אור ברסלב
חפץ השם שבת › דף קמו.

חפץ השם· רבי חיים בן עטר

שבת · דף קמו.

דף קמד:

גמרא לא יתן עליה שעוה וכו' משמע דוקא שעוה משום ממרח אבל במילתא דלא שייך בה מירוח שפיר דמי. וקשה מההיא דלעיל דקאמר הש"ס חזי מר האי צורבא מרבנן דשקל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא ואמר לאצנועי קא מיכוין משמע בהדיא דאסור אפי' בהיכא דליכא משום מירוח אי לאו מטעם איערומי. והיה נראה לומר דאין הכי נמי ברא דתומא אסור דנקיט תנא שעוה לאשמועינן הא דרבן יוחנן בן זכאי דאמר חוששני לו מחטאת וזה אינו. דמדתלי טעמא דאיסורא משום מירוח לא משמ' כן. ונראה עוד לומר דנקט משום ממרח דלא תימא דאם סתם בשעוה דחיישת ליה מחטאת כסברת רבן יוחנן ולא הוי אלא איסורא בעלמא ולעולם אין הכי נמי סתימה בדבר אחר דאסור ולאו דוקה שעוה. והיא קצת דוחק. ע"כ הנראה לומר דלעולם דתנא דמתני' לא אסר אלא דוקא שעוה משום מירוח אלא דרבנן בתראי הוסיפו לאסור שאר סתימות בדבר אחר משום שעוה והגם דשעוה עצמה אין בה משום חיוב חטאת עכ"ז כיון דקרוב כל כך למיתי לידי מירוח והוא לא ידע לחלק בין סתימה לסתימה גזרו על כל מין סתימה של החבית זה היה נראה אלא דמדברי הרמב"ם ז"ל לא משמע כן ועיין בבית יוסף סי' ש"א והב"ח שכתבו לחלק ולסברת הרמב"ם ז"ל נלע"ד דאיפשר דסובר דלא דמי סתימת השעוה לסתימת ברא דתומא דסתימת השעוה לא הוי סתימה כברא דתומא ולזה לא אסור אי לאו טע' דמרוח משא"כ ברא דתומא דאסור דהוי סתימה. וק"ל:

שם גמרא אמר רבי אושעיה וכו' מתני' רבי נחמיה קשה איך יהיה דמוקמינן לסתמא דמתני' כרבי נחמיה ודלא כרבנן. ונראה לעד"ן דמסקנא דתלמודא לא מסיק הכי ולא מוקמינן לסתמא דמתני' כרבי נחמיה דלית הילכתא כותיה מדקאמר הש"ס מתני' קשיתיה. ואי תימא דסבר לה הש"ס כר"א הכי הוה ליה למימר מתני' דייקא כוותיה דכן דרך הש"ס לומר אלא דהכא כוונתו לומר דלרבי אושעיה קשיתיה דדחק עצמו לאוקומה כרבי נחמיה. ולעולם הש"ס לא כן יסבור אלא דמתני' נקטא גרוגרות ואה"נ וכי היכא דלא תיטעה נקט רשב"ג בברייתא יין ומתני' לא תסק דעתיה למיחש להא ובזה נמי אתי שפיר דקא פריך סתמא דתלמודא לקמן מההיא דרשב"ג הגם דבלאו הכי לא קשה עם כ"ז אתי שפיר דאמרינן דבכל סבר לה הש"ס כרשב"ג ובזה ניחא דהשמיטה הרי"ף ז"ל בהלכות לההיא דרבי אושעיה והביא ברייתא דרשב"ג דחבית של יין. וק"ל: שם גמרא והיינו דקתני לא יקבנה מצידה פי' דאי אחבית קאי הוה ליה למימר אבל לא יקבנה סתם ופשיטא דאצידה קאי דבשלמא אמגופה שייך למימר שפיר למעלה וצידה מה שא"כ בחבית. וק"ל:

שם גמרא ותנא קמא מאי שנא וכו' משמע דלסברת י"א לא קשה ליהו מידי דהיינו טעמא משום דהוי כגמר מלאכה כמו שפירש רש"י ז"ל ולת"ק קא פריך אוסופי נמי א"כ מאי קא מהדר לומר וי"א וכו' ומניין וכו' למה הוצרך הש"ס להאי ע"כ נראה דהכי פירושא דהש"ס ס"ד דפתח בכל גוונא דהוי הוי כגמר מלאכה כמו שפירש רש"י ז"ל ולזה פריך ומשני דלא מיקרי מעיקרא פיתחא דליהוי בו איסורא משום גמר מלאכה אלא אי הוי מציאות דאית ביה להכניס ולהוציא מה שא"כ אי הוי להכניס או להוציא לאו פתחא הוא ואין כאן גמר מלאכה ומוגמר ועומד הוא בלאו הכי וכמאן דלא עביד ביה מידי. ואם כן תיקשה נקב החבית שרי דאינו להכניס ולהוציא לזה אמר דגזרו משום לול פי' דהא לול אינו ניכר בו דהוי להכניס ולהוציא להדיא ואי שרינן ליה פתח דהוי להכניס או להוציא לא יבחין לאסור לול. לזה אסרו לו אפילו נקט החבית ובלול ליכא אוסופי דחיישינן למיגזר דכוותה בחבית והשתא אתאן לי"א כיון דדבר תורה כל פתח וכו' האי פתחא דחבית שרי ומאי אית לך למימר בהכרח משום לול ובלול לא שייך אוסופי דסובר הש"ס דכיון דלא הוי פתח' ליכא למיחש בה משום גמר מלאכה ומשני וכו' ובזה תמצא מנוח לנפשך בדברי הרמב"ם ז"ל שפי' פ"י מהלכות שבת שהנוקב לול של תרנגולים חייב משום מכה בפטיש יעש"ד. ולכאורה פשטא דתלמודא לא כן משמע אלא משום בונה הוא וכן משמע מדברי התוספות לעיל גבי מאן דמעייל שופתא בקפונא אלא דקשה השתא דמוקמינן לסוגיין טעמא משום גמר מלאכה לרב דאמר לעיל משום בונה א"כ קשה. וי"ל דרב ישנה ויאמר לדרכו משום בונה. א"כ קשה להרמב"ם ז"ל דפסק פרק עשירי מהלכות שבת נוקב לול של תרנגולין חייב משום בונה ובפרק כ"ג כתב וז"ל הנוקב וכו' בלול של תרנגולים חייב משום מכה בפטיש וקושיא זו הקשו אותה הפוסקים ז"ל לסברת רמב"ם ז"ל. ותירץ הלחם משנה דמשום תרתי חייב בלול חייב משום בונה ומשום מכה בפטיש. ורב אף משום בונה קאמר. וכההיא דהמשמר דף קל"ח דקאמר התם משום מאי מתרינן ביה וכו' דאמרינן התם דמאן דאמר משום בורר הוא הדין משום מרקד הכי נמי הכא ע"כ. ודבריו דחוקים דהוה ליה להרמב"ם ז"ל למיכתב הכא נמי כמו שכתוב גבי ההיא דמשמר דכתב להדיא דחייב משום בורר או משום מרקד עכ"ל. אשר על כן כתב הכא:

ע"כ הנראה לומר הכא הוא דצריך לומר דבכלים ליכא בנין וסתירה כלל והלול הוא מחובר לקרקע והעושה נקב בו אפילו אינו עשוי להכניס ולהוציא חייב כי כן דרך לעשות בבנין הבתים נקבים וכמו שכתב רש"י ז"ל התם בד"ה דדמי לבנין בדף ק"ב ע"ב יע"ש. וא"כ הנך רואה דבנין גמור הוא אף שאינו עשיו להכניס ולהוציא דאינו אלא לאוירא ובהיכא דאינו מחובר לקרקע דהיינו כלים לא שייך לומר משום בנין כהא דחבית דנוקב בה נקב אלא משום מתקן ומשום גמר מלאכה. והכא דקאמר דכל פיתחא וכו' לאסור נקב החבית בהכרח לא הוי מטעם בנין דאין בנין וסתירה בכלים ולא הוי אלא מטעם גמר מלאכה וכמו שכתבתי דלא חשיב גמר מלאכה להתחייב אלא אי עביד מידי דחשוב כהא דעביד להכניס ולהוציא. ודע כי פלוגתיה הכא בהיכא דהוי הלול כבר נקוב כמצטרך ומוסיף בו נקבים לשמואל חייש משום מכה בפטיש מידי דהוה המכה בקורנוס על הסדן וכו' דלא סבר דחשוב בנין בנקב כל שהו וגמר מלאכה הוי דמדקא עביד ליה כלול הוי גומרו ולרב לא הוי גמר מלאכה דגמור הוא ועומד אלא דבנין הוא בכל דהוא ולעולם בנקב הלול מעיקרו דצריך ללול לאפוקי הבלא ולעיולי אוירא כ"ע דטעמא משום גמר מלאכה כי הוא צריך לה ומיגזור עלה בנקב החבית דאסור דהוי גמר מלאכה ואי לאו האי לא הוה גזרינן משום בונה ובזה מודים כ"ע דהוי משום מכה בפטיש אלא דבנקב דאינו עשוי כלול להכניס ולהוציא כגון דאית ליה נקבים נקבים המספיקים להכניס ולהוציא בענין שלא בהא הוא דפליגי רב סבר משום בונה ושמואל סבר משום מכה בפטיש דהנוק' נקב אחר כהאי גוונא אינו בונה ובזה לא קשה מידי לשמואל דלא סבר בלול דעשוי להכניס ולהוציא כמו שכתבו התוספות ז"ל התם קושיית הש"ס לתנא קמא למה קא מתיר לאוסופי וכו' ולא קשה לרב דאמר התם משום בונה דהא בהכ' מודה דאיכא למיחש לגמר מלאכה כנז' ולא קשה להרמב"ם ז"ל דפסק גבי לול משום בונה דשפיר דפסק כרב דלרב אפי' נקב כל שהוא בכל גוונא אפילו דכבר עשוי הלול גמור לתשלום הצריך לאפוקי ולעיולי אפילו הכי סבר דאית ביה משום בונה כחר חורתא ופסק הרמב"ם ז"ל כותיה דרב ובכי האי גוונא דנוקב לאפוקי ולעיולי הבלא אפילו רב מודה דאית בה משום מכה בפטיש נמי דהא קא חזינן דהוי גמר מלאכה ומצד זה איכא למיגזר בחבית דלית בה בנין דאין בנין בכלים אלא מצד גמר מלאכה. לזה כתב הרמב"ם ז"ל בלשון הזהב וז"ל העושה נקב דהוא עשוי כדי להכניס ולהוציא כגון נקב שבלול התרנגולים שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל וכו' פי' דייק ואמר נקב שבלול דמשמע שצריך לו שדרך בני אדם לעשות לו ללול וכו' שזה מודים כולי עלמא דיש בו משום מכה בפטיש ובפרק עשירי מהלכות שבת כתב וז"ל העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס להם האורה חייב משום בונה. הכא לא דקדק לומר להכניס ולהוציא משום דלא בעינן להכניס ולהוציא אלא בהיכא דהוי טעמא משום גמר מלאכה. משא"כ בהיכא דהוי טעמא משום בונה כהא דהכא דקא כייל כל מציאות העושה נקב בלול ואפילו נקב שלא עשהו העושה אותו אלא לאור בעלמא לתוספ' חייב משום בונה כל שהוא כרב דסובר דליכא למיחש משום מכה בפטיש הכא כיון דגמור הוא ועומד ליכא איסורא אלא משום בונה ולעולם הכא עסקינן דהלול מחובר. ואת"ל דהלול אינו מחובר ואפילו הכי יש בו משום בנין אני מכריחך לומר גבי חבית דלא מצית לומר דיש בה משום בונה דהנה הפתחים והחלונות שעושים בכותלים פשיטא דדרך בנין הוא אף שאינו עשוי להכניס ולהוציא דאין כן הבלא בתרנגולים ואפילו הכי משום בני איכא ואסיר. וא"כ בשלמא גבי לול מצית אמרת דלשמואל בכלים אין בנין ולרב יש בנין בכה"ג ואסור אפילו בלאו למיפק ולעיולי כמו שפי' ובעי למיפק ולעיולי כי היכי דתיהוי גמר מלאכה אלא בנקב החבית אי תימא דהוי בה בנין וסתירה למה איצטריך למיגזר משום לול תיפוק ליה משום בונה וליתסר מצד עצמה ואדרבא יתחייב הנוקב בחבית אלא ודאי דאין בנין בחבית ולא מצי למיגזר מצד הלול אלא אי הוי הלול דהוי בו איסורא דגמר מלאכה אז גזרינן וכו'. משא"כ אי לא הוי אלא איסורא דבונה בכלים ליכא בונה זוהי סברת הרמב"ם ז"ל:

אי נמי נלע"ד דפלוגתייהו דרב ושמואל הכי הוא דהיינו בהיכא דנוקב נקב אחד דווקא לשמואל הוי גמר מלאכה דכל נקב ונקב הוא מלאכה ועביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא ולא משום בונה דאין דרך בונה בכך. ורב סבר דאין באותו חור שיעור גמר מלאכה דעייל ואפיק בנקב אחד כל שהוא כי אם בריבוי הנקבים איכא אוירא ואפוקי הבלא משא"כ בנוקב חור בעלמא דלא לחייבי אמילתא זוטרתי דכד דייקת שפיר לא עביד מידי כד הויא לחודה אי לאו דהוי טעמא משום בונה והבונה כל שהוא חייב ומה דקאמר הש"ס גבי נקב החבית משום לול ובחבית ליכא למיחש לבונה היינו כללות נקבי הלול דאית ביהו למיפק ולעיולי דזהו גמר מלאכה וגזרינן נקב החבית. ובזה ערב לחכך דברי רמב"ם ז"ל שפסק ונקט בההיא דמשום בונה העושה נקב בלול כל שהוא וההיא דמשום מכה בפטיש נקט כגון נקב שבלול של תרנגולים דקא עסקינן בלול המתוקן לעיולי ולאפוקי דעליה גזרינן גמר מלאכ' בעינן לעיולי ולאפוקי ודוק שפיר. וכל זה לסברת הרמב"ם ז"ל משא"כ לסברת התוספות ז"ל דסברי הכא משום בונה כדמשמע מדבריהם דף ק"ב ד"ה לול של תרנגולים וכו' וז"ל אומר ר"י משום דלא חשיב שמואל להאי פתח עשיה להכניס ולהוציא ע"כ משמע מדבריהם דלגבי גמר מלאכה לא בעינן כל כך להכניס וכו' דכל מידי דהוה גמר מלאכה חייב בכל שהוא ואל ירע בעיניך איך קא מייתי למיגזר בחביתא משום בונה דלול משום כיון דדמו בפעולה מצד עצמה שייך למיגזר. וא"ת לשמואל דסבר משום מכה בפטיש פירכת הש"ס דהכא אתנא קמא במאי משני לה שמואל ועוד הש"ס למה לן מהדר לידע והוה ליה למימר ולשמואל וכו' מאי איכא למימר כיון דהוא סובר לא בעינן לאפוקי ולעיולי והנקב מצד עצמו יש בו משום מתקן מנא דהא לא סבר בלול דאית ביה להכניס ולהוציא ואפילו הכי חייב א"כ מ"ש מנק' דאסור וכו' אוסופי נמי דהא מתקן הוא. וי"ל דהוא הדין דמצי למיפרך אחר האמת אדשמואל אלא דהש"ס קים ליה כדרב דהכי הילכתא לזה לא למהדר למיפרך אדידיה ואחר האמת לדידיה דשמואל איפשר דילמא דיאמר דלא מיקרי תיקו' מעיקרא אלא גדר בעלמא מדרבנן ולא נראה להו למיגזר גם באוסופי כיון דליכא תיקון כ"כ ושרי ולא קשיא והש"ס לא סבר הכי ופירכת הש"ס מעיקרא ליתה פי' דאינה כ"כ קושיא חזקה ואה"נ דמצי לשנויי דגזרו רבנן דהוי כתיקון בעלמא אבל אוסופי לא גזור והרבה איכא בכה"ג במילי דרבנן. וק"ל:

תוכן העניינים

חפץ השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה