חפץ השם· רבי חיים בן עטר
שבת · דף קו.
גמרא. תני רבי אבהו קמי' דרבי יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא וכו' אינה משנה. ואת"ל משנה חובל וכו' מבעיר כצריך וכו' והא תנן וכו' הא ר"י הא ר"ש עכ"ל להיות כי זו הסוגיא מליאה קושיות ולא ראיתי דרך המוציא מידי גמגום ודוחק לפי' רש"י ז"ל. לזה אמרתי לפרש דרך הנכון בעיני. והוא דקשה ראשונה מ"ט דרבי יוחנן דקאמר ליה פוק תני ברא. ומאי דוחקיה דהוכרח לומר כי אין לסמוך על הבריית' כי צריך כח גדול לזה. ועוד ממה דקאמר ואת"ל משמע דמצי לפרש ההיא ברייתא דתני רבי אבהו בכהאי גוונא דצריך לכלבו ואפרו. א"כ כפי זה אימ' דגם לרבי אבהו תפרש הכי דרבי אבהו לא פירש מידי כי אם תני הברייתא כמות שהיא והמפרש יפרש כל אשר תסבול הברייתא דפירושה לא ינגדהו רבי אבהו א"כ תתפרש נמי הכי דצריך לכלבו ואפרו. ולמה קאמר ליה רבי יוחנן לרבי אבהו פוק תני לברא ומאן לימא ליה לרבי יוחנן דרבי אבהו לאו להכי נתכוון היינו בצריך לכלבו ולאפרו דאמטו להכי קאמר ליה פוק תני לברא. ועוד הא דקא פריך והא תנן ופיר"שי דארבי אבהו פריך דלרבי יוחנן איכא לשנויי בצריך וכו' דמאי הכריח הש"ס דרבי אבהו לאו כרבי יוחנן סבירא ליה בצריך וכו' ועוד קשה הלא משנה ערוכה היא במסכת קמא דף ל"ד והוא שהדליק את הגדיש פטור מתשלומין שנידון בנפשו ומשנה ערוכה בפרק החובל החובל בחבירו וכו' שנידון בנפשו א"כ קשה בין לרבי יוחנן בין לסתמא דתלמודא דקא פריך לרבי אבהו והא אנן תנן מאי פריך לר' אבהו ומה פעל ועשה והלא מתניתין היא סדורה במשניות דחובל ומבעיר חייב א"כ לירמי מתני' אמתני' כי ברייתא דרבי אבהו היינו מתני' דמסכת קמא עצמה. והנלע"ד דהכא בהאי מתניתא דקתני רבי אבהו בהכרח דלא תשמע מינה אלא מקלקל גמור דלא צריך לא לכלבו ולא לאפרו מדקתני כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל ומבעיר משמע דבאותו מציאות עצמו דפטור בשאר מקלקלין חייב בחובל ומבעי' וממילא ליכא לפרושי דמאי דקתני חוץ מחובל ומבעיר בצריך לאפרו ולכלבו דזה הוה ליה מקלקל על מנת לתקן וא"כ מאי איריא חובל ומבעיר אפי' כל המקלקלין אי הוו על מנת לתקן חייב ולמה לא קתני אלא חובל ומבעיר אלא בהכרח ודאי דהכ' במאי עסקינן דלא הוי על מנת לתקן דומיא דרישא דפטר בכל המקלקלין דעסקינן דליכא על מנת לתקן בכי האי גוונא נמי מחייב בחובל ומבעיר לזה אמר ליה רבי יוחנן פוק תני לברא כי אין תנא שיסכים לזה דאפילו מקלקל גמור מחייב זה לא היה ואת"ל וכו' פירוש וכי פרכת מההיא דפרק החובל וכו' דמסכת קמא דקתני נידון בנפשו דמשמע דחובל ומבעיר חייב ההי' בצריך לכלבו ואפרו דאית ביה תיקון מה שא"כ בלאו הכי פטור ולעולם מתניתא דרבי אבהו דעכ"פ משמע מינה דמקלקל גמור חייב לאו משנה היא וליכא למיסמך עלה אליבא דכולי עלמא ואומרו לשון ואת"ל דמשמע דליתה לאו דוקא ומה גם דכל את"ל דקאמר הש"ס מילתא דקיימא היא והכי סובר הש"ס אלא אגב ריהטא דלישנא קאמר לה בדרך את"ל דמשנה היא פשוטא במסכת קמא והיינו טעמא דלא פריך אלא אמתניתא דתני רבי אבהו ולא פריך ורמי מתניתין אמתניתין דמסכת קמא דבשלמא ההיא דקמא מוקמינן לה בצריך לאפרו ולכלבו. מה שא"כ הא דתני רבי אבהו דליכא לאוקומה בע"מ לתקן כדפרישית דקא ממעט מהמקלקלין דפטור חובל ומבעיר דמשמע אפילו ליכא תיקון כלל חייב קשה. ותירץ הא ר"י הא ר"ש פי' הא דקתני חוץ מחובל ומבעיר דמחייב אפילו מקלקל גמור רבי שמעון דלית לי' ההיא תיקון חשיב מידי ואינו מעלה ומוריד כשאין צריך לגופו ומדאסר רחמנא גבי בת כהן ומדאיצטריך למישרי וכו' שמע מינה דקלקול בחבורה ובהבערה חייב מבלי תיקון כי כמאן דליתיה דמי לדידיה דבעינן. מלאכה צריכה לגופה. וא"ת אם כן תיקשה לרבי יוחנן למה לא מוקי לה כרבי שמעון וכר' אבהו הטעם הוא משום דסובר דאי אפשר לומר דסובר רבי שמעון לחייב דמקלקל גמור שהו' דבר רחוק הרבה. ולזה תמה עליו ואמר לו פוק תני לברא דאין זה אמת ואינה משנה ולא תיקשה לסברת רבי יוחנן למה איצטריך למישרי מילה ולמיסר הבערת בת כהן דאמרי' דסבר רבי יוחנן דסבר רבי שמעון כרבי יהודה כדמסיק לרבי אבהו. דלרבי יהודה מה לי מתקן וכו' מה לי וכו' והמכוון במה שאמר מה לי פי' דהוי מתקן גמור כדאפרש לקמן. וג"כ לסברת רבי שמעון ולא פליגי ולעולם מקלקל גמור גם בחובל ומבעיר פטור אפילו לר"ש. וההיא דפרק החובל דמחייב ומוקים לה רבי יוחנן בצריך וכו' מיתוקמא כרבי יהודה דוקא דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה דחיוב' הוא מטעם תיקון דצריך לאפרו וכלבו ורבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה. אי נמי דאפילו רבי שמעון מודה בנדון זה דהויא מלאכה הצריכה לגופה ממש ולא דמי. ולא דמי למבעיר עצים לקדירתו דלא חשיב צ"ל דהכא כיון ששורף לצורך האפר הוה ליה לרבי שמעון צ"ל ומחייב בה ואתיא ככולי עלמא בצריך לאפרו דהויא מלאכה. ומתניתין דהכא דקתני כל המקלקלין פטורין אתיא ככולי עלמא בין כרבי שמעון בין כרבי יהודה וזוהי שיטת רבי יוחנן מה שאין כן לרבי אבהו סובר דחובל ומבעיר אע"ג דהוי מקלקל גמור חייב לר"ש כדקתני חוץ מחובל ומבעיר וטעמא מדאיצטריך וכו' ולא סבר ג"כ לאוקומי הנהו מתניתין דמסכת קמא דקתני סתם דחובל ומבעיר מיחייב בכל גוונא אע"ג דאינו צריך לא לכלבו ולא לאפרו לא סבר לאוקומי בכהאי גוונא ומאי חזית דאיכא משנה סתמית דקתני כל המקלקלין פטורין הא איכא משניות אחריני דסתמי דחובל ומבעיר חייבים וכי פרכת כל המקלקלין דסתמא לפטור ההיא כרבי יהודה דלית ליה חילוק בין חובל ומבעיר לשאר והא איכא סתמא אחרינא כרבי שמעון ההיא דקמא דמחייב בחוב' ומבעיר סתם ולפי זה הויא פלוגתיה דרבי יהודה ורבי שמעון הכי דלרבי שמעון כיון דאיצטריך למישרי מילה והבערה שמע מינה הגם היותו מקלקל חייב בחובל ומבעיר וההוא תיקון כלי ותיקון לא סבר לה ולא חשיב ליה תיקון ולא בישול ואפשר נמי דהגם דיחשבינן ליה תיקון חשיב לה מלאכה שאינה צריכה לגופה דלית בה חיוב לסברתו ומאי טעמא חייבה תורה אם לא שתאמר דמבעיר וחובל חייב ולרבי יהודה קא חשיב הא דהבערה וחובל דמילה תיקון גמור ולא קלקול ובזה לא קשה מידי ולא חלה קושיית התוס' וא"ת השתא להאי פירושא סבר רבי יוחנן דרבי שמעון עצמו לא מחייב במקלקל כלל ואפי' הנהו משניות דמסכת קמא לא הוו כרבי שמעון מטעם דפטר במלאכה שאינה צריכה לגופה אם כן הרי מצינו הלכה רווחת בכל הש"ס דרבי שמעון סבר דמקלקל בחבורה מחייב וזה פשוט בכל הש"ס יכולין לומר והוא מסתבר דדברי רבי יוחנן לא הוו במסקנא דלאו כל כמיני' למדחי ברייתא ודברי רבי אבהו עיקר דמחייב רבי שמעון במקלקל והש"ס בכוליה תלמודא אזיל לשיטתיה דרבי אבהו דתני וכו' וכן איתא בהרי"ף בהדיא דמוקי מתני' כר' יהודה וברייתא דתני רבי אבהו כרבי שמעון כרבי אבהו ודלא כרבי יוחנן. וסבר הרי"ף דקא פריך הש"ס והתנן לרבי אבהו דוקא. וליכא למימר דסבר הרי"ף דפריך הש"ס לכל בין לרבי יוחנן בין לרבי אבהו ומשני הא רבי יהודה הא רבי שמעון דזה אי אפשר מכמה טעמי. ומה גם דבהדיא כתב הרי"ף ז"ל כדתני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן נראה דנתכוון לומר דדוקא לסברת רבי אבהו. ודו"ק:
שם גמר מדאיצטריך ומדאסר וכו' וליכא למימר דגמרינן מהא דחובל ומבעיר לכל המקלקלין דחייבי בכל גוונא דאיפשר דסבר דמהכא שמעינן דהחבלה מצד עצמה וההבערה מצד עצמה הויא מלאכה דחייב עליה הגם היותה מקלקל ולא דמי למוחק דהמוחק לא הויא מלאכה מה שא"כ הא דחובל דגיל' הכתוב דהוי כצד וכחורש. ונרא' דדוקא במלאכות שלא היו במשכן פליג רבי שמעון ואמר דפטור המקלקל בהיכא דלא הויא לצורך פירוש צריכה לגופה כהא דמרא לחצוב בה וספר תורה לקרות בה מה שא"כ מלאכות שהיו במשכן כבר קרא ליהו מלאכה הכתוב וכל אשר היה במשכן כמו המוחק על מנת לכתוב והשוחט והסותר על מנת לבנות כולהו מודה רבי שמעון דהוו מלאכות גמורות. וק"ל:
שם גמרא. מה לי לתקן וכו' מה לי לבשל וכו'. נראה דלא מצי להוכיח מהכא דמחייבינן במלאכה דאינה צריכה לגופה מדאיצטריך למישרי מילה וכו' משום דסובר ר"י כפי פירש"י דהגם אי אמרי' דפטור במלאכה שאינה צריכה לגופא הכא מחייב דמתקן ממש הוא בגוף המלאכה ולא דמיא למוצי' את המת לקוברו דאינו צ"ל והכא צריכה לגוף החבלה שזו הוא עצמו התיקון ודמי למסתת את האבן דהגם דמפסידה ומסיר חלקיה וממעיטה שמסיר ממנה חתיכו' חתיכו' עכ"ז אמרינן שזוהי מלאכתה ותיקונה ומחייב. ורבי שמעון לא סבר להאי דמה לי מתקן כלי וכו' דלא מיקרי תיקון וכמו שפירשתי בסמוך. וק"ל:
תוספות ד"ה חוץ מחובל וכו'. קשה דא"כ אמאי א"ל פוק תני וכו' ע"כ נרא' דלא קשה מידי דשפי' משתיק ליה כיון דסתמא לן מתני' דלא כההיא דתני ר' אבהו פשיטא דלא משגיחין בה להלכה וההוא דחולין דקא מתמה אטו מאן דסובר וכו' שאני ההיא דהכי תנן בהדיא דברי רבי מאיר ורבי יהודה אומר וכו' דאיכא פלוגתא דמתניתן בכה"ג פשיטא דמאן דסבר כרבי יהודה לא מצי משתיק ליה מאן דסבר כרבי מאיר וכן להיפך ושפיר פריך התם אטו וכו' ונראה דכוונת דברי התוספות ז"ל הוא להיות דאיכא נמי סתמיות דמתני' כרבי אבהו במסכת חולין דתנן בהדיא בחובל דחייב ובמבעי' נמי דחייב ולא סבר לההוא דוחק דצריך לאפרו ולכלבו. דהוא דוחק גדול ומתני' קתני סתם וכפי זה הגם דאמרינן דתנא דמתני' דהכא סתם כל המקלקלין ולא חילק. הא איכא סתמא אחרינא וכפי זה שפיר קא מתמהו התוספות ז"ל אמאי קא משתיק ליה. ולרש"י איכא למימר משום דסובר רבי יוחנן כיון דמתני' לא חלקה וקא פסיק ותני כל המקלקלין פטורין שפיר מוקמינן לההיא דחובל ומבעיר דצריך וכו'. וק"ל: תוספות ד"ה מדאיצטריך וכו' וא"ת למה לי למילף ממילה וכו' כולה מילתא מהבערה וכו' פירושא כיון דתרוייהו איתנהו בהבערת בת כהן הי מנייהו מפקת דלא היא דאמ' הכתוב כיון דתרווייהו שקולין לזה תירצו דחדא ליכא למילף דהיינו מקלקל בחבורה דלא דמיא ואיכא למילף חדא דדמיא דהיינו הבערה ובזה לא תיקשה אחר האמת דילמא איסורא דאסר רחמנא גבי בת כהן הוא מטעם יציאת נשמה דהיינו חובל דבהדי הדדי קאתי התיקון מה שא"כ ההבערה דאחר ההבערה בא התיקון פטור וליכא חיוב ולא אסר הכתוב בה כיון דאיתא להבערה ואיתא לחבורה בבת כהן ליכא למיפטר כל מאן דדמי לכיוצא בענין זה דמאן לימא לן דמצד זה מחייב כיון דאיתייהו בתרוייהו ודו"ק: שם בא"ד אי נמי וכו' פי' דהוה אמינא דלא אסר רחמנא הבערה דבת כהן אלא מצד ההבערה ולא מצד הרציחה דשרי ואפילו אחר דאסר רחמנא הבערה דבת כהן והטעם הוא משום דשפיר תלינן איסורא בהבערה להיותה מלאכה גמורה ומקרא מלא בהדיא לא תבערו אש וכו' ושפיר תלינן בה דמצדה אסרה תורה מה שא"כ הרציחה דאין לה יסוד ואינה מלאכה וזהו שדייקו הם ז"ל דלאו מלאכה מה שא"כ ההבערה דבהדיא כתיבא. ולפירושא קמא הוה שמעינן דמקום הא נמי אסר הכתוב דמאי חזית אלא כיון דלא דמי לא גמרינן מיניה. ונראה עוד דטעמא הוא משום דהוה ליה לכתוב לאשמועינן ענין זה ברציחה דלאו הבערה דהיינו באחת משאר מיתות ב"ד סקילה שריפה הרג וחנק. ומדבחר קרא לאשמועינן דהבערה ש"מ דהיינו טעמא משום הבערה ולא משום חובל ויציאת נשמה. ודו"ק:
תוספות ד"ה מה לי לבשל וכו' אין לפרש וכו' ע"כ הנה זו היא שיטת רש"י ז"ל והוא לדידיה לא קשה מידי והוא דפשיטא דצורך מצוה מקרי תיקון לכולי עלמא. גם לסברת רש"י ז"ל אלא דרש"י ז"ל דייק דברי הש"ס דקאמר מה לי לבשל וכו' מה לי לתקן וכו' אם איתא דהכוונה היא שאני התם דהוה לצורך מצוה הכי הוה ליה למימר שאני התם דהוה לצורך מצוה והוה ליה מקלקל על מנת לתקן ומדקאמר מה לי לבשל וכו' דמשמע דאעיקרא דדינא קאמר דליכא קלקול כי אם תיקון ממש ואפי' מקלקל על מנת לתקן לא הוי דתימא דגמרינן מהכא לרבי יהודה דאסר במלאכה דאינה צריכה לגופה מהכא דמחיי' אלא דנדון דידן אעיקרא דדינא לא הויא מקלקל אלא תיקון גמור דמתקן את המילה דמה לי וכו' והוי כמסתת את האבן שזהו תיקונה אעפ"י שמקלקל חלקיה ממנה זהו תיקונה וחייב וכן הויא נמי הפתילה של אבר דאדרבא זהו תיקונה גמור שמצרפה ומתבשלה ויפה לה. וזהו צורך. וזה הוא מה שדייק רש"י ז"ל גבי מילה כתב וז"ל ויש מלאכה בתיקון זה וגם הבערה כתיב וז"ל שאינו מקלקל האבר בבישולו אלא מתקן וצורף שנתכוון למה שכתבתי ולא תדוק מינה דבהיכא דהויא הפתילה מוכנת מערב שבת דדוחה הבערת בת כהן את השבת דאפילו דהויא הפתילה מערב שבת אסור דהויא תיקון מצוה ומקלקל על מנת לתקן אסר ר"י דאסר במלאכה דאינה צריכה לגופה כמו שפי' דלצורך מצוה קא חשיב ליה תיקון רבי יהודה. וכל זה דייק רש"י מלשון הש"ס. וטעם הש"ס אעיקרא דדינא למה לא משני בקיצור שאני התם דהוי לצורך מצוה והוי תיקון משום כיון דרבי שמעון קא גמר מהפתילה דהבערה דמקלקל הוא חייב לזה קאמר לי' דההיא דפתילה תיקון גדול ולא קלקול מה שא"כ לענין הרציחה פשיטא דאסור בלאו האי טעמא דהוי על מנת לתקן במצוה מה שא"כ הפתילה אי לאו האי טעמא הוה אמינא דשרי דלא הוי צורך מצוה מכשירי מצוה דאילו תשפך האבר. אי נמי אין כאן מצוה בעת עשייתו ובעת מלאכתו לזה לא מחייב צורך מצוה כי באותה שעה אינו שום מצוה כלל כי אם הכנה. לזה נקט הש"ס טעמ' משום מה לי לבשל וכו' ולגבי מילה דהוה מצוה ממש בשעת החבלה נקט הכי מה לי לתקן וכו' דהיינו משום מצוה. ואיפשר עוד דהש"ס נקט דעדיפא מינה כיון דאיתא במציאות דהוי תיקון גמור. ודו"ק: שם בא"ד ואומר ר"י וכו'. משמע בהכרח דאפילו נשפך האבר קודם שריפה חייב אעפ"י שלא נעשית בו שום מצוה ונאבד. והטעם כיון שבעת הבישול היה לצורך התיקון. ולא דמי למה שפירשו בסמוך לרבי אבהו בסברת רבי שמעון דעל כל פנים בעינן שבשעת המלאכה שיעשה לצורך גופה שסבור שיתנו לכלבו ואעפ"י שלא נתן חייב דשאני התם דפליג רבי יהודה דפטר בכי האי גוונא דעכ"פ טועה הוה וליכא תיקון כלל בזה להיותו איסורי הנאה מה שא"כ בנדון דידן דעכ"פ תיקון הוא כפי האמת אלא שנאבד אח"כ ונתחייב באותה שעה שהיה תיקון כפי האמת ובזה אתי שפיר. ודוק: