חפץ השם· רבי חיים בן עטר
ברכות
דף ג.
בא אליהו זכור לטוב ושמר לי וכו' נראה כי בעודו מתפלל רבי יוסי הרגיש בבואו ז"ל ושמר לו דאי לא תימא הכי דילמא השתא הוא דאתא וצריך לדעת מדוע הקדים ואתא אליהו אם לומר לו דברים האמורים בענין לא היה צריך לבוא עד שיהיה זמן שיכול לדבר עמו. על כן נראה כי מלת ושמר לו דקאמר הוא מלשון שמירה כדקאמר בסמוך משום ג' דברים אין נכנסים לחורבה משום מפולת ומשום מזיקין וכו' ולחששת חדא מנייהו הקדים המציל ואתא ולזה דקדק בלשונו ואמר ושמר לי על הפתח והמתין לי דאי משמעות ושמר הוא כמו שפירש רש"י ז"ל היה די באומרו והמתין לי ולמה ליה למימר עוד ושמר ומה גם מאומרו אח"כ לאחר שסיימתי מתפלתי וכו' א"כ ממילא מובן הדבר שהמתין לו ולמה אמר אפילו המתין. ולפי מה שפירשתי אמר המתין כי היכי דאשתמע בשמר שהוא לשון שמירה. דקדק לומר והמתין. ועוד לפירוש רש"י ז"ל הוה לי למימר ושמר והמתין לי ומדקאמר ושמר לי והמתין לי הדבר יורה, כי המכוון הוא לשון שמירה ממש. ולרש"י ז"ל אפשר דכך היתה לו הגירסא ושמר והמתין לי וכן הוא בלשון רש"י ז"ל. ונראה כי טעמו ז"ל דלא היה צריך שמירה אז דכיון דהיתה שם אז השכינה כאומרו היתה מנהמת כיונה וכו' תו לא בעי שמירה מאליהו ז"ל ולא היה לו לומר לשמור אותו בא ועל כל פנים הלשון דחוק כמו שכתבתי בסמוך וק"ל:
גמרא שם. באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים וכו' צריך לדעת מהו אומרו שלשה דברים וכו' שמתפללים בדרך והמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה דאין זה אלא דבר אחד דהיינו שהודיעו שמתפלל בדרך תפלה קצרה הרי הוא לא היה יודע שיתפלל אדם בדרך והוא הודיעו שיתפלל תפלה קצרה:
ונראה דדייק הוא ז"ל דברי ז"ל דקאמר ליה היה לך להתפלל בדרך סתם. והנה הרי הוא פשיטא שהיה יודע חששת שמא שיפסיק עוברי דרכים דמהאי טעמא נכנס רבי יוסי לחורבה ואם כן הוה ליה למימר היה לך להתפלל תפלה קצרה ולמה העלים חצי ההלכה דהיינו תפלה קצרה ואמר לו היה לך להתפלל סתם דמשמע תפלה כמצטרך ואז תו לא מצי למימר ליה רבי יוסי שמא יפסיקו לי עוברי דרכים מזה דייק רבי יוסי ואמר כי טעמו דזכור לטוב הוא לאשמועינן דינא אגב אורחיה דגם בדרך צריך להתפלל ועוד אשמועינן דמצי להתפלל תפלה קצרה ואם הוה אמר ליה היה לך להתפלל תפלה קצרה הרוצה להתפלל ומדקאמר כהאי גוונא ש"מ דצריך להתפלל עכ"פ לא יפטר מצד היותו בדרך:
אי נמי אי הוה אמר ליה הוה לך להתפלל תפלה קצרה הוה אמינא דתפילה קצרה לאו כדאי היא לצאת בה האדם ידי חובתו חובת תפילה בהיכא דחייב בה וטעמא דבדרך הוא משום שהיא זמן שאינו חיוב בתפילה לזה אמר ליה היה לך להתפלל תפלה קצרה. והמכוון הוא כיון שאינו חייב בתפלה לזה אמר ליה היה לך להתפלל בדרך דהיינו דעל כל פנים חייב הוא בתפלה מדלא קאמר ליה פטור אתה בדרך כשאמר לו נכנסתי להתפלל אלא ודאי דצריך אדם להתפלל בדרך ויוצא ידי חובתו בתפלה קצרה ובהכרח כפירוש זה דאהביננו קאי וכמו שכתבו התוס' ולפירושינו אפשר דאהושע קאי דצריך לחזור כשילך לביתו כדאיתא לקמן דף ל'. וק"ל:
דף ג:
לא אמרן אלא בד"ת וכל שכן במילי דעלמא מלת לא אמרן אינה מדוייקת ואינה סובלת המכוון אם לא שנאמר וכ"ש מילי דעלמא דאפילו דבריו של מת ליכא דאין לספר ענייניו ודברים שהיו בעולם ממילי דעלמא והוא דחוק ג"כ. ועל כן נראה דמהאי טעמא כתבו הפוסקים דהלכה כלישנא קמא דבדברים דעלמא לית לן בה הפך מכללין דבכל הש"ס קיימא לן הלכה כלישנא בתרא. ופשוט:
גמרא שם. עד חצות לילה היה עוסק בתורה וכו' נראה דלאו דוקא כל חצות לילה הראשון היה עוסק בתורה כי אי אפשר להיות בלי לינה כל כך כיון דחצות לילה השני אליבא דכולי עלמא היה עומד לשירות ותשבחות לפני הקב"ה אלא המכוון הוא כי חצות לילה הראשון היה לו זמן לעסוק בו בתורה מחלק מחלקיו מה שאין כן חצות לילה הב' שהיה לו זמן קבוע להודות להקב"ה. ובזה מדייק הכתוב דקאמר חצות לילה אקום להודות לך ולעולם לאו כוליה חצות קמא הוה עוסק בתורה כי הכנור היה מעוררו. ורב אשי פליג אאמוראי קמאי דלא דייקי להודות וסברי כי כן לימוד התורה בין שירות ותושבחות הכל להודות מיקרי והשתא לפי רב אשי דדייק מלת להודות בא מקום לדייק דבפלג ליליא קמא הוה בעסק התורה. וק"ל:
גמרא שם. כיון שעלה עמוד השחר נכנסים אצלו וכו' קשה וכי בכל יום היו באים ואין לומר דתנא נמי ביום אחד קאמר דהיה זה דהמשמעות יכחיש זה דתנא מסדר סדר של כל יום ויום דהוה עביד דוד המלך ע"ה ואפשר כי היו באים כתות כתות וכל כת וכת היתה באה כמה פעמים אחרי צאתה לגדוד כי היו צריכין לשאול באורים ובתומים ולהמלך עם המלך בכל יום ולזה היו עושים כסדר הזה בכל עת שהיו באים לתת אמתלא ליציאתם למלחמה היו חוזרים ואומרים למלך שהם צריכין לפרנסה והיינו טעמא שלא פרנסם להיותם רבים והיו באים תמיד כתות שיעור כי אי אפשר לפרנסם הוא אפילו יחלק כל ממונו. והנה ידוע כי המלך צריך שלא יהיה ריקם מממון ולא קשה מדוע היה אומר להם שיפרנסו זה את זה כי כל מקום לא ימנע מהיות בו עניים ועשירים וכשהיו באים עניים שבכל מקום ומקום היה אומר להם כן ומה שאינו אומר להם תכף ומיד ופשטו ידיהם אפשר שלא היה רוצה שיכניסו עצמם במלחמה. אי נמי היה רוצה שיזכו ישראל באחיהם כשיפרנסו זה את זה אי נמי רצה לידע אם ישראל יש בהם בעלי צדקה. או לבם אכזר ואין בהם רחמנות והוא סימן רע ב"מ דאז אין להם זכות לילך לפשוט ידם בגדוד וכאשר השיבוהו דאין הקומץ שיורה שהם רחמנים וגומלי חסדים ונותנים צדקה אלא דאין הקומץ וכו' אז אמר להם לכו פשטו ידכם בגדוד כיון שיש בכם רחמנים וכו' זכותא דידהו נמי יסייע אתכם ותצליחו בס"ד. ופשוט:
דף ד.
גמרא. לא חסיד אני וכו' ואידך כך אמר דוד וכו' פירוש לאו דפליג דלא הוה הכי אלא דהא זוטר לגבי הא וכל אחד סבר דהא עדיפא למיקרי לנפשיה חסיד עלה ובשקול הסברא תמצא פנים לכל אחת דעדיפא מחבירתה בפן אחד וכולהו איתנהו ביה עליו השלום ופשוט:
גמ' שם. ועליו אמר שלמה ע"ה בחכמתו ישמח לבי גם אני וכו' קשה היכן הוא רמוז דעל כלאב בן דוד קאמר שהיה מכלים פני מפיבושת. ועוד צריך לדקדק אומרו שאמר שלמה בחכמתו דלא קא חזינן שאמר שום חכמה אלא דמספר ענין אחר דכאשר הכלים כלאב מפיבושת שמח לב דוד ואין זה שום חכמה. והיה נראה לתרץ דכוונת הש"ס באומרו בחכמתו הוא דשלמה כל כך חכם אפי' הכי החשיב כ"כ חכמת כלאב וזהו בחכמתו כולה אמר דבר זה ומכל שכן מה יאמרו אחרים. וזה דוחק. ונראה לומר דהוקשה ליה הש"ס בכתוב שאמר מלת גם אני דפשיטא דבאומרו ישמח לבי דעל עצמו קאי כי הוא המדבר ולמה אמר גם אני אחר שאמר ישמח לבי וליכא למידחי דהכוונה היא לומר מלבד לב הבן שישמח אלא גם לבו של האב ולזה הוצרך לומר גם אני דא"כ הוה ליה למימר גם לבי ישמח או גם ישמח לבי דאז יורה על שישמח אחר שהוא הבן וגם הוא ועכ"פ מלת אני מיותרת ומכח זה הקושי שבכתוב ישב הש"ס ואמר כי שלמה בחכמתו דבר וכיון לזה דהיינו שזכה דוד שהיה לו בן אחר שעשה למפיבושת כאשר עשה מפיבושת לדוד שלם לו דוד על ידי הבן ומנו כלאב וזהו שיעור הכתוב בני אם חכם לב עשית דבר דכאשר היה שמח מפיבושת שהיה מכלים פני ונוצחני בהלכה ישמח לבי גם אני כמותו כשתכלמיהו את' ואלו היה אומר גם ישמח לבי לא היה הדבר מובן דנתכוון ע"ז שרוצה שגם הוא שהיה מוכלם עתה מכלים ודו"ק ואומרו ואומר משום דלא תימא סוף סוף היכי יאמר דוד עלי מה שמכלים בנו לפני מפיבושת גם אני הכלמתי למפיבושת והרי לא פעל כלום ותרחק בדעתך דרשא זו. לזה הביא קרא דצווח בהדיא חכם בני ושמח לבי ואשיב חורפי דבר. הרי דמצד חכמת הבן הוי כאילו הוא בעצמו העושה מעשה דברא כרעא דאבוה הוא ובזה עולים דברי הש"ס יפים. וק"ל:
שם גמרא. שמא יגרום החטא וכו' פי' שמא יהיה בידו איזה חטא ויגרום וכו' בשלמא חששת הזדונות לא היו חוששים להם לא יעקב אבינו ע"ה ולא דוד המלך ע"ה דקים להו בגוייהו דלא הוה בידייהו מה שאין כן החטא שהוא השוגג כיון דהוי מילתא דלא רמיא אדעתיה ולא ידע בה בעשותה כלל ממנה יהיה ירא למה שימשך ממנה וזהו כוונתם באומרם שמא יגרום החטא וכפי זה לאו בהכרח לומר דהוו ליעקב אבינו ע"ה שגגות ידועות לו שהיה יראה מהם ח"ו. ואחר שכתבתי זה האיר י"י עיני במסכת כתובות דף קי"ד שאמר שם וז"ל יודע היה יעקב אבינו ע"ה שצדיק גמור היה וכו' ש"מ דלא הוה לו שום חטא כמבואר שם וק"ל:
דף ה.
גמרא. לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו' אם נצחו וכו'. כוונת דברי רשב"ל הוא ליעצנו עצה טובה בענייני נצוח היצר הרע ולמדנו לעשות להכניעו תמיד בעצה אחת דתמיד יבקש להכעיס יצר הרע ותמיד יבקש לערוך עמו מלחמה מבלי סיבה שיקדים יצר הרע לפתותו על איזה דבר איסור יקדים הוא תמיד להרגיזו על דרך אומרם ז"ל קדש עצמך במותר לך וגם ע"ד אומרם כמליך אפתחא דזנות כי היכי דנכפייה ליצרין ויפרוץ גדרו וישלוט יצר הטוב על יצר הרע בדידיה דהיינו במה שהאדם רשאי לעשות בענייני הגוף ובזה ממילא יהיה נכנע היצר הרע וישלוט עליו היצר הטוב וזהו דאמר אם נצחו מוטב כי בזה הוא סיבה לנצוח ליצר הרע ואם לא נצחו בזה כי התגבר עליו בערך מלחמתו בכל עוז ותעצומות יעסוק בתורה פי' עם תנאי הראשון הא והא גרמו ליה להכניע היצר הרע י"י יעזרנו עליו. וק"ל:
דף ה:
גמרא. אלא הא דהוו ליה ומתו הא דלא הוו ליה כלל. ודוקא שאר בני עלמא דזוטר זכותייהו וצריכין לבנים לזכותם במצות פריה ורביה כי זאת היא מצות פריה ורביה שלהם לזכות לעולם הבא לזה הוו יסורין שאינם של אהבה מה שאין כן הצדיקים מוסדי ארץ דעליהם נאמר ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות וכמו בן עזאי ע"ה וכדומה לו פשיטא דהגם דלא הוו ליהו כלל לא הוו יסורין שאינם של אהבה ובזה לא תיקשה מדוע מצינו ראינו כמה צדיקים יהושע ע"ה ברוב צדקתו וכדומה דלא הוו ליה כלל. וגם שמואל ע"ה. אלא ודאי דוקא שאר בני עלמא שיש להם עבירות וחטאות לזה יש הפרש גם כן בין דהוו ליה בין דלא הוו ליה אבל הני וכדומה שהם צדיקים לא יצטרכו להוליד ולקבור לכפר לו חטאיו כי אין לו ואדרבא לא רצה י"י לצערו וכפי זה יהיה פירוש הא דמייתי מרבי יוחנן הוא מדהוה מנחם אחרינא וכמו שכתבו התוספות ז"ל. וק"ל:
דף ו:
גמרא. ואין נוגה לו אם לדבר מצוה וכו' דהוקשה ליה אחר שהלך משכים פשיטא דאין נוגה לו אלא דריש ואימא הכי אשר הלך חשכים שכל מי שאינו משכים להתפלל הולך חשכים אבל איכא מאן דאע"ג דהולך חשכים יש לו אור הנר לראות בחשיכה דהיינו שהולך לדבר מצוה אותה מצוה היא נוגה לו שמאירה לפניו כנר בלילה ויש אחר שהוא בחשך ואין לו נר על דרך תדעך נרו באישון לילה דהיינו שאינו הולך לדבר מצוה וזהו ואין נוגה לו. והכתוב מתרעם על ההוא שהלך בחשכים מבלי שום נוגה אלא הלך לדבר רשות דהיה לו להשען על י"י. בשלמא ההולך לדבר מצוה הגם שהלך חשכים מאותה מצוה שאז הוא זמנה עם כל זה הרי יש לו אור אחר של אותה מצוה שהל עליה. וקרי ליה חשכים לגבי אותה מצוה מיהא שלא בא לבית הכנסת וכעין ההוא עובדא דאיתא בספר הזוהר הקדוש כההוא ינוקא דארח בלבושיהו דרבנן דאתו ונתאכסנו בביתו והרגיש שלא קרו קריאת שמע וכו' הרי הגם דהוו עסוקין במצות. ופשיטא שלא הלכו אלא כפי הדין שהיתה מצוה עוברת וכדומה ואפילו הכי גרעון של אותה מצוה מיהא איתיה הגם שקיים מצוה אחריתי. וק"ל:
שם גמרא. בשעה שהקב"ה בא לבית הכנסת ואינו מוצא עשרה וכו' הגם דקרא קאמר ואין איש דמשמע אחד הרי סיים ואמר ואין עונה דמשמע עשרה כי אין עניית קדיש וברכו כי אם בעשרה ואם היתה כוונת הכתוב לומר לפחות איש הוי ליה למימר מדוע באתי ואין עונה ואין איש אלא ודאי דבעינן עונה שהם עשרה והשתא תיקשה מהו אין איש אלא המכוון הוא דמילי מילי קתני מדוע באתי ולא מצאתי איש צדיק ושלם דעליה תשרה שכינה כי כאשר יהיה צדיק בעולם בזכותו מתרצה הקב"ה כההוא עובדא דרשב"י. ועוד קראתי ואין עונה אפילו עשרה הדיוטות שמתפללים בבית הכנסת לא מצאתי שתשרה עליהם השכינה אי נמי נראה שהוא על דרך מה שכתבו נמי בספר הזוהר משל למלך וכו' ואי מקדים חד ואתי ואומר לו אדוני המלך הנה הקדמתי אני מהם והה הם באים וכו' אז המלך אינו מתכעס ולזה אמר מדוע באתי ואין איש שהקדים ובא לומר לי הנה הנם באים העשרה והטעם כי אין עשרה באים דאילו היו באים היה מקדים חד ואתי והא בהא תליא. ופשוט:
שם גמרא. אמר רב הונא לעולם יהיה אדם זהיר בתפלת מנחה ר"י אומר אף וכו' ר"נ אמר אף בתפילת וכו' פי' לרב הונא מדקאמר הכתוב ויהי בעלות המנחה שמע מינה דהיא אהניא ליה שנענה א"כ דמנחה יותר מסוגלת להיות נענה יותר משחרית וערבית. ור"י מוסיף דערבית ג"כ היא מסוגלת יותר משחרית כדכתיב תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב ושקולין הם מנחה וערבית יותר משחרית ובא ר"נ וחלק אדידהו דלאו דוקא מנחה וערבית אלא גם דשחרית וכולן שקולין הם לטובה דגם שחרית מצינו ואם כן אין ללמוד מהנהו קרא להעדיף חדא מחבירתה. לרב הונא לא מסתברא ליה הני קראי דר"י ודרב נחמן משום דסובר דקרא דתיכון תפלתי וכו' מנחת ערב במנחה מישתעי לחודה דגם המנחה נמי מנחת ערב מיקרי שהיא כנגד תמיד של בין הערבים ולזה קרי לה מנחת ערב וקרא דבוקר תשמע קולי נמי אין ראיה כי הוא מתפלל שישמע ה' תפלותיו והכי קאמר לא מיבעיא בזמן קבלת תפילה כגון תפלת מנחה שתשמע תפלתי אלא אפי' בזמן שאינו כל כך מסוגל דקבלת תפילה דהיינו בוקר תשמע קולי: ונראה כי טעם כפי האמת מדוע אין קבלת תפלת השחר כתפלת המנחה הטעם הוא משום שאמרו ז"ל כי אז אין ה' מרוצה מצד המכעיסים אותו על פניו שעובדים אז לחמה ביציאתה עד שלש שעות היום כדאי' לקמן דף ז' תנא משמיה דר"מ בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה אז הקב"ה כועס וא"כ אז אינה עת רצון ולזה סברי אמוראי רב הונא ור"י ומפקי מקראי דיותר היא זמ תפילת מנחה למר ולמר גם ערבית. ותפלת ערבית לרב הונא נראה כי הטעם הוא כי אעיקרא דדינא איכא מאן דסובר דאינה אלא רשות ופשיטא דלא דמיא לתפלת מנחה דאליבא דכולי עלמא חובה. ועוד דבלילה הוא זמן התעוררות הקליפות והשטנים כאומרם ז"ל ואיתא עוד בזוהר חדש כי זמן יציאת הכוכבים הוא זמן נעילת שערי קבלת תפילה ואין תפילה מתקבלת אז הרי שאין זמן מקובל לתפילה כזמן המנחה דסוף סוף זמן תפלת ערבית על הרוב הוא סמוך ליציאת הכוכבים וא"כ קודם הרי הוא קרוב לנעילת השערים. ולרב נחמן דקאמר הוא הדין תפלת ערבית לא סבר לזה אלא דצריך לדעת היכי עביד לקרא דויהי כעלות המנחה דמשמע דוקא מנחה אפשר דסבר דנקט כעלות המנחה לאפוקי קודם או אחר שאינו זמן תפילה כלל לזה הניח עד עת זמן התפילה והתפלל ואין הכי נמי תפילת ערבית שהוא זמן מרוצה כמנחה. וק"ל: שם גמרא. כל שיודע בחבירו שהוא וכו' נראה לי דנקט דוקא רגיל לדיוקא אבל מי שאינו רגיל אי להקדים לו כי שמא יחשיבהו לחנף. אי נמי שמא היה הוא רשע ולא יחפוץ בזה. או שמא לא יחשיבהו הלה להשיבו ונמצא מקלקלין לזה דוקא רגיל וטעמא דרבן יוחנן בן זכאי שאמר מעולם לא הקדימנו וכו' נראה כי דוקא הוא לפי שהיו כל העולם מקדימין לו שלום הוה ליה כיודע שרגיל וכו' לגבי דידיה כולהו הוו רגילי וכו'. ופשוט:
והיינו טעמא דלא פסיק ותני צריך האדם להקדים שלם לכל אדם שנאמר בקש שלם ורדפהו והויא כההיא דרבן יוחנן בן זכאי דלא הקדימני אדם וכו' אלא ודאי כמו שפירשתי דדוקא שרגיל וכו' וההיא דרבן יוחנן בן זכאי ע"ה שאני כנזכר. וק"ל:
דף ז.
גמרא. בקש דתשרה שכינה על ישראל וכו'. נראה כי פשיטא שבמעמד הר סיני כבר שרתה שכינה ובהדיא שם נאמר ועשו לי מקדש שעשו לו משכן לשכון בקביעות ושכנתי בתוכם אלא המכוון הוא שבקש משה רבינו ע"ה דאפילו בזמן שיהיו ישראל רשעים ח"ו לא תזוז שכינה מהם דאז שביקש זה משה היה בזמן עשיית העגל דהוו מומרים בר מינן לכל התורה כולה ואפי' הכי בקש משה שתשרה עליהם שכינה והוא ע"ד השוכן אתם בתוך טומאותם והשתא אתי שפיר אומרו עוד שביקש שלא תשרה שכינה על או"ה ותקשה מהיכן יסק אדעתין ח"ו דאיצטריך לומר וכו' אלא כיון שנתרצה לו השי"ת לשרות שכינתו על ישראל לא תזוז מהם אפילו בזמן שהם רשעים כאומות העולם א"כ איכא פנים למיחש להא מילתא לזה בקש שלא תשרה עליהם. ואיפשר עוד לומר שבקש ממנו שלא תשרה שכינה על או"ה אפי' יהיו בעלי מעשים טובים והולכים בדרך ישר אפילו הכי לא ישרה וכו' והטעם הוא דחשש שיהיה איזה זמן שיהיו ישראל בר מינן חוטאים וימצא באו"ה איזה כת שהם שומרים שבע מצות והולכים בדרך ישר המדיני ושמא יחליף ה' ישראל וישרה שכינתו ח"ו אז על אותה אומה שהיא ישרה באותה שעה ונמצא מחליף ח"ו לזה בקש עליו השלום ה' ישלם לו רוב אהבתו עם עם י"י דבזה יהיו ישראל בטוחים מלהכניס צרתם במקומם ח"ו והם חלקו וחבל נחלתו. ופשוט:
דף ז:
גמרא. למענך מיבעי ליה פירוש דהנה ידוע הוא דשמו יתברך הוייה הוא מורה על החסד והרחמים והשם של אדנ"י הוא מורה על הדין והמשפט וא"כ צריך המתפלל בשעת התפלה לבקש ממדת החסד ולא ממדת הדין לזה אמר כי בהכרח שהדבר יורה על אברהם דהיינו שיעשה למען אברהם שקראו אדון ושם ג"כ הוא רמוז החסד כי היא מדתו של אברהם אבינו ע"ה. ופשוט:
שם גמרא. ואי בעית אימא שעה משחקת לו וכו' פירוש ואפילו צדיק גמור בולע לזה אם ראית רשע שהשעה משחקת לו הרחק ממנו והא דלא מוקי קרא דאל תתחר במריעים במי שהשעה משחקת לו משום דאי מוקמינן הכי לקרא דאל תתחר הרי לא חלק דוד דסתם קאמר בכל מריעי' אל תתחר ועוד משום דמשמעות מוכח כפי הברייתא. ופשוט:
דף ח.
גמרא. גדול הנהנה מיגיעו יותר מיראת שמים וכו' קשה א' והרי הנהנה מיגיעו פשיטא דגם כן הוא ירא שמים וא"כ ה"ל תרתי ולא שייך לומר בכה"ג גדול וכו' דתיפוק ליה דהוו ליה תרתי דלא יהיה סלקא דעתך לומר דהאי נהנה מיגיעו אינו ירא שמים ח"ו דכיון דאין לו יראת שמים אין לו אושר ורשע מיקרי ולא יאמר עליו אשרי. ועוד קשה למה קאמר הכא אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא דכל עצמו לא אתא אלא לומר דזה גדול מזה וא"כ יספיק לומר דאילו בירא שמים כתיב אשרי א' ובנהנה מיגיעו כתיב אשריך וטוב לך תרתי. ועוד קשה מדוע הניח קרא דירא שמים דכתיב בהדי נהנה מיגיעו עצמו דכתיב אשרי כל ירא ה' וכו' יגיע כפיך וכו' אשריך וטוב לך והא נראה יותר ראיה דיש שנוי בכה"ג זה לפני זה. ולמה אזיל לחפש בתר קרא אחרינא דאשרי איש וכו' ועוד צריך לדעת מהו כוונת הש"ס באומרו ואילו וטוב לך לא כתיב דהכי הול"ל ואילו בירא שמים לא כתיב אלא אשרי לחוד מהו לישנא לא כתיב וטוב לך והרי אה"נ אי הוה כתיב גבי ירא שמים וטוב לך לחוד. וגבי הנהנה מיגיעו כתיב אשרי וטוב אה"נ דהוו גדול דעדיף מיניה בחדא. ולהבין הענין צריך לדעת דלפי דברי הש"ס דמוקי וטוב לך לעולם הבא וקאמר וגבי ירא שמים וטוב לך לא כתיב משמע דאין להם ליראי שמים טוב לעולם הבא ואם הוא אין לו עולם הבא הרי הוא כמת נחשב ומה אושר יש לו ומה גם דאיך יתכן בעולם דמי שהוא ירא שמים ואינו נהנה מיגיעו ח"ו אין לו עולם הבא זה לא יתכן ולא יאמן בעולם. וקרא צווח מה י"י אלהיך שואל כי אם ליראה את י"י ב"ה כי העיקר המבוקש הוא שיהיה ירא שמים. ומה גם שגבי אותו ירא שמים כתיב במצותיו חפץ מאד וכו' וצדקתו עומדת לעד וכו' ופשיטא דהם מהיושבים ראשונה במלכות בעולם הבא. והיה נראה לפרש על זה האופן והוא דיש שני סוגים בבני אדם. יש סוג אחד שהוא ירא ה' מצד שלא נפגע בו מדת הדין בגופו ובממונו או בבניו כדאיתא בדברי רשב"י בתיקונים דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין זה האדם תהיה לו משכורתו חלף יראתו שיחיו בניו ויתקיים עושרו ונקי יהיה בגופו מדה כנגד מדה ותו לא. ויש כת אחרת שהם יריאים יראת ה' יראת הרוממות והם מהכת של אברהם אבינו ע"ה שהשיג בדעתו עד שהשיג לידע כי יש בורא ומנהיג ואלוה לעולם ואז ע"ה עבד ה' וזה נקרא הנהנה מיגיעו שיגע להשיג בידיעתו כי יש אלוה. א"נ ידע הנהגתו יתברך וגדולתו ורוממותו עד שתכנס בלבו היראה של הקב"ה פנימית יראת הרוממות זה אשריו בזה ובבא וטוב לו. ולזה אמר גדול הנהנה מיגיעו להשיג ולידע אל מלך רם ונשא ואלהותו והוא ע"ד אומרו דוד המלך ע"ה כי אראה שמיך וכו' מה אנוש וכו' כי זוהו יראת שמים יראת הרוממות וזהו הנהנה ליראת ה' מיגיעו יותר ממי שהוא ירא שמים דהיינו מצד יראת העונש שאינו יודע כלום כי לא השיג ולא יגע לידע אלא לשמא יקרהו איזה עונש לפי קבלתו כי יש אלוה מעניש וכו' זה אין לו אושר דהיינו הטוב של העולם הבא כנזכר. וזה דחוק ביותר. וגם הדקדוקים נשארים שלא נתיישבו לדרך זה:
ע"כ הנראה לפרש. הוא דהנה תמצא שני דעות בבני אדם יש סוג אחד שרוצים ללמוד כל היום בתורה ולא יבטלו מצד הפרנסה כי הוא יראה ליבטל אפילו שעה אחת בצרכי פרנסתו. וכפי זה יצטרך לזולת לפרנסו ולתת לו די מחסורו. ויש סוג אחר כי עושים תורתם קבע ומלאכתם עראי ועוסקים במלאכתם די ספוק צרכם ואינם מתפרנסים מהזולת. וכאשר יסתפק האדם לידע מה היא הסברא הנכונה מהשני סברות הנזכרות לזה בא ואמר גדול זה מזה דהיינו הנהנה מיגיעו גדול מהירא שמים שירא על איבוד הזמן ההוא בענייני העולם וזה שדייק אח"כ ואמר במצותיו חפץ מאד והוא אחד מהטעמים שבחר להביא האי קרא דאשרי איש וכו' והטעם דהנהנה גדול מצד כי הירא שמים הוא צריך לתת להזולת המפרנסו מחלק הנוגע לו בעולם הבא על דרך בצל החכמה בצל הכסף מה שאין כן הנהנה מיגיעו כל הטוב של עה"ב הגנוז לו לבדו. ולזה דקדק ואמר ואילו גבי ירא שמים לא כתיב וטוב לך ולזה ביאר ואמר אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא כי לכאורה נראה דללא צורך אלא בא לומר כי הגרעון שביניהם הוא לעה"ב שזה הטוב הוא לו לבדו מה שאין כן הנהנה מיגיעו אין הטוב לו לבדו כי צריך גם הוא לפרנס מהטוב ההוא למי שפרנסו בעולם הזה ובזה לא קשה מידי דתרוייהו ירא י"י נינהו ותרוייהו בני העולם אלא דזה אין לזר אתו וזה יש לאחרים חלק עמו. וכל הקושיות נתיישבו. ונראה עוד טעם אחר למה לא הביא מקרא דאשרי כל ירא ה' ואזל לחפש פסוק דבמקום אחר מלבד מה שיישבתי נראה עוד דהכא אין רבותא דהאי כל ירא ה' יורה אפילו כל דהו דאינו ירא ה' כמצטרך כי כמה בחינות וגדרים ביראת ה' ולזה לא אמר מהאי קרא דתימא שאני הכא דקאמר כל ירא ה' אלא אפילו הירא שמים הגדול שבמצותיו חפץ מאד וכו' אפי' הכי לא כתיב ביה אלא אשרי וזה הטעם להיותו קושטא דמילתא כתיבנא ליה. ואחר האמת טעם הראשון עיקר לפי דרכינו דמשום במצותיו חפץ הוא דקאמר וכו':
ואני הצעיר אומר כי לא דבר החכם אלא בזמנם שהיה להם דעת זך ורוב תורה לזה יותר טוב להנות מיגיעו מה שאין כן בזמנינו כי נתמעטו הדעות והלואי ואולי ילמוד כל היום וכל הלילה ויוכל להשיג לידע ולהבין בתורה ולידע כל דיני התורה הצריכים ונתמעטה בעונות התורה ולומדיה פשיטא כי יודה ויאמר החכם דהאידנא למוד כל היום ויסתפק מהזולת וטוב לתרווייהו דאי לא תימא הכי אין טוב לגם אחד מהם לזה הוא יותר טוב לו היום ללמוד כל היום באיזה אופן שיהיה וטוב לעולם. ועוד נראה לומר דרך דרשא והוא ע"ד אומרם ז"ל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון. והכא יאמר כי יותר טוב לאדם שיהנה הנאה הבאה לו מיגיעת המלאכה יגיע כפו ואמטו להכי לא תבוא לידו שום עבירה וזהו משכחת עון שלא יבוא לו עון ברעיון כלל וזהו יותר טוב ממי שצריך לנצח יצרו אחר שיזכרהו בעבירה צריך לנצחו מצד יראת ה' ומלחמה עד שנוצח מצד יראת שמים דיש הפרש ביניהם כי זה הנהנה מיגיעו נמלט אפילו מהרהור עבירה ולזה וטוב לך לעולם הבא אבל הירא שמים אם מידי עבירה יצא מידי הרהור לא יצא ויש לו קצת עונש לעולם הבא. והראיה שמצינו באנשי המלחמה דמדין שהוצרכו להביא קרבן על ההרהור ובזה הוי גדול הנהנה מיגיעו ועוד נראה לפרש כפי הפשט נהוג כי הקב"ה ציוה לירא ה' הנכבד כדי לקיים כל מצותיו ועבודתו והיראה הוא מכשירין לתורה ולמצות כי אם לא תהיה יראת ה' בלבו לא יתן דעתו ללמוד ולעשות ועוד יש מכשירין אחרים שהם צרכי הכלים כי האומן בלי כלים במה יעשה מלאכתו הגם היותו אומן. והנה האדם צריך לאכול וכו' כדי שיהיה לו הגוף ברי לעשות בו אשר ציוהו ה' לעשות והוא הכלים שבהם יעשה מלאכתו של הקב"ה באופן שגם זה מכשירי התורה והעבודה לזה אמר עולא דע כי יותר יש שכר למכשירי הבאים מהעבודה שיהיה יגיע ונהנה מיגיעו לעבודת ה' ב"ה שמהנה עצמו ומחזק הגוף שלו כדי לעבוד בו ה' יותר מיראת שמים פי' משכר שיטול על המכשירין האחרים שהיא היראה מפני שמכשירים שהיא ע"י יגיעה הם עיקר כי אם לא יאכל וישתה מי ילמוד. מי יקיים המצוות אפילו היראה מי יעשנה. ועוד שהוא בטורח ויגיעה שיגע למצוא מה לאכול מה שאין כן היראה שלא תספיק בודאי להגיע בה חיי עולם הבא חדא דאין בה מעשה אלא במחשבה בעלמא באמת שהוא מרויח בה לבל יחטא וממילא לא תעבור עליו כל צרה וזהו אשרי וייטיב לו ה' וכו'. ועוד דהעיקר שמביאו לעולם הבא היה מה שיגע להאכיל ולעשות צרכי הכלים שלומד בהם ולזה אמור גדול וכו' והו' ג"כ ע"ד אומר' אם אין קמח אין תורה שהעיקר של התורה היא שיהנה מיגיעו ולזה כאשר ההנאה היא מיגיעו יטול שכר הרבה. והכי פי' גדול הנהנה מיגיעו יותר יש לו על שהוא נהנה מיגיעו יותר משכר שיטול על יראת שמים וכו'. ופשוט:
דף ט.
גמרא. אמר לו הקב"ה למשה בבקשה ממך וכו' בבקשה מהם וכו' קשה מהיכן מצא למידרש שני פעמים בבקשה ממך בבקשה מהם דליכא בקרא אלא חד נא ככתוב. ונראה דדייק מדקאמר דבר נא ולא אמר נא דבר דאז יורה שהוא הקב"ה אומר למשה נא בבקשה ממך דבר וכו' משמע דכוונת הקב"ה לומר לו שהוא ידבר נא יאמר לישראל בבקשה מכם וכו' ועדיין תקשה דילמא דוקא שיאמר לישראל בבקשה. ומנא ליה דהקב"ה אמר למשה בבקשה. וי"ל דאם היתה כוונת הקב"ה דוקא להכי דהיינו בבקשה לעם הו"ל לדבר באזני העם נא וישאלו ואז תהיה הכוונה דוקא על ישראל קאמר נא ומדכתב' בהדי דבר שמעינן מינה נמי דקאמר ליה הבורא ברוך הוא נא למשה שידבר נא. וק"ל:
דף י.
גמרא. הכי מקובלנא וכו' דאפי' חרב חדה וכו' לכאורה קשה מאי ראייה מייתי ליה לישעיה דילמא ההיא דמקובל הוא דילמא לא גזר ה' בהדיא שיהיה כן וחרב חדה היינו בבידי אדם אז על ידי הרחמים ירחמהו ה' מה שא"כ בנדון זה דחזקיה דכבר גזר ה' פשיטא דשפיר קאמר ליה ישעיה. ונראה דהכא דייק חזקיה בדבריו ואמר חרב חדה דרמז על חרבו של מלאך המות שהיא תמיד חדה וכפי זה שפיר קאמר חזקיה דהנה אפילו נגזרה גזירה ונתנה ביד המלאך המות והרים ידו והניח על צוארו החרב אל ימנע עצמו מן הרחמים. הכא נמי הכא לא ימנע עצמו מהרחמים וזהו שתקן רש"י ז"ל בד"ה מקובלנא. ופשוט:
דף י:
גמרא. התולה בזכות עצמו וכו' פירוש התולה בזכות עצמו אפי' בשיתוף תולין לו בזכות אחרים ודוקא התולה בזכות אחרים לחוד הוא דתולים לו בזכות עצמו דהא דחזקיה דתלה ג"כ בזכות דוד כאומרו בסמוך אל הקיר על עסקי הקיר וכו' ומסתמא לא פליג אהא. אי נמי הא מיהא לא אמר בשעת תפילה אלא זכור אשר התהלכתי לפניו וכו'. וק"ל:
דף יא.
גמרא. בשאר שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב ב' וכו' וב' וכו' קצת קשה מדוע הסדירו ברכות ללילה יותר משל יום הן אמת דשבע תקון כנגד שבע ביום הללתיך אלא האי דסדור בכה"ג. שלש בשחר וארבע בערב מ"ט ובירושלמי נתן טוב טעם והוא דאז לא היו קוראים פרשת ציצית בלילה ולא הוה אלא שתי פרשיות בלילה לזה הוסיפו ברכה אחת בלילה יותר משל יום להשוות לילה ליום ששה וששה מוצקות. והגם דהירושלמי לאו להא מילתא אמרה אלא נתן טעם לשבע עם כל זה הא לא קשיא מיהא דהרי שוים לילה ליום אלא למ"ד התם דהטעם הוא משום שבע ביום הללתיך והוא אזיל לשיטת תלמודא דידן גם כן מאי איכא למימר וי"ל דיותר טוב להקדים בחיוב הבא עליו ראשון שהוא זמן הלילה ולברך הארבע ברכות. מלברך ג' בלילה וארבע ביום ובעינן זריזין מקדימין למצות וזמן לילה הוא הקודם כדכתיב בשכבך ובקומך וכו'. ופשוט: תוספות ד"ה אחת ארוכה ותדע מדלא חשיב בתוספות בהדי קצרות דתניא אלו ברכות שמקצרין וכו' ואלו שמאריכין בהם ברכות תענית. וברכות ר"ה ויוה"כ ע"כ. מכאן ראיתי להוכיח לחזק המנהג שנהגו לומר הרבה פזמונים ותחינות ביום התענית וביום ראש השנה ויום הכפורים בתוך י"ח כפי סדר הנוגע לכל אחד כי כן נתנו רשות רבותינו להוסיף כפי מה שירצו ודלא כמנהיגים להשמיט הפזמונים ביום יוה"כ מתוך התפילה כי מנהג אבותינו תורה. וכן ראוי להניח הסדר שכתוב במחזורים:
דף יב:
גמרא. מלך שאני דהוי אדם דהכל תלויין בו ולכל נוגע צרת המלך. ובזה לא תקשה מדוע לא דחה בסמוך גבי שאול שנתבייש ומחלו לו מלך שאני להיותו גדול נחשבת כלימתו אלא ודאי דוקא הכא מטעם דכל אחד כפי האמת נוגעת לו צרת המלך וצריך שיבקש רחמים על עצמו ועל רבים. ופשוט:
שם גמרא. אלא מהכא ואני בחלותם וכו' וליכא למימר דדוד הוה עביד לפנים משורת הדין. והיינו דקא משבח גרמיה וכו' משום דכיון דהוה יודע דוד בהו בדואג ואחיתופל שהיו שונאים אותו פשיטא שלא יחלה עצמו עליהם בהיותם שונאים הלואי שיעשה מה שהוא חייב כפי הדין. ודוק:
דף יג.
גמרא. אברם הוא אברהם וכו' פי' בשלמא יעקב נשתנה להם לשם חדש ממש מיעקב לישראל ופשוט ההפרש שבין השני שמות אלא אברם היינו אברהם הכל אחד ומאי שנא האי שינוי אלא וכו' וכן הוא המכוון באמרו שרי היא שרה וכו'. וק"ל: שם גמרא. שאני התם דאהדריה קרא וכו'. קשה וליגמר מניה מדקאמר ליה קב"ה לא יקרא וכו' כי אם ישראל ואפילו הכי הדר קב"ה וקרי ליה יעקב אם כן ילפינן נמי גבי אברהם דאעג"ב דאמר ליה והיה שמך אברהם דלא שיעקר שם אברם אלא אברהם יהיה עיקר ואברם טפל ליה. ונראה לומר דדייק אומרו והיה שמך אברהם שהיא מצות עשה מה שאין כן ביעקב. הגם דלכאורה נראה דיעקב עדיפא דקא אמר בתורת שלילה לא יעקב וכו' כי אם ישראל וכו' סוף סוף הרי לא קאמר בעשה דתשמע דהוי מצות עשה לכל העולם. אי נמי דייקי מלת שמך יעקב דקאמר ה'. ועוד נלע"ד טעם אחר בענין זה. והוא דהנה ידוע הוא אומרם ז"ל כי כל השמת שקורין האבות לבניהם הם הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון וה' נותן בלב האדם לקרות השם ההוא לבניו כשם שקרא י"י לנשמה. ולזה היינו טעמא דיעקב להיות השם הראשון שלו שהוא שם שקרא לו אביו שהוא אי איפשר שישתנה לא יוכל ליעקר לחלוטין ולזה נשאר השם במקומו הגם שקרא לו י"י שם חדש מה שאין כן אברהם ואברם דשם אחד נינהו והיינו דקא דייק אברם הוא אברהם ולזה הגם שיעקר שם אברם ולא יקרא כי אם אברהם דוקא אין קפידא כי היינו הך וזהו עצמו שם הראשון. וק"ל:
דף יד.
גמרא. אמר רבי יונה כל הלן וכו' א"ל רב אחא הרי אמר ר"י וכו' לדברי רבי יונה מוקי לבל יפקד בחלום. ולרב אחא בהקיץ שלא תעבור עליו כל צרה ולרבי יונה פסיק בבל יפקד ולרב אחא פסיק בבל ילין ואיכא ביניהו אחא דהוקשה ליה מלת ילין דהוה מפסיק לומר ושבע דמאי שייכות יש ללינה כיון דבל יפקד קאי שלא בשעת לינה דהיינו בהקיץ. ולרב אחא דחיק ליה לומר אל תיקרי וההיא דילין משני לה להיות כי ילין הוא במקום לומר תמיד שכל לינותיו שילין יהיה בהם שבע בתורה ולזה נקט ילין דבזה שיהיה שבע מהקיצו עד עת זמן הלינה בתורה בל יפקד וכו'. וק"ל:
דף טו:
גמרא. שנאמר בפרש שדי מלכים בה וכו' הגם דהכא בקריאת שמע מישתעי ומהראוי היה שיאמר בפרש שדי. שדי ישלג בצלמון. אלא דאזיל למאי דקיימא לן כל הקורא קריאת שמע ערבית ושחרית כאילו קיים והגית בו יומם ולילה. וכפי זה כאשר קורא קריאת שמע כמצטרך דאז הוי כאילו קיים והגית בתורה יומם ולילה לזה התורה שמלכים בה ימליכו תשלג בצלמון תצנן לו גהינם ואיפשר שהוא ע"ד אומרם במס' חגיגה תלמידי חכמים אין אור של גהינם שולטת בהם ק"ו מסלמנדרא ה"נ קאמר הכא שתהיה גיהנם צוננת דכיון דאינה שולטת בגופו הוה ליה כצוננת ואם כן הוה ליה לקורא קריאת שמע כמצטרך כדין תלמיד חכם שקורא ולומד בתורה יומם ולילה והוה ליה ממש כאילו קיים והגית בו יומם ולילה. וק"ל:
דף טז.
גמרא. אף אהלים מעלים את האדם וכו'. והדבר הוא עצמו ברישא דמעלים את האדם מטומאה לטהרה כי החובה הוא הטומאה וכו' ומהכא משמע כי עסק התורה הוא מכפר העון. אי נמי הכוונה דכאשר ילך האדם לבית המדרש יבחין לידע האיסור ודבר המאוס בעיני הבורא ברוך הוא וממילא ירחיק מהם לעשות טוב אי נמי דאפילו ילך ולא ילמוד אלא יושב כן בבית הכנסת יש לו זכות ונטהר מחובו דאי בלומד יראה דפשיטא דתלמוד תורה כנגד כולם ויזכה לכל טוב. וק"ל:
דף טז:
גמרא. נכנסו תלמידיו לנחמו וכו'. נכנס וכו' פי' לנחמו שהכיר בהם שבאו לנחמו דהיינו שעשו בכניסתם תנועות המנחמים והכיר בהדיא שבאו להכי דאי לא תימא הכי מדוע ברח מהם לעלייה ולא ניפלוג דילמא שבאו לומר לו ה' ימלא חסרונו. וק"ל:
דף יז.
גמרא. סוף אדם וכו'. וסוף בהמה וכו'. נראה כי מכוו שהיה אומר זה על ספר איוב דמה שייכות יש לו אלא הטעם להיות דאיוב ראה עולם חדש שהיה גדול וירד עד העפר וכמה כרכורים כרכר ההוא גברא. ולבסוף ראה עולם חדש כאומרם ז"ל ולזה אמר על כל פנים היתה המסקנא במיתה סוף אדם וכו' ואומרו סמוך להאדם בהמה לומר כי הכל שוה אי לא ההפרש דאשרי מי שעמלו בתורה דבזה יתעלה מהבהמה. ואומרו והכל למיתה וכו' נראה כי כיון לכל הנבראים והוא ע"ד ונשגב י"י לבדו כי שמים כעשן נמלחו והוא לבדו ב"ה ישאר אני ראשון ואני אחרון ואמר זה לומר כי מי שעמלו בתורה הוא יותר מכל הנבראים ויש לו יתרון כי כל הנבראים מתבטלים וזוהי מיתתם מה שא"כ העמלים בתורה דיש להם יתרון כאומר' ז"ל דהצדיקים עושה להם הקב"ה כנפים וכו' ירוצו ולא ייגעו וכו' ואומרו גדל בתורה ועמלו ירצה כי יש אדם כי תמיד הוא לומד קבע בתורה אבל עיקר יגיעו הוא במילי אחריני לזה אמר ועמלו בתורה שכל יגיעו ועמלו בתורה עיקר. אי נמי ירצה לומר שגדל בתורה דהיינו שלומד ועמלו פירוש אפילו מה שהוא עמל בדברי הרשות הוא על פי התורה ואז עושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב וכו' וכפי זה לא גרסי' בוא"ו ועושה וכו'. וכן נראה נכון לגרוס. וק"ל: שם גמרא. אמר ליה רב לר"ח נשים במאי זכיין וכו' נראה דקאי אדלעיל דקאמר דצדיקים יושבים ועטרותי' בראשיהם ונהנים מזיו השכינה וסובר הש"ס דהא מילתא ליכא למיזכי לה אלא בזכות התורה דוקא והם הם העטרות כתר תורה וזיו השכינה נמי. לזה מהדר במאי זכיין הנשים כיון שאין בהם תורה דכל המלמד וכו' לזה אמר באקרויי ובאתנויי וכו' וכיון שהם סיבה ללומדים כאילו הם עצמם לומדים. ולזה נמי לא בחר לומר אלא הני תרי דהוו בענין לימוד התורה דוקא דפשיטא דהוו להו כמה מצות ומה גם מצות הידועות להם דוקא שלש מצוות אלא היינו טעמא משום לימוד תורה כנזכר, ומסיק דבהא הוה להו כאילו הם לומדים ופשוט:
דף יח.
גמרא. כל הרואה את המת ואינו וכו'. ואם לווהו מה שכרו וכו'. נראה דהכי קאמר אם ראהו חייב ללוותו ואם ראהו ולא לווהו יש לו עונש דחרף עושהו ואם מאליו ומעצמו קיים האדם המצוה ויצא ממקומו ללות המת מבלי חיוב שראהו יש לו שכר. ועל זה השכר מהדר ואמר ואם לווהו מה שכרו ומשני רב אסי עליו אמר הכתוב מלוה ה' חונן דל וכו'. וק"ל:
שם גמרא. רבי חייא ורבי יונתן וכו' כל המאמר עד דמסיק דידעי בליקוטים שלי שחיברתי הארכתי יע"ש:
דף יט.
גמרא. אפילו בשעה ששלם על ישראל יוליכם פירוש ע"ד אומרם ז"ל אקרא דואין מרפה דאי תרופה למכת המבזה ת"ח וג"כ דייק הכא לשון נופ משמע שלא יעלה אפילו בזמן שעתיד ה' לרחם ויעלם מבור שאון לא יעלה הוא. וכפי פי' התוספו' הכי קאמר לא מיבעיא ומגנה ת"ח בחיים חייתו דאיכא חילול ה' דפשיטא דאין לו מרפא אלא אפילו אחר מותו דהיינו בזמן ששלם על ישראל דסד"א דאז הוי כמדבר אחר האבן כדאמ' ר"י קמ"ל דאפי' הכי נופל בגיהנם כי הקב"ה תובע יקריה. וק"ל:
דף כ.
גמרא. מאי שנא ראשונים וכו' אי משום תנויי וכו' ולא קאמר אי משום מעשה וגם כן אביי מאי טעמא לא השיבו דמשום מעשה דהראשונים הוו בעלי מעשה ביותר וכדאיתא בש"ס במקום אחר דבעל מעשה הוה אההיא דמר יחזקאל. ונראה דהכי קאמר וכי בכל הדור כמה חכמים לא ימצא בהם אחד שיהיה בעל מעשה. אי נמי כולהו בהדי הדדי לא ישיגו מה שהיה משיג רב יהודה לחודיה בהסרת המנעל והם ג"כ בכמה עינויים דמצטערן עצמן ולא ישיגוהו לו לבדו. אי נמי נראה לומר דטעמו הוא דהגם דאמרינן דהוו בעלי מעשה יותר מהם אפילו הכי סובר אביי דעסק התורה דהוה בהו ביותר כדאמר דכוליה שני דרב יהודה וכו' ואנן וכו' הוא עדיף דאמרינן תלמוד תורה עדיף. ומשני ליה דהוה בהו דבר גדול כהאי דהוו מסרו עצמם על קידוש יי' וכו'. ונראה דדוקא לא קאמר הא אלא לגבי רב יהודה דהוה חשיב בדור שלהם לזה קא בעי רב פפא ומשני ליה אביי דהוו כולהו מכירים זא"ז וראשונים קרי להו ראשונים להם דוקא אבל לגבי דורות הקדמונים פשיטא דלא בעי מאי שנא דכבר אמרו אם הראשונים מלאכים וכו'. ואם הראשונים וכו' אלמא דמילתא דפשיטא היא שהם גדולים מהם בכל וגם בתנויי אלא דוקא כהא דרב יהודה שהיו מכירין לימודו וכו'. ופשוט:
דף כ:
גמרא. וכי לא אשא פנים וכו'. ולא תיקשה אם כן סוף סוף משוא פנים איכא ולא אשכחן שהותר בשום אופן. דהאמת הוא דכן שורת הדין נותנת לישא פנים לישראל כפי הדין. השיב הבורא ב"ה למלאכים להיות שה' משלם שכר טוב לכל עושי מצותו והם ישראל עשו המצוה הזו שהחמירו על עצמם לזה משלם להם שכר זה הפרט שגם הוא ישא להם פנים מדה כנגד מדה. אי נמי כשם שהם החשיבו הטובה שלי אפילו פורתא לדבר גדול ומברכים אותי עליה גם אני אחשיב להם דבר קטן לדבר גדול מדה כנגד מדה וכן הוא שורת הדין נותן וק"ל:
שם רש"י ד"ה או דרבנן וכו' והארץ לא נתנה לנקבות וכפי זה הוא הדין גרים דלא אבל כהנים לויים נראה דחייבים דגם הם חלקו ביניהם הארצות שנתנו להם לישראל במאמר הקב"ה והרי הם יכולין לומר שנתת לנו מה שאין כן הנקבות שלא נתנה להתחלק להם וליכא למימר דטעם הבעייא היא דהויא מצוה שהזמן גרמא כדקיימא לן דעד כמה צריך לברך עד שיתעכל המזון שבמיעיו ונשים פטורות או דלמא דמילתא כהאי דהוי כברכת הנהנין כברכה הראשונה של המוציא חייבות על כל פנים. זה אינו דמשום שהם עכבו ופשעו לברך בשעה שחל עליהם החיוב שישבו לאכול לא מיקרי זמן גרמא דזמ ישיבתם לאכול הוא בכל עת בלי זמן קבוע ואז ח עליהם החיוב לברך לא מיקרי זמן גרמא והיינו טעמא דלא חש שום פוסק להאי סברא הכא דאפי' בצד מצדדי הבעיא לא הכניסוה. והדברים פשוטים. ופשוט:
דף כא:
גמרא. למימרא דקסבר ר"י וכו' והאמר ריב"ל וכו' קשה אדפריך מריב"ל ליפרוך מתקנת עזרא. והן אמת דהא לא קשי' מידי דהוה רבי יהודה בן בתירא דקאמר בהדיה דשרי וכבר כתבו התוספות ז"ל בפרק מרובה דרבי יהודה בן בתירא יסבור דלא תקון עזרא הא ואי נמי תקון כהאי גונא תיקון דאי בעו למיבטלה יבטלוה וכו' והא דקאמר הכא ריב"ל אין זה כי אם אסמכתא בעלמא דהא מילתא עזרא תקנה אלא דאסמכוה אקרא והשתא קשה היכי פריך הש"ס אדרבי יהודה מהך דריב"ל דאפילו ריב"ל עצמו לא קאמר לה אלא דוקא בתר תקנת עזרא דאי לאו תקנת עזרא לא הוה אמר לה דאי לא תימא הכי והויא דרשא גמורה מאי תיקן עזרא ואם כן לר"י אי אמרי' דסובר כרבי יהודה בן בתירא דלא סבר לההיא דעזרא. אי נמי סבר דתקון ולאו לחלוטין אלא אי בעו למבטלה וכו' כמו שכתבו התוספות ז"ל מאי פריך ליה ממילתא דאין ממנה הכרח והעיקר הוא תקנת עזרא. ועוד קשה לי אחר האמת למה לא דרשינן סמוכין. ומפקינן להא מילתא מסמיכות ומה גם במשנה תורה ואם כן לא היה צריך עזרא לתקן זה דהוי מילתא דכתיבא בתורה כפי סברת ריב"ל ומידי דהוה דרשות הסמיכות כהא דרבי יהודה עצמו דמפיק לאנוסת אביו דאסורה מסמיכות דונתן האיש השוכב וכו' ועוד צריך לדעת לריב"ל מאי מחדש מתני' היא דתניא בסמוך והן אמת דלריב"ל שפיר אמרינן דלא ידע מברייתא אלא הש"ס מדוע הניח מלהביא הברייתא ופריך מדברי ריב"ל. ונראה לומר דהך ברייתא דבסמוך לא קתני בהדיא בעיקר הדרשא אלא דבעי באימה וביראה וכו' ומינה מפקי הא דבעל קרי ומשום דאינה מבוארת בהדיא הא דבעל קרי לזה הביא ההיא דריב"ל דמפיק לבעל קרי בהדיא ממה דסמך וכו'. דמה התם בעלי קריין אסורין דכתיב והיו נכונים וכו' אף כאן אסורין. ואחר האמת היינו דרשה עצמה דבריית' וצריך לומר דמצינן לדחות דבעלי קריין לא אימעיטו מהאי סמיכות בבירור ולזה הוכרח עזרא לתקנה וחדש לנו עזרא דבעלי קריין לא הוו בכלל שיש להם אימה וכו' ורתת וכו' ואימעיטו מהאי סמיכות ממילא ולא אתא עזרא אלא לומר דבעלי קריין הרי הם כמי שאין לו יראה ואימה וכו' והשתא ממילא הדרן לסמיכות דסמך קרא למעוטינהו ובזה יותרו כל הספיקות ושפיר ואין הכי נמי דהוה מצי לשנויי דהוו בכלל באימה והסמיכות אתא לבאימה ורתת אלא דלא רצה למעבד פלוגתייהו דכהאי גוונא אי הוי בעל קרי באימה וכו' דהוה כמחלוקת במציאות. וק"ל:
שם גמרא. וכי תימא וכו' אין הכי נמי דהוה מצי למיפרך מהך דרבי יהודה דאסר אנוסת אביו ומפותת אביו אלא דהביא כל דברי רב יוסף דאי הוה פריך סתם חשש להקשותו מההיא דלא דריש רבי יהודה סמוכין ומאי חזית ואי הוה עביד ליה הוא מסברא דנפשיה חילוק דמשנה תורה שאני וכו' אפשר דלא הוה מסתבר ליה לזה אייתי דברי רב יוסף וכו' ופשוט:
דף כב.
גמרא. מכאן אמרו זבין ומצורעין וכו' מה דלא מייתו להתיר זבין ומצורעין וכו' בתורה ממה שלא צוה ה' כי אם לבעלי קריין באומרו היו נכונים וכו' אל תגשו אל אשה. הטעם הוא חדא דאיפשר דה' היה יודע כי לא היה אז בישראל זבין ומצורעי ובזמנו דבר בשעת הכושר שלא אמר ה' היו נכונים לשלשת ימים דוקא אלא אחר שידע שלא היה חל יום מתן תורה תוך שבעת ימי טומאתם ושמרם ה' לבוא ליום השלישי טהורים כולם מצרעת וזיבות ונידות. ולזה קאמר הכא מכאן אמרו דוקא מהכא אמרו כיון דדרשינן סמיכות. וכוונת הסמיכות הכי הוא והודעתם וכו' יום וכו' ומדדייק קרא יום אשר עמדת משמע דתלי הדבר בהעמדה לפניהם ואיזה דבר פרטי התלוי בהעמדה לחודה מצד עצמה דהיינו כשיעמדו לפני ה' מילתא דאתיא מצד העמידה לחוד ואיזה דבר דתלוי בהעמידה מצד עצמה הוי אימה ויראה ורתת ולזה הוא דסמיך והודעתם דאי טעמו להשוות למעמד הר סיני לכל צד הול"ל יום אשר קבלת התורה דכסדר קבלתה תהיה למודה תמיד משא"כ השתא דתלי הדבר בעמידה לחוד היינו באימה ע"ז ולעולם במעמד הר סיני לא היו שם לא זבין ולא מצורעין והסברא נותנת דמצורעין ונדות מאיסי מבעלי קריין. וטומאתם חמורה והיכי יכולין לקבל התורה ולשמוע דברי אל חי קדוש הוא ב"ה אלא דשאני הכא דלא הצריך הכתוב אלא באימה וזה שלא כפירוש התוספות ז"ל שכתבו בפרק ר' עקיבא דף פ' והנלע"ד כתבתי. ודברי רבותינו בעלי התוספות כתר. וק"ל:
דף כג.
רש"י ד"ה ועד כמה וכו' שיהיה מותר להתפלל ע"כ קשה דמהש"ס משמע בהיפך כי לא קאמר וה"מ אלא שאין תפלתו תועבה אבל לגבי שיתפלל לא ולא קאי אלא אסיפא דברייתא דקתני ואם התפלל תפלתו תועבה ולא קאי ארישא דאל יתפלל כדדייק אבל אם יכול לשהות תפלתו תפילה ולא קאמר אבל וכו' יכול להתפלל. ונראה דרש"י ז"ל סובר דבהכרח דהאי שיעורא מהני נמי לכתחילה חדא דאלת"ה מדוע לא אשמועינן שיעורא דהנצרך שלא יתפלל ועוד טעם אחר דמשמעות הברייתא יורה כי במאי דקתני רישא אל יתפלל בה קתני ג"כ ואם התפלל דברייתא בחדא מחתה קתני וכפי זה כיון דאשמעינן בחלוקה אחת מהברייתא דעד שיעור זה וכו' ממילא אכולה קאי דהרי במציאות עצמו דקתני אל יתפלל עליה קאי ואם התפלל. ולזה כתב הרי"ף ז"ל והעתיק במקום תפלתו תפילה. אמר מותר דמשמע לכתחילה והגם דהוה גריס בגירסא תפילתו תפילה ביאר לנו כי לאו דווקא אלא אפילו לכתחילה מההכרחות שכתבתי ונקט רב זביד תפילתו תפילה דלא חש להטעות מטעמים הנזכרים. אי נמי נראה דטעמיה דרש"י ז"ל והרי"ף ז"ל דנקטו מותר היינו בהיכא דלא נשאר זמן להתפלל אם ימתין עד שיפנה לזה אמר מותר דלא נראה להם לבטל התפילה כיון דיכול לצאת תפלה ורב זביד דנקט תפלתו תפילה משום לאשמעינן בהיכא דאיכא שהות דטוב הוא לבדוק עצמו משום הכון וק"ל:
דף כד.
מתעטש אמתעטש וכו' קשה קצת למה אמר ג"כ הא לרצונו הא שלא לרצונו ואפי' למטה ואיפשר דסבר לה הש"ס דמתעטש מלמטה בכל גוונא אסור דזילא מילתא כ"כ. ועוד נראה כיון דמוקמינן גיהק ופיהק דאסרו היינו לרצונו א"כ אי תימא דמתעטש מלמטה דאסור היינו לרצונו הרי ק"ו והוא השתא מגיהק ופיהק לרצונו אסור מתעטש מלמטה מיבעיא ופשיטא דלא איצטריך לאשמעינן וק"ל. ועוד מתעטש מלמטה מוקמינן לקמן דאמר רב יהודה דמרחיק ארבע אמות ומתעטש אפילו כשהוא לאונסו ומדברי רבי חנינא דקאמר אני ראיתי את רבי וכו' ולא אמר ורחק ד"א משמע דשם במקומו נתעטש לזה מוכרח לאוקומי דמלמעלה והכא בהכרח דלאונסו קאמ' וכן כתב הרי"ף בהדיא יע"ש דבריו. וק"ל:
שם גמרא. שנאמר בבל יבואו ושמה יהיו קשה והרי זה בבית ראשון הוא דכתיב ועיין בתוספות במסכת כתובות:
שם גמרא. ומי אמר ר"י הכי והאמר רבב"ח וכו' קצת קשה למה הוצרך להקשות כלל מהך מימרא כיון דהוא עצמו קאמר עלה וכי תימא וכו' ועיקר קושייתו היא מההיא דרבי אבהו ושפיר מצי למיפרך מינה לחודא. וי"ל דעדיפא ליה למיפרך מדר"י דקאמר בהדיא ולהכריח אותה מההוא דרבי אבהו דלא מצי לחלק בין מהלך וכו' מההיא דמכלל לחודה. וק"ל:
שם תוספות ד"ה לדידי לא סבירא לי וכו' פי' דדייק לשון הש"ס דהוה ליה לשנויי ולמימר הכי רבי יוחנן לדידיה דרבי אבהו קאמר ולמה האריך לשון ושפת יתר ואמר הכי קאמר וכו' ולזה אמר כי תרתי קאמר ר"י דפליג בהו חדא בהיכא דאיתרמי ופסק דלא מצריך לחזור לראש ואהא דייק הש"ס דקאמר הכי קאמר לדידי לא סבירא לי דסובר דאינו חוזר לראש דהרי אמר ר"י שמע תשע תקיעות וכו' וחדא דאעיקרא דדינא לא הייתי מצריך לפסוק והוא הוא טעמא דאמר ר"י הכא דאינו חוזר לראש כדסיים דהוה ליה ראוי וטעם התוס' שלא הקדימו הא דאינו פוסק שהיא היא הסיבה דאינו חוזר משום דאתו לדיוקי מלת דקאמר הש"ס הכי קאמר לדידי וכו' ועוד דכל עקר דברי ר"י לא אתא אלא להשיב אהא. ועיין במגילה מה שכתבו הם ז"ל שהוא מכוון לפירושינו. ומה שפירש מהרש"א לא אתי מדוייק מדברי התוספות ז"ל וקשה טובא לדבריו. ודוק:
דף כה.
גמרא. והני מילי בדברי תורה וכו' ודברי תורה נמי לא אמרן וכו' נראה דדייק הש"ס מדבעו מיניה בהא סתמא ופשיט להו ולא הדור מיבעיא ליה תינח דאי תימא דבעו נמי בהא הוה להו למימר תינח בכהאי גוונא דציפי דבי רב וכו' וק"ל:
דף כה:
גמרא. אמר ר"א וכו'. בעכורין שנו קשה מה כותיה דר"א לאוקומי מתני' בעכורין. ודילמא דמתני' סברא לבו רואה את הערוה מותר כתנא קמא דברייתא דבסמוך וכת"ק דלעיל דף כ"ד דישן בטליתו וכו' ונראה דדייק מדלא קתני לא בצלולין בהדיא כדקתני בברייתא וקשה לי ע"ז דילמא דרבינו הקדוש לא הכניס עצמו להודיע זה אלא לומר דיכול להתכסות במים ויקרא ולא יצטרך לעלות כשאין שהות וכו' ולגבי הא מילתא דצלולין או עכורין משום לבו רואה את הערוה לא סתם כלום והניח הדבר כמות שהוא בפלוגתא והרבה פעמים מפרשינן כזה במשניות ואם כן היכי פסיק להא מילתא ר"א דבעכורין שנו ולא קאמר לה אפילו בתורת דחייה. והנראה נכון לומר דר"א דייק לשון המשנה דקתני יתכסה במים ויקרא דנקט לשון כיסוי דאי תימא בצלולין הרי כאילו לא נתכסה כלל כיון שלבו רואה את הערוה ולזה קאמר בעכורין שנו. וק"ל: שם גמרא. דכתיב וערות אביהם קצת קשה הרי נח פשיטא דלא הוי בכלל בשר חמורים דהאי קרא דבשר חמורים בעבדים איירי כדאיתא בקידושין. והגם לסברת מ"ד דגוים נמי שהם בכלל כי יסיר ודמינן להו דומיא לחמור. אבל נח פשיטא דאדם מיקרי דהתורה העידה עליו צדיק תמים היה. ונראה לומר דמיתורא דקרא קא דריש דמיותר אומרו וערות אביהם ובזה אתי שפיר דלא מייתי הש"ס מרישא דקרא דכתיב. ויכסו את ערות אביהם ומייתי מסיפא דקרא אלא ודאי דמיתורא קא דריש וכיון שכן תנהו ענין לאשר בשר חמורים דג"כ איקרי ערוה ואסור ערות ישראל. וק"ל:
שם רש"י ד"ה מאן שמעת ליה לא ידעתי היכן היא ע"כ קשה ולמה לא יספיק בדברי הש"ס דקאמר זה לזה מינה שמעינן דהיתה ידועה להם ולמה יצטרך לידע היכן. ונראה דזה ראיה למה שפי' במס' שבת דכל מקום שאמר הש"ס הניחא וכו' או מאן שמעת לה ולא מייתי המקור ש"מ דהש"ס כבר נאמרה מילתא דא בש"ס ולמה לא מצריך לאתוייה ולזה פירש רש"י דמדקאמר מאן שמעת לה וכו'. ולא קאמר דתנא וכו' ש"מ דנאמרה בש"ס לזה קאמר דלא ידע היכן:
דף כו.
גמרא. ורמינהו וכו' ותו לא וכו' לכאורה קשה טובא איך מקשה הש"ס קושיות הפכיות והוה ליה למיפרך מהא דעד נץ החמה אההיא דר' יוחנן בלאו מתני' דמשמע דלא קא קשי לה מידי אי לאו דברי מתני'. וי"ל דבלאו מתני' הוה מוקי לההוא דעם הנץ החמה בותיקין כמה דמוקי לה נמי בש"ס דבלאו הכי מטעם ק"ש מוקמינן לה בותיקין וההיא דר' יוחנן דכל היום דעיקר מצותה לכולי עלמא משא"כ השתא דמתני' קתני עד חצות לא אתיא לא כותיקין ולא ככולי עלמא אי כותיקין עם הנץ החמה קתני במתניתין. ואי ככולי עלמא הרי קאמר ר"י כל היום. וק"ל:
שם גמרא. ת"ש דאמר רב הונא וכו' טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים וכו'. קשה לאשמועינן הא ומכ"ש טעה ולא התפלל ערבית דמתפלל שחרית. וי"ל דה"א דבהא לא סבר ר' יוחנן דלפעמים דשוהא בשחרית ואינו מתפלל עד חצות והוי ליה זמן ארוך יותר מטעה ולא התפלל מנחה שזמנה היא אחר חצות לפחות כחצי שעה קמ"ל אלא דקשה סו סוף למה איצטריך ר"י לאשמועינן טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים פשיטא דזמן פורתא הוא. וי"ל דס"ד דבהא לא איצטריך סמוכה כמו שפירש הרשב"א ודייק ממה דקאמר ר' יהודה מתפלל שתים וכו'. ולא הצריך ר' יהודה סמוכה אלא במנחה דמשכחת לה שיהיה זמ ארוך. א"נ בערבית. משא"כ בתפלה קמל"ן דבכל גוונא בעינן דוקא סמוכה. וק"ל. ועוד נראה כי זכר לכולהו חלוקות למעט ההיא דמוסף דאין לו תשלומין כמו שכתבו התוספו' ז"ל וק"ל:
דף כו:
תוספות ד"ה טעה ולא התפלל וכו' כתב ר"י וכו' פי' לענין דינא קאמר ולזה קאמר ומיהו רב אפלס וכו'. ודוק:
תוספות ד"ה תימא אמאי וכו' פי' חדא בעניות ראשון שלא היה כוס בעולם ולזה חוזר וחדא בעניות דאחר עשירות דהוה כוס נמי לזה אינו צריך לחזור ושפיר ומשנו דכיון דלא אשכחן שום ברייתא דנשנית בעניית ראשון קודם תקנה דעשירות דתקנו על הכוס ונשארה אחר עניות דאמטו להכי שדינן האי ברייתא נמי דקתני בההיא זמן בין ב' התקנות דהיינו בין תקנה דעניות לחוד לתקנה השניה דתקנו דעניות ועשירות שאמרו אע"פ שהבדיל בתפילה צריך להבדיל על הכוס וכיון דלא אשכחן שום ברייתא דנשנית בין שני תקנות. לזה לא מצי הש"ס לאוקומי ברייתא בהכי. זהו הנלע"ד בפי' דברי התוספות ז"ל ומה שפירשתי בחיבור דברי שמואל שחבר החכם ר' שמואל הצרפתי ז"ל דכוונת התוספות היא בין שני התקנות היינו בתקנת עשירות. זה אינו כלום. חדא דעדיין הלשון דחוק דהכי הול"ל כיון דלא אשכחן ברייתא דנשנית בין שני תקנות לזה לא מוקי האי ברייתא בתקנה ראשונה דממשמעות לשון התו' ז"ל משמע אחלוקת תקנת התפלה דעלה קאמר דלוקמה קודם ואחר זה יכולין אנו לסבול אם היו הדברים מצד עצמם דברים המתקבלים אלא דקשה חדא ומי לא הוו כמה ברייתות דאמוראים עצמם לא הוו ידעי להו וא"כ אפשר דנשנית ומי הוו ערבים זה לזה ברייתא לחבירתה פשיטא דנשנית נישנית ודלא נשנית לא נישנית. בשלמא לפי פירושינו דהמכוון הוא דאין כח בש"ס לאוקומי ברייתא באופן אחר דלא אשכחן שום ברייתא בעולם דנשנית באותו זמן ולא חש שום תנא לדבר באותו זמן ההוא דבר הנשמע משא"כ אי אמרינן דמצי לשנויי הכי אלא מצד דלא אשכח ברייתא דנשנית נמי בין שני התקנות דהיינו בימי עשירות. זה אינו מהסברא כלל. ועוד קשה היכא הוו הברייתא דהויא נשנית בימי עשירות הוא דליתני דבעי האדם למיבדל על הכוס כי בימי עשירות לא היה אלא כוס דווקא והנה אותו חיוב דבימי עשירות עדיין איתיה עד היום דאע"ג דהבדיל בתפלה צריך להבדיל על הכוס ולא אשכחן דנשנית שום ברייתא בהכי דצריך להבדיל על הכוס האידנא אלא מה דגרסינן בפרק השואל דף ק"ג דאיתא התם וז"ל והאמר רבי אליעזר בן אנטיגנוס משום רבי אליעזר בן יעקב אסור לו לאדם שיטעום קודם שיבדיל ע"כ דמשמע דבכוס קאמר כדמוכח התם א"כ האי נמי מצינן למימר דרבי אליעזר בן יעקב קאמר למילתיה בזמן עשירות דהוה כוס לחוד וכן הוא יותר צודק דההיא בזמן עשירות יע"ש. א"כ הרי נשנית ברייתא. וכי תימא דהאי לא הויא ברייתא א"כ תקשי הרי לא אשכחן נמי ברייתא דקאמר דצריך להבדיל על הכוס וליכא הוכחה מדלא אשכחן דמידי דהוה וכו' וכי תימא הך ברייתא דטעה ולא הזכיר דמייתי הכא אדרבא מינה משמע דדוקא אם טעה הוא שיכול לאומרה על הכוס הא לא טעה אינו צריך. ודוק דמה שפירשתי הוא הנכון:
דף כז.
תוספות ד"ה דרב צלי וכו' תימא וכו' ובלבד שלא יקדים וכו' פירוש דהא מסתמא לא הוה מצלי עד דהוה מכין צרכי שבת ואומר הדליקו את הנר כדתנן בפ' במה מדליקין וא"כ נמצא שמקדים. וק"ל:
שם גמרא. מי בדלת צריך לדעת מאי קא מספקא ליה אי בדיל בהכרח דבדיל כיון דקבל עליה שבת היכי מצי למיעבד מלאכה עוד. ונראה כי פשיטא דאי קבל שבת בפירוש דתו לא מצי למיעבד מלאכה אלא דהכא נסתפק ליה אי הוי התפלה קבלת שבת או לא וזהו דקא בעי מיניה אי בדיל ע"י תפלה בקבלת שבת בפי' ומשני דבדיל וק"ל. ובזה מצי למיפרך ומי בדיל והאמר רבי אבין וכו' דאי לא תימא הכי איך יסק אדעתין לומר דאע"ג דקבל עליה שבת דמצי למיעבד מלאכה. ופשוט:
שם גמרא. מי בדלת וכו' קצת קשה לפי מה שכתבו התוספות בד"ה דרב צלי דהכא במאי עסקינן דמקבל שבת וכו' א"כ בהכרח דבדיל כיון שקבל עליו שבת וי"ל דאיפשר דאי אמר ליה דלא בדיל הוה מפריך ליה נמי הא ולזה קא בעי ליה מי בדלת. וק"ל:
דף כז:
תוספות ד"ה והנותן שלם וכו' עס"ד דברי התוס' קצת סתומים:
וראיתי לפרשם כפי עניות דעתי. והוא דהמשמעות והנותן שלם משמע כנתינת שלום הידוע דעלמא ודקדקו זה התוספות כי היכי דלא תקשה מההיא דאמרינן כדי שאלת שלם לרב וכו' דבהכי אתי שפיר דשרי שאלת שלם של תלמיד לרב בכה"ג דמורי ורבי בכל ענין. אי נמי אפילו בכה"ג אסור תלמיד לרב בכל גוונא בין בשאלה בין בתשובה כדקתני בברייתא דתרוייהו אסירי והנותן והמחזיר וכו' וההיא דכדי שאלת תלמיד בתלמיד חבר ומשום דהאי שינוייא קשה להו ממה דמסיק הש"ס מדלא קאמר בדיל מר וכו' ש"מ דתלמיד חבר לא מחייב לומר מורי ורבי והיכי קאמר הכא רבי ומורי לזה אמרו התוספות ז"ל ההיא לכתחילה מצוה מהמובחר לכתחילה קאמר דיאמר התלמיד חבר שלם עליך רבי ואם אמר שלם עליך אה"נ דאין איסור אלא דלכתחילה יאמר לו רבי. ובזה הוא דקאמר כדי שאלת תלמיד לרב אבל תלמיד שאינו חבר אסור בכל ענין וכי היכי דלא תימא מי יאמין לשמועתם דתלמיד חבר שרי בשאלת שלם לזה אמרו הם ז"ל ככל הני דלקמן דמתפלל כנגד ואחורי רבו דאסור תלמיד ומותר תלמיד חבר ה"נ הא דשאלת שלם דקתני בהדייהו בברייתא דשאני תלמיד חבר. ודוק:
שם תוספות ד"ה הואיל וכו'. פי' משום דממשמעות הש"ס משמע דבעי למימר דלילה מיקרי לזה כיון דהתפללו תפילת לילה שפיר דמי וממילא שרי בעשיית מלאכה וזה הוי הפך דברי התוספות ז"ל שכתבו דלר"י עצמו אסור בעשיית מלאכה והיכי יהיה נותר ע"י תפלתם מילתא דאסורה איסור שבת. לזה אמרו דמכוון דברי הש"ס הוא דכיון דלא הצריכום לחזור ולהתפלל אלמא איכא למיחש למיקרי ליה לילה וצריכין לחוש בהיכא דנפקא מינה חומרא דהיינו בע"ש שהתפללו בטעות כה"ג דליהוי לילה ואם כן מדוע קא שרי ליה לכברויי סלי זהו מכוון דבריהם ז"ל. וכפי זה פירכת הש"ס לאו היינו המקשה עצמו דפריך והא אביי וכו' אלא סתמא דתלמודא אחרינא פריך בתר מסקנת הש"ס אמאי דמסיק דטעותא ש"ד למיעבד מלאכה. וכפי זה אתי מדוייק דקאמר בש"ס וטעותא מי הדרא דמיותר הוא אי הוו הנושאים ונותנים עצמם ה"ל למיפרך ולימא והא אמר וכו' והדבר מבואר דאטעותא פריך אלא משמע דמקשה אחר הוא ובקונטרס פירש באופן אחר דפריך אמאי דתלי בדיל בתפילה דהרי תפילה דטעותה הויא תפילה וממילא בהכרח לומר כיון דהויא תפלה דבדיל במוצאי שבת הגם דהויא בטעות. ומה דנקט רש"י ז"ל בלשונו תוספות רש"י קרי ליה לההוא זמן תוספות ולעולם העיקר הוא כיון דהתפלל. ופשוט. וטעם דהתוספות ז"ל בחרו להם דרכם ולא דרכו של רש"י ז"ל משום דנראה להם דוחק סוף סוף מצי למידחי מאי קושיא דילמא אי הויא תפילה בקבלה כראוי אז הוא דאמרינן דבדיל וכעובד' דרב משא"כ לענין תפילה דבטעות מימר אמר רב דלא בדיל הגם דאינו צריך לחזור וידי תפילה יצא וחובת שבת לא קיבל ושרי לעשות מלאכה ולא הוה צריך לשנויי שאני צבור לזה בחרו הם ז"ל דרך זה והוא נכון. ומה שפירשו המפרשים חוץ מזה איננו נכון בעיני. ודוק:
דף כח.
גמרא. אמר רבי יוחנן ונקרא פושע. קצת קשה מדוע לא קאמר ר' יוחנן למילתיה ברישא דמתניתין דקתני תפילת השחר עד חצות הל"ל ונקרא וכו' ועוד צרי לדעת מאימתי יעבור הזמן שיקרא עליו פושע דלא קא משער לן מידי. ונראה והוא דברישא דתפלת השחר לא קא משמע לן מידי משום דהלכה כר' יהודה עד ארבע שעות הואיל ותנן בבחירתא וכו' משא"כ בתפלת המוספים דהלכה כרבנן דר' יהודה אתא ר' יוחנן לאשמועינן דהתם דפליגו רבנן אדר"י וקאמרי כל היום כל אותו זמן דמוספין על ר"י המתפלל בו נקרא וכו'. ובזה אתי שפיר דלא אשמעינן חידוש לר"י ברישא דעד ד' שעות אלא דוקא לרבנן דבמאי דמוסיפים על ר"י הגם דיוצא ידי חובת תפלה עם כל זה נקרא וכו' אם עבר אלא דממה דלא הביאה הרי"ף ז"ל בהלכות. נראה דלא גריס לה ובזה לא קשה למה שכתב רמ"ך וז"ל ולא ידעתי למה נקרא פושע וכו' משמע דגורס כגירסת הרי"ף ז"ל כנזכר. ופשוט:
שם גמרא. תנו רבנן היו לפניו וכו' מתפלל של מנחה וכו' פירוש דלא תימא דלא אמרינן תדיר ואינו תדיר וכו' אלא בששניהם שקולין ובאים כאחד מה שאין כן בנדון זה דמוסף זמנו חל קודם שחל מצות המנחה קמל"ן דאפילו הכי אמרינן תדיר וכו' ורש"י ז"ל פירש דהא דאמרינן הכא תדיר ואינו תדיר וכו' הוא משום דלא ליהוי נמי פושע על זמן המנחה ונמצא תרתי לטיבותא חדא דליקדים תדיר וב' דלא ליהוי פושע. לזה אוקי הא דלא ליהוי פושע כנגד הא דמוסף קדים בזמן ונמצאו שקולין ועדיפא מנחה דהוי תדיר. ולפי פירושו דברי תנא קמא דקאמר מנחה קודם היינו בפלג מנחה קטנה דאז כבר פשע על מוסף וכי היכי דלא ליהוי פושע ג"כ במנחה כי אז דהיינו בפלג מנחה קטנה אם אינו מתפלל עד שעובר זמן של ר"י מיקרי פושע דאי מקודם הרי יכול להתפלל מוסף ולהתפלל אח"כ יש שהות הרבה להתפלל מנחה וזהו ג"כ פירושא דמייתי רבינו יונה בשם רבותינו הצרפתיים דמסייע להו מהירושלמי אלא דקשה לי לדרך זה כל הסוגיא כולה קשה חדא מדוע פליגי ת"ק ורבנן תרי זימני כיון דבהא מילתא ליכא פלוגתא חדשה אלא דכל אחד אזיל לטעמיה דלר"י בהכרח דמוס קודם ולרבנן בהכרח דמנחה קודם כי היכי דלא ליהוי פושע ג"כ אמנחה ותדיר קודם. ואה"נ לרבנן אי דכיר ומתפלל בזמן מנחה גדולה מוסף קודם ועכ"פ ליכא שום חידוש בפלוגתייהו הכא אלא דוקא ההוא דמתני' ועוד רבי יוחנן מדוע אמר למלתיה אהא ולא אמתני' דקתני עד הערב וכו' בשלמא אי אמרינן דדברי ת"ק היינו במנחה גדולה ואפילו הכי קתני דמנחה קודם ואתא רבי יהודה ואמר מוסף קודם שפיר דר"י קמל"ן דסלקא דעתך אמינא דמימר אמר הכא דמנחה קודם מצד שהיא תדיר ויתפלל מוסף אחריה קמל"ן דמוסף קדים ות"ק קמל"ן טובא דהגם דאיכא שהות לתרווייהו. וזמן מוסף קדים אפילו הכי מתפלל מנחה ולזה אתא ר' יוחנן ואמר הלכה אמתניתא דמנחה קודם דלא תימא דבהא מיהא דיקדים מוסף שהוא קדם בזמן ואפילו לרבנן נמי נקרא פושע אם עבר הזמן מה שא"כ מנחה הן עוד היום גדול לרבנן קמל"ן דהלכה כחכמים מה שאין כן לרש"י ז"ל דפלג מנחה קטנה קתני א"כ לא נתחדש דבר בפלוגתייהו הכא וקשה מה שהקשיתי ויש ליישב קצת:
שם גמרא. הכי אמר ר"י אי הלכה וכו' היינו הך דבסמוך דקאמר ר"י אלא דשני לה לפי דעת השואל והנה רבי נתן דשאל טעמו הוא כיון דקיימא לן הלכה כר"י בהא מילתא דתפלה מאן הוא דעקר לה כהא ועביד הלכה מחודשת דהיינו הפך דברי ר"י לזה השיבו כי ר"י אמרה להא מילתא דלית הלכה כרבי יהודה דאי לא תימא הכי הלא אין חידוש כ"כ בהא מילתא דמהדר אמאן אמרה. ובזה נראה לישב דברי רש"י ז"ל מבלי שנצטרך להגיה בו מלת אין הלכה בד"ה מאן אמרה וכו' פי' מי הוא מבני הישיבה אמרה בבית המדרש והוקשה לו ומה חידוש כל כך בזה אדרבא אין צריך לאומרה כי הלכה כרבנן הוא לזה בא רש"י ואמר שהלכה כר"י פי' דאנן קיימא לן דהלכה כרבי יהודה ולזה מהדר מאן אמר הלכה הפך מהאי הלכה מבלי שנצטרך להטעות ולהגיה בדברי רש"י ז"ל ופי' מאן אמר הלכה פי' הלכה היינו דברי רבי נתן ששואל מי אמר הלכה מחודשת ועבדינן הפך רבי יהודה. וק"ל:
דף כח:
גמרא. בעא אביי לאנוחי דעתיה דרב יוסף פי' להיות דדבר זה אינו נוגע לאביי לאומרו אלא לרב יוסף כי הוא מרי דפרקא לזה אמר הש"ס טעמו של אביי הוא לאנוחי דעתיה והטעם כי הוא אביי כריך אבתריה דרב יוסף ומקשה ליה דעל הרוב לא תמצא דברי רב יוסף בלי פרכת אביי אדידיה ולזה לאנוחי דעתיה שלא יסבור רב יוסף שח"ו הוא בעיני אביי דלאו גברא רבה דכל דבריו הם סתורים לדעת אביי לזה הראה לו כי חשיב ליה ומקפיד אמאן דלא אתא ואי לא הוה בעיניה בחזקת אדם גדול אין קפידא אם לא בא רב אויא לזה אמר הש"ס בעא לאנוחי דעתיה דרב יוסף. ופשוט: שם גמרא. שלא יארע דבר תקלה וכו' שלא יאמר הלכה למעשה ויגמר הדבר המקולקל על פיו א"נ תמצא לפעמים דיאמרו בעלי ישיבה איזה הוראה דאיסור והיתר וכדומה ויהיה האדם מכריע לגמור ההוראה לזה אמר שלא תארע דבר תקלה ע"י פי' לענין הלכה שלא יגמר הדבר המעוות ע"י בשום אופן אחר שיהיה. ועדיין איכא למיחש דהן אמת שלא תצא הוראה לפועל שלא יוציא י"י תקלה ע"י הצדיקים וגם אם יהיה שיטעה יפקח י"י עיני היושבים לפניו ויחזירוהו לדרך האמת. לזה אמר אפילו אמירה לא יאמר דבר הלכה שיוצרכו חביריו להחזירו ויורוהו שטעה ונכשל במה שהורה וכמעט היתה תקלה יוצאת מתחת ידו ובזה שמחים דממילא אתו לידי שמחה בלאו אדעתיהו ועדיין תאמר הני מילי דבר הלכה למעשה צריך שישמרהו משא"כ כאשר יהיה נושא ונותן ואומר דעתו בעלמא מבלי הוראה דאז ליכא למיחש לא למעשה דהא ליתיה די"י יפקח עי חכם אחר ויחלוק על סברתו ולא יהיו דבריו הלכה למעשה. ואי משום ישמחו הרי ליתא דלא טעה בדבר שישמחו בו דהרבה תנאים וכו' חולקים בסברתם ולא שייך בגוונא דישמחו בו חביריו אפי' הכי מתפלל שלא יוציאנו מפיו כי אם תורת אמת היתה בפיהו ואח"כ חוזר ומתפלל שלא יכשל וישמח דהשמחה היא מילתא דאתיא ממילא ולזה הוצרך להתפלל שלא יכשלו חביריו דאלת"ה דבר זה בידו הוא ולא ישמח על הרעה אלא ודאי דצריך שיתפלל שלא יכשלו וממילא וכו'. וק"ל:
שם גמרא. ששמת חלקי מיושבי בית המדרש וכו' צריך לדקדק מהו מלת מיושבי ביושבי הל"ל כי כן הוא שיעור המלה שהוא חלקו זה בבית המדרש וזה בקרנות ועוד אומרו שאני רץ לעולם הבא והם רצים לבאר שחת א"כ איך יוצדק ואינם מקבלים שכר תיפוק ליה דאדרבא עונש לקראתם. ועוד מהו ענין הריצה שרץ אין לו הבנה: אכן המכוון הוא ידוע לכל משכיל כי עיקר בריאת האדם בעולם היא לעבודת האדון ב"ה ולזה נוצר והנה יש ארבע בחינות בנבראים שנים טובים ושנים חסרים בדעת. הא' בקדושה העובדים כל היום וכל הלילה בתורה תורתם אומנותם כר' שמעון בן יוחאי וחביריו ע"ה והב' הם העוסקים בתורה ואינם מבטלים אלא לצורך פרנסתם והם קובעים עתים לתורה ולא יעבור העת והולכים אח"כ לצורך פרנסתם וכל פרטי השעות שאין להם מה לעסוק בענייני העולם חוזרים על לימודם. והב' בחינות שבחסרי הדעת הם. הא' העוסקים בצרכי העולם כדי להשתכר ולהרויח יומם ולילה ולא יספיק להם היום להבליהם ומרוב תאוותם בענייני העולם מנדדים שינה מעיניהם והולכים ודורכים בציות לשבור בר ולאסף קנין כספו. כי בדעתו שזה כל האדם ולא בא לעולם כי אם לאסוף ולקנות ממון ונכסים ויהיה בעיניו ענין עולם הבא כדברי חלומות מרוב חשקו ותאוותו בעולמו שהוא בו. והבחינה הב' הם האנשים אשר טח מראות עיניהם וכו'. שהם עומדים מבלי סיבה וריוח בעולם הזה אלא משוט בארץ ועליו נבנית כת לצים כת מדברי וכו' שאין חברת עמי האר שאין בהם לשון הרע וכו' ארבעה כתות שאינן מקבלין פני שכינה רח"ל מאבוד נפשם. לזה אמר התנא ע"ה שיאמר ההולך ללמוד בבית הכנסת ויתן שבח והודאה לי"י. לא מיבעיא הכת המשובחת העומדים בבית י"י יומם ולילה אלא אפילו העוסקים ועושים קבע ללמוד תורה בבוקר בבוקר ומשכימים לעבודת הקב"ה שלא יאמר כיון שאינו לומד כל היום ח"ו אין לו ליתן שבח והודאה אלא צריך להודות ולשבח למי שסייעו עד ששם חלקו מהכת המשובחת שהיא העוסקים בקביעות זמן לזה אמר מיושבי מ"ם המקצת מהכת הב' שאינה חשובה כל כך דסוף סוף שבח גדול הוא לא כאשר אפרש בס"ד ולא שמת חלקינו מיושבי קרנות פי' אפילו מהכת החשובה שבשני כיתות הנזכרים דתרוייהו מיקרי קרנות כיון שאינם עובדים י"י אפילו זמן קבוע ביום יושבי קרנות מיקרו:
והנה כאשר האדם קובע עת ללמוד בתורה והוא עומד והולך לצרכי פרנסתו אנן סהדי דהעמדתו ולכתו הוא לסיבת מכשירי הלימוד דאם אין קמח אין תורה אם יהיה ברעב כלי מלאכה הצריכים לעבודת ה' כלים וליתנהו והנה הוא הולך לחזק ולהכין הכלים הצריכין למלאכת הקודש כדי ללמוד העתים ההם ונמצא מכשירי הדבר נידון כדבר עצמו ומעלה עליהם הכתוב כאילו לומדים כל היום ולזה אמר שאנו משכימים לדברי תורה פי' וקובע עתים לתור' בכל בוקר מקדים עבודת האדון ב"ה והולך לעסקו אפ"ה יש לי להודות להקב"ה שאני משכים לדברי תורה ואינו משכים לדברים בטילים והצער שאני סובל להשכים הרי גם הם סובלים כנגדי אלא די"י הגדיל חסדו לי אני עמל פי' לא מיבעיא מה שאני עוסק בתורה אלא אפילו העמל שהוא דכותיה דיושבי קרנות דהיינו כשאני עוסק בענייני העולם הזה כדי להרויח מה לאכול ולשתות יש לו שכר עליו. כמו שביארתי. משא"כ הם היושבי קרנות שאינם קובעים עתים לתורה כל עמלם לריק כי אינם קובעים עתים ללמוד לומר כי כל יגיעם הוא מכשירי אותו העת ולקבל על יגיעם שכר ולזה אמר ואינם מקבלים שכר. וכנגד הכת הפריצים דאין עליהם עול תורה ולא עול דרך ארץ אמר שאני רץ והם רצים פי' כלל כל ימיו בעולם הזה כל מה שעושה בין לימוד בין מעשה הגשמי הכל הוא נוסע בו לעולם הבא משא"כ הם רצים לבאר שחת כי הם האויבים לי"י ולא די שאינם עוסקים בצרכי הגוף אלא אדרבא מרשיעין ומכעיסין במושבם להקב"ה הנה הוא באר שחת להיורדין לעולם ועד. משא"כ אילו לא היו יושבי קרנות פי' עוסקין בדברי שיחה בטילה והיו מבלין ימיהם בענייני המשא ומתן עונש אין כאן שכר אין כא על המשא ומתן עצמו. ולזה נראה שכיון רש"י ז"ל שפירש בד"ה יושבי קרנות חנונים או עמי הארץ שעוסקי' בדברי שיחה עכ"ל. ופשוט. ומצינן נמי לומר דהכל מישתעי במציאות אחד שעושין חלק מימיהם למשא ומתן וחלק בדברי שיחה. ולזה אומרו התנא כנגד כל בחינה ובחינה. כנגד בחינת המשא ומתן אמר שאין להם שכר. וכנגד בחינת דברי שיחה יורדים לשחת משא"כ אני דתרוייהו יש לי שכר טוב. הודו לי"י כי טוב. כי לעולם חסדו. ודוק:
שם גמרא. למדנו א"ת ונזכה בהם וכו' עד סוף לא ידענו כוונת דבריהם. ומה גם אומרם ונזכה וכו' דח"ו מיחזי כעל מנת. ומה גם דבלאו הכי ממילא אתי עולם הבא. ועוד לכאורה לא ראיתי דבר גדול שאמר להם ואיך לא מצא מתרי"ג מצות ומיושר המוסר זולת אלו דברים דכבוד חבירים וימנעו ביניהם וכו' ובפרט דהאי מילתא דבניהם היה מילתא דלבנים לאו אדידהו:
אכן נראה כי המכוון הוא והוא בהקשות עוד מדוע לא רצו לדעת דרך חיים עד היום אלא דבהיות הרב שלהם ע"ה חי וקיים לא היה בהם פוצה פה ומצפצף וכאשר בעונות ראו אותו הולך אל בית עולמו חששו כי כל אחד יהיה מתנשא בהם ומתגדל על חבירו ונמצאו מפסידים עולמם מהנמשך מזה לזה בקשו ממנו שילמדם. דרך כלל. ואיזה חכמה דרך חיים. ועוד בקשו ממנו שיודיעם דבר שבאותו עולם עצמו אחר לכתם מחנים שם יזכו ויהיו מרויחים אחר מותם. ולזה השיבם בעוצם חכמתו כנגד שאלה ראשונה אמר להם שיזהרו בכבוד חביריהם ממילא לא יתנשא שום אחד מהם על חבירו וכל אחד יבקש לכבד את חבירו ואפשר ג"כ שיתחייבו לעשותה מצד צוואת הרב ובזה תמיד יהיו צדיקים וממילא יזכו לחיי עולם הבא וכנגד מה ששאלו שאפילו אחר היותם בעולם הבא שם יזכו אמר להם שיזהרו בבניהם ללמוד על אופן המועיל ותמיד כאשר יהיו הבנים מחדשים ומתגדלים בתורה אפילו אחר מותם יהיו מוסיפי' להם עטרה וגדולה בעולם העליון ומצינן ראייה לזה מכמה עובדי בש"ס ובזוהר ובדברי רבותינו ז"ל. וגם מה שאמר להם כשיתפללו ידעו לפני וכו' הכוונה היא כדי שתקובל תפילתם כאשר תהיה על זה האופן בכוונה כמו שפי' רש"י ז"ל וממילא תקובל ונמצא כי כל התפלות שמתפלל על העולם ועל ישראל מתקבלים א"כ כל הדורות העומדים אחר כך תלויים בו והוא אוכל פירות שבכל דור ודור אפילו אחרי היותו בעולם הבא והשתא יהיה פי' לעולם הבא אחר שיהיה בעולם הבא ואומרו לחיי הטעם כי העולם הבא נקרא עולם של חיים שכולו חי. והוא קצת דחוק. עכ"ז נראה כי הוא בהכרח דאלת"ה מלבד מה שדקדקנו קשה היכי אמר ובשביל כך תזכו לעולם הבא משמע דלא יזכו לא בשביל תורתם ולא בשביל רוב מצותם מתרי"ג מצות. וגם כן מי שלא הגיע לעשות אלו ג' דברים אין לו חלק לעולם הבא ח"ו ופשיטא דכל מילי מעלייתא הוו כולהו איתנהו בהתלמידים ההם וקאמר להו בשביל כך תזכו וכו':
והנראה לי כתבתי בדרך אפשר יקובל אם הוא אמת וק"ל:
שם גמרא. כיון שראה אותם התחיל לבכות. נראה הטעם כי כן דרך ההולכי' לעולם שאינם בו כאשר רואים בני חברתם מעוררים הבכי על אשר חוששים בלבם. ונראה הטעם הנכון הוא דעשה כן להפחידם ולהגדיל בעיניהם מורא ופחד של יום הדין ויראת יום עומדם לפני מלך מ"ה הקב"ה כדי להוסיף בתורה ובמעשים טובים ולדקדק ביותר במעשים הטובים. דאדידיה ח"ו פשיטא שלא חשש לכל הכתוב לומר ואינו יודע באיזה דרך וכו' וק"ל. אי נמי דהוי ע"ד אומרם רבותינו ז"ל אם יבוא הקב"ה לעמוד לדין עם אברהם יצחק ויעקב אינם יכולין לעמוד לפניו וכו' ע"כ שהקב"ה מדקדק כחוט וכו' ולזה היה מפחד מדקדוק אחד שלא יהיה מה להשיב ועל כל פנים נתכוון לבכות לפני תלמידיו להודיעם אימת הקב"ה אשריהם לצדיקים שכל מעשיהם לשם שמים: שם גמרא. ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים וכו' המכוון דאפילו אם היה במונח שיכול להתרצה לי בפיוס או באיזה אופן אני ירא שמא לא נתראה פנים עמו ומהכא להתם מוליכין לדרך גהינם ח"ו וזהו ואיני יודע באיזה דרך וכו' דשמא יצתה מלפניו איזה דבר שאינו הגון ונתחייב כדי להוליכו בדרך גהינם ח"ו ולא אזכה לעמוד לפניו עד בואי שמה ולא אבכה על זה. ובזה אתי שפיר מלת ולא עוד וכו' וק"ל:
שם גמרא. רבן גמליאל אומר בכל יום וכו' ר"י אומר מעין וכו' קשה לפי מה דמסיק לקמן בפ' אין עומדין דכל הברכות וההבדלות וכו' אנשי כנה"ג תקון נחזי היכי תקון דהא בפ' אין עומדין קאמר לה אהא דהבדלה בחונן הדעת או ברכה רביעית בפני עצמה ומסיק דמעיקרא תקון כאותן הדעות. וא"כ אנשי כ"ה דתקון היכי תקון י"ח או מעין י"ח והכא ליכא לשנויי כדמשני התם גבי הבדלה וכו' ופשוט. ועוד קשה לרבן גמליאל דקתני י"ח קשה לדידיה מדוע התיר לפועלין העושין בשכר להתפלל מעין י"ח כדאי' בפ' היה קורא דף י"ו הרי כיון דתקון אנשי כ"ה י"ח ברכות באמת דהא לא קשיא דאפילו בברכות המזון דמדאורייתא הקילו חכמים גבי פועלים כדאי' התם דכולל ברכת בונה ירושלים בברכת הארץ ועיין בתוס' בד"ה וחותם וכו' אלא קושיא ראשונ' במקומה עומד'. ונראה דבהכרח לומ' דאנשי כ"ה תקון תרתי י"ח מעין י"ח לר"ג סובר כהא דמעין י"ח לאנוסין דוקא תקון. ולר"י לכ"ע תקון לכל מאן דבעי להתפלל מעין י"ח יש לאל ידו דהכי תקון. ובזה תמצא נחת רוח בדברי התוס' ז"ל שכתבו התם בפ' היה קורא בד"ה אפי' כל אדם נמי וא"ת הא שאר כל אדם רשות וכו'. וקשה דמשמע מדבריהם כי לר"י אי בעי צלויי י"ח ברכות לחיי ומנא ליהו דילמא הדבר כפשוטו דוקא מעין י"ח והמתפלל י"ח הוא מברך ברכה לבטלה ומה גם לפי משמעות דברי הש"ס דמשני פועלים לכ"ע משמע דדוקא מעין י"ח דאין קושי אי הוי כ"ע אם רצה ופועלים דוקא לכתחילה מעין י"ח וחידוש הוא דלא מצו פועלים להתפלל י"ח מצד טירדת מלאכת בע"ה. ובמה שפירשתי אתי שפיר ודוק. דדבר זה הכריחם לפרש הכי. וק"ל: שם גמרא. ת"ר שמעון הפקולי הסדיר וכו' קשה מהו המכוון באומרו הסדיר סדר דמשמע שהוא סדר הי"ח והא ליתא די"ח הם מתקנות אנשי כנה"ג ואם כוונתו לומר מעשה שהיה מסדר דהיינו מתפלל סדר התפילה והכוונה היא לומר שאמר ר"ג לחכמים יש אדם וכו' חדא למאי נפקא מינה. ועוד לא כך היה אומר אלא שמעון הפקולי התפלל הי"ח ברכות לפני ר"ג וכו' דמלשון הסדיר על הסדר לא משמע הכי ואי לאו מה שפירשתי בדיבור הסמוך היה נראה לומר דרבי יהושע דוקא פועלין י"ח קתני ולזה קמל"ן שסדר סדר הי"ח פי' שאמרם על סדר הברכות ולא כללם באחת בהביננו מעין י"ח כר"י אלא דכבר הכרחתי בסמוך דגם לר"י מצי למימר י"ח. וג"כ אינו מדוייק לשון על הסדר ונראה לי נכון לומר כי דגם אחר תקנת אנשי כ"ה לא קבעו הברכות כסדר בזו אחר זו ומשכחת לה שהרוצה לומר ברכת השנים ראשונה וכדומה בכל אחד הרשות בידו לומר כאשר לבבו יתרצה והשתא בא שמעון הפקולי וסדר י"ח על הסדר לבל תהיה תורת כל אחד בידו אלא זו לפני זו וזו אחר זו דאין רשות לשום אדם להפך וזהו על הסדר. אי נמי אפשר דאנשי כ"ה נמי הכי סדרום ומשום דבאורך הזמן היו מתהפכים והיו בני אדם שיש להם נוסחאות זה הפך מזה בסדר הברכה לזה בא וסידר סדר האמת שהיה לו בקבלה מדוייקת וכפי דעת הישר אשר רוח אלהין קדישין ביה. ופשוט:
דף כט.
גמרא. הא ביחיד. הא בציבור וכו' וקשה דקרי לה מאי קרי לה דיהיב טעמא דיכול לאומרה בשומע תפילה והטעם הוא דמשום ששמוע משליח צבור ונראה דסבר לישב דאפילו הכי דשומעה מש"ץ קמל"ן מילתא אגב אורחין דצריך לאומרה הוא מיהא בפיו והשליח צבור מוציאו ידי חובת הדבר במקומו היינו טעמא דקאמר מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה. וק"ל: