חפץ השם· רבי חיים בן עטר
שבת · דף קמט:
גמרא מנלן אי לימא משום דכתיב וכו' עד ודלמא וכו' השתא לפי מה דסלקא דעתיה דהש"ס להוכיח מההוא דרוח נבות משמע דס"ד דהא דחבירו נענש על ידו דאין מכניסין אותו וכו' היינו הגם שיתחייב מצד עונו לעונש אפילו הכי אי איתעניש על ידיה אין מכניסין אותו וכו' דהא אחאב כבר נתחייב מיתה על פשעיו וע"ז וכו' ולא בא נבות אלא לאגמורי שנתגלגל על ידו ואפילו הכי נענש כאמרו לא וכו' והגם דמסקנא דא לא מיתוקמא ולאו מהא דרוח נבות קא מייתי לה משום דקא דחי דהוי משום דובר שקרים וכו' ומסיק דמייתי לה מקרא דגם ענוש לצדיק וכו' וא"כ כפ"ז מצינן לפרושי דהעונש עצמו הוא בא בסיבת הצדיק. ובזה הוא דלא טוב עכ"ז מדקא חזינן דלא פריך הש"ס אלא מטעם דובר שקרים ולא קא פריך והא הכא עונש דאחאב כבר נתחייב ולא מצד נבות הוא דנענש דאמטו להכי יענש רוח נבות להוציא ממחיצת ה' ב"ה משמע דהא סבר לה הש"ס דכי האי גוונא נמי הוי בכלל חבירו נענש על ידו וכפי זה תמצא מענה לתרץ מה שתמה הרמב"ם ז"ל בהלכות מדע דלמה העניש ה' ב"ה את המצריים בשביל ישראל כי מאת ה' היה שישתעבדו בישראל כאומרו וכו' ועבדום וכו' והשתא כפי זה דהגם שמחויב אפילו הכי ההוא שיגמר ויעשה הדבר על ידו ענוש יענש לזה המצריים יענשו. גם כן הגם דהיו מחוייבים ישראל עכ"ז כיון דנגמר הענין על ידי המצריים יהיו נענשים כרוח נבות שנענש לבלתי יכנס לפנים ממחיצת ה' ב"ה ושפיר וקשה לפי זה מההיא עובדא דרבי אליעזר בר רבי שמעון דהוה תפיס גנבי וכמה רשעים הרג ותלה על פיו וגם ההיא דקרא ליה חומץ וכו' ותלה אותו וכו' עד דאמר שישו בני מעי וכו' א"כ לפי זה הגע עצמך דהוו כולם מחוייבים מיתה עכ"ז הרי הוא בכלל גם ענוש שחבירו נענש על ידו והיכא עביד הכי ר"א ע"ה וכמה ג"כ כה"ג על כן נראה והיא הנכון דדוקא בהיכא דעל ידו נתחייב חבירו העונש מעיקרא כגון שקרא עליו אל ה' ומסר עליו דין ונענש בקריאתו וכדומה ומה דקאמר הש"ס אלא סתר הבנין דמפיק לה מרוח נבות והנבנה דהיינו דבכה"ג דנבות דלא הוי בכלל חבירו נענש על ידו והגם דהש"ס לא דחה ההיא אלא מטעם דדובר שקרים דמשמע דאי לאו האי טעמא דדובר שקרים שפיר אין הכי נמי דהוה דחי לה מהאי טעמא והא עדיפא ליה דאעיקרא דדינא לא מטעם ענוש אפי' אי הוי עונש ממש אלא מטעם דובר שקרים וכיון דאידחי אידחי לחלוטין דבכה"ג ליכא נענש על ידו ועל זה היה ר' אליעזר עביד דתפיס גנבי וכו' והיינו טעמא נמי שנתחבטו הרמב"ם והראב"ד בעונש המצריים כיון דבכה"ג לא אמרינן אין מכניסין וכו'. אלא דוקא בהיכא שמענישו הצדיק דהיינו עיקר העונש בא על יד הצדיק זהו שאין ה' ב"ה חפץ בו וחפץ שיהיה הצדיק מוחל על עלבונו ויהיה כצאת השמש בגבורתו. וק"ל:
שם גמרא ויאמר ה' מי יפתה וכו' צריך לדעת איך יס"ד דאמרינן דקאמר ליה ה' לרוח צא ממחיצתי ומענישו על אומרו אצא וכו' והרי הב"ה מכריז ואומר את מי אשלח ומי ילך לנו וזה בא לקיים דברי ה' ב"ה. ואיך יהיה ח"ו שיכריז ה' על מילתא דמאן דעבד לה יהיה לו עונש אתמהא איך יהיה הדבר הזה ומה ישיב ה' על זה בשלמא למאי דקאמר משום דובר שקרים וכו' אמרינן דקב"ה לא אמר שיפתנו לאחאב במילי דשקרים אלא באיזה אופן שיהיה ועל זה כשרצה הרוח לפתות בשקרים אמר לו ה' וכו'. אי נמי איפשר למימר דהקפדת ה' ב"ה היתה על אומרו דבר שקר לפני ה' אל אמת ולזה דייק לא יכון לנגד עיני וצריך להרחיק ועל זה הכא דאמר דבר שקר לפני ה' אמר צא וכו'. א"כ באיזה אופן שיהיה שפיר אלא האי דחבירו נענש על ידו צ"ע איך יהיה הדבר הזה דיכריז על מילתא דעבירה והיה נראה לומר דהכא היינו טעמא משום דנבות אפשר דנתכוון במחשבתו ומגמתו במפלת אחאב היתה לנקום נקם נקמתו אשר עש' לו ומצד זה זרז עצמו לפתותו להפילו במחנה ארם ולזה ס"ד דאמר לו ה' צא דהוא מיהא לזה נתכוון ואין הכי נמי דאי הוה אחר דליכא למיחש לזה לא היה אומר לו ה' צא ממחיצתי ושאני הכא מטע' הנז' והגם דאין ראיה לזה שזו היא כוונת רוח נבות עכ"ז מכח הקושיא היא מופת לפירוש זה. וזה דוחק גדול מכמה טעמי ודקדוקי: אלא הנלע"ד לומר הוא דהנה ה' ב"ה הוה מכריז מי יפתה וכו' היינו למשרתיו ושלוחיו הממונים על דבר זה לפתות ולהרע מי ילך לפתותו לרע לו לעלות ולרמות גלעד ליפול שם והנה עמד רוח נבות ונעש' שליח כשאר המקטרגים והמחבלים אשר לא לכן הוא עומד כי הוא יושב בג"ע ויצא ושינה מושבו לזה בודאי שלא היה ה' אומר מי ילך ולזה אמר לו צא וכו' ובזה אתי שפיר דקאמר הש"ס מאי רוח נבות דלכאורה לא הוה צריך לזה לענין הנפקותא דבעי להוכיח הש"ס ובזה אתי שפיר דוקא להיותו רוח נבות דלאו להכי עומד בזה הוא דמצינן למידרש צא ממחיצתי כיון דהוא רוח האדם דאינו עומד להכי והגם דקאמר ה' מי יפתה את אחאב עכ"ז הוא נענש משא"כ שאר הרוחות משרתיו פשיטא כי אדידהו קאי הדיבור דמי יפתה ושליחותא דמרייהו קא עבדי לזה לא קא מצי למידרש צא וכו' אלא להיותו נבות ובזה לא קשה מידי. וק"ל: