חפץ השם· רבי חיים בן עטר
שבת · דף קמד:
גמרא אמר שמואל סוחט אדם אשכול וכו' מדקא מייתי הש"ס האי סברא סתמית בשבת מוכח ודאי דקים ליה לש"ס דבשבת קאי דהוה צריך לפרש ומה שכתב הרי"ף ז"ל להנהו דבעו למימר דוקא בי"ט קאמר שמואל והכריח ממתני' דבזתים וענבים אפילו לאכילה מודים כולי עלמא דמשק' הזב מהם אסור וכיון דלאכילה קיימי משקה הזב מהם כלאכילה דמי ואסר במתני' ש"מ דבי"ט קאמר נראה דאין הכרח דהכא התירו לו כיון דמוכחא מילתא דלאוכל חליב ליה בהדיא תוך האוכל אבל משקה הזב מזתים וענבים העומדים לאכילה לא מוכחא מילתא דלאוכל קא בעי ליה ומשכחת לה דכיון דזב דשתי לה והוי משקה גמור ונשתנית מחשבתו. וראיתי להרי"ף ז"ל שפירש ואמר דההוא דזב בקערה. ובאמת אחרי קומי מקידה אומר אני כי פשיטא דלא יסק אדעתי' לומר דמתני' דזב לתוך אוכל דהיינו לתוך קדרה שבה אוכל דמי הכניס אוכל לשם ומסתמ' פשי' שלא לתוך אוכל זב אותו המשקה כי הוא הכניס הענבים לאכילה וזבו מאיליהן והיכי יס"ד דהוי לתוך אוכל. ונראה לומר דהנהו דמפרשי זה לא סברי כמו שסובר מורינו הרי"ף ז"ל דלתוך הקדרה היינו שיש בה אוכל ולתוך הקערה היינו שאין בה אוכל דהעיקר הוא האוכל ממש שהמשקה נכנס לתוך האוכל דאי סברי כן לא מייתו ראיה ממתני' דמאן דכר שמיה דאוכל במתני' אלא דסוברים דכיון דלאכילה קיימי הו"ל כמחליק בענבי' שפירש"י ז"ל בד"ה הבא לצור' אוכל כגון שסחטן לצורך פת הכי נמי כיון דלצור' אכיל' נינהו הגם שנסחטו לא נעק' שם אכיל' מהם מן הסתם הגם שנסחט לתוך כלי שיהיה ומי לא משכחת לה דכנסן לאכלין דהיינו שיהיה סוחט ונותן לתוך הקדירה וקאמר כמתני' דהזב אסור זוהי כוונת האומרים. ומה שיש להקשות עלייהו כתבתי והגם דמה אני להשיב על דברי הרי"ף ז"ל ולא על תלמיד תלמידו ח"ו ואני בער ולא אדע לפניו עכ"ז ובמילתא דלי' נפקא מינה שום הילכתא כתבתי הנעל"ד. ועכ"ז דברי אדוני ז"ל עיקר ונכון ונראה דדברי רב חסדא נמי בשבת הוו כדשמואל דבמאי דקאמר שמואל קאמר רב חסדא אלא דנראה לי ליישב לדעת התוספות ז"ל שכתבו בי"ט דהא רב חסדא לא אתא למימר אלא דנלמוד דלא הוי סחיטה והא כדאיתיה והא כדאיתיה ולמאן דלית ליה מוקצה אף בנולד לא הוי העז פסולת ושרי אף בשבת אלא דלרב חסדא לא נכנס בדעת זו אלא לומר דהא מיהא דסוחט לא הוי בכי האי גוונא כהא דחולב ודוקא שמואל הוא דהוה ליה לפרש דבריו אי קאי בשבת משא"כ כרב חסדא דלא אתא אלא לומר נלמוד וכו'. וק"ל:
שם גמרא אמר רב חסדא וכו' לכאורה לא ידענא מאי מחדש רב חסדא דפשיטא דהכי היה ונראה דכל דברי רב חסדא לא הוו אלא לאשמועינן אבל לא לקערה דסלקא דעתך אמינא דוקא התם דאסר שמואל הקערה אעפ"י שבקערה לא שתי איניש לא מוכחא מילתא ובהיכא דגזר גזר דלא הוי אלא גזירה בעלמא ובהיכא דלא אמר לה בהדיא כהא דחולב אימא דשרי ולא דמי כל כך ליין ושמן קמל"ן דנלמוד דאסיר בקערה. אי נמי כיון דאיכא מאן דס"ד לומר דחלב מעיין הוא ויסבור מאן דהוא דבחלב אסו' בכל גוונא קמל"ן דהכל אחד דדמי משקה היוצ' מזתים וענבים לחלב. וק"ל:
שם גמרא אלמא קסבר משקה וכו' היה נראה לומר כי הוא סיום דברי ר"ח והוא שיבוש דאינו אלא דברי הש"ס ומה שפירש רש"י בד"ה אלמא מדקאמר סוחט לתוך הקדירה דקאי אדשמואל בהכרח כי היכא דליפרוך ליה דלרב חסדא לא קאמר מידי אלא מדברי רבינו נלמוד. וזהו פשוט. והניח מלדייק דברי שמואל עד שסיים דברי התלמוד שדייק ושמע מדבריו שהחולב עז ומהדר אעיקר המימרא למיפריך. וק"ל:
שם גמרא מתיב רמי זב החולב וכו' קשה למה הניח רישא דמשנה וקא מקשה מסיפא דידה דהא רישא דמשנה היא טמא מת שסחט זתים וכו'. דמותיב מינה רבינא בסמוך וסיפא דהך משנה היא הך דזב החולב וא"כ הוה ליה למיפרוך מרישא וההיא בהכרח לשנויי כדמשני רבינא הוא מפרק לה בסוחט לתוך הקערה דלא סגיא בלאו הכי וכיון דרישא לתוך הקערה הגם דלא מפליג בין קדר' לקערה הכי נמי סיפא הגם דלא מפליג מוקמי' ליה בחולב לתוך הקערה בסיפא דלא מוקמינן רישא בחד גוונא וסיפא בחד גוונא ומדלא קא פריך מרישא דאדרבא יותר הוה ליה למיפרך מרישא דמתני' דאז פריך בלאו מימרא דמדברי רבינו נלמוד חולב אדם וכו' דליפרוך סוחט אסוחט זתים וענבים אלא דמשמע דמשני לה כדרבינא א"כ מאי פריך מסיפא כיון דמרישא לא קשה ליה ומצי לאוקמה דלתוך הקערה לוקי נמי סיפ' לתוך הקערה ולא ליפרוך מידי. ועוד קשה היכי פריך דלא קא מפליג דזה לא שייך דמיסק אדעתי' דאיצטריך לפלוגי דמסתמא החולב אינו חולב לתוך התבשיל והמאכל ובהא לא קא עסיק. וכעין שכתבתי בסמוך דלא מפליג בחולב לתו' פי התינוק וא"כ פשיטא כי מסתמא החולב לשתיה ולא לתוך האוכל ועוד קשה לי הא דמשני לקמן רבינא בסוחט לתוך הקערה. מאריה דאברהם מאן דכר שמה דקערה הכא לימא הכא במאי עסקינן בסוחט לשתיה לשתות ולא לתוך האוכל ומי אמר זה דהכא עסקינן בסוחט לתו' אוכל דמצריך לומר לתוך הקערה או לתוך הקדירה לוקמינן לה שלא לתוך האוכל:
והנראה לומר דהכי פירושא דסוגיין במה דקאמר שמואל לתוך הקדרה היינו לצרכה ואפילו שלא לתוך אוכל כיון שהוא צורך האוכל לא הוי משקה אלא דבעינן שיסחוט לתוך הקדרה בהדיא דמוכחא מילתא דלצורך אוכל וא"כ כל לקדרה מסתמא לצורך אוכל הוא ושריא וכל לקערה כיון דלא מוכחא מילתא לצורך משקה קאי אלא דבאמת נראה לי דאיפשר לחלק דכי עביד ליה לצורך אוכל לתוך הקערה עכ"ז לא הוי משקה גמור להתחייב עליו בשבת אבל אסור לכתחילה משום דלא מוכחא מילתא אלא דמסתמא לקערה משקה הוא ומה שפירש רש"י ז"ל בד"ה לתוך הקדירה של תבשיל לאו דוקא שיש בה תבשיל והכי מוכח מלקמן דף קמ"ה ד"ה הבא לצורך אוכל כגון שסחטן לשם פת ע"כ הרי דלא בעינן לתוך הפת להדיא ובזה אתי שפיר דקא מותיב רמי דזב החולב כיון דמשק' הוא לפי הכלי שחולב לתוכו כשחולב לתוך הכוס והקערה הוי אז משקה וכשחולב לתוך הקדרה לא הוי משקה מסתמא א"כ לא יקרא משקה מהסתם כי אם כשיחלוב לתוך הקערה דוקא ולמה קא פסיק ותני דהוה משקה כשחול' דבשלמא הסוחט זתים וענבים תמיד נסחטים לצורך המשקה ומסתמא שייך למימר לתוך הקערה קא סחיט כי לצורך משקה על הרוב וסחטו אותם מה שא"כ החולב כי החלב יותר הוא עומד לאכילה מסתמא וצריך לחלק אם חולב לתוך הקער' או לתוך הקדרה ולזה לא קא פריך אלא מסיפא ולא מריש' כנז' ויותרו בזה כל הספיקות שהקשינו ודוק היטב. אלא דעדיין נשא' לנו להסתפק בהיכ' דחולב לתוך ידו אדעתא ליתנו לקדרה אי שרי או אסור. ומדברי רש"י ז"ל שפירש בד"ה הבא לצורך אוכל לשם הפת משמע דשרי ואיפשר דלאו דוקא לשם הפת ובעינן דוקא לתוך הפת דהא לא הוי קערה למשקה יותר מידו ולקערה בהכרח דאסיר אפילו אדעתא ליתנו לאכול וכל זה דוקא למה שפירשנו לשיטת רש"י ז"ל משא"כ לפיר' מורינו הרב הרי"ף ז"ל דסובר דלאו בקדרה תליא מילתא ולא בקערה תליא מילתא אלא שהקדירה מסתמא יש בה אוכל והקער' מסתמא אין בה אוכל כל מה שהקשינו עדיין הקושיות במקומם עומדות אלא דאודיע הלומד בספר זה לעבודתו ית' כי דרך הפוסקים הראשוני' ז"ל לא ישובו מפני הקושיות והדקדוקים כאשר יכשר בעיניהם דרך ישר בש"ס מילתא דנראה ליהו סברא ומתקבל' אדעת' דידהו ז"ל לא דייקי בתר דיוק דברי הש"ס ועל זה כתב רמב"ן ז"ל במלחמות דאנו אין לנו כח לילך בתר מילתא דלא הוי במשמעות הש"ס ויש ליישב הש"ס גם לדברי הרי"ף ז"ל. ודו"ק:
שם גמרא מתיב רמי החולב וכו' משמע דאין מציאות שיהיה החולב טהור ואפילו בחולב לתוך אוכל דאי הוי שום מציאות דלא הוי משק' לא הוה פריך דהא על כל פנים לאו סתמא קתני בכל גוונא וכי היכי דמפקת הך תפיק הא דלתוך הקדרה והגם דאיכא החולב לתוך פי התינוק והוא הדין החולב לתוך פי האוכל ולתוך פי העגל דלא הוי משקה כדמשמע מההיא דכריתות דמייתו התוספות ז"ל בד"ה לא לרצון וכו' דמה שהוא בפי התינוק חשיב אוכל והוא סתמא דתלמודא ואדרבא פריך הש"ס בסברא זו לההיא ברייתא דמשמע דפשיטא ליה הא לסתמא דתלמודא ההיא שאני פשיטא דלא יס"ד דאיצטריך תנא לפלוגי בהא דמסתמ' בהא לא קתני מתני' ופשוט אלא דבאמת למה לא ידמה הא דחולב לתוך אוכל לחלב בפה התינוק דאי משום זהו מאכלו אדרבא הא עדיפא דהתם בתינוק חלב בלא אוכל ומשום שהוא בפיו חשבינן ליה כאוכל הכא דלתוך אוכ' ממש ונאכל כאוכל למה לא יחשב כאוכל בהיכא דחולב לתו האוכל שבתוך הקדרה וליכא למימר דההיא דחלב בפי התינוק הוי אוכל לא אמרינן ליה התם אלא בתר דמסיק לה הכא כדשמואל ומוקי לה בטיפה המלוכלכת דהא ליתא דהא דשמואל דהכא כל האמוראים מסיקו לקמן דאליבא דכולי עלמא משקה הבא לאוכל משקה והיכי פריך סתמא דתלמודא התם בכריתות דמשמע דזה מוסכם. ויש ליישב דהתם בפה התינוק כיון דפה אל פה יונק כאילו לא פירש מן האשה כלל לאויר העולם וכאילו חזר ונבלע בה כי התינוק הוי כירך אמו ולא היה שם משקה עליו לזה אמרינן דמה שנכנס במעי התינוק זהו מאכלו ולא הוי משקה. ולפי זה קשה אם כן בהיכא שחלבה בתוך אוכלין ולא פירש החלב אלא לתוך האוכל באופן שלא יצא חשבינן ליה אוכל משא"כ לתוך האוכל מי לא נותנים משקה לתוך אוכל ולא משום זה יהפך המשקה ויקרא אוכל שבכל מקום שהוא שמו נקר' עליו ואמר לכל משקה הוא מה שא"כ לתינוק זהו מאכלו יעידון יגידון כי מאכל גמור הוא לו תמיד לעולם ועד מה דלא הוי הכי לגדולים ולזה כשירצו להפכו ולעשותו משקה בטלה דעתם ומשק' משקה יקרא ובזה אתי שפיר הא דגרסינן בפרק חרש שנשא פקחית אבא שאול אומר נוהגים היינו שיונקים מן הבהמה טהורה בי"ט. ופריך היכי דמי אי דליכא סכנתא אפילו ביום טוב אסור וכו' דמשמע דאפי' יונק לתוך פיו הוי משקה והיינו דוקא גדול וכמו שכתבתי ונכון דודאי דיותר חשיב אוכל כשחולב לתוך אוכל משיונק לתוך פיו. וק"ל: