אור ברסלב
חפץ השם שבת › דף קנ.

חפץ השם· רבי חיים בן עטר

שבת · דף קנ.

דף קמט:

גמרא פשיטא מ"ש הוא וכו'. ולא מצינן למימר דהכי קאמר דפשיטא ליה דמצד חבירו ליכא איסורא ולא מידי דאין שליח לדבר עבירה והגם דאמר ליה לא עביד דכבר מוזהר דלא ישכור ולזה קאסר ליה תנא דיבור זה מצד עצמו שלא יאמר לחבירו הגם דחבירו לא יעשה מידי דיבור זה לחודי' אסיר משום דהא פשיטא ליה להש"ס דשרי כיון דלא קא עביד מידי בדיבור זה ואינו מוצא שום חפץ בדיבור זה כמו שאומר לחבירו שיעשה והוא לא יעשה כלום והא דאסור לומר לחבירו לכרך פלוני וכו' אי לאו מטעם דאם יש בורגנין וכו' היינו דהא עביד מילתא מיהא שאומר על עצמו שילך למחר לכרך פלוני ומתייעץ לעשות וגומר מחשבתו בדיבור ואסר שמואל כהאי גוונא. שאומר על עצמו משא"כ זה שעל עצמו לא קאמר מידי אלא לחבירו וחבירו אינו מקיים דברו דאז דבריו בטילים הם וכאילו לא אמר כלום ושרי אלא בהכרח דהא קמל"ן מתני' דאיכא למיחש למעבד חבירו וקאסר תנא לזה קא פריך פשיטא מאי שנא וכו'. ודו"ק: שם גמרא אמר רב פפא חבר גוי וכו' לפי דברי התוספות ז"ל דמסיק דאסיר לומר אשכור פועלים למחר אם כן מאי אריא לומר לגוי לשכור אפילו הוא לבדו אסור לומר אשכור. וי"ל דלא מקשו התוספות ז"ל פירכת מאי אריא אלא אי אמרינן דלמחר קאמר מה שא"כ לפי מאי דמשני רב פפא לחבר גוי דהיינו לומר לו לגוי לעשות היום וכבר הוא אסור ולא שייך הא. ופשוט:

שם גמרא מתקיף לה וכו' אמירה לגוי שבות. קשה דקרי לה מאי קרי לה דהא נמי פשיטא דאסור ואיך נעלם מעיני רב פפא מילתא פשוטה כהאי דשבות פשיטא דאסיר. ולכאורה היה נראה לומר דמעיקרא אין כאן קושיא משום דחידוש קמל"ן דאפילו בכי האי גוונא בלאו מלאכה גמורה דהיינו לשכור פועלים דסד"א דלא גזרו בו משום שבות אלא דוקא מלאכה דאית בה חיוב וההיא דכיבוי דאין אומרים לגוי כבה גם כן משכחת לה בהיכא דאית בה חיוב כגון דמתקן מידי בההוא כיבוי. ולזה אין אומרים מה שא"כ מילתא דאיסורא בעלמא כהא דנפקא לן ממצוא חפצך ודבר דבר אימא דשרי לומר לגוי ולית בה משום שבות קמל"ן וזה אינו דלפי מה שכתבו רי"ז והר"ן דלמאי דקיימא לן כר"ש האי כיבוי לא הוי איסורא אלא מדרבנן ע"כ הרי דמתני' דכבה ואל תכבה ליכא חיוב חטאת ואפילו הכי אסר אמירה לגוי ולא עדיף ההיא מהא דשכירות פועלים. ונראה דלזה נתכוו רש"י ז"ל במתק לשונו שהביא ההיא דנכרי שבא לכבות דאית ביה רבותא דלא הויא מלאכה דחייב עליה ואפילו הכי אסור ואין אומרים לו כבה וכו' ועוד צרי לדקדק לסברת רב פפא למה נקט התנא חבירו תני בהדיא לגוי. אשר ע"כ הנלע"ד לומר דהכא קמל"ן תנא לסברות רב פפא דאסור לאדם כאשר יצטרך לשכור פועלים לא ישכרם הוא וגם כן לא יערים לשוכרם על ידי גוי כאשר יהיה לו איזה גוי חבירו ביודעו ומכירו ורגיל עמו בענייניו ויכיר בקריצותיו וכאשר יהיה בדעתו לשכור פועלים יעשה עצמו כמדבר לפני הגוי החבר שלו איך הוא צריך לפועלים ע"ד הנראה שתעמוד עמי לערב דקאמר לקמן. ומדברים הללו ירגיש הגוי להיותו חבירו ורגיל עמו ילך וישכור לו פועלים בשבת. ויאמר האומר דהני מילי דאמרינן דאסור לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת הני מילי לומר לו בהדיא לך ועשה כך וכך מה שא"כ בכה"ג דהגוי מבין מאליו מדבריו מה שצריך לעשות לו והולך ועושה אימא דשרי אב"א מצד שהישראל אינו מדבר כלום והוה ליה כהרהור בעלמא ושרי. ואב"א מצד הגוי כיון דלא קאמר ליה בהדיא שרי קמל"ן דאפילו הכי אסיר דגוי אדעתא דישראל אסור. ולא קשה מההיא דריב"ק דקא שרי לקמן הנראה שתעמוד וכו' דהרהור שרי הגם דאמרינן דיודה רב פפא ומסיק כריב"ק ולא כתנא קמא דידיה אפילו הכי לא קשה מידי דהני מילי דשרי הרהור היינו כי לא עביד מידי בשבת עצמו על ידי הרהור זה בזה הוא דשרי מה שא"כ בנדון דידן דקא עביד הגוי כמעשה בשבת עצמו אדעתא דישראל דמשכיר לו הפועלים אסור והא קמל"ן מתני' ורב אשי לא הבין זה בדברי רב פפא ומשום דסבר אוקמתא אחריתי דמתני' לא בקש לדעת עומק דברי רב פפא:

אי נמי לא סבר להך סברא דהא נמי פשיטא ליה לרב אשי דאסיר. אי נמי סבירא ליה דשרי וכמו דמסיק הש"ס בפרק כל כתבי דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד והגם דהוי חבירו שרי. ודוק:

שם גמרא מאי טעמא דריב"ק דכתי' ממצוא חפצך ודבר דבר וכו' הרהור מותר ומה דאסר לעיל בפרק אלו קשרים ממצוא חפצך. ופירוש רש"י ז"ל כההיא דעירובין לא יטייל אדם בסוף שדהו. לידע מה היא צריכה. היינו דוקא איסורא דמטייל הוא דאיכא דקאסר ולא לידע מה שהיה צריכה שדהו דהא הרהור בעלמא הוא ושרי ולא קאסר אלא הטיול ודמי להא דמחשיכין על התחום דאסור. וק"ל:

שם גמרא דיבור אסור וכו' מכאן ראייה ברורה למה שפי' רש"י ז"ל בפרק אלו קשרים שהדיבור האסור הוא של מקח וממכר וחשבונות וכו' דהנך רואה דמתיר להדיא לדבר דברים כיון דאינו מזכיר בפירוש השכירות שרי מה שא"כ לדברי התוספו' ז"ל שאמרו דאיסור ודבר דבר היינו אפילו לדבר דברים בעלמא דברי חול אסור א"כ גם הנראה וכו' אסור לומר מידי דהוה דברי אימא סבתא דרבי שמעון בן יוחאי. ויש ליישב דההיא דאמרי התם התוספות ז"ל דאסיר דברי חול. היינו דמישתעי סגי כההיא דאימא סבתא אלא באמת דמה דקאמרי התם התוספות דאמרינן בירושלמי בקושי התירו שאלת שלום משמע דאפילו דברי חול כל דהו אסיר ונראה דבהכרח למר דתלמודא דידן לא סבר לה הכי דהא בהדיא שרי הנראה וכו' וחשבונות של מה לך ומה בכך שאין לך דברי חול כזה ושרי. אי נמי יש לומר דס"ד לאסור שאלת שלום יותר מדברי חול דבכי האי גוונא קרוב ושייך יותר למיתי ולמסרך בדברי מקח וממכר וחשבונות רבים ויש בו יותר למיחש משאר דברי חול ולזה בקושי התירו שאלת שלום. וק"ל: שם גמרא דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. ומה דדריש לה הש"ס לעיל אזיל לשיטת רבי יהושע בן קרחא. ואיכא למימר דלא ידע הש"ס מהא דהני תנאי מדקאמר לו הש"ס מפי עצמו. ולא מייתי פלוגתייהו דהני תנאי התם ולמימר הלכה כרבי יהושע. והגם דיש לדחות דחייה אסר' לזה עכ"ז זהו הנכון והיינו טעמא נמי דלא תיקשה לדברי הכסף משנה שכתב דטעמא דהרמב"ם ז"ל דפסק כרבי יהושע וכו' הוא משום רבי יוחנן דאמר הלכה כרבי יהושע בן קרחה. ולמה לא אמר משום דסתמא דתלמודא קאי כוותיה בפרק אלו קשרים אלא ודאי להיות דהמובן מדברי הש"ס התם דדברי עצמו קאמר הש"ס ולא ידע אז מהאי פלוגתא כד דריש לההיא בפרק אלו קשרים ואיכא למימר דאי ידע מהאי ברייתא פשיטא דמוקמינן לכללה דקיימא לן הלכה כתנא קמא לזה קא מייתי ראיה דוקא מההיא דרבי יוחנן דפסק הלכה כרבי יהושע בן קרחה. וק"ל:

שם גמרא ודיבור מי אסור וכו' נראה דוקא דיבור הוא דנפקא לן מהכא דשרי לצורך מצוה. אבל מעשה כגון לילן לדבר מצוה לא ידעינן דשרי. וזהו שדייק רש"י ז"ל בד"ה ודיבור מי אסור וכו' וכל הני דיבור נינהו ע"כ. ובזה נחה דעתי בדברי הר"ן ז"ל לקמן בדברי אבא שאול וז"ל אמר ליה אבא שאול לתנא קמא וכו' שוי כלל' וכו' דנשמע וכו' דזכאי באמירתו כדקתני אומר לו לך וכו' דאמירה שריא בהו משום דחפצי שמים נינהו. הילכך מחשיבין וכו' עכ"ל. וקשה לכאורה אמאי מצריך התם לטעם אמירה דשרי תיפוק ליה עשייה עצמה דהיינו החשכה שרי דחפצי שמים נינהו שרו ומת וכלה פשיטא דשרו משום חפצי שמים דמצוה נינהו ולא קא תני תנא קמא אלא מלתא דרשות ומת וכלה דמצוה נינהו ולא קתני ופשיטא דלא באו לכלל איסור. ובמה שפירשתי אתי שפיר דמהני מתניתות ומימרות דמייתי הכא לא משמע דשרי אלא דיבור מה שא"כ מעשה דהיינו החשכה אימא עדיין דאסור לזה הוצרך אבא שאול למימר כל שאני רשאי וכו' להתיר אף מעשה דמחשיכין ולא תיקשה דכלום מהיכא דייקינן חפצי שמים מותרים היינו ממצוא חפצך וההוא דרשינן מיניה דבר שיש בו מעשה. וא"כ מעיקרא מהיכא יס"ד דדוקא דיבור הוא דשרי. די"ל דהוה אמינא דדבר זה מסור לחכמים ע"ה שהתורה הניחה הדבר ביד חכמים. והם כאשר הוכשר בעיניהם לאסור אף בחפצי שמים אסרוהו הגם שהתורה התירתו. ולא התירו אלא דוקא הדיבור שהוא קל לזה קמל"ן אבא שאול כל מקום וכו' ולא אשכחן מעשה שהותר בהדיא ולזה הוצרך הר"ן ז"ל לומר משום דאמירה שריא בהו וכו'. הילכך מחשיכין משום דברי אבא שאול. וק"ל:

שם גמרא הולכין לטרטיאות וכו' בשבת וכו'. כתוב בהלכות ההגה' שהגיה רבי שמואל דלא גרסינן בשבת וכו' דהא אפילו בחול אסו' משום מושב לצים וכו' וכתב בהגהות רי"ז דלא הגיה מידי דהאי טרטיאות דהכא לאו אית בהו ליצנות דכן דייק רש"י הכא ששם נאספו לבית הוועד:

ונלע"ד דפשיטא דבית הטרטיאות אחת היא והיא היא דהתם ודהכא אחת היא אלא במקום המשפט שמה הרשע. אם ללצים שמה יליצו ואם להוועד על עסקי רבים שם הוא בית הוועד ולזה פירש"י ז"ל הכא כפי הענין שעליו הולכין לשם עתה ושם טעם האיסור גם כן שיש ליצנות פי' ענין אחר והא איתנהו אלא דדברי המגיה דלא גרסינן בשבת אחר המחילה דמהש"ס דהכא משמע דבשבת נמי קאמר ודאי מדפריך מינה לאסור שבת וזה פשוט. ומה שהקשה דאפילו בחול אסור אינה קושיא דאה"נ אלא בכי האי גוונא פשיטא דשרי מחששת אותו האיסור דליצנות דלא אסרו אלא ליל מבלי סיבה כזו שאסור לילך להתחבר ולדבר דברי ליצנות מה שא"כ לפקח על צרכי רבים כי שם הוא בית ועד לזה פשיטא דשרי ומה גם דאיכא מצוה בזה והכא קמל"ן תנא דאפילו בשבת שרי ולכ"ש בחול. דסלקא דעתך אמינא דאושא מילתא בשבת והתורה אסרה בשבת כל עובדין דחול וסלקא דעתך אמינא דאסיר והגם דשרי לדבר בצרכי רבים הני מילי בענין נסתר דלא הוי כל כך בפרסום ולא אושא מילתא משא"כ בכה"ג דבתי טרטיאות דזילא מילתא טובא לגבי שבת ומחזי כעובדי' דחול אימא דאסור קמל"ן דשרי גם בכה"ג. ועוד אף את"ל דאסיר בחול בכל גוונא ליכנס לטרטיאות תנא לאשמועינן בשבת דשרי וממילא בחול ואשמועינן תנא תרתי בכי האי גוונא דלפקח וכו' שרי. וליכא למיחש לא לההיא חשש' ליצנות ולא לאיסור השבת דמצות רבים שאני. ושרי. וק"ל:

תוספות ד"ה מה לי הוא וכו'. וי"ל דאם כן וכו'. ואיפשר דהא נמי קאי הש"ס דקאמר מאי שנא הוא וכו'. דלכל הצדדים קשיא. ופשוט:

שם בא"ד דעד כאן לא קאמר וכו'. וקשה אם כן לסברת שמואל לישמועינן מתני' לא יאמר אדם אשכור פועלים למחר ומכ"ש שלא ישכור להדיא. וי"ל דתנא אשמועינן עיקר הדין דאסור לשכור ממילא יבין החכם ויאמר דאסור לומר אשכור ובהא תליא. וק"ל: שם בא"ד מותר אדם לומר לחבירו. וכו' קשה לפי מה שפירוש הרמב"ן והרשב"א ז"ל וז"ל שאומר לו וכו' בוא עמי דאי לא מאי קאמר פשיטא ע"כ משמע מדבריהם דאם לא יאמר לו שילך עמו דשרי. וא"כ כפי זה הכא הדרא קושיא לדוכתין ז"ל דוקא לא יאמר לחבירו לשכור פועלים למחר מה שא"כ אם אומר בינו לבין עצמו אשכור פועלים שרי דלא קא עביד מידי דאפילו ליכא בורגנין שרי באומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר:

ונלע"ד לפי דעת התוספות ז"ל אפי' בכה"ג מיקרי מוציא חפץ דהיינו שמתייעץ בדעתו ומוציא בפיו מה שנתייעץ לשכור פועלים וזה אסור וכמו שפי' בד"ה פשיטא. והש"ס מסייע לפירושם דלא קאמר בוא עמי וזה צריך נבואה. ונראה עוד לומר דגם הרמב"ן ורשב"א יודו לזה אלא דהם ז"ל דקדקו לשון דקאמר רב יהודה לכרך פלוני אני הולך למחר דמשמע דהודעה בעלמא הוא דקא מודיע. ונפקא מינה דכבר היה בדעתו ובמסקנא קוד' השבת דילך למחר ואין זה אלא דמודיע לחבירו הודעה בעלמ' וכפי זה למה יאסר מילתא כי האי לזה הוצרכו לומר דאמר בוא עמי שילך עמו חבירו דבזה היה אסור אי לאו טעמא דבורגנין וממילא אי הוי כי האי גוונא דיאמר למחר אלך למקום פלוני אסור וג"כ נמי בנדון דידן דאשכור פועלים למחר אסור גם לסברת הרמב"ן והרשב"א ז"ל ובזה לא קשה מידי ודו"ק. והתוספות ז"ל דלא דקדקו דקדוק זה משום דמשמע ליהו דהאי לישנא נמי משמע דעכשיו מתייעץ לילך וגומר אומר להלוך למחר לכרך פלוני. ודו"ק:

תוכן העניינים

חפץ השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה