אור ברסלב
חפץ השם שבת › דף פח.

חפץ השם· רבי חיים בן עטר

שבת · דף פח.

דף פז:

גמרא. כפה עליהן וכו' נראה דקב"ה עביד הכי לומר כי לא מצד רצון לבד יעשו זה כי הנה גם לרצונו יכול לכופם עד שיאמרו רוצים אנו ודינא קם בהדי קב"ה דכחומר ביד היוצר ועדיף דהלא היוצר גם החומר יש מאין ומי יוכל לומר לו מה תעשה ונוסף ע"ז דקב"ה הוציא' מעבדות הללו עבדיו הם לכופם לעבודתו ית"ש ולזה הראה בכפייתו ההר עליהם כי לא יוכלו המלט מדבריו ועכ"ז לרצונו יתברך ולרוב טובו ואהבתו עם ישראל המשיכם באומרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים דבזה נוטלין שכר מוקדם ומאוחר ברוך הוא אשר הפליא חסדו במתנת חנם:

שם גמרא. מודעה רבה פי' דעכ"פ יאמרו אנן מיהא בע"כ קבלנוה ובאמת עכ"פ יוענשו גם על אמירה זו. להיותם מחוייבים לקבלה ולעבוד את הבורא ואדונם אשר הוציאם מעבדות אכן לא יתחייבו כי אם בכללות אשר מרדו בהאדון אבל לא להתחייב אכל תרי"ג מצות והו"ל כעבד המורד ברבו דחייב מיתה ובזה נגמר עונש דינו ובזה אתי שפיר מה שיש להקשות א"כ לפי שינוייא דקבלוה בימי אחשורוש מדוע נענשו בבית א' ונחרב הבית הלא איכא מודעה רבה אלא דבזה אתי שפיר דעכ"פ מחוייבים הם לקיים דברי רבם ואדונם ומה גם שבע מצות בני נח ולזה תמצא דלעתיד לבוא עתידין ליתן את הדין אומות העולם על אשר לא קבלו את התורה. ומה שתמצא צלפחד שנתחייב סקילה על השבת ולא טען אנוס מהאי טעמא שעבר על דברי רבו ואין הכי נמי אם היה עובר על כל התורה לא היה מתחייב יותר אי נמי להיות כי כבר קבלו השבת במרה דאז לא היה שום אונס וכפייה כי אם ברצון נפשם ובהשלמת דעתם ולזה נתחייב סקילה השייכא למחללי שבת. וק"ל:

שם גמרא. מ"ד משמים וכו'. עד סוף הדיבור קשה א' מהו אומרו מ"ד דמיותר דלא הול"ל אלא קושייא הנאמרת בדבריו ולמה הוסיף עוד לומר מ"ד דנראה מדבריו דקשה ליה חוץ ממה שאמור בפי' בדבריו ועוד הלא פשיט' הוא דמשמעות הכתוב באומרו יראה ושקטה כך הוא שבתחילה יראה ולבסוף שקט' ומהיכא יהיה ס"ד לומר ששקטה תחילה ולבסוף יראה דאיצטריך הש"ס למימר אלא תחילה יראה דמשמע דסותר ס"ד וזה לא היה צריך לומר אלא כדריש לקיש וכו':

אכן הנה צריך לדקדק בכתוב אומרו יראה ושקטה הלא מאחת ניכרת חבירתה באומרך והארץ יראה מובן הוא הדבר שאז יראה ועד עתה אינה יראה דממילא שקטה וגם באומרך שקטה ממילא ממה שיראה וא"כ למה כפל הכתוב יראה ושקטה:

וזהו מה שהוקשה לחזקיה שאמר מ"ד. ועוד הקשה. דהנה משמעות הכתוב דמשמים השמעת דין ארץ וכו' משמע דאחר שהשמיע את הדין היתה היראה. וכפי זה תיקשה קושיא בלתי היות לה תירוץ אם יראה פי' דהנה באומרך דאחר נתינת התורה היתה היראה ואז תהיה פי' היראה שמא לא יקיימוה ולא יהגו בה אחר שקבלוה יומם ולילה ולזה יראה א"כ למה שקטה הלא לא תמוש יראה זו מלבה כל ימיה בעולם. ואם סברה הארץ דתלוי קיומו בקבלה לחוד שיקבלו ישראל את התורה למה יראה וכמו שכתבו התוספות ז"ל בההיא דשמים וארץ יעידו יע"ש. ותירץ אלא לא כמו שכתו' משמים וכו' שאחר שניתנה התור' יראה אלא קוד' שניתנה היתה היראה ושקטה אחר שניתנה דבקבלה תליא מילתא וכיון דקבלוה נתקיים תנאי שעשה הקב"ה עמהם. וממילא כד פרכת מדוע כתב יראה אחר נתינת התורה דאז כבר אמרו ישרא' נעשה ונשמע וליכא יראה בקושייא זאת מתרצה חבירתה דלמה כפל יראה ושקטה וכו'. ככתוב בסמוך והנה הארץ הלזו מיום ברוא אותה הקב"ה לא שקטה ולא נחה בדעתה מבלי חששת איבוד' ולא תאמין בעצמה ובעת אשר הגיע יום דינה דאשר מקודם לזה לא היתה חוששת לאיבודה באומרו דהתנאי הוא כשלא יקבל ישראל את התורה אז תתאבד היא ח"ו וכל עוד שהקב"ה לא נתנה להם ולא קבלוה בכל אותם הימים עד מתן תורה אין לה חיוב לאבדה מה שא"כ בעת הפקודה אז נתחלחלה ונתרעשה ויראה בתכלית היראה שמא בר מינן לזה יראה וכאשר קבלוה לא מלבד אשר עוקרה היראה מלבה אלא גם שקטה השקט ממה שהיתה חוששת מיום היותה בעולם עד היום הזה לא שקטה ולא נחה עד היום הזה ולא נשאר לה שום חששא ושלום לה בכל ובזה אתי שפיר כפל הכתוב דאי לא הוה אמר יראה לא הוה שמעינן שיראה ביותר באותו עת וזמן של קבל' תורה ולא תתחייב משקטה דאפשר שקטה מהיות לה חששא שמא וכו' לזה אמר יראה. וצריך ג"כ לכתוב שקטה דאי לא תימא הכי הוה אמינא יראה או שמא לא יקבלוה ותתבטל הארץ מהיותה אבל עכ"פ עדיין לא שקטה מחששתה שהיתה חוששת עד האידנא שמא לא יקבלוה דאף שקבלוה עדיין חוששת שמא לא יקיימוה לזה אמר הכתוב ושקטה כי עוד אין לה שום מיחוש וה' הניח לה בהשקט דבקבלת התורה תלוי קיומה דוקא ושיעור הכתוב כפי זה כן הוא משמים השמעת דין פירוש בעת אשר השמעת דין היה ענין זה דהיינו בתחלה יראה הארץ מאותו מיחוש שהיה לה עתה יראה שמא יתקיים הדבר שלא יקבלוה בר מינן. וגם היה ענין אחר שכאשר קבלוה שקטה מהיות לה גם שום מיחוש שהיה לה מקדמת דנא זה ימים ובזה אתי שפיר מאמר זה כפתור ופרח. וכל זה דקדק רש"י ז"ל בנועם דבריו באומרו בתחלה קודם נעשה ונשמע דהיינו בעת מתן תורה יראה שמא לא יקבלוה פי' דבקבלה תליא מילתא ולזה כתב עד לבסוף כשקבלוה. ופשוט: שם גמרא. תנאי וכו' ק"ק למה הארץ יראה לחודא ולא השמים להיות התנאי גם על השמים הנבראת בששת ימי בראשית. וי"ל להיות כי השמים כוננה ה' בתבונה שהיא מבנת דבר מתוך דבר יותר מחכמה כאשר ידוע כי נבונים לא נמצאו בימי מרע"ה. והנה ידוע אומרם ז"ל כשעלה משה למרום שמצא רבי עקיבא דורש וכו' וכדומ' כמה צדיקים העתידין להיות עוסקים בתורה אשר ילמדו בבואם לארץ וגם ראתה עונש הרשעים אשר יעברו על כל פרט מפרטי התורה כהא שראה מרע"ה את רבי עקיבא שהיו סורקין את בשרו וכו' וכדומה אמרה בתבונתה אין זה כי אם בודאי שיקבלוה בודאי ולזה הוא דורש ויודע כמה תילי תילין של הלכות ולזה לא יראה השמים כי אם הארץ. וק"ל: שם גמרא. מ"ד ויהי ערב. אלא תנאי התנה וכו' פירוש מדקאמר וירא אלהים את כל אשר עשה וכו' והדר אמר ויהי ערב וכו' שמע מינה דאכולי מעשה בראשית התנה דאי לא תימא הכי דילמא שהתנה עם מה שברא בששי דהכי משמע יום הששי והיינו אדם שנברא בששי התנה עמו אם יקבל התורה וכו' אלא דטעמא הוא מדקאמר וירא אלהים את כל אשר עשה וכו' ויהי ערב ויהי בוקר שמע מינה דאכוליה התנה ודוק: שם גמרא. מ"ד וכו' אומרו מ"ד דהנה באמת תקשה חוץ מזה אמאי לא אמר הכתוב אכולהו יום השני ויום השלישי וכו' דכן הוא תיקון המלה וזהו טעמו הוא דלא למימר יום השני וכו' דמשמע כבר היו והוא אומרו השני הידוע וגם יום הג' הידוע א"כ כפי זה יום הששי משמע שכבר היותו וא"כ לא הוה מצי למיכתב הכי לזה אמר בלאו הכי תקשה שנוייא ומוכרח להשיב כזה דהיינו שהתנה וממילא לא נשאר רושם קושייא קמייתא דמחזי על היותו קודם זה אלא ודאי דהשתא הוא שנתהוה ונברא וזהו אומרו הכתוב כי ששת ימים עשה ה' משמע שהימים עצמם ה' עשאם במעשה בראשית והוא הבורא ב"ה לעד. וק"ל:

שם גמרא. בשעה שהקדימו וכו'. נראה דוקא להיות שהקדימו דבלאו הכי אף אם היו אומרים נשמע ונעשה לא היו נכתרים אלא דקשה קצת מי הגיד לר' סימאי דבשכר זו דילמא בשביל הדברים מצד עצמם אף אם היו כסדרן. ונראה לי דאיפשר נמי דגם מצד אמירת נעשה ונשמע גם בלתי קדימה לנעשה לנשמע היו זוכים לכתרים אלא דהנה ידוע הוא דאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות. והכא בנדון דידן יאמר האומר כי אם אי אפשר להיות שמלאך אחד יכתרם שני כתרים משונים א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע. לזה דקדק בלשונו בשעה שהקדימו נעשה לנשמע הנה בעשותו כתר לנעשה תתחייב השמיעה כי מה יעשה אם לא ישמע אשר יצוה אותו לעשות א"כ בעשותו המלאך כתר כנגד העשייה תתחייב השמיעה ממילא והוא ענין אחד לדידם שהקדימו עשיה לשמיע' ולזה לא באו כי אם ששים רבוא דהספיקו לזה השליחות וענין לכל אחד ואחד להיות השמיעה כרוכה בעשייה כנזכר ולזה כאשר בעונות חטאו הוצרכו למאה ועשרים רבוא כי ליכא לא שמיעה ולא עשייה והם שני עניינים שצריכין מלאך לכל אחד ואחד ולא יוכלו הששים רבוא לשני עניינים אשר כל א' יפרק שני כתרים לזה הוצרכו למאה ועשרים רבוא. ובזה לא קשה מה שהקשו התוספות ז"ל. אי נמי נראה לי דאי הוו אמרי נשמע ונעשה היה משמע מדבריהם דעד שישמע ואז יקיימו ונפקא מינה אי מצי מקבלי ואי לא לא ואז פשיטא כי לא יוכתרו דהוו דברים בעלמא ואין כאן קבלה כלל משא"כ באומרם נעשה ונשמע כאילו קבלוה. וזה פשוט:

שם גמרא. ועתיד הב"ה לעד להחזירן וכו'. פי' כיוצא בהם דמה שזכה בו משה רבינו ע"ה פשיטא דאין מוציאין מידו מה שזכה בו דלא גרע ח"ו לעתיד לבוא דמשמיא מיהב יהבי משקל לא שקלי אלא ודאי דכיוצא בהו קאמר. ופשוט. אי נמי דגבי משה מילתא זוטרתי ומחזירין ליהו:

שם גמרא. מ"ד כתפוח וכו' שהוקש' ליה אומרו בעצי היער דאם הדימוי. והמשל שנמשלו לו ישראל הוא התפוח למה אמר בעצי היער וזהו שנתכוון באומ' מ"ד והקשה עוד למה נמשלו ישראל ואמר שפריו קודם לעליו. ובזה ג"כ יתורץ אומרו בעצי היער כי אם אמר כתפוח הוה ידעינן מהו המשל שהמשילו לו אכן באומרו בעצי היער התבונן השינוי שבין חניטת' ופירותיהם שוה קודם פריו וכו'. ופשוט. וזהו מה שדקדק רש"י ז"ל באומרו בד"ה שפריו קודם לעליו וכו'. וחלוק הוא משאר אילנות: תוספות ד"ה פריו וכו' אך תימ' שמבי' וכו'. נראה דלהיו' דבמה שמשבחת כנסת ישראל להקב"ה כן נמי משבח הקב"ה לכנסת ישראל דכן תמצא בכל שיר השירים ולזה לא מייתי מריח אפך וכו' דמהתם לא גמרינן פריו קודם לעליו והא גלי קרא דאריחא קא מדמה ליהו. ופשוט:

שם גמרא. יצתה בת קול וכו' לשלול סברת ההוא מינא דקרי ליה עמא פזיזא דאדרבא זה יורה על זריזותם לקיים דברי הבורא ב"ה לעד יתעלה שמו ב"ה. ופשוט:

תוכן העניינים

חפץ השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה