אור ברסלב
חפץ השם שבת › דף נט.

חפץ השם· רבי חיים בן עטר

שבת · דף נט.

דף נח:

גמרא. הא שמעינן וכו' דתניא סנדל וכו' נראה דהא יש לדחות דאין ראיה דילמה דר"י פליג אדרב בדמאיס ופליג אדרבי חנינא דסיבה לית ליה והוכרח לטעמא בשעה שבורח מן הקרב. והש"ס לא משמע ליה הכי וק"ל:

שם תוספות ד"ה ורבי יוחנן הואיל וראוי וכו' זה אינו טעם מספיק. דאמרינן דכוונתו לומר דבעינן יחדו וראוי וקמ"לן דהאי מציאות דראוי מהני בהיכא דיחדו. ומה שכתבו ז"ל ועוד בה אלא הוה פליג ריב"ח ג"כ אינה ראיה דאמרינן הכי קאמר ריב"ח דבהיכא דלא יחדו בעינן עושה מעין מלאכה ראשונ' דהיינו להקישו על גבי חרס. ובהיכא דייחדו לגמוע בו מים גם כן לא גרע וטמא בודאי. ורבי יוחנן סבר דדוקא יחדו לגמוע אבל להקישו לא מהני להוריד עליו טומאה דלא מיקרי כלי בכי האי גוונא והכי נמי סברת אביי דלא אמר דראוי להקישו אלא משום דהדיוט דבה"ג אינה מלאכה גמורה לאחשביה להיותו כלי ואי בעינא גם כן למימר דריב"ח פליג בייחדו ליכא תמיה וטעמו דאין גימוע זה משוה ליה כלי ופליגי בסברא זו דאמרינן ה"מ דאמרינן דבהיכא דייחדו ליכא מאן דפליג וטמא כגון ההוא דלקבל בו זיתים מלאכה גמורה ותשמיש גמור מה שא"כ כהאי גוונא דלגמע לתינוק לא אשכחן כלי כה"ג ולא סבר לה ריב"ח למחשביה כלי בכי האי גוונא אי לאו טעמא דמלאכתו ראשונה שנעשה בשבילה. ולזה הוצרכו לומר עוד הכרח ועוד דבייחדו לכך אפילו לא היה לו עינבל לעולם. וגם הכרח זה יש לדחות דאין הכי נמי אם מעיקרא ייחדו דטמא. וחידוש קמל"ן דלא תימא דהוי כשבר כלי וכו' ואפ"ה כיון דייחדו טמא. לזה הוצרכו הם ז"ל לומר עוד הכרח מאי פריך מר"י וכו' פירוש והכא בהכרח דלא ייחדו. דאם ייחדו אפילו במדרסות וכו' והכא ליכא לדחות מידי. ודוק:

בא"ד ולקמן בסוף פ' המצניע וכו' ופירש בקונטריס אם ייחדו וכו'. קשה דבהכרח רש"י ז"ל לפרש הכי כיון דרבא לא סבר לה כרבי יוחנן דראוי לגמוע. ונתן טעמא דראוי להקיש שמע מינה דלית ליה האי סברא בלא ייחדו דטמא אי לאו טעמא דראוי להקישו ובהכרח לאוקומי ההיא דרבא דקאמ' דעדיין כלי לקבל בו רמונים בייחדו. וי"ל דסבירא להו להתוספות ז"ל דההיא דרבא דלכולי עלמא היא כיון שהביאה הש"ס מוסכמת. ופלוגתייהו דהכ' ריב"ח ור"י היא אי אמרינן עמוד ונעש' מלאכתינו בטמא מת אי לאו. וכמו שפירשו התוספות ז"ל לקמיה. ולמ"ד נמי הואיל וכו' דלא בעינן יחוד בעלמא. וכו' דלא פליגי הני אמוראי בהא נמי. דאין הכי נמי בהיכא דליכא למימר עמו' ונעשה מלאכתנו וחזי למילתא אחריתי שלא מעין מלאכתו ראשונה מודים כ"ע דטמא כיון דחזי למדי כלי מיתקרי אפילו לא ייחדו. ולא מפשינן פלוגתא. וקשה לי דלעולם דגם רש"י ז"ל מודה דלא בעינן ייחדו הכא ושאני התם דהוי כלי חרס דאיכא מאן דסבר בסוף פרק המצניע רבי חנינא בר כהנא דכלי חרס שניקב במוציא זית טהור לעולם ואפילו ייחדו דכן פירשו הם ז"ל ולהיות כן הוצרך רש"י לפרש בהא דרבא להיותו כלי חרס. ואיכא מאן דסבר דהוי ככלי גללים וכו' ירד במדרגה אחת מיהא מוקמינן לה בייחדו ולא תימא דההיא סברא דחוקה ביותר דמדמינן לכלי חרס לכלי גללים. דהרי הרמב"ם ז"ל הכי פסק הלכה ביד החזקה דכלי חרס דניקב במוציא זית טהור ככלי גללים. ועוד קשה לי לדברי התוספות ז"ל מי הכריחם לומר דלא מהני בהו ייחוד קאמר רב חנינא בר כהנא אי משום מאי קמ"לן דילמא דבעיא ייחוד לאפוקי מרבא ומדקאמרי דלא מהני ייחוד ולאפוקי מרבא משמע דסברי דרבא עצמו בייחדו קאמר. הן אמת דזאת הקושייא יכולין אנו לומר דהוצרכו לפרש דאפילו ייחוד לא מהני מדמדמי אותם לכלי גללים. וכלי גללים מוסכם להו דאפילו ייחוד לא מהני. והא דקאמרי התם לאפוקי מרבא לאו דוקא אלא לאפוקי מרבא דסבר אפילו בלא ייחוד לסברתם. ונראה לתרץ קושייא קמייתא דסבירא להו או מדמינן לכלי גללים או לא עבדינן בהו גרעון כלל. ודוק:

בא"ד ופירש בקונטריס אם ייחדו וכו' היינו לפי דרכם דפירשו הכא דהואיל וראוי וכו' ומקבל טומאה מחדש קא אזלי לשיטתייהו. וקשה למה שפירשו הם בסבר' רש"י ז"ל דטומאה שהיתה עליהם קאמרי הני אמוראי הואיל לא קשה מידי דהיינו טעמא דהכא לא בעינן ייחדו לגבי טומאה שהיתה עליהן מה שאין כן לגבי טומאה שיקבלו מחדש בעינן ייחדו וא"כ מאי קא פריך לפירוש הקונטריס. ויש לומר דהא לא חיישי התוספות לשנויי לה הכי דהא פי' רש"י ז"ל התם גבי ניקב במוציא זית טהור וז"ל ואם היתה עליו טומאה נטהר ממנה. וא"כ בלא ייחדו גם לטומאה שהיתה עליו לא מהני אע"ג דעדיין מקבל רמונים. ודוק:

בא"ד ואי לאו פירוש הקונטריס ניחא קשה והרי בהכרח לומר התם בייחדו מדקאמר טהור לקבל בו זיתים ואי תימא דאפי' בלא ייחדו לרמונים טמא הרי לא נטהר כלל ואין לומר דפי' טהור לקבל בו וכו' דהיינו אם היתה טומאה עליו נטהר ממנה אבל אם נגעה בו טומאה אח"כ טמא דקל וחומר הוא אם מן הסת' להיותו חזי לרמונים מקבל טומאה מכל שכן שלא נטהר הכלי מטומאתו כיון דשם כלי עליו ונראה דהוי פירוש טהור לקבל אם לא הוה חזי כי אם לזיתים אין הכי נמי. ולהיותו חזי לרמונים הוה ליה כאלו כלי שלם. וא"ת ואחר האמת מה גרעון נמשך לכלי בנקיבת' במוציא זית נפקא מינה בהיכא דיחדו וגילה דעתו שאינו חפץ בו כי אם לרמונים כי אם לזתים אף להיותו נקוב אז טהור וזהו שדקדק טהור לקבל בו זתים מה שא"כ מן הסתם כיון דחזי לרמונים הוה ליה כזוג דכיון דחזו לגמוע בו דטמא בלא ייחדו. ועדיין קשה ממשנה דמסכת כלים דקתני שיעור כלי וכו' העשוי לאוכלין שיעורן בזתים והביאוה התוספות לקמן דף צ"ו בד"ה שיעורן וגו' דמשמע דבניקב כזית טהור דמאי איריא שיעורן כזית אפילו ניקב בכזית עדיין טומאתו עליו כיון דחזו לרמונים והכא ליכא לדחות כנזכר. ויש לומר דהכא נמי איכא למימר לעולם דאין הכי נמי אם ניקב בכזית טמא להיותו חזי לרמונים. וכי תימא מאי איריא בכזית. הא קמ"לן דאע"ג דייחדו לזרעים ואמר אי איפשי לעשות בו זיתים כי אם זרעים וניקב במוצא זרעים ועדיין שלל בדעתו מלהכניס בו זתים אפילו הכי טמא דחכמים שיערו דהוי כלי כל עוד שלא ניקב במוצא זית. ובהיכא דניקב במוצא זית ושלל רמונים טהור ודוקא מן הסתם. ודוק היטב:

תוכן העניינים

חפץ השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה