי בעל הקיקיון דיונה ז"ל שתמה על התוספות באומרו שלא ראה שום קושיא כלל. והכא במאי עסקינן שאינו לא למעלה מעשרה ולא למטה מעשרה אלא עשרה מצומצמות:

ואני אחרי קומי מקידה לא ידענא מאי קאמר בעשרה מצומצמות דעל כל פנים הוי או למטה מעשרה או למעלה מעשרה ואי איפשר לומר שנתכוון למה שפירשנו לעיל בטרסקל עמוק דמאי איריא מצומצמות אפי' גבוה מאה אמה כיון דסוף הנחה למטה מעשרה דהוי מקום חיוב. והיה נראה לפרש כוונתו כהאי דאיתא לקמן בהזורק בבעיית רב מרדכי זרק דרך מקום פיטור מהו. ודחי למתניתין דחוליית הבור והסלע במחט דאית לה מורשא ופי' רש"י דבהאי מורשא לא מיעקיר מיניה שם רה"י כיון שגבוה עשרה רובו ככולו בר מההוא מורשא הוה ליה כחורי רה"י. הכא נמי אמרינן הכא דמתני' מיירי במחט ואית לטרסקל מורשא:

ובהביטי אל דברי הסוגיא וראיתי פירוש התוספות ופירוש רבינו זרחיה בעל המאור דלדברי התוספות. בעיית רב מרדכי בכח כחו. דאי כוחו למה סלקה בבעיא הו"ל להש"ס למיפשטה מברייתא דרך סטיו. ולדברי רבינו זרחיה ז"ל בעיית רב מרדכי בדרך מקום פיטור לחוד ולא בעינן לאוקומה בכח כחו והא דלא מיפשט לה מברייתא דדרך סטיו משום דמתניתין דחוליית הבור וכו' עדיפא ליה. ודחיית רב מרדכי במחט ומורשא אינה דחייה כלל. ולא חש התלמוד להשיבו. ובעל קיקיון דיונה דחה דברי התוספות לקמן ובירר לו דרך הרז"ה דדחיית מחט ומורשא אינה מעלה ואינה מורדת. ולפי זה איך יהיה דמוקי סתמא דתלמודא דמתני' במחט ומורשא. והוא עצמו בעל קיקיון דיונה כתב לקמן דלא חשו להשיבו לרב מרדכי דדחיית מורשא ליתא דלא טרח תנא לאשמועינן בכהאי גוונא. ואף לסברת התוספות דחשבי לה דחייה ליכא לישב מידי בזה לתמיהת ר"י דאמרינן כיון דסוף סוף עכ"פ בעינן לאוקומי בלמטה מעשרה מוקמינן לכוליה טרסקל למטה מעשרה ואתי כרבי יוסי בר יהודה. ומה שכתב עוד בעל הקיקיון דיונה מההיא דרבי אלעזר דלקמן דהמוציא משוי למעלה מעשרה דחייב וא"כ מתניתין נמי למעלה מעשרה וחייב. זה אינו דלא דמי מימרא דרבי אלעזר למתני' דהתם דרבי אלעזר דוקא המוציא בגופו שכן משא בני קהת וכמו שכתבו התוספות בסמוך: ותמהני על בעל הקיקיון דיונה שהוא עצמו כתב זה לקמן ודוק. ותו לא מידי: תוספות ד"ה הני מילי היכא דאחשביה. וא"ת ולימא הך ולא האי דלעיל ע"כ: ולע"ד נראה שהטעם הוא אילו לא הוה אמר ההיא קמייתא דידו של אדם חשובה לו. הוה אמינא טעמיה דרבי יוחנן דקאמר זרק ונחה בתוך ידו של חבירו חייב הוא משום דלא בעי מקום ארבע כההיא דאחרים שהביא רבי זירא לעיל לזה קמ"ל האי דלעיל דידו של אדם חשובה לו. ופשוט:

אכן התוספות לא ביררו טעם זה דסבירא להו דמדנקט רבי יוחנן בלישניה לתוך ידו ודאי דלא מטעם דלא בעינן מקום ארבע הוא. דאי לא תימא הכי מאי איריא ידו לזה בחרו להם טעמא אחרינא דהוה אמינא לענין הנחה חשובה ולא לענין עקירה. וק"ל: שם בא"ד דוקא לענין הנחה חשובה וכו' עד סוף דיבור. הקשה בעל קיקיון דיונה דהכי נמי אמרינן דהני מילי דחשובה כארבע על ארבע אע"ג דלא אחשיבה לגבי הנחה ולא לגבי עקירה. ותירץ הוא ז"ל דלגבי עקירה לא משכחת לה דלא איחשביה וזה אינו. והתירוץ הנכון הוא דהני מילי דאמרינן דיש חילוק בין עקירה להנחה דוקא בהיכא דאמרינן דבעינן איחשיבה לידיה אז הוא דיכולין אנו לומר הני מילי דמועיל אי אחשביה לגבי הנחה ולא לגבי עקירה מה שא"כ השתא דאמרינן ידו של אדם חשובה לו מצד עצמה כארבע אמות ודאי דליכא למיטעי דוקא לגבי עקירה. ודוק:

דף ה:

גמרא שם בשלמא לבן עזאי קסבר מהלך כעומד קשה קצת הגע עצמך דמהלך כעומד עכ"פ האי עמידה כעומד לכתף הוי דלצורך המשא קא מהלך. ומדקא פסיק תלמודא כעומד משמע שאין הפרש בעמידה בין לפוש בין לכתף וסמוך לזה אמר רבי יוחנן עמד לפוש פטור לכתף חייב שיש הפרש. וי"ל דלבן עזאי אפי' אי הוה במציאות שסברתו מהלך לאו כעומד אפ"ה לא היה עושה הפרש בין לפוש לכתף. ולזה קאמר הש"ס קסבר מהלך כעומד דבאומרך כעומד תו לא בעינן מידי אפילו לכתף. והשתא קשה מי הכריחו הש"ס למימר דרבנן סברי מהלך לאו כעומד אף את"ל מהלך כעומד. עומד דהכא לכתף הוי ומדקאמר הש"ס כסברת רבנן לאו כעומד דוק מינה אי הוי סברי מהלך כעומד הוו מודים לבן עזאי וכפי זה רבי יוחנן דלא כמאן לא כבן עזאי ולא כרבנן. דלרבנן נמי אם עמד לכתן הוי הפסק ולא פליג בן עזאי אלא בהליכה וי"ל דלסברת רבנן עמידה לכתף אינה עמיד' כלל וכהילוכא דמיא וחשיב לה לאו כעומד. ובירושלמי מצאתי גירסא נכונה וז"ל בן עזאי סבר מהלך כמניח. ורבנן סברי מהלך לאו כמניח ובזה אתי שפיר. וק"ל:

תוספות שם ד"ה בשלמא בן עזאי וכו' דאי משום דמודה בזורק וכו' דאי ידע ליפרוך וכו'. הן אמת דיכול היה לדחות זה דיש הפרש בין הילוכא לאוירא דההילוך אע"ג שאינו כעומד הוי הפסק. מה שא"כ זריקה והראיה מדלא פריך הש"ס ממתניתין דחולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה וכו' דאע"ג דמפסיק מקום פיטור חייב אלא ודאי אמרינן כיון שאין שם לא עמידה ולא הליכה אלא אוירא אינו מפסיק: ועוד מדלא קא מייתי ראיה הש"ס מקרשי המשכן שהיו טוענים אותם על העגלות ופורקים אותם מעליהם שהוא דר מקום פיטור שהעגלות גובהם עשרה והקרשים עליהם דהוי למעלה מעשרה. ותנן נמי במתניתין חולית הבור והסלע שהן וכו' הנוטל מהן וכו' חייב. ומדלא קא מייתי הש"ס ראיה זו שהיא מבוארת כ"כ דהוות במשכן. ודאי דהפסק אוירא לא קא מיבעיא ליה אלא דוקא הפסק הילוכא:

וטעמא דהתוספות משום דמצו לישובי שפיר דלבן עזאי אפילו אי הוות במשכן לא מחייב דהוי כעומד. וק"ל:

שם בא"ד בירושלמי פריך וכו' ומשני בקופיץ וכו'. חיפשתי ומצאתי הקושיא ולא התירוץ. ואיפשר שהובא בירושלמי במקום אחר. וק"ק למה לא תירצו דמוקי לאיסור ארבע אמות בזורק ולא במעביר וי"ל דיותר טוב לאוקומי איסור ארבע אמות אף במעביר והיינו בקופיץ אף שהוא דוחק מלאוקומי בזורק לחוד:

ובזה נמי יתורץ מה שקשה לדבריהם דמה דאיתא בש"ס ארבע אמות ברה"ר הלכתא לית ליה לירושלמי ולפי זה אמרינן דבן עזאי סובר מעביר ארבע אמות ברה"ר לית ליה איסורא:

וההלכתא אינה מוסכמת שגם הירושלמי לית ליה הלכתא:

ואי ממחטיהם תלמודא דיד דחי לה וכמו כן בן עזאי וא"כ מצינן למימר דלבן עזאי לית ליה איסורא מעיקרא במעביר ד' אמות אלא ודאי דאמרינן כל כמה דמצינן לשנויי ודלא לאפושי פלוגתא שפיר דמי. הכי נמי הכא כיון דמצינן לשנויי שפיר למה לן למיעבד פלוגתא אחריתי בין סברת בן עזאי לרבנן. ופשוט:

שם בא"ד ארבע אמות ברה"ר הילכתא גמירי לה עכ"ל וא"ת לבן עזאי ליתי מינה מארבע אמות ברה"ר ראיה דמהלך לאו כעומד:

י"ל דסבר בן עזאי דאסרה תורה ארבע אמות ברה"ר אפילו הלן אותם מקוטעין דהיינו כגון שעמד באמצען אפילו עמד לפוש דלדידיה לכתף כלפוש הוי ואפילו הילוך מפסיק וכיון דארבע אמות הילכתא גמירי מחייב בהילוכתא וה"ה בעמידה דלא שנא ומה גם לגירסת הירושלמי שהבאתי לעיל דגרסי בן עזאי סבר מהלך כמניח: ותימא לפי זה רבנן נמי דקא מייתו ראיה דאשכחן כה"ג ממעביר ארבע אמות וכו' דאף שמפסיק מקום פיטור חייב יכול הדוחה לדחות דשאני התם הלכתא גמירי לה דאע"ג דמפסיק מקום פיטור חייב:

הן אמת דיכולין אנו לדחות ולומר דאין הכי נמי אלא דמצי הש"ס לדחות דארבע אמות מקום חיוב הוא. ודוחק. ועוד איך יהי' דבן עזאי סובר המעביר חפץ ד' אמות ברה"ר ועמד באמצען לפוש חייב. דאין לומר דוקא הילוך הוא דהוי חידוש דמחייב בו אבל עמידה לא. דא"כ תיקשה נילף מינה דאע"ג דעומד מפסיק מהלך אינו מפסיק. ולסברת בן עזאי פוטר בהפסק הילוך. ולענ"ד נראה דתלמודא דידן דלא בעא זה סובר דזה פשוט דיכול הדוחה לדחות או בקופיץ או אינו חייב בארבע אמות ברה"ר אלא הזורק. אי נמי דלית ליה ארבע אמות מעיקרא דחייב עלייהו כמו שפירש בדיבור הסמוך לזה והש"ס לא הוצרך לאוקומי מילתיה דבן עזאי כיון דלית הילכתא כוותיה ופשוט: ומה שנסתפק ריב"א אם עמד לפוש לסברת בן עזאי לפי דבריהם. לפי מה שפירשתי ודאי דסובר דאף אם עמד לפוש חייב אלא שהוא ז"ל נראה לו דוחק לאוקומי כסברת בן עזאי אפילו עמד לפוש חייב. וק"ל:

דף ו.

גמרא שם. מידי דהוה אמעביר וכו'. משמע דקאי נמי אארבע אמות מצומצמות והכי נמי משמע מדברי התוספות בד"ה מידי דהוה וכו' ע"ש:

אכן קשה לי מנ"ל להש"ס דביותר מארבע אמות קאי דאמטו להכי קא דחי מקום חיוב. ולכאורה י"ל דהש"ס קא פריך לכל מה דמשתמע מיניה בין אי אמרינן דקאי איותר מארבע אמות תיקשי בכל היכא דמנח ליה מקום חיוב. בין אי אמרת דקאי אארבע אמות מצומצמ' קשה לגבי האי גברא וכו'. אבל עדיין אין דעתי נוחה בזה דמדברי הדוחה משמע דפשיטא ליה דכוונת רבי יוחנן היא איותר מארבע אמות מדלא שקיל וטרי בכוונת רבי יוחנן וקאמר סתם מי דמי התם מקום חיוב הוא. ועוד הגע עצמך דרבי יוחנן סיים למילתיה ואמר התם לאו אע"ג דכמה דנקיט ליה וכו' ויותר הוא קרוב לומר שכוונתו היא איותר מארבע אמות אפילו הכי איך יסק אדעתין דמייתו ראיה ממקום חיוב אמקום פיטור ודקרי לה מאי קרי לה. כיון דיכול הדוחה לדחות וכו' אלא ודאי דאין כוונתו אלא אארבע אמות מצומצמות. אבל הנראה פשטא דסוגיא כך היא דר"י דקאמר מידי דהוה אמעביר וכו' האי בין אארבע אמות מצומצמות בין איותר מארבע ולא סבירא ליה חילוק דכל היכא דמנח ליה מקום חיוב וכו' כיון דאיכא תוך ארבע אמות דאי מנח ליה פטור. ואפ"ה אי מנח ליה סוף ד' חייב ואע"ג דמפסיק מקום פיטור. א"כ גם הילוכא דיותר מארבע אמות טעמא דלא מפסיק לאו מטעם דמקום חיוב הוא דהא לך פחות מארבע דמקום פיטור הוא ואינו מפסיק. והש"ס הבין דבריו דקא מייתי ראיה מתחלת ארבע ועד יותר מארבע. ודחה כל היכא דמנח ליה מקום חיוב בין תוך ארבע ובין יותר מארבע והיינו דדייק מקום חיוב ולא קאמר כל היכא דמנח ליה מחייב עליה דאז הוה משתמע שפיר דקאי דוקא איותר מארבע. אלא ודאי דקאי ג"כ לתוך ארבע דמיקרי מקום חיוב כיון דלכולי עלמא מקום חיוב הוא אלא דבר פלוגתיה לא אסיק אדעתיה דתוך ארבע מיקרי מקום חיוב משום דלגבי כולי עלמא וכו' לזה פירש ואמר דקאי אתוך ארבע דהוי מקום פיטור לגבי הא מיהא. והדוחה סבר מקום חיוב מיקרי ולא דמי לסטיו דלכולי עלמא מקום פיטור. וק"ל:

גמרא שם. אמר רבי יוחנן מודה בן עזאי בזורק וכו' הרי"ף ז"ל הביא האי מימרא בהלכות. ותניא כותיה וכו' ותמהו עליו הרא"ש והר"ן דנראה מדבריו דפסק כבן עזאי דאי לא תימא הכי למאי נפקא מינה הביא דברי ר"י בהלכות והעלו הדבר בצ"ע למה פסק כיחידאה. ותירץ הב"י לאשמועינן לרבנן הוא דאתא. דלא תימא דפליגי בזורק, ומודים במהלך כעומד:

ולכאורה היה נראה לי קצת דוחק. איך יסק אדעתין לומר דמודים רבנן במהלך כעומד בדבר שלא שמענו לא מפיהם ולא מפי כתבם. וראיתי לבעל הקיקיון דיונה ז"ל שדחה דברי הב"י באומרו אם כדבריו כן הוא למה הביא הרי"ף כוותיה דר"י היה די בדברי ר"י לגילוי מילתא. ועוד קשה לי ממה דקאמר הש"ס בשלמא לבן עזאי וכו' ידעינן דסברי רבנן מהלך לאו כעומד ובן עזאי סבר מהלך כעומד דזורק לא הוזכר כלל וא"כ למה הביא הש"ס דברי ר"י. ולזה י"ל דמן הש"ס אין ראיה דהייתי אומר דהוא הדין זורק והא דנקט מהלך להודיעך כוחן דרבנן דאפילו מהלך לאו כעומד לזה הביא דברי ר"י:

וכדי לישב על דברי הב"י איתא בירושלמי אמר רב יהודה אמר רב הכל מודים דמהלך כעומד ובמה נחלקו בזורק ותניא כותיה דרב. וקודם לזה הביא דברי רבי יוחנן ותניא כותיה כדאיתא בתלמוד דידן:

ובסמוך הביא אמר רבי בון ג' אמרו דבר אחד רבי עקיבא ורבי ובן עזאי וכו'. בן עזאי אמר אויר כרמלית כרמלית. וממה דמייתי הירושלמי אחר מחלוקת רב ורבי יוחנן מימרא דרבי בין סתומה משמע דהכי סובר הירושלמי לענין הלכה. ולזה כיוון תלמוד דידן להביא דברי ר' יוחנן. ותניא כותיה לאשמועינן דהלכה כרבי יוחנן ודלא כירושלמי. לזה נמי הביא הרי"ף בהלכות דברי ר"י ותניא דמסייע ליה. דבלא זה אין לו כח למיפסק הלכה כותיה כיון דאיכא ברייתא דמחלוקת בזורק כדאיתא בירושלמי. ובזה לא קשה ולא מידי. ודברי הב"י מתיישבי אדעתא. ומה שלא כיוונו לזה הרא"ש והר"ן. משום דמדברי רבי יוחנן לא מישתמע שנתכוון להכי דמחלוקת במהלך אלא דסלקא אדעתך אמינא דפליג בן עזאי בזורק כי היכי דפליג במהלך קא משמע לן רבי יוחנן דמודה בזורק:

וכפי זה ליכא חידוש בדברי רבי יוחנן אלא לסברת בן עזאי. לזה תמהו למה פסק כיחידאה וכפי האמת לא הביאה הרי"ף בהלכו' אלא למאי דנפקא מינה לסברת רבנן ולסברת הרי"ף נמי. לא הובא דברי רבי יוחנן בש"ס אלא משום דנפקא לן מינה לסברת רבנן. ואשמועינן דבזורק מודה וממילא דמחלוקת במהלך. ונפקא מינה אי לא הוה שמעינן מידי מדברי רבי יוחנן לסברת רבנן הוה אמינא ודאי דהלכה כבן עזאי. ומה שדחה הרא"ש לדברי הרי"ף ז"ל באומרו שכן דרך האמוראים לפרש דברי התנאי' אף שאין הלכה כמותו יכולי לומר אם לפרש דברי התנא בא אף שאין צורך בו לענין הלכה למה הביא הש"ס הברייתא לסיועיה כיון דלא נפקא לן מידי לענין הלכה. לזה פסק הרי"ף וכו' כמו שפירשתי לעיל. וק"ל:

גמרא שם. המוציא והמכניס וכו'. מקשי המשכילים למה לא קתני נמי איסור חיוב ארבע אמות ברה"ר. כמה דקתני איסור הוצאה. וי"ל דלא קתני אלא הפרש רשויות וחילוקם אהדדי. איזהו מקום דמחייב על הוצאתו והכנסתו ואיזה הוא דלא מחייב וקשה א"כ למה קתני איסור ארבע אמות בכרמלית. כיון דלא קתני אלא חילוק רשויות אהדדי וי"ל כיון דחידוש הוא וחש התנא דלא נטעה מדבריו דקאמר בסמוך מבואות וחצירות דאסורין בהוצאה בלא עירוב וליכא בהו איסור ארבע אמות והוה אמינא הכא נמי ליכא אלא איסור הוצאה כדאיתא בהדייא כיון דהיא חידוש לזה כי היכי דלא נטעה מדברי התנא עצמו קא משמע לן. וק"ל:

גמרא שם. עומד אדם וכו' ואם נשא ונתן וכו'. לכאורה היה נראה לומר דאפילו לא נתעכב ידו במקום פיטור פטור ואפילו למאן דאמר מהלך לאו כעומד היינו מהלך ממש אבל בהאי גוונא דעומד הוא דיינינן לידיה כאילו עמד באסקופה בהעברתו כיון דגופו עומד. וכשנתחבר ידו עם גופו דיינינן ליה כעומד. ואחר העיון והדיוק בברייתא נראה דודאי אם לא נתעכב ידו באסקופה חייב דסוף סוף הוציא מרשות לרשות והמוציא מרה"י לרה"ר אפילו דרך מקום פיטור חייב ולא שנא מהלך לא שנא עומד כיון שידו לא נתעכבה באסקופה והכא דקתני פטור עסקינן שנתעכב שם באסקופה ואח"כ נתנו לעני. או לבע"ה. מה שא"כ אם נשא ונתן בלי הפסק חייב לזה דעתי נוטה. והראיה ממה דקתני בברייתא ובלבד דמשמע אותו מציאות עצמו שהתרתי לך לא תעשהו בהערמה ותאמר כיון שהתיר לי לקחת מיד בע"ה והתיר לי לתת לעני. אותו חפץ עצמו שלקח מבעל הבית אתנהו לעני אחר שיהא מונח באסקופה כיון שהתיר לתת לעני. מה לי חפץ זה מה לי חפץ זה אחר ששניהם מונחים באסקופה. לזה קאמר ובלבד דנמצא מזלזל באיסור שבת. דמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים וסלקא דעתך אמינא דמותר קמ"ל וכו' והיינו דקא דייק ובלבד אותו מציאות עצמו שהתרתי לך. ובלבד וכו'. דאי לא תימא הכי מאי ובלבד. הכי הוה ליה למימר ולא יטול וכו'. ועוד מהיכא יסק אדעתין להתיר דאיצטריך תנא להרים מיכשול. דהא לא התיר אלא מרשות היחיד לאסקופה ומאסקופה וכו' אלא ודאי כדכתיבנא ואחר כתבי זה ראיתי לריא"ז ז"ל שכן דעתו נוטה וק"ל:

גמרא שם. ומבואות הפולשים לא דמי למבוי המפולש דלקמן בפרק כל כתבי דקאמר בן בתירה אף למפולש ואוקימנא התם במסקנא דמפולש הוא שיש לו שלש מחיצות. דבהאי גוונא ודאי לא מחייב אם הוציא או אם הכניס ממנו לרה"י אלא דוקא מפולש משני צדדיו. והתם מוכרח לפרש הכי דאין סברא לומר שיתיר בן בתירא במלאכה שחייב עליה כרת. וסוף סוף למה נקט כן בן בתירא המפולש דמשתמע מיניה רשות הרבים גמורה יש לומר משום דקתני ברישא סברת רבנן מבוי שאינו מפולש ואוקמינן לה באוקימתא בתרייתא שיש לו לחי לזה פליג בן בתירא אפילו אין לו לחי דנחית בחד דרגא אי נמי הכא כיון דקתני מבואות המפולשין בהדי סרטיא ופלטיא משמע דבעינן דומיא דידהו. ופשוט:

גמרא שם. אלא מתחלת ד' וכו' הקשה בעל הקיקיון דיונה ז"ל דארבע אמות הם רשותו של אדם עיין שם דבריו. ואעפ"י שאין רצוני לבדוק בדק בדברי רבותי הראשונים שקוטנם עבה ממתני אלא משום דעבר ואתא לידי. ועוד שהניח הש"ס בצ"ע. ולעניות דעתי לא ראיתי אפילו ריח קושיא. דהגע עצמך רשותיה הוא שנתנו לו חז"ל מי לא הוי מקום פיטור ומפסיק בין עקירה לבין הנחה. וקצת אלימות ראיתי לו במה דקא מקשה אחר זה דהוה ליה למימר מידי דהוה אמעביר מרה"י גדול לרה"ר דאי הוה מנח ברה"י פטור. והוא ז"ל אחשביה לקושיא אחרת. ואינה אלא כח לקמייתא: ולע"דן אין כאן קושיא כלל ואין הכי נמי אלא מאן לימא לך דאי הוי הכי דמפסיק רה"י גדול דמחייב דעליה אני דן דפטור. לזה הביא מתחלת ד' דדבר ברור הוא דאע"ג דמפסיק במקום פיטור חייב ודאי. ומה גם מנא ליה דהכי הוא דארבע אמות ברשותיה הוא דלמא חז"ל התירו משום דלא סגי בלאו הכי. והראיה דאינם רשומים. איכא דאמרי לאיזה רוח שירצה. ואיכא דאמרי לאמצען. ואין להאריך בזה. וק"ל: תוספות שם ד"ה מידי דהוה צידי וכו' וי"ל דדרך בית וכו' קשה קצת לפי דידם היכי דמי צידי דהוי כרמלית אי הוי כמו שפירש הרשב"א ז"ל שהביא דבריו הוא הדין זה ודאי דלא הוה מסתמא במשכן שהרשב"א ז"ל פירש דצידי הוא בית הסמוך לרה"ר וכותליו בולטים ונכנס ובנה והניח בין הכותלים קצת מקום סמוך לרה"ר. לפי זה לא ידענא מאי קא אמרי שדרך בית וכו' ומסתמא כן היה במשכן. דאדרבא לאו מכללא אלא בפירוש איתמר שלא היה כן במשכן. כדאי' בהזורק. וי"ל דהיינו דאית ליה חפוף לצידי רה"ר דמסתמא אית ליה חפופי כדאיתא בגמרא פרק כל גנות. ובזה שפיר אמרינן מסתמא כן היה במשכן. ועדיין איני יודע היכי דמי צידי דלית ליה חפופי דאמרי רבנן דהוי כרמלית כדאיתא בפרק כל גנות. ומוכרח לומר כמו שפירש הרשב"א ז"ל שהבאתי בסמוך. ומה שפירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות בפרק כל גנות וז"ל ואומרם חצר שנפרצה לרה"ר הוא שיפול הכותל כולו מצד רה"ר וישארו שלשה כותלים. רבי אליעזר סבר שהם רה"ר וחכמים חושבים אותם כרמלית ואין הלכה כרבי אליעזר עכ"ל. וכתב עוד הרמב"ם ז"ל בהלכות שבת וז"ל ים ובקעה ואסטונית ומבוי שיש לו שלש מחיצות ואין לו לחי או קורה הרי זה כרמלית. ופירש הרב המגיד שהרמב"ם ז"ל מפרש ענין זה דמבוי שיש לו שלש מחיצות. בקרן זוית דקאמר הש"ס לקמיה. עכ"ל. והש"ס מוקי לההיא פלוגתא דרבי א יעזר וחכמים בחצר שנפרצה. דמחלוקת בצידי רה"ר וכו' א"כ לפירוש הרמב"ם ז"ל קא עביד לצידי כקרן זוית שפירש הוא ז"ל. ומדברי ה"ה שהביא דברי הרשב"א לפרש צידי רה"ר דקאמר הרמב"ם נראה דכן סובר הרמב"ם. הן אמת דיכול אני לומר שהוא עצמו דברי הרשב"א. הרמב"ם פירש ג' מחיצות. וגם הרשב"א נמי ג' מחיצות קאמר והיינו אותו מעט שבולט מהכותלים מב' צדדי' חשבינן ליה למחיצות אע"ג דלא דמיין. דהא קרוב כל כך לרשות הרבים מצד שאינה מחיצה ארוכה שמערבת בני רה"ר ליכנס בתוכה מה שא"כ חצר שנפרצה דודאי אין לך חצר שפחותה מארבע אמות ודאי שאין בני רה"ר מסתלקים לתוכה דרך הילוכם עכ"ז אמרינן דלדידה לא שנא כיון שאינה רה"ר גמורה לא שנא. ותימא על ה"ה שפירש דברי הרשב"א ז"ל בצידי דקאמר הרמב"ם ולא פירש כגון חצר שנפרצה. הן אמת דקשה ליה. אי לענין זה קאמר הרמב"ם ז"ל דין צידי דהוי כרמלית כבר אשמועינן קודם לזה במבוי שיש לו שלש מחיצות שהבאתי בסמוך דהוי כרמלית. דהיינו הענין עצמו דחצר שנפרצה שפירש הוא ז"ל. ולמה חזר פעם אחרת לומר צידי רה"ר כרמלית אע"ג דלא דמי וסלקא דעתך אמינא דשאני חצר שנפרצה כיון שהיה עליה שם רשות הרבים לא מיעקר מינה אע"ג שנפרץ כותל אחד מצדדיו. מה שא"כ מבוי שלא חל עליו שם רה"י בעולם קמ"ל. עכ"ז כיון שלא פירש ולא חילק במבוי ומשכחת לה נמי במבוי שהיה רשות היחיד על ידי לחי או קורה. ונשברה קורתו ונפלה לחייו. לזה פי' והביא דברי הרשב"א דהוי ענין משונה ממבוי סלקא דעתך אמינא דוקא מבוי כיון שהוא ארוך ביותר שאין בני רשות הרבים מסתלקים לשם דרך הילוכם הוא דהוי כרמלית. מה שא"כ כגון הא שהניח קצת מן הכותלים ובנה כיון שקרוב כל כך לרשות הרבים אימא דהוי רשות הרבים קמ"ל דכרמלית הוי. ובזה יתיישב מה דקשה לסברת הרב המגיד ז"ל דהא סתם צידי אוקימנן להו בש"ס אית להו חפופי. והכא סתם צידי קאמר רמב"ם וממילא אית להו חפופי דלא הוי סתם צידי דהרמב"ם ז"ל דלא כסתם צידי דש"ס וא"כ הוה ליה לאוקומי צידי דהרמב"ם בסתם צידי דאית להו חפופי. ובמה שפירשתי אתי שפיר דהרמב"ם סמ על מה שכתב לעיל בקרן זוית שהוא מבוי שיש שלש מחיצות דהוי כרמלית דהיינו נדון עצמו דחצר שנפרצה מחלוקת רבי אליעזר ורבנן. וא"כ בהכרח דלא בעי חפופי. וטעמו ודאי כמו שפירשתי לאשמועינן אפילו קרוב כל כך ולזה הוצרך הרב המגיד להביא דברי הרשב"א. וק"ל:

תוספות שם ד"ה דאיכא חפופי תימא וכו' וי"ל דהכי קאמר קמל"ן וכו'. ואיני מבין דבריהם דעל כל פנים הוה ליה להש"ס למימר דאי פליגי בסתם צידי משמע אפי' איכא חפופי פליג בן עזאי והם ז"ל מכח זה נדחקו לאי נמי:

ולע"ד נראה ודאי שדברי הש"ס דקאמר קמ"לן טעמו דלא פליגי אלא דוקא בדליכא חפופי והש"ס טעמיה כיון דקא פריך ליפלוג בצידי רה"ר הוקשה ליה מהיכא ידעינן דפליג רבי אליעזר אפילו בדאיכא חפופי דהא סתם צידי אית להו חפופי וא"כ מאי קא פריך אימא דלא פליג רבי אליעזר אלא בדליכא חפופי. אלא ודאי טעמו דסובר אי נמי בראיה ברורה דלרבי אליעזר אפילו בדאיכא חפופי רה"ר. לזה השיב אף את"ל הכי אודה לי מיהא השתא לסברת רבנן דצידי רשות הרבים אעפ"י דליכא חפופי כרמלית קרו ליה. ואי הוה מפלגי בסתם צידי וסתם צידי אית להו חפופי. הוה אמינא דבליכא חפופי לא קרו לה כרמלית. קמ"לן דאפילו בכהאי גוונא כרמלית קרו לה לזה לא השיב המתרץ אלא לסברת רבנן. ודוק:

דף ו:

גמרא שם. מהו דתימא וכו' קשה קצת ואימא אחר האמת כן הוא ופירוש גמורה הכי הוא זו היא רה"י גמורה לכל דבריה ואף לטלטל לאפוקי האי דשני בתים בשני צידי רה"ר דאע"ג דרה"י היא אפילו לסברת רבנן כיון שאינה גמור' גזרו בה טלטול. ומה דאשמועינן רבנן הכא בברייתא דיתר וכו' דאסור בטלטול הוא עצמו רמז לן תנא דארבע רשויות ועוד לימא נמי למעוטי קרפף דאע"ג דהוי רה"י אסור בטלטול כיון שאינו גמור שלא הוקף לדירה. וי"ל דודאי בין שני בתים בשני צידי בין קרפף נכללים ברה"י גמורה שגם הם רה"י גמורה וכן כתבו התוספות לעיל גבי קרפף ולא אימעיט מגמורה אלא שאינה רשות היחיד כלל כיון שאינה גמורה דרשות היחיד בעינן גמורה להתחייב חטאת וכרת וסקילה. ובודאי דמשום גזירה לא יוסר ממנה שם רשות היחיד גמורה דממילא באומרך אינה גמורה אינו חייב על ההוצאה ממנה לרה"ר לזה הוצרך הש"ס להוציא גמורה מפשטה. ופשוט:

גמרא שם. כאן בזמן שישראל שרויין וכו' משמע אפי' במקום שאין שם רבים רה"ר. והיינו טעמא דנקט כאן בזמן שישראל. וישראל לא הוו אלא במקום אחד ואפי' היו מצויים בסוף המדבר קא חשיב לרישיה רה"ר. דאי לא תימא הכי ליתני כאן בזמן שמצויים הרבים. ועדיין יקשה ליתני נמי תנא דידן. והמדבר להיכא דהוו מצויים לזה פירש רש"י דבזמן הזה אין הולכי מדברות וכו'. ותנא ברא נחת לאשמועינן דאי לא דהוי הכי:

ואין לומר דדוקא כשהיו ישראל שרויין הוה רה"ר ולא אחר נוסעם ודוקא במקום שהיו ישראל בו פשיטא מאי אתא לאשמועינן. והמדבר פשיטא דאנא ידענא דרה"ר הוא. דרה"ר ממחנה לויה וישראל גמרינן ליה בפרק הזורק ועוד ראיות אחרות. ואין רצוני להאריך:

והרמב"ם ז"ל דעת אחרת עמו דקחשיב להמדבר בהדי סרטייא ופלטיא ולא חילק בין מצויים שם רבים לאין מצויים. והקשה עליו הרב המגיד ז"ל מאוקמתא דאביי דהכא. והעלה הדבר בצ"ע. והכ"מ ז"ל כתב בשם ה"ר אברהם בנו של רבינו ז"ל שיש מפרשים כאן בזמן שישראל שרויים במדבר והיו מחנותיהן סדורים היה לגבן כמו בקעה. כאן בזמן שאין ישראל שרויים בו אלא כל מי שירצה הולך ועובר בתוכו הוא רשות הרבים והודה לזה בהסברת פנים הכ"מ ז"ל:

ולעניות דעתי מלבד שיש הרבה דוחקות. קשה ליתני תנא דידן והמדבר בהדי כרמלית וכי תימא דלא קא תני הילכתא לשעבר א"כ למה לא קא חשיב ליה בהדי רה"ר משום לשעבר:

וא"ת לפי דרכינו לעיל בפשט הסוגייא תיקשה נמי הא למה לא קא חשיב לה בהדי כרמלית. אינה קושיא ומינה כיון דהולכי מדברות לא שכיחי לא טרח לאשמועינן דינה משא"כ לדידיה דלא שייך תירוץ זה. ודוק. ועוד קשה לי דהא מהיכא גמרינן לה הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד ממחנה לויה כדאיתא בפרק הזורק והיכי פסיק ותני והמדבר לא הוי רה"ר הרי מחנה לויה שהיו בוקעים בו ששים רבוא דמיניה גמרינן הוצאה:

ולע"ד נראה דכוונת הרמב"ם לעולם דהמדבר תמיד הוא רה"ר אעפ"י שאין רבים הולכים בו כדקתני בברייתא והמדבר. והא דקאמר הש"ס כאן בזמן פי' הא דאשמועינן והמדבר דהוי רה"ר משום דקא עסיק בזמן שהיו ישראל שרויין לזה אשמועינן דיניה כאן בזמן שאין שם ישראל. וכיון שאין שם ישראל לא טרח האי תנא לאשמועי' ולעולם אי שאיל לן אדם דיניה אמרינן ליה דהוי כרה"ר. והיינו טעמא דנקט הש"ס הכי ולא קאמר כאן בזמן שיש שם ישראל דהוה מישתמע הכי כאן בזמן שיש שם וכו'. אבל בזמן שאין שם לא הוי רה"ר אלא כוונת הש"ס כאן קא עסיק בזמן שהיו ישראל שרויין. ותנא דידן קא עסיק בזמן שאין הדבר מצוי ולמשמע הלכתא לכפרי שמיא כמה ליה. זוהי שיטת הרמב"ם ז"ל לענ"ד. ודוק:

דף ז.

גמרא שם. כי אתא רב דימי וכו'. ואמר רב ששת וכו' עד גופא אמר רב גידל וכו' קשה קצת מדקאמר מאי ותופסת משמע אי אמרת הכי תקשה ואי אמרת הכי תקשה. והכא לא חזינן דקא מקשה אלא לצד אחד. ועוד המקשה הוה ליה לאסוקי אדעתיה דלאפוקי למעלה מעשרה הוא דאתא. ועוד הוה ליה למימר דהכי קאמר ותופסת עד וכו' דאעפ"י שעשרה רה"י תופס' ככרמלית עד עשרה כלומר משלשה ועד עשר' והיינו בקעה המוקפת' לפירוש רש"י ז"ל. ועוד הא דקאמר הש"ס ואקילו בה רבנן בכרמלית מקולי רשות היחיד ומקולי רשות הרבים דמיותר דמי דודאי לפי האמור לעיל כן הוא דמקולי רה"י ומקולי רה"ר ולמה הוצרך הש"ס וכו'. והנלע"ד בזה לבאר הסוגייא. והוא שהש"ס הבין כל מה שיכול לסבול דברי רב ששת ועל כל הוקשה ליה אי אמרינן שכוונתו דעשרה נמי אע"ג דמועיל לן גבי חוליית הבור והסלע למהוי רה"י הכא עדיין שם כרמלית עליה כההיא דעולא מאי איריא עד עשרה דמשמע אבל למעלה מי' לא. אפילו עד מאה. אלא למימר דדוקא עשרה ולא למעלה ולמעוטי אתא. מטעם דאין תחומין למעלה מעשרה דוקא עשרה. הוקשה ליה כיון דעבד בה רבי יוחנן דין ארבע אמות ברה"י למה לא אמרינן בו שעולה עד לרקיע כרה"י כיון שרחב ארבע וג"כ אינן עולים בסיגנון אחד רבי דימי ורב ששת. דרב דימי אשמועינן בכרמלית גופה דבר העושה אותה כרמלית דהיינו ארבעה. וזה קאמר דבר אחר דהיינו למעלה מעשרה מקום פיטור. ומדברי הש"ס דקאמר אמר רב דימי וכו' ואמר רב ששת וכו' משמע דברי זה מעין דברי זה וכפי זה. זה דבר בגוף הכרמלית עצמה. וזה בלמעלה מעשרה. ומכל צד קשיא. לזה קאמר הש"ס מאי ותופסת עד עשרה. אילימא למעוטי והאמר רב גידל. אלא לאפוקי למעלה מעשרה. אי נמי עשרה גופה. תיקשה כמו שפירשתי. והש"ס לא הוצרך להאריך וכן דרך הש"ס. אי נמי דלא שבקיה לסיועי למילתיה והשיב אלא מאי ותופסת לאפוקי למעלה מעשרה ומאי דוחקיך דזה אינה סברא כיון דעבדינן לה כרה"י לגבי ד' למה לא תעלה עד לרקיע. כדאמר שמואל וכו' הרי לך ראיה בפירוש דכרמלית אינה עולה עד לרקיע כרה"י ויש בה קולי רה"י ורה"ר. ובזה נמי יתיישב הא דהוצרך להביא מימרא דשמואל. ועדיין תיקשה דברי רב ששת ורב דימי אינם עולים בסגנון אחד. לזה קאמר הש"ס ואקילי בה רבנן מקולי רה"י ורה"ר. דהיינו רב דימי קאמר קולא בכרמלית דוקא ד' כרה"י ורב ששת קולא אחריתי דעבדינן לה כרה"ר עד עשרה דוקא. ובזה כפתור ופרח דברי רש"י ז"ל דקאמר מקולי ומקולי וכו' רב דימי אשמועינן ורב ששת אשמועינן וכו' דמי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש זה ובמה שפירשתי אתי שפיר וזה אינו צריך לפנים. ודוק:

גמרא שם. למאן דאמר בין העמודים וכו' למאן דאמר איצטבא וכו' נלע"ד דכל כוונת הש"ס בזה הוא דלא למימר כסברת מאן דאמר אצטבאות. הוא הדין בין העמודים הוי כרמלית. לזה אמר דוקא איצטבאות. דלא ניחא תשמישהו וכו' מה שא"כ לסברת מאן דאמר בין העמודים. ודאי דלא נטעה לומר אבל איצטבאות רה"ר. הפרש כזה אין השכל הולמו. אלא ודאי שלא באה אלא לאשמועינן לסברת מאן דאמר איצבא' דאפשר שלא הייתי עושה הפרש ותרוייהו אינם כרה"ר גמור לזה קמ"ל דוקא איצטבא. וכפי זה אסיקנא דסובר הש"ס הילכתא כרבי ירמיה. אכן בראותי דברי מר"ן הרי"ף ז"ל דפוסק כרבי יוחנן נבהלתי ולא ידעתי טעמם. ונראה דטעמו שהוא ז"ל סובר דלולי דברי הש"ס הוה אמינא דבין העמודים והאצטבאות שקולים הם. וכי היכי דלא תיקשי כיון דאשמועינן רבי יוחנן בין העמודים ככרמלית הוא הדין נמי דהאיצטבאות ככרמלית ולמה הביא הש"ס דברי רבי יוחנן ודברי רבי ירמיה ואמטו להכי הייתי אומר דמר אמר דוקא. ומה אמר דוקא אחר שאני סובר ששקולים הם ואז נפקא מינה לסברת רבי יוחנן דוקא בין העמודים לזה קמ"ל הש"ס מאן דאמר וכו' אכן הרמב"ם ז"ל פסק כרבי ירמיה:

ונראה דטעמו הוא כמו שפירשתי. והרב המגיד ז"ל נתן טעם אחר לפסק הרמב"ם ז"ל יעויין שם דבריו וק"ל:

גמרא שם. רב אשי אמר אפי' צואה וכו' לאו מטעם דכל פחות משלשה רשות הרבים אעפ"י שאין בו הילוך לרבים. דהא מידי דהוה קרן זוית דלא הוי רה"ר כיון דלא דרסי ביה ואי לית ביה ארבע מקום פיטור. אלא ודאי דהכא נמי אסקינן בצואה דדרסי בה רבים וכגון שאינה לחה. וטעם רב חייא בר רב דסבר צואה לא היינו מחמת מיאוס. והיינו דקא דייק אפי' היזמי והיגי. אבל צואה לא אע"ג דבין זה ובין זה מידרס נדרס זה מחמת מיאוס לא דרסי ביה רבים דאי יש בו לכלוך ליכא מאן דפליג. דודאי לא דרסי ליה רבים. ולזה אמר רב אשי אפי' צואה כיון דחזי למידרס. ובזה ידוייק דברי רש"י בד"ה אפי' היזמי והיגי וכו'. וסיים ורב אשי אמר אפילו צואה. ודוק: רש"י שם בד"ה אלימא וכו'. כגון בקעה וכו' הוקשה ליה מהיכא יסק אדעתין לומר דסובר ברוחב ארבע וגובה עשרה דהוי כרמלית דלותביה מברייתא דקתני חריץ או גדר גבוה עשרה ורוחב ארבע זו היא רה"י גמורה. לזה פירש כגון בקעה שלא הוקפה וכו' דדיינינן לה ככרמלית. בזה הוא דקאמר דבעינן גובה עשרה ואהא מותיב דתפיסת כרמלית אינה אלא למטה מעשרה אפילו בדאיכא גדר. ולזה כתב רש"י ז"ל לקמן אלמלא וכו' וכל זה דוקא בהיכא דמשוי לה כרמלית ע"י גדר. דאי הוי כרמלית מצד עצמה כגון ים ובקעה. בזה לא קאמר דבעינן עשרה ופשוט. רש"י שם בא"ד אבל למעלה מעשרה וכו' ואי בדקאי בכרמלית מורינו מהרש"א ז"ל האריך בזה ביותר. ולע"ד נראה ברור דפירושו כיון דקאי בכרמלית והראיה מדלא קאמר ואי דקאי וכו' ופירוש הרב ז"ל נראה דוחק. ופשוט:

תוספות שם ד"ה לא נצרכה וכו' לא בעי למימר דאיצטריך לצידי רה"ר משום וכו'. קשה תינח צידי לא בעי למימר וכו' אלא בין העמודים והאצטבאות דלסברת רבי יוחנן כרמלית. מאי טעמא לא אמר ר' יוחנן כשמעתיה דהוא מרא דשמעתא דבין העמודים וכו' ויש לישב בדוחק. ולפי דרכנו הוא הדין נמי צידי וכל דדמי ליה. והיינו נמי שדקדק רש"י ז"ל בד"ה לא נצרכה וכו' כגון קרן זוית והוא הדין איצטבאות וצידי. ומה נעים לפירוש הרמב"ם ז"ל שפירש במתניתין דחצר שנפרצה דאוקימנא לה בש"ס בצידי רה"ר. ופירש הוא ז"ל כל חלל שלש הכותלים הוי רה"ר לסברת רבי אליעזר ופי' בקרן זוית מבוי שיש לו שלש כותלים ואין לו לחי או קורה ברביעית. א"כ כפי זה קרן זוית דקאמר הוא עצמו צידי. ולא מצינן למימר דמודה רבי אליעזר בזה. כיון דפליג בחצר שנפרצה כמו שהבאתי לעיל דברי הרמב"ם ז"ל אכן קשה לי על כל פנים בין העמודים לסברת רבי יוחנן כיון דניחא תשמישיה טפי למה לא מוקי רבי יוחנן מתניתא כשמעתיה. והכרמלית דקתני לאוסופי בין העמודים. ויש ליישב בדוחק. תוספות שם ד"ה וטח בפניה וכו' וריב"א פירש דאף למעלה משלשה לא בעיא ארבעה וכו'. וקשה לר"י דלעיל כי פריך אמתניתין וכו':

ולעד"ן אין כאן שום קושיא כלל דשאני לעיל החפץ מונח בידו ואעפ"י דרואה החפץ את הקרקע סוף סוף מונח בידו מה שא"כ הכא שכל החפץ עומד באויר רה"ר ואין מקום אחר סומכו מלמטה כי ההיא דידו. דאויר ידו ולא אויר רה"ר: ומפסיק בין החפץ לאויר רה"ר. וזה פשוט לדעת ריב"א אלא לר"י לא שנא ליה. ופשוט:

שם תוספות ד"ה אילימא עד עשרה וכו'. פירש"י וכו' וקשה לר"י וכו'. ולענ"ד לסברת רש"י אינה קושיא הגע עצמך דהוי רה"י מי לא הוי כרמלית מדרבנן. ואדידה קאי רב ששת וכמו שפירשתי בפי' רש"י ז"ל דלא קאי רב ששת אלא אכרמלית הנעשית ע"י אדם. אבל מה שהוקשו עוד ממה דקאמר ואי לא לא הוי וכו'. הן אמת לסברת רש"י מיותרת דמשמע מינה דלא משכחת לה כרמלית. אלא דרש"י ז"ל ז"ל סב"ל דוחק זה מלעשות ההוא מציאות בבקעה המסובבת חדא דלא שכיחא. ועוד מחיצה קתני ולא אויר מחיצה. והתוספות מצד שבזה מדוייק דברי הש"ס לא חששו לשום דוחק. ופשוט. אי נמי לפירש"י ז"ל אמרינן הא דקאמר ואי לא אין כוונתו לשלול כל מציאות דכרמלית. אלא לבאר כוונת רב ששת דלותביה כיון דאיכא לפרש נמי פירושים אחרים בדברי רב ששת לאפוקי למעלה. אי נמי עשרה גופה. וכמו שפירשתי לעיל בד"ה כי אתא רב דימי. ודוק:

דף ז:

רש"י שם ד"ה ר"מ סבר וכו' וסתם משנה ר"מ. ולעניות דעתי נראה דהכא רש"י ז"ל הכא קאמר לעולם מתניתין בין למעלה בין למטה אין בו ארבע. והכא במאי עסקינן שנתכוון לזרוק החפץ שם בחור דוקא דשפיר אחשביה ולא בעי ארבע כי הא דכי אתא רבין וכדלקמן ע"ט כיון דחזי לכתופי וא"כ אי הוי למטה מעשרה דהוי מקום רה"ר אע"ג דליכא ארבע חייב בארבע אמות. ואם הוא למעלה מעשרה אין רה"ר שם והוי עקירה ברה"ר והנחה במקום פיטור אע"ג שנתכוון לשמור החפץ שם פטור לזה קא פריך דוקא מי אמר ר"י ועדיין אינה קושיא דמצי למימר כרבנן עד שהוצרך רש"י ז"ל לומר וסתם משנה רבי מאיר. ומה שהוקשו התוספות ז"ל מההיא דכיפה יש לומר דלא הצריכו ג' אלא דכל פחות משלשה כארעא סמיכתא מה שא"כ הכא דדי בכל שהוא וראיה לזה מעמוד ט' דלא בעינן בו ד'. ומוכרח לומר כפי התוספות ז"ל לא אמרי אלא לענין רוחב. ורש"י ז"ל לא רצה לפרש כמו שפירשו התוספות דסובר דמתניתין רישא וסיפא בענין אחד קתני ואם כן באותו מציאות עצמו דקתני מתניתין ברישא איסור ארבע אמות ולפירוש התוספות דעכ"פ הוי חורי רשות היחיד קתני סיפא איסור הוצאה מרה"ר לרה"י ולרבנן בעינן מקום חשוב חקוק ולר"מ חוקקין וזה לא נהירא לרבינו. ועוד מי לא עסקינן דהוו חורי כל שהוא שאין בני רה"ר יכולין להושיט ידיהן לעכב על בני רשות היחיד בבתיהן. ואז בודאי שבני רשות היחיד משתמשים שם בלי שום עיכוב כלל:

רש"י שם ד"ה דאמר כרבי קא סלקא דעתין מרה"ר לרה"י פירוש זרק מרה"ר לרה"י כגון ע"ג זיז ברשות הרבים הוקשה ליה דקרי ליה מאי קרי לה. לימא כשדי נופו בתר עיקרו קא מיפלגי. ועוד למה קאמר הש"ס כל כך אריכות לשון הכא באילן העומד ברה"י ונופו נוטה לא הוה ליה למימר אלא הכא בשדינן נופו קא מיפלגי מר סבר וכו' ומר סבר וכו' ומדקאמר הכי משמע דמעיקרא לא סבר כזה לזה פירש רש"י ז"ל קא סלקא דעתין. ודע כי רש"י ז"ל סובר ודאי דלא קאמר רב חסדא אלא ברה"י. וזה ברור. ועיין מה שכתבתי לעיל:

תוספות שם ד"ה התם לא ניחא תשמישיה. הקשה מהרש"א ז"ל כיון דעכ"פ ידע רבה דיש הפרש בין ניחא ללא ניחא כי היכי דלא תיקני מאי שנא קרן זוית מצידי רה"ר לסברת רבי אליעזר אם כן מאי קא פריך לישני האי ניחא וכו':

ולעניות דעתי אין כאן קושיא דצידי רשות הרבים ניחא תשמישיה טפי מה שא"כ קרן זוית וחורי שוים הם דקרן זוית לא ניחא תשמישיה וכיון דלא ניחא אין רבים משתמשין בו וגם כן חורי אין רבים משתמשים בו. ולא חשיב ולזה קא פריך לאביי מקרן זוית מאי שנא אע"ג דידע רבא ההפרש לא קא חשיב ליה ודחה אביי הכא והתם וחידש לו דההפרש פורתא שיש בין זה לזה עביד לזה רה"ר ולזה כמרלית וכיון דניחא תשמישיה דחורי הוי רה"ר אי נמי הכי פירש הסוגיי' והא דרבא הוקשה ליה לסברת אביי דקא עביד לרה"ר בחורים ובסדקים א"כ מאי שנא מקרן זוית דלהוי כחור אע"ג דאין בני רה"ר בוקעים סוף סוף מי לא הוי כחור. וא"כ לדידך ליהוי כחורי רה"ר רה"ר דלאביי אפי' בחור הנמוך ביותר קאמר דהוי רה"ר דלמטה מעשרה קאמר סתם ולזה השיב אביי התם ניחא תשמישי' תשמיש החור ניחא לבני רה"ר הכא לא ניחא דתשמיש להילוך ולהילוך לא ניחא. ותשמיש חור לאו תשמישיה בהכי. ורבא סבר דאע"ג דלא ניחא בצידי להילוכא ניחא בחורי והיינו דקא דייק רבא במאי דקאמר ומאי שנא מהא ותיהוי כחורי וכו' והתוספות אחר שהבינו זה בש"ס דקדקו מלת התם לא ניחא וחששו דלא תימא דדוקא התם דלא ניחא אבל אי הוי ניחא יותר קצת אע"ג דלא ניחא כ"כ דאי לא תימא הכי לימא שאני הכא דניחא תשמישיה לזה גילו ואמרו דההיא דצידי כאילו לא ניחא חשבינן לה. וק"ל:

שם בא"ד דהא אפילו רבי אליעזר מודה וכו' הם ז"ל אזלו לשיטתייהו אבל לפי מה שפירשנו לעיל דגם בזה פליג רבי אליעזר לא קשה מידי ולא צריכנא להני דוחקי. ואיני ח"ו בא לחלוק על רבותי אשר אני חובק עפר שתחת כפות רגליהם. ועכ"פ גם בעיני כאפס ותוהו נחשב לפני פירוש מורי אם לא בהשענם למה שנראה לי בפירוש הרמב"ם ז"ל וסיעתו שהבאתי לעיל שפי' שסובר רבי אליעזר אפילו בתוך החצר נקרא צידי. ובפירוש נאמר בדברי הרמב"ם ז"ל מבי שיש לו ג' כתלים נקרא צידי. עיין לעיל. וגם לפי מה שראיתי בדברי הרז"ה ז"ל שכתב שמצא בקצת נוסחי הרי"ף ז"ל נראה דסובר כוותיה איברא דסוגיא דעירובין צריכה נגד דיפריקנה וכמו שתמה הרז"ה בדרך רחמנא ליצלן מהני דעתא ואתמה על המראה למה נשאו פנים ולא אישתמיט שום אחד להקשות אמאי שכתב הרמב"ם ז"ל שכל החצר נקרא צידי. שכן כתב בפירוש המשנה בפירוש שסובר רבי אליעזר שכל החצר רשות הרבים. ואם יסייעני יי' אקריב את פרי מנחתי. וק"ל:

דף ח.

גמרא שם אמר עולא עמוד ט' וכו' נתחבטו בזה הקדמונים להרמב"ם ז"ל לא בעינן ד' על ד'. ולהראב"ד ז"ל בעינן ד' על ד'. ונתן טעם הר"ן לסברת הרמב"ם דהוי חשוב כיון דאחשבוה כ"ע לכתופי עליו הוי כידו משמע מכאן דהיכא דמחשיב לאותו דבר וניחא ליה אע"ג דלית ביה ד' על ד'. כיון דאחשביה חייב. וא"ת לעיל כד בעי הש"ס והא ידו לית בה ארבע על ארבע לימא אחשביה בלאו טעמא דידו של אדם חשובה לו כארבע על ארבע וי"ל דהא דקא אמינא דכיון דאחשביה אע"ג דלית ביה ארבע הוי מקום חשוב היינו אחר אוקמתא דהש"ס דידו של אדם חשובה וכו' אמרינן נמי עמוד כזה חשוב ונפקא לן מזה כיון דשוה לידו של אדם זרק ונח של עמוד ט' וכל שהוא ברוחב חייב אע"ג דלא נתכוון דחשוב הוא. וכפי זה חורי רה"ר לאביי דחשיב להו דניחא תשמישיה כעמוד לא בעינן בהו ארבע על ארבע וכפי זה לא בעינן שיהיה בו ארבע אלא דוקא במקום שאינו מוכן ואינו חשוב לתשמיש כגון גוף ברה"ר למטה משלשה וכדומה דבזה בעינן ארבע על ארבע מה שא"כ כגון העמוד וכדומה דחשיב לתשמיש בני רה"ר הוה ליה כאילו יש בו ארבע על ארבע אעפ"י שאין בו וק"ל:

גמרא שם. עמוד ט' וכו' הא מילתא פליגי בה רבוותא להרא"ש ז"ל מט' ועד עשרה רה"ר דחזי לכתופי. ולהרמב"ם ז"ל דוקא עמוד ט' מצומצמות נראה לי דטעמא דהרא"ש סובר דמדקאמר הש"ס משלשה ועד תשעה לא מידרס דרסי ולא מיכתף מיכתפי משמע דלא יצא מכלל כתוף אלא עד תשעה. והסברא נמי סוברת זה. ולהרמב"ם מדלא קאמר מתשעה ועד עשרה. משמע דוקא ורש"י ז"ל נראה דסובר כהרמב"ם ז"ל מדקאמר עמוד ט' דוקא נקט כוונתו לומר מצומצמות דאי לא תימא הכי למאי נפקא מינה קאמר רש"י ז"ל דוקא דאי לענין למטה מתשעה זה דבר מבורר בש"ס. ופשוט:

גמרא שם. ורבים מכתפים וכו' מהכא משמע דבעינן דחזינן להו דמכתפי מדקאמר ורבים מכתפים דלא מהני בהיותו ט' אלא ורבים מכתפים שהוא מתנאי החיוב ומדקאמר לקמיה ט' ודאי מכתפי עילויי' משמע דבהיו' ט' לא בעינן תו ליקרא רה"ר. וראיתי להרמב"ם והראב"ד שנחלקו בזה. דלהרמב"ם דייק ט' דבהיותו ט' לא בעינן מכתפי. ולהראב"ד דוקא דמכתפי וט' לחוד לא מהני ובודאי דטעם דכל אחד לפי מה שפירשתי מדיוקא דקאמר ורבים היינו פסק דהראב"ד ומדקאמר ט' וכו' ודאי היינו פסק הרמב"ם ז"ל אלא דעדיין צריכין אנו לידע לסברת כל הכיתות מר היכי עביד לדיוקא ומר היכי עביד וכו'. וי"ל דלהרמב"ם לעולם לא בעינן מכתפי. והא דנקט עולא במילתיה ורבים מכתפין לדיוקא לאשמועינן דאי לא הוי ט' אע"ג דהוו מכתפי פטור דאנן לא אזלינן אלא בתר דבר השוה לכ"ע ודוקא תשעה ובהיותו תשעה לא בעינן מידי להיותו חזי. ולהראב"ד ז"ל לעולם דוקא דחזינן להו דמכתפי. והא דנקט ט' ודאי מכתפין לאו משום הכי דחינן פשטן דסוגיין דקאמר בפירוש ורבים ומפרשינן להו דהכי קאמר ט' ודאי דחזי דמכתפי וכיון דחזינן להו דמכתפי והש"ס סמך אורבים מכתפים. ופשוט:

רש"י שם ד"ה שדי נופו וכו' ודרב חסדא דלא כרבי פי' מדקאמר אביי רה"י דמשמע דאפי' רשות היחיד בעינן ד' כוונתו דרב חסדא דלא כרבי ודלא כרבנן. ואביי דייק זה מדקתני זיז וסת' זיז וכו' משמע דאפילו ברשות היחיד בעינן ארבע וכי תימא לוקמה אביי לכולה עיקר ונוף ברה"י. לזה י"ל כמו שפירשתי לעיל כיון דאיירי באיסור ארבע אמות ואין הכי נמי דאפי' כוליה ברה"י בעינן בו ארבע. וא"כ בהכרח דבעינן ארבע דאחשביה לנוף מדפסיק ותני שדינן בהכרח דבעינן ארבע ברה"י כעיקר דאי לא בעינן הגע עצמך אי שדינן סוף סוף כיון דלית בעיקר ארבע במה אחשיביה לנוף וא"ת כפי זה היכי הוי פשטא דסוגיין דהש"ס קא מתמה לימא כר' דפסק כיחידאה לגבי רבנן וקאמר לא דאפילו כרבי לא אתי. וי"ל דהכי קאמר לימא כרבי ואייתינן מיהא סייעתא מרבי לסברת רב חסדא ודחה הש"ס ליכא למשמע מינה מרבי כרב חסדא ודכולי עלמא בעינן ארבע ובזה אתי שפיר ולא ניחא ליה לרש"י לפרש דשדינן נופו ליקרא רה"י דאין סברא כמ"ש לעיל ומה שפירש אדוני הגדול מהרש"א ז"ל דכוונת הש"ס דקא אמר לימא וכו' פירוש הוה ליה ליפסוק הילכת' כותיה ומשני אביי דאיכא למימר דלא פליגי בדרב חסדא. עיין שם. איני מבין דבריו. חדא איפשר דלא ידע לה רב חסדא לההיא דרבי דברייתא היא וזה הוי מכללי הש"ס. ועוד לדידיה משמע מהש"ס דמיתוקמא הא דרב חסדא והא דאביי אינה אלא מה שהייתי מבין בדברי רבי. ורבנן אילו לא אשמועינן רב חסדא דברשות היחיד לא בעינן ארבע ולא הוה אמר רב חסדא אלא הלכה כרבי ומסקנת הש"ס היא כרב חסדא כפי זה ודאי דלא הוה מצי הש"ס לדחות כדדחינן לעיל כדאמר אביי הלא גם לדברי אביי דברי רב חסדא עיקר ואין לומר דהש"ס בעי לעיל לדחות בדברי אביי אעפ"י שאינו אמת כיון דסתמא דש"ס אסיק כרב חסדא לסברת מהרש"א ז"ל. וצ"ע בדבריו ולדידן דאידחו דברי רב חסדא הא דקאמר הש"ס לעיל לרה"י דאין רה"י למעלה מעשרה והאמר רב חסדא וכו' הוא דוקא לענין רה"י עולה עד לרקיע ולא למקום חשוב דעל כל פנים סובר הש"ס דבעינן מקום חשוב גם ברה"י אלא לענין אויר רה"י עולה עד לרקיע. ונפקא מינה להיכא דנוח בפני כותל וכדומה. אי נמי שנתכוון להציעו שם דבזה אחשביה כי הא דזרק בפי כלב ובזה אפילו זרק על גבי זיז היכא דלא ניחא ליה בעינן אחר שפיר דמי ואליבא דכולי עלמא. וק"ל:

תוכן העניינים

חפץ השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה