חפץ השם· רבי חיים בן עטר
שבת · דף פח:
גמרא. ת"ר עלובין ואינם עולבין. כפל לומר דבעינן דלא הוי מציאות דעל דאטפת אטפוך. אי נמי אי משכחת לה שגם הוא עולב איכא למימר דמה שהניח להיות נעלב הוא להיותו בלתי יכול לו או יש לו טעם. דהוה ליה כמתג ורסן ולא מצד ענותנותו ואהבתו ב"ה לזה יוכר ויושלל זה כאשר אינו עולב כלל. ופשיט: שם גמרא. שומעין חרפתם. הא עדיפא דהכוונה היא הגם שישמעו חירוף וגידוף בהם ויסבלו מהשיב בשעת החימום כי יחס לבבם בהתחרפם פנים בפנים ואפילו הכי אינן משיבין פי' לומר למה תאמר לי כדבר הזה מה עשיתי לך הגם שאינו משיבו בחירוף גם הוא אלא באומרו למה תדבר כדברי' האלה אשר כנגד דבר זה קתני שמח"ם ביסורין דפשיטא שלא ימנעו מלהשיב' למה ולמה כי אם באומרך פשיטא שזה בא מהיותם שמחים ביסורין לזה לא ישיבו כלל כי בזה הם רוצים וכמו שהובא בספר חסידים באותו חסיד ששלח דורון לאחד שביזהו ביזוי גדול וכו' וכנגד נעלבים ואינם עולבים נקט עושין מאהבה דמאהבת הב"ה מוחלין על עלבונם ואינם עולבין כלל אשריהם לאלו שזכו כ"כ. ופשוט:
שם גמרא. ואוהביו וכו' פי' כי להיות החסיד הזה מואס בכבוד עוה"ז ולא איכפ' ליה בבזיונו בה וזה באהבתו ית' שמו להתרצות לו דומה לשמש שאינה רוצה לצאת בכל יום בשביל הרשעים שטועים בה ועובדים אותה והיא מואסת בזה מצד אהבת' באדונה ב"ה ואינה רוצה לצאת עד שכופין אותה ויוצאת בגבורה ברצון ה' ב"ה ומעשה אחד להם. וק"ל:
שם גמרא. מ"ד שמעו כי נגידים וכו' להיות כי פשקיה דקרא לאו בתורה משתעי כלל והכתוב בלתי הבנה וכי לא ידבר מוסר אלא לנגידים דהכי משמע אומרו כי נגידים והרבה מקראי מחסרי לשון וכאילו אמר לנגידים ואין לו הבנה וכאשר יתבאר לך שד"ת יאמר עליהם נגידים מטעם דאמר רבא בזה שפיר אמרינן דקאי על ד"ת להיותם ממיתים ומחיים נקראו נגידים וזהו כוונת הרב חננאל וכו'. ופשוט:
אי נמי דהוקשה ליה אם על חשיבות הדברים קאי אומרו נגידים. הוה ליה למימר כי נגידות אדבר מהו כי נגידים ולזה כאשר פירש מיימינים וכו' אתי שפיר שבתו' יש בה שני נגידים אחד מחיה ואחד ממית ולא ראי זה כראי זה המיימין הוא היה מחייתו בנגידות' כנגיד והמשמאיל ממיתתו והם שני סוגי' ולזה נקט הכתוב נגידים. וק"ל: שם גמרא. למיימינים וכו' מכאן תוכחת מגולה לכת של ת"ח אשר לומדים בתענוג. וכאשר תרצה להתבונן עמו בעומק הש"ס מילאה לאה ויתעצל ויתרשל ואם תימצי לומר במקרה כשול יכשל באיזה קושי אינו מניחו לעבור עליו יבקש לדחות איזה דחייה קלה ומקולקלת לבלתי יטרח והיא בעינו וכו' אוי לו אוי לגופו בודאי שעליו נאמר נגידות למשמאיל שנעשי' לו סמא דמות' ובהתהלכו לא תניחיהו ולא תשמו' עליו אדרבא כלפי לייא רח"לן אלא דצריך לטרוח בכל כחו אשר נתון בימין וא"ת למה תלה במיימינים ובמשמאלים הוה ליה למימר העוסק בכל כחו וכו' נראה דתרתי קאמר והא בהא תליא וכאשר טורח לא יחוס על גופו ומה גם אם יפעיל היצה"ר בידיעתו בהיותו בחברת החבירים כיוצא בו לבל יכון דעתו שמא לא יעלה בידו דבר הנשאל בו ולזה קודם הוא מתרשל וטעמו בנואמו בו לדבר יחבל לו כי זה דקדוקי עניות ועל עצמו ניבא ע"י הדעת העלום וזה הולך אחר עצת יצה"ר הנתונה בשמאל אשר יעצו לטובתו בשני עניינים א' כדי שישאר בכבודו במקומו מונח והב' למה ליה להג הרבה יגיעת בשר מה שא"כ ההולך אחר עצת היצ"ט הנתון בימין ותהי עצתו כמה' כאשר ישאל איש וכו' אשר יטרח במלאכת שמים בכל כחו הנתון בו מאת ה' ומה גם חש בראשו יעסוק וכו' רפאות תהי וכו' והיא סם חיים. ועוד אני אומר שזהו עצמו אומרו סמא דחיים דכאשר אינו חש על עצמו להתיש כח פשיטא דלהיות מאמין שהתורה הוא המרפאתו וכן יהיה וזהו סמא דחיי מה שא"כ מי שחס על עצמו לבל יטרח מגלה דעתו שאינו מאמין בדבר חז"ל דרפאות וכו' ולזה נעשית לו כסא דמותא ותהיה תושיה ומתש' כחו ויקרב עתו לכן עצה טובה מהכא גמרינן לה כי לא עליך המלאכה לגמור וצריך המעיין לבדוק עד מקום שידו מגעת ואם ידע דאיכא ת"ח מעיין יותר ממנו בפלפול וסברא בו יבוא אצלו לידע עומק הש"ס ומוצאיו ומובאיו ותבוא עליו ברכה, ופשוט: שם גמרא ד"א נגידים כל דיבור וכו' להיות דבזה אתי שפי' ביותר נגידים תרתי שהם שני כתרים וכפי זה ד"ת הם רמוזים באומרו אדבר אכל דיבור ודיבור וכו' וכאילו אמר הכתוב שמעו אדבר נגידים. ואדבר משמע דבור אחד. וק"ל:
שם גמרא. שני כתרים נראה דהם עצמם דנעשה ונשמע דגם הדיבור היה בו קיום העשייה והשמיעה וזה עשיית הדיבור שישמע ויעשה. ופשוט:
שם גמרא. מה לילוד אשה נקט הכא ילוד אשה ובסמוך נקט בשר ודם באומרו ואתה מבקש ליתנה לב"ו להיות כי פשיטא כי מרע"ה בעלייתו לשמים היה מזדכך חומרו ונפשט מהחומר ונשאר ברוחניו' לבד אשר בזה לא יבקש אכילה ושתיה ודברים אשר החומר יתאוה להם שהוא הבשר והדם ולזה נקטו מלאכי השרת בדבריהם ילוד אשה ולא בשר ודם. דאודה לי מיהא דהוי ילוד אשה ומה לו ולנו שאין אנו ילוד אשה והוא אומרם בינינו אשר לא יצירתינו יצירתו. ועוד נתכוונו לומר ילוד אשה דהנה מצינו הרבה מבני אדם אשר עלו לשמים קודם שעלה משה רבינו ע"ה והיינו חנוך כאומרם ז"ל ויתהלך חנוך וכו' כי לקח אותו וההיא ריבה כדאית' בר מינן ולמה לא שאלו עליו. לזה דקדקו בדבריה' ובשאלתם ואמרו ילוד אשה והוא דהנה יש הפרש מחנוך וההיא ריבה שעלו לישאר שם לעולם ועד וזהו סילוק' מעה"ז מעליית מרע"ה אשר עלה לעשות צרכיו ודעתו לחזור לארץ מולדתו ונקרא עדיין ילוד אשה להיות כי עדיין מושבו בעה"ז ולזה אמרו מה לילוד אשה בינינו אף כי עדיין היותו ילוד אשה והיינו טעמא אשר לא שאלו על אליהו בעלותו השמים זולת על מרע"ה כי אף שנתזכך בעלייתו עכ"ז לא כאליהו ז"ל בעלותו ופשוט:
שם גמרא. לקבל תורה בא הכא רמז להם כי עדיין יש חלק מהתורה אשר נשאר ביד הב"ה ע"ד ותחסרהו מעט מאלהים וכו' דהנה ידוע הוא שהקבלה היא לאשר יוכל לקבל דהכלי המחזיק סאה לא יקבל יותר ולזה אמר לקבל כאשר יוכל קבל ולא אמ' למסור לו התורה וכזה תמצא דדייק התנא בפרקי אבות אומרו משה קבל התורה לשון קבלה. ולגבי יהושע וכו' קתני ומסרה וכו' דהיינו הכל אשר קבל מרע"ה נתנו ליהושע וכו' משא"כ מרע"ה קבל כאשר יוכל שאת מהתורה ולזה אמר לקבל כי אין בו כח לומר למסור לו התורה ועדיין הנחתי והשארתי לכם ברכה ולזה תמצא בנביא וגם בדברי חז"ל דלעתיד לבוא יושב ה' ודורש בתורה חדשה נ"ל דהיינו מה שהשאי' מחידושי התורה או כי בע"ה בימים ההם יעביר ה' את רוח הטומאה מהעולם ומלאה הארץ דעה את ה' פי' את ה' גם באותו חלק אשר היה את ה' דהיינו ותחסרהו מעט מאלהים עתה ינתן לצדיקים בע"ה וה' יזכנו לראות ולידע. וק"ל. ולזה אמרו מלאכי השרת אף חלק מהתורה אינן ראויין לה כי מה אנוש וכו' לכן תנה הודך הכל על השמים וכו'. והנה באמת כל קושייתם והשגתם היתה על סודי התורה דוקא. וק"ל:
שם גמרא. א"ל אחוז בכסא כבודי וכו' קשה וכי לא היה הקב"ה יכול ח"ו לומר למלאכי השרת ולהצילו מידם ולא יצטרך לאחוז בכסא כבודו ולמה לי כ"כ. ונראה לי דלהיות כי מ"ה דבריהם ותרעומתם היתה כלפי הקב"ה ואיך יבוא מרע"ה להשיב אף כי ינתן לו רשות דאז יאמרו מ"ה מדשתק קב"ה מאריה דעובדא וקא משיב משה נראה כי נתמ' הקב"ה וישר בעיניו דברי המ"ה ולזה אומר למרע"ה שישיב אולי ימצא תשובה לסתור דברי המ"ה ונעשה בעל דינ' של מלאכי השרת שמדיינים לפני ה' על התורה ולזה ירא מרע"ה שמא ישרפוהו ומצד דבר זה אמר לו הקב"ה אחוז פי' רמז לו כי הוא משיב במקום הקב"ה ומשיב דבריו ותשובתו ולזה אמר לו אחוז לרמוז שדברי אתה משיב ואתה במקומי בכסא ואין לך לירא מהם. וטעם אומרו בהבל שבפיהם ולא אמר בהבל פיהם היינו בטענתם שטענו מה לילוד אשה שהיו רוצים לפשוט חומרו לבל יהיה לו שייכות עם עה"ז ואז יהיה ביניהם ולא בעודו ילוד אשה ולזה דייק שבפיהם. ובדרך אחר אמרינן נמי שנתכווין הב"ה עוד שהתשובה היא מה"בה דהנה צריך לדקדק איך ולמה מ"ה לא ידעו דמר"עה ישיבם מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף וכו' בודאי שהיו יודעין שזה כתוב בה מקדמת דנא ופשוט הוא אלא דהנה ידוע הוא כי התלבשות התורה הוא הפשט וגופי התורה ועיקרה היינו הסוד אשר בלתי נראה ולהיות כי נתנה לבשר ודם עשה לה ב"ה מלבוש לבל יפשטו ידיהם כל הבא ליטול עד דטרח בפשט ויהיה נאמן ביראתו ובעבודתו ואז יכנס דרך שם לסודי התורה דממילא כבר גבר בו צד הרוחניות כמלאכי אלהים. ומלאכי השרת כאשר עלה מרע"ה ואמר ה' לקבל תורה בא תמהו איך דבר שהוא בתכלית הרוחניות ינתן לבשר ודם. ולזה דקדקו בשר ודם בלשונם והיתה התשובה מה כתיב בה דהוה ליה לומר דהתורה שנתן ה' מה היא מהו מה כתיב בה אלא ר"ל בנגלה אשר ניתן לאדם בעודו בשר ודם היינו לא תרצח ולא תמצא דברים הגשמיים השייכים לבשר ודם אשר אינם שייכים בכם ובאמת כי תוך תוכה סודי התורה ועיקרה בלתי נגלה ואז נחה דעתם של מ"ה וזהו שרמז לו ה' שיאחוז בכסא מה הכסא הזה הוא מושב להקב"ה כן התורה שנתתי לבשר ודם מושבה נתתי ומלבושה דהיינו הפשט והבין זה מרע"ה והשיב על זה. וק"ל: