חפץ השם· רבי חיים בן עטר
שבת · דף פה.
גמ' מאי דכתיב לא תשיג וכו' דהוקש' ליה גבול שגבלו ראשונים הוא דאסור אבל גבול רעך לחוד שרי לזה פירשו ז"ל גבול ראשונים מלבד גבול הניכ' לרעך צריך ליזהר ג"כ משיעור ששיערו לה וכו'. ופשוט:
שם גמרא אר"י מ"ד אלה בני וכו' החורי וכו' אטו כולי עלמא וכו' קצת קשה אם כוונתו באומרו מ"ד הוא אטו כ"ע יושבי רקיע לא הוה ליה למימר מ"ד אלא הוה ליה להקשו' אטו וכו' ומדקאמר מ"ד משמע דמלב' קושיית אטו וכו' דקאמר קשה ליה עוד קושייא אחריתי:
ונראה לומ' דהוקשה ליה מלת החורי דאדרבא שעיר הוא יותר ידוע מחורי ושעיר הוא שם הקדום לכל. לזה הקשה קושייא אחרת והיא יושבי הארץ אטו וכו' וממילא מיתרצה הא נמי דחורי הוא שמריחים את הארץ ולזה נקראו יושבי הארץ להיותם חורי שמריחים. ובזה הם יושבי הארץ. וק"ל:
שם רש"י ז"ל בד"ה והא איכא מקום קרנו' וכו' ואת' יכול להמשיך אלא טפח וכו' ואינך צריך להמשיך אליו טפח עכ"ל. ואע"ג דמזרע הפנימית לזרע החיצון לא הוי ג' עם כל זה הוי היכירא בה"ג וא"ת אי הוי הכירא א"כ למה הוצרך להרחיק טפח משום דבה"ג הוא דהויא הכירא. ודוק: