אור ברסלב
חפץ השם שבת › דף קה:

חפץ השם· רבי חיים בן עטר

שבת · דף קה:

דף קה.

גמרא ואי חכם הוא חיובי וכו' קשה למה מעיקרא הא כייל לחכם כי היכי דתיקשה כיון דאיכא ברייתא דתניא דקא מייתי ממילא חיובי מחייב ולאו בכלל. ועוד קשיא צריך לדעת מאי קאמר קרוביו ס"ד דאין לומר דשולל דלא למימר קרוביו ממש מכח דהא קא חזינן במציאות דלאו קרובים נינהו זה מהבל ימעט לומר דהש"ס מקשה זה ומתרץ ופשוט וא"כ צריך לדעת מה הוא ההפרש בין אי אמרינן קרוביו או כקרוביו דהכל דבר אחד ולא חזינן שום הפרש. ועוד לענין הפירכא מה לי קרוביו. או כקרוביו סוף סוף חיובי מחייב. ועוד קשה למאי נפקא מינה הא מסיים לומר הכל חולצין הכל וכו' דמשמע שהוא מדברי הש"ס ולא מדברי הברייתא ומאי כוונתם בזה דמשמע דהשתא נתחדש ויצא דבר זה משנוי דכקרוביו. ועוד מה מועיל זה ומה שייכות זה לקושיית הש"ס דודאי חכם הוא דהכא לא אתא לפרושי הברייתא אלא למיפרך מההיא וקושייתו אלימתא מצד עצמה ומאי מהני הכל חולצין וכו':

ונלע"ד דהנה ידיע הוא דאפי' רבו מובהק לא מחייב לאיתאבולי עליה כי אם יום אחד מה שא"כ שאר שבעת ימי האבילות ושאר החכמים לא מחייב לאיתאבולי. והכא כיון דקא מחלק בין מתו דאבילות לשאר מתו דלאו בני אבילות נינהו לזה קא פריך ואי חכם הוא פי' הגם דלאו בני אבילות נינהו חייב למקרע ומדתלי טעמא דבני אבילות הוא דחיובא איכא מה שא"כ שאר מתו כיון דליכא אבילות לא מחייב למקרע בזה נכלל גם החכם דלאו בני אבילות הוא לזה פריך ואי חכם הוא וכו'. והתניא חכם שמת הכל קרוביו. ועדיין לא קשה מידי דחכם הוי קרוב ממש ובכלל מתו דחייב הוא כיון דחיובי מחייב למקרע עלי' ומאי פריך לזה פירש ואמר הכל קרוביו ס"ד וכי יהיה ס"ד דקרוביו דהכא כמשמעו לאיתאבולי זה אי אפשר דדוקא רבו מובהק הוא דמחייב לאיתאבולי עליה ורבו עצמו דוקא יום הא' שנה אחת ועיין במ"ק ראיות ברורות דפשיטא להו לש"ס דלא מחייב לאיתאבולי על חכם דעלמא דלא הוי רבו מובהק וזה פשיטא לי' לש"ס אלא מוכרח לומר דהאי קרוביו לאו דוקא קרוב ממש לכל הצדדים דאז מצית למימר דגם החכם בכלל מתו דחייב לאיתאבולי אלא בקרוביו פי' דהיינו לחלוץ ולקרוע ולהברות עליו דוקא ולא לאתאבולי ולזה סיים הש"ס ואמר אחר אומרו הכל כקרוביו סיים למילתי' ואמר הכל חולצין עליו הכל קורעים עליו וכו' פירוש דלא הוי קרוביו אלא לענין זה האמור ולא לכל וא"כ היכי פסיק ותני דלא מחייב אלא לקרוב דאית ליה דין אבילות דממילא הגם היותו חכם וכן תמצא בירושלמי בהדיא דקרוביו של אדם האמורים לענין קריעה היינו קרוב דחייב לאיתאבולי עליה. ותירץ לא צריכה דלאו חכם דחכם שאני הוא דינו מחודש דהגם דלאו בני אבילות נינהו הוא מבני קריעה הוא ולא עסקינן בנדון זה ועיין במ"ק דיערב עוד לחיכך דרך זה ביותר והוא נכון. וק"ל:

שם גמרא ואי אדם כשר וכו'. דתניא וכו' עד ואי קאי וכו'. קשה מהו אומרו התנא מפני מה דמשמע דאיכא הרבה צדדים והא פריך לכל צד מהם ולא ידענא להו דהוה לי' למימר למה מתים בניו וכו' ועוד אומרו כדי שיבנה וכו'. ואוקמינן לה שלא בכה. קשה דילמא עבירות באחרות בידו זה האיש משס"ה לא תעשה ועל זה נכוה בעונש זה ומי אמר לו בשביל אדם כשר הגם היותו צריך עונש. ועוד למה הוצרך להאריך ולומר ערבונא שקיל מיני' וכו' למאי נפקא מינה דאין זה מקום שקלא וטריא לפי' הברייתא אלא להוציא המכוין דקא פריך מינה. ולזה י"ל כי היכי דלא למימר משבשתא מכח הקושייא זו לזה קא פריך לאוקומה הברייתא דלא משבשתא כי היכי דליפרוך מינה אלא דקשה עוד בדברי התנא למה מעיקרא דדינא נקט לישנא כהאי כדי שיבכה דמשמע דלעתיד קתני דהוה צריך למיתני בהדיא מפני שלא בכה ועוד השתא דיתיישבה הברייתא למה הוצרך עוד להוסיף ולומר שכל הבוכה וכו' דאין זה נוגע לפירכת הש"ס ועוד הא דקאמר שכל הבוכה וכו' מעיקרא הוה מסדר ליה בסיום הברייתא דמפני מה בניו ובנותיו וכו' מפני שלא בכה וכו' שכל הבוכה וכו' ולמה הניח מלומר טעם הברייתא שכל הבוכה עד אחר שהקשה וכו' ואז חזר לומר טעמא שכל הבוכה. ונראה דהטעם דקתני מפני מה הוא דקשה ממה נפשך מאיזה טעם מתים בניו ובנותיו וכו' אי מצד עצמם זה אי אפשר דהא לאו בני עונשים נינהו ולזה קתני כשהם קטנים דהקושיא הוא להיותם קטנים דלאו בני עונש נינהו ואם תאמר מצד עון אבותם עדיין קשה דמצי קב"ה למיענש להאבות על עונם ופשעיהם בגופם ובממונם בחולאים רעים ובחסרון כיס הרבה תחלואים בעולם ומאי טעמא ממית הבנים כיון דמצי לאתפרעא מיני' דאבו' לזה תירץ ואמר כדי שיבכה על אדם כשר וזה אין לו הבנה וכי ערבונא וכו' אלא שלא בכה וכו' ועדיין קושיית מפני מה במקומה עומדת דיעניש אותו הקב"ה עונשים אחרים וכו'. ועוד למה נקט כדי שיבכה וכו' לזה סיים ואמר שכל הבוכה. פירוש שהנה ידוע לכל רוב חסדי ה' ב"ה וטובותיו עם ישראל עם ידידיו דמצדד צדודי וממציא כל אופני הנאות לכל אחד להטיב לו ולכפר לו עונו לבל ח"ו יענש הגם שיחטא ואשם והמציא לו תרופה בעשותו הספד ובכי' על אדם כשר כי ימות ימחול לו עונותיו וכאשר האדם נרדם ולא שת לבו להספידו להאדם הכשר ולבכות עליו ואז ממילא בעונות יתחייב לעונש על אשר חטא ועבר על מצות האדון אשר נצטווה בהר סיני מה עושה הקב"ה אם יענישהו על עונותיו עונש אחר לא יתעורר משנתו לקיים מצות זו וממילא כאשר יחטא עוד איזה עון יתחייב עוד יסורין או מיתה כדין הראוי לו לזה האדון ב"ה כרוב חסדיו וחכמתו אשר משכיל אל דל זה הדל ממצות ומלא עבירות מענישהו על עונו הראשון בעונש זה דמיתת בנים ובנות לכפרת עונו חדא וממילא יתעורר לבו לאמר מה זאת עשה האלהים לו ביסורין כזו. וכזה תאכל החרב הלא הוא הדבר מדה כנגד מדה הוא לא בכה איזה בכי' הראוי' דהיינו על אדם כשר ונרמז בכי' בבכי' ואדם כשר באדם כשר כי בעודם קטנים קאמר דלאו בני עונש נינהו. ובזה כאשר יבקש בשמים אי זה אדם כשר בכו יבכה זה האדם עליו וממילא יכופר עונו שיש בידו ולא יצטרך לעונש כלל וזה הי' ממה שנתן לו ה' פרעון עונו במיתת הבנים דאם הי' מייסרו בשאר יסורין לא הי' מרויח דבר זה ששוב לא יצטער על איזה עון שיהי' בידו כי בבכייתו על אדם כשר יכופר עונו. וכפי זה יהי' פי' מפני שלא בכה ולא הרויח אותו זכות שמכפר עונו וממילא מיתת הבנים בשביל עונו שבידו והיינו הרחקת התועלת וכפי זה יתיישב קושיית מפני מה כי בחר ה' להעניש אביו במין עונש זה משום דנפקא מינה טוב לו כנזכר. ויתיישב נמי טעם אומרו התנא כדי שיבכה ולא קאמר שלא בכה דאי קתני שלא בכה יהיה הפי' מפני שלא בכה על אדם כשר הענישהו עונש זה בשביל עון זה לחוד לזה קתני כדי שיבכה וכו' שהיא הנפקותא דנפקא מינה כמו שפירשתי שלא יענש עונש עוד על פרטי עונותיו כאשר יבכה על אדם כשר אחר ע"י התעוררות זה דעל אדם כשר שכבר לא בכה מה דהוה הוה אלא כדי שיבכה וסוף סוף אי לאו דחזינן לי' דלא בכה כבר על אדם כשר לא הי' צריך לזה דילמא בכה יבכה ולמה ילקהו ביסורין בהני בנים ובנות. והיינו טעמא נמי דקאמר שכל הבוכה וכו' אחר דמוקי מפני שלא בכה וכי פרכת אמאי קתני כדי שיבכה לגלות לן הטעם שכל הבוכה וכו' מה שא"כ אי הוה אמר שלא בכה וכו' ובזה מתיישב נמי אמאי הוצרך לומר כל זה שאין זה מקומו ועוד שלא פירש ואמר שכל הבוכה כי אם אחר שהקשה. ותירץ דהכוונה היא שלא בכה איגלאי מילתא דאומרו כדי שיבכה לאו דוקא א"כ תקשה אתנא למה נקט מלתא הפך כוונתו אם לא שנאמר שחשש לומר בכוונתו דהוא עונש לזה נקט לישנא כדי שיבכה וכפי זה יהיה הטעם שכל הבוכה וכו' מוחלין לו דהא שלל התנא בזה בהדיא דלא למימר עונש ממה שבחר לו האי לישנא דכדי שיבכה וזה ג"כ נוגע לעיקר הפיר' דלא למימר משבשתא שלא יאמינוהו באומרו מפני שלא בכה וקא חזינן דהתנא נקט כדי שיבכה עד שנתן לו טעם לדברי התנא כמו שפירשתי. ודוק:

שם גמרא. כל המתעצל בהספ' של חכם ראוי לקוברו בחייו קשה הוה ליה למימר חייב מיתה ועוד מהכא משמע דאית ליה עונש ממש ומההיא דבסמוך דכל הבוכה משמע דליכא אלא הרחקת הטוב ממנו שלא נתכפרו לו עונותיו. ונראה דהנה ידוע הוא שאחד מהקרויים מתים בחייהם הוא מי שאין לו בנים ובזה ידוייק געישת ההר שגע' עליהם להרגן ולא הרגן שרמז להם כי הם ראויי' לקבורה הגם היותם חיים קרויין מתים וזה אומרו ראוי לקוברו בחייו הגם היותו חי מת מיקרי. ואין לומר שרגש עליהם ההר להורגם וכאשר ראו זה נתעוררו והספידוהו ליהושע הספד גדול כמצטרך זה אי איפשר דסבר לה הש"ס ממה דקאמר לקמן איתיביה אשר האריכו ימי' אחרי יהושע וכו' מאי פריך דילמא הספד דיהושע לא נתעצלו בו כי אם מעיקרא משא"כ אחר שנתגעש ההר חזרו והספידוהו כראוי. אלא ודאי דסובר הש"ס דלא הספידוהו כראוי עד היום אלא דקשה מי אמר לש"ס שלא נתעוררו. על זה אחר רגישת ההר ויעשו לו מספד גדול לפי כבודו ואיפשר דסובר הש"ס שלא נתגעש עליהם עד שעבר הזמן וכל עוד דאיכא שהות אמר הב"ה אולי יתעוררו וכיון שעבר הזמן ולא הספידוהו נתגעש ואז מה דהוה הוה ואיפשר עוד לומר דההיא דרבי יוחנן דקאמר אינו מאריך ימים פי' הגם שחזר והספידו כראוי סוף סוף כיון שכבר נתעצל ולא הספיד עד אחר שנתעורר הרי עבירה בידו ולא יחושו מן השמים עליו ועכ"פ לאו מצד עון זה לחוד הוא דאינו מאריך ימים אלא מצד עונותיו שבידו הוא שנענש ואם לא הי' התעצלות הספד זה איפשר שהי' ה' ממרק לו ביסורין מועטים ולא בעיקר החיים הא והא גרמו לי'. וא"ת כפי זה עכ"פ מאי פריך מהזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע דילמא שאני הזקנים שלא הי' בידם עון אשר חטא. זה אי אפשר דמי יאמר זכיתי לבי ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ולגבי קב"ה אם יבוא לשלם להאדם כעונש הראוי לו לערך מורדו בהקב"ה לא יספיקו רגעי חייו למיתיתיו כי אם הקב"ה ברוב חסדיו שופט לערך האדם אשר מחומר קרוץ ומוסיף להטיב שממרק לו עונו ביסורין דקיים פורתא פורתא עד דמשלים לי' במדת רחמנותו וכאשר לא יחוס על פטירת הצדיק כך ה' לא יחוס על חייו ובמעט עון שבידו יתחייב למלך ב"ה חייו ויסתלק מן העולם מה שא"כ כאשר יחוס ויבכה על אדם כשר הקב"ה יתמלא עליו רחמים ויאריך ימים בטוב בבני חיי ומזוני. וק"ל:

רש"י שם ד"ה ויקברו אותו ביהושע כתיב ע"כ הוצרך לפרש זה והיא מילתא דפשיטא זיל קרי בי רב משום דלכאורה העיקר חסר למה נתכעס עליהם ההר לזה תיקון שיעור דברי הש"ס באומרו ביהושע כתיב ושם יראה טעם הדבר שהוא משום שלא הספידוהו כראוי כפי הענין. ועוד יראה דלהיות דקאמר הש"ס כל המתעצל משמע הגם שהספידוהו כראוי לו ראוי הוא וכו'. וכפי זה תיקשה מנא ליה דהתם שהספידוהו אלא שלא הספידוהו כראוי לזה אמר ביהושע כתיב ומצד זה הוכרח לומר כל המתעצל משום דאיך יתכן בעולם שיהיה שלא יספידוהו ליהושע אב"א ואב"א מלך וצדיק וכו' אלא ודאי שהספידו אלא שלא היה שיעור הראוי לו. וזהו אמרו רש"י ביהושע כתיב דמצד שהעני' הוא ביהושע הוא שמצא לומר כל המתעצל דאפילו אעצלות יתחייב לחודה בוזה אתי שפיר. וק"ל:

תוכן העניינים

חפץ השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה