חפץ השם· רבי חיים בן עטר
שבת · דף קטז.
גמרא. שנייא מאי היא ויהי העם וכו'. לכאורה לא הוה צריך לאשמועינן אלא ראשונה דויסעו מהר ה' דקודם פ' דויהי בנסוע דההיא דבתר ויהי בנסוע ידוע הוא ואחר האמת להיות דפורענות ראשונה דויסעו היא סדורה בתר ויהי העם הוא דמפרש קרא מה דהוה בפורענות ראשונה. ושלא תאמר דפורענות דויהי העם כמתאוננים היא ראשונה לזה אמר דשנייה היא המתאוננים. והאספסוף היא הראשונה בפורענות וסדרה הכתוב אחרונה והגם דבהדי הדדי נינהו מתאוננים והאספסוף עכ"ל כיון דכתב ליה קרא מעיקרא ויסעו מהר ה' שם הוא מקומה וכאילו נכתב שם המעשה שהי' ולא אתא קרא בתר הכי אלא להודיע לנו מה היא הפורענות הנרמז בויסעו מהר ה'. וק"ל: שם גמרא אמר רבי ישמעאל ק"ו וכו' ועליהם אמר דוד וכו' נראה דדייק לה מבמתקוממך כו' דדוד תרתי אמר הלא משנאיך הם אומות העולם אשר הם שונאים לה' ועלינו לשנוא שונאי הקב"ה. ויש שונאים אחרים שהם קמים על ה' בתורתו והם הכותבים ספרי התורה לכלבישה שקם ואפרם אל אחר ומכוונים באזכרות התורה לאשר ישר בדעתם ובעיניהם ומתחזקים בה לאלו תהי' תכלית השנאה ואומרו לאויבים היו לי הוא שאמר רבי ישמעאל שמטילין איבה וכו' בין ישראל לאביהם וכו' והאיבה הוא כי הקב"ה הוציא חמדה גנוזה תורתו אשר בה הי' משתעשע ונתנה לישראל לקיימה ולכבדה לא שתהי' ביד המינים לחללה ולטמאה ח"ו ואילו לא היה נותנה לישראל לא היתה באה ליד המינים להלביש את התורה מחגורת שק ומה גם כשישראל אינם מקיימים את התורה דאיכא איבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים שניתנת התורה בעונות לרע ולא ח"ו ולא לטוב בר מינן לזה תפוג תורה אשר ע"כ אבד מאבדינן את כל הנמצא כתוב מיד האנשים הרשעים ואז לא תשונ' אהבתו ית' ע"י האומה הישראלית לעי"ע. ודו"ק: שם גמרא שירגא דדהבא אין בזה משום בל תשחית ובזבוז ממון ללא צורך שהכוונה היתה לבזות דת הנימוסית והכוזבת וללוץ בה כי דתם היא על פי השוחד כאשר יחפוץ הדיין והרי האון מונח לפני הפילוספייא כחררה שאין לה הופכין על פי המעות ישתנה מחיוב לפיטור ומפיטור לחיוב ואומרו שפילית לסיפיה וכו' הגם דברישא אמר דברתא תירות במקום ברא ולא אותבת ליה דביתהו דר"מ דמאי חזית דסמכת אסיפא סמוך ארישא משום דכללא הוא תפוס לשון אחרון אי נמי כיון דאיכא תרי לישני מחד משמע דתירות ומחד משמע דלא ורשב"ג מוחזק לזה לא טרחת לאקשויי. אי נמי כפשטן של דברים דכל עצמן לא אתו אלא לאחזוקי לההיא פילוסיפי' בלוקח שוחד ועכ"ז עדיין ההיא רשיעא בעי למשקל עוד דלא קאמר ליהו שפילית לסיפי' דאון וכתיב בי' דברתא לא תירות בהדי ברא אלא דלא אתא אלא לאוסופי וסיים הוא הפילוסופייא דאמר וכתיב בה בתורת משה וכו' ונפקא מינה אי יהבת ליה עוד אחתיה דרשב"ג הוה חוזר וניעור דהאי מילתא אוסופי הכלא מקרי ולא מגרע גרע דגם ברתא תירות וקל להבין בזיונם של או"ש וברוך שב"י:
שם תוספות ד"ה ספרי מינים וכו' שנמצאו ביד מינים וכו' ודוחק לומר דאתי כרבי טרפון ולא כר"י ורבנן ע"כ. וקשה לדבריהם דמוקמינן הא דהכא בנמצא ביד מין א"כ אתי ההיא דקתני התם בפרק השולח הנמצא ביד מין יגנז אתי דלא כרבי יוסי ודלא כרבי טרפון ודלא כרבי ישמעאל שכולם שוים שנשרפים אלא דלרבי יוסי אחר שיקדור את האזכרות. והתם קתני דיגנז. וי"ל כיון דאיכא רבנן לא חיישינן דאמרינן דאתיא דלא ככל הני תנאי. אלא דקשה למה נראה להו דוחק לאוקומי ההיא כרבי טרפון וכרבי ישמעאל דשוים בזה לומר דישרף ומוקמינן להאי דהכא בכתבו ועוד דמשמעות ספרי מינים דקתני הוא שכתבום מינים ולא שנמצאו בידם ולזה בחר לו רש"י הפך דבריהם ופירוש דהכא מיירי שכתבו מין ואיפשר דההיא דפרק השולח מלבד דאתיא כרבי טרפון וכרבי ישמעאל אתיא נמי כרבי יוסי ומוקמינן לה אחר שיקדור האזכרות דבהא לא קתני אלא בענין הס"ת ולא באזכרות. וק"ל: