חפץ השם· רבי חיים בן עטר
שבת · דף קב:
גמרא שעושה לול של תרנגולין וכו' שמואל אמר משום מכה בפטיש. קשה מההיא דקאמר רבה לקמן דרבנן גזור כל פתח משום לול של תרנגולים משמע מהתם דלול של תרנגולים משום בנין הוא דחייב ודברי רבה מוסכמים בש"ס. ובאמת דהרי"ף ז"ל השמיטה מההלכות לההיא דרבה וגם הרא"ש ז"ל השמיטה משמע דלאו הלכה היא. וטעם הנראה בעיני פשוט הוא דכיון דמסתת דמשמע מהש"ס דשייך בו משום בונה יותר מלול ואפילו הכי קא חשבינן ליה משום מכה בפטיש לענין דינא מכל שכן לול דשפיר חשבינן ליה משו' מכה בפטיש וטעמ' דחשבינן למסתת משום בונה ממה דגרסינן בפרק כלל גדול אמר רב אשי משמי' דרבי יהושע בן לוי וכו' והמסתת משום מכה בפטיש וגם כן מההיא דלקמן דבעי ר"ן מרבי יוחנן. ואחזי לי' משום מכה בפטיש. אם כן בין לר"י בין לרב אשי דבתראה מסתת חייב משום מכה בפטיש ואם כן מכ"ש לול של תרנגולים אלא דקשה לי לסברת הסמ"ג שפסק גבי מסתת דחייב משום מכה בפטיש וגבי מאן דעייל שופתא בקופינא פסק דחייב משום בונה. והלא דברים ק"ו לשיטת הש"ס דמאן דעייל שופתא בקופינא דמרא היא גרועה ביותר אפי' מלול של תרנגולים ומכ"ש ממסתת והיכי פסיק בה משום בונה ומסתת משום מכה בפטיש והלא כיון דשמעינן מר' יוחנן ומר' אשי דמסתת חייב משום מכה בפטיש מכ"ש מאן דמעייל שופתא בקופינא דהוי משום מכה בפטיש לסברתם. וי"ל דלהיות דרב אשי דבתראה ורבי יוחנן אמרו דמסתת משום מכה בפטיש כמו שכתבתי בהכרח דאמרינן דהכי הלכתא מה שא"כ בשאר דברים שלא גילו דעתם כי אם רב ושמואל כגון מא דמעיילי שופתא בקופינא בהכרח אז אזלינן בכללא דאית לן דהלכה כרב ואם תאמר סוף סוף הלא הוא ק"ו הוא י"ל דסבר הרב הפוסק דזה הי' בס"ד מה שא"כ אחר דאשמועינן רב דהוה משום בונה אמרינן דכל אחת משום בונה מצד רבותא דידה והיא משום בונה באופן אחר ולא ראי זה כראי זה דשנו במציאות מן הבנין. וכאשר יתבאר לן בשום אחת משום מכה בפטיש לן בשום אחת משום מכה בפטיש אין ללמוד ממנה חבירתה כיון דלא דמו וזה אחר דשמעינן דהוו משום בונה מה שא"כ בס"ד. ודוק:
רש"י ד"ה בהא קאמר שמואל וכו' דאם התרו בו משום בונה הוכרח רש"י ז"ל לפרש כן דהוה מצי למימר לחייבו אתולדה אי עביד לה בהדי בונה בהעלם אחד. ועוד מעיקרא מי הכריחו לרש"י לפרש יות' כאן ולא פירש בדברי רב ג"כ למאי נפקא מינה. ונראה שתים וכו' אח' וכו' משמע דסבר שמואל דמחייבינן אתולדה במקום אב מדקאמר לה משמיה וכו' משמע דהכי סבירא ליה ג"כ לענין הלכה וא"כ למאי נפקא מינה או משום בונה או משום מכה בפטיש בשלמא לרב זה פשוט לענין אם עשאם בהעלם אלא לשמואל למאי נפקא מינה לזה פירש רש"י ז"ל דנפקא מינה ענין אחר לענין אם התרה בו וק"ל:
רש"י ד"ה אימא המסתת וכו'. והכי קאמר המסתת שהוא חייב וכו'. פירוש דליכא למימר דתנא נחית לאשמועינן דמסתת הוי תולד' דמכה בפטיש משום חדא דאין זה מקומו לאשמועינן ועוד דלאו מהכ' דייק ומייתי ראיה לדבר זה אלא דזה סבר ליה תסברא ותנא קושטא דמילתא קתני. ואם תאמר סוף סוף למה ליה לתנא למימר דבר כזה ללא צורך. אי ידענא ליה. וי"ל דשמעינן מן המסתת דקא מחייב תנא דאיכא הרבה מציאות במסתת לזה אשמועינן דהוא סתות דגמר מלאכה. ודוק:
תוספות ד"ה הבונה וכו' צריך לתת טעם וכו' פי' בשלמא יציאות וזריקות משום טעמא דכתבו התוספות ז"ל בריש מכילתין היינו טעמא דפירש ליהו ברישא מה שאין כן שאר מלאכות למה הקדים הבונה סמוך ליציאות וכו' והניח תנא לסדר פרק האורג ופ' והקושר והצד קודם הבונה כי כן סדר להו תנא דמתניתין דאבות מלאכות ואח"כ הבונה וצריך לתת טעם לזה. ויש לומר דלהיות דאית לה שייכות נמי לאם הוציא כשיעור הבונה לבנין הגם דתנינן שיעור לכל מילתא היינו מן הסתם מה שא"כ אם הוציאו בפירוש לבנין עפר או אבן באותו שיעור דהיינו כל שהוא וג"כ לחרוש ולזרוע כל שהוא הגם דתנינן זרע קישואין זרע דילועין וכו' הני מילי מן הסתם מה שא"כ אם הוציא אדעתה לזריעה או לבנין חייב בכל שהוא וכדתני' משום ר"מ אפי' הוציא חטה אחת לזריע' חייב היינו טעמא דנקט בונה בתר יציאות ולאו דוקא בונה אלא ה"ה חורש נמי ומנקש וכו' דבכל שהוא תנא להו תנא לאחשובינהו לענין מילתא דהוצאה. אלא דקשה כפי זה מאי טעמא תנא דמתני' דכלל גדול דתנא למוציא לבסוף דט"ל מלאכות דהוה ליה לאקדומה ומ"ש דהכא תנא לה ברישא והתם באחרונה ולזה נראה לי דהטעם משום דלהיות דנקט להו לכל הט"ל בסדר נקט כל הנעשה בחוץ הזורע וכו' כל מלאכת פת ומלאכת מלבוש וצידה הכל על דרך הכן בחוץ מלאכתך וכו'. ובתר הכי תנא הבונה מלאכת בית בנין וסתירה ומלאכת בית ובתר הכי תנא המוציא מבית לחוץ מרשות לרשות והוא סדר נכון לבל תהי' ערבוביא במלאכות והללו יוצאין והללו נכנסים מה שא"כ כשיבוא לבאר כל מלאכה ומלאכה מה מלאכתה וכו' יבחר אשר יבחר להקדים לזה הקדים לפרש יציאות מטעם הכתוב בדברי התוספות ז"ל בריש מסכתין. והיינו טעמא נמי דלא סדר הבונה קודם יציאות כי כן צריך לומר. וק"ל. תוספות ד"ה ולטעמיך וכו'. ול"ג ר' יוסי וכו'. ולרש"י ז"ל דגריס לי' כמו שכתב בהדיא נראה דהטעם הוא דעל כל פנים ר' יוסי לא יחייב בהעלה והניח על גבי דימוס מבלי היות בנדון זה מין בנין דחייב משום בנין ובהכרח לומר דבהעלה ע"ג דימוס זוהי בניינה וזה יוכר במציאות הרגיל להיות וממילא בזה לא פליגי רבנן עליה דרבי יוסי כיון דזה הוא מציאות בניינה אע"ג דמפטרי בנותן האבן היינו דוקא משום דלא הוי בנין אלא עד דיהיב טיט בהדי האבן. ואיכא עוד לשנויי בזה. ודו"ק: תוספות ד"ה האי מאן דמעייל וכו' ובריש סוגיא וכו' פי' להיות כי למאי דס"ד דליכא בנין וסתירה בכלים דכל גוונא אעפ"י דהוא בחוזק כללא הוא או היה הפירוש דפריך הש"ס הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר במגדל דלאו של עץ הוא להיות דקיימא לן דאין בנין בכל גוונא בכלים וא"כ מאי פריך הש"ס אם לא שנאמר בהכרח דעביד ליה שאינו של עץ דלאו כלי הוא ולזה קא פריך הוא במקום אחד. ועירובו במקום אחר ואמאי שרי נתנו במגדל מה שא"כ השתא דמוקמי הם ז"ל דגם בכלים איכא בנין וסתירה ושנוייא דקא משני הש"ס הכא במאי עסקינן בשל עץ עיקר השנויי דקא משני הוא דקשיר במותנא כפי זה יהי' פירושא דקא פריך אמאי הוא במקום אחד אפילו אי אמרינן דמוקי ליה במגדל עץ פריך שפיר כיון דגם בכלים איכא בנין וסתירה ואתי שפיר דלא אמרינן דסבר דמגדל של אבן הוא הפך ממה דפשיטא לן דסתם מגדל של עץ הוא וא"כ השתא דאתית להכי דמעיקרא סבר הש"ס דהכא במאי עסקינן בשל עץ הוא מאי קא פריך לזה תירצו התוס' דמעיקרא סבר הש"ס דאין יכול להוציא העירוב מאותו מגדל של עץ אלא באופן דאסור כגון סתירה גמורה ולזה פריך שפיר הגם דידע דהוי עץ ע"כ פירושן של דברים וא"ת כפי זה העיקר חסר דקא מתרץ במגדל של עץ והרי ידע דבמגדל של עץ עסקינן ופריך ועיקר התירוץ הוא דקטיר במותנא. דאז מצי לקחת העירוב שלא ע"י סתירה גמורה וזה אינו בדברי המתרץ ועיקר התירוץ ליתי' ע"כ. יש לומר דלא איצטריך לשנויי בקטיר במותנא ובאומרך של עץ לא קשה מידי א"ל דיש הפרש בין למאי דס"ד דפריך הוא במקום אחד וכו' לאחר שינוייא דקא משני מר סבר ומר סבר וכו' והוא דמעיקרא באמת דידע לשנויי בקטיר במותנא ושרי ואין בנין וסתירה היות המגדל של עץ כסתם מגדל אלא דקשה ליה א"כ תקשה למאן דאסר מאי טעמא והלא אין בנין וסתירה בכלים בכי האי גוונא דקטיר במותנא לזה לא הוה מצי לאוקומה במותנא אלא במציאות דהוי בנין וסתירה והיינו טעמא דאסר ולזה פריך שפיר למד"ש הוא במקום אחד. וכד משני הכא בשל עץ ומר סבר אהל וכו' ומר סבר כלי וכו' ממילא מצי שפיר לאוקומה במותנא ולא קשה מ"ט מאן דאסר דהטעם הוא משום אהל דעכ"פ קא סתר אהלא ואסיר. והשתא לא יצטרך הש"ס לבאר ולומר דקטיר במותנא וכמו שכתבו התוס' ז"ל. ודו"ק:
תוספות ד"ה לול וכו' אר"י דלא חשיב ליה וכו' פירוש ופליג אההיא דרבה דדף קמ"ו נראה מדברי התוס' דאי חשיב לי' פתח מחייב משום בונה הגם דלא הוי דרך בני בכך דאי הוי דרך בנין אף כי אין עשוי להכניס ולהוציא חייב משום בונה וכמו שכתבו התוספות ז"ל עצמם לקמן בד"ה בשלמא לרב וכו' והביאו ראי' משופתא וממסתת. וא"כ אי הוו סברי דעל כל פנים בעינן גם בפתח עשוי להכניס ולהוציא בעינן דרך בנין לא הוו אמרי דלא חשיב וכו'. וכן הבין מהרש"א ודלא כמהרש"ל ז"ל. ודו"ק. תוספות ד"ה אבל בהנך וכו' ומקמיתא וכו'. לא ידעינן מציעתא ע"כ פי' דבתרייתא חידוש טפי לרב קמייתא חידוש טפי לשמואל א"כ מציעתא למאי צריכה. ונראה דכוונתם ז"ל באומרם לא ידעינן מציעתא לשיטתם ז"ל דבאומרך דהוי פתח להכניס ולהוציא יחייבו בו שמואל פשיטא דלא הוה ידעינן לול דהוי משום מכה בפטיש דדילמא סבר שמואל כרבה דהוי פתח להכניס ולהוציא וחייב משום בונה ומה דקאמר הש"ס ואי אשמועינן דהוי דרך בנין וכו' אבל בלול וכו' פירוש והוי אמינא נמי דלא הוי פתח עשוי להכניס ולהוציא ואז דייני' ליה משם מכה בפטיש דאי משום דרך בנין ולא הוי כמסת' ומשום פתח אימא דלא הוי עשוי להכניס וכו' קמל"ן דהוי דרך בנין ואיפשר דסבר דעשוי להכניס וכו' אלא דלא איצטריך לזה דבלאו הכי דרך בנין הוי. ואי לאו דשמעינן נמי בו שמואל דמשום מכה בפטיש לא הוה ידעינן ליה ממסתת דילמא באמת דפליג בדרך בנין בכן אבל בפתח כזה אימא דסבר דהוי פתח העשוי להכניס ולהוציא כרבה והוי תולדה דבונה קא משמע לן. ודו"ק: