אור ברסלב
חפץ השם שבת › דף נח:

חפץ השם· רבי חיים בן עטר

שבת · דף נח:

דף נח.

גמרא. ורמינהו העושה זגין למכתשת וכו' קשה מאי קא פריך כיון דבהכרח להקשות רישא לסיפא דקתני נטלו ענבליהם עדיין טומאתם עליהם. ובהכרח לאוקומי רישא דטהורין הוא שלא נגמרה מלאכתן כמסקנ' רבא אם כן לעולם אפילו אין להם ענבל טמא' וטעמם הוא משום דבדעתו דלא הוי גמר מלאכה כי אם אחרי עשות לו זג ואין הכי נמי אם בתחילת עשותו היה בדעתו דזה גמר מלאכתו היה טמא. וקשה ג"כ לפי זה מי הכריחו לש"ס לעשות חילוק דקטן וגדול. ואין לומר דזהו שנוייא דקטן וגדול. דקטון כיון דלקלא עביד ליה משכחת לה שלא נגמרה מלאכתו בלא ענבל וכו' ולפי זה אמרינן אה"נ אם חשב עליו דזהו גמר מלאכתו אף לתינוק בלא ענבל טמא דטעם הדבר בגמר מלאכה דוקא וזה אינו דהש"ס לא תלי טעמא כי אם בין קטון לגדול וכפי זה קטון וגדול שוים הם. ואין הפרש כלל דהוא הדין גדול אם חשב על הזוג דלא הוי גמר מלאכה כי אם בעשות לה עינבל טהור כל עוד שלא עשה לו עינבל ושוים גדולים וקטנים. ועוד קשה הגע עצמך שחשב עליו לעשות לו עינבל ולא עשה למה לא יטמא בטלייתו לבגד שכל הכלים יורדים לטומאתם במחשבה מידי דהוה של דלת ועשאו לבהמה על כן נראה שכוונת הש"ס היא דבקטון אע"ג דעשאו בלא עינבל ותלאו טהור כיון דלקטנים לא עבדי ליה כי אם לקלא כל עוד דליכא קלא טהור ובגדול אף אם עשאו לעשות בו עינבל ותלאו בלא עינבל טמא דירדה עליו טומאה בתלוייה דמה שאין כן לתינוק דאין דרכם של בני אדם לעשות כי אם בעינבל לא ירדה עליו טומאה עד אשר יעשה הענבל כאשר היה בדעתו של המקש' מעיקרא גם בגדולי' דדוקא בעינבל הוא דטמא מה שא"כ בלא עינבל אף שתלאו לתכשיט טהור ודוק היטב ותו לא מידי: שם רש"י ד"ה נטלו ענבליהם אם נטל קודם שנטמאו וכו' ולכאורה מדברי רש"י ז"ל כאן ומדלקמן בד"ה הואיל וראוי להקישו משמע אפילו טומאה חדשה קתני נטלו ענבל טמאין מה שא"כ מדברי התו' נראה דלא הוו גרסי זה בפירוש רש"י ז"ל. ונראה לי לומר דבהכרח לומר דטומאה אחרונה ג"כ קתני ממתניתין פרק ששה ועשרים מסכת כלים וז"ל סנדל עמקי וכיס שנצית וגו' מטמאין ומטהרין וכו' אמר רבי יוסי וגו'. אבל אלו טמאין ואפילו מותרים שההדיוט יכול להחזירם. והלכה כרבי יוסי קיימא לן. וכן פסק הרמב"ם ז"ל וא"כ הכא סנדל וכיס שנצית קתני דאפי' מותרות מקבלין טומאה חדשה להיות שהדיוט יכול להחזירם דדמי ממש לזוג שניטל ענבלו הוא עצמו כיס שנצית כשהוא מותר או סנדל עמקי בענין לפי זה באמת שבגירסא הנכונה שבפי' רש"י ז"ל היא ניטל הענבל קודם שנטמאו. ורבא דקפריך מהזוג והעינבל חבור סבר דלא דמי לההוא סנדל וכיס שנצי כאשר אבאר החילוק שבניהם וזה דמי לחצוצרות של חוליות שהביא הרמב"ם ז"ל פרק עשירי שאם אינו יכול לפרקה ולהחזיר' אלא אומן טמאה ואם יכול הכל וגו' טהורה. ותמה עליו הראב"ד ז"ל והשיג מההיא דסנדל וכיס שנצי' ומסוגיא דידן דהדיוט דזגין וענבלין דאדרבא אם הדיוט יכול וכו' טמא תמיד דתוספת טומאה ומכ"ש כשהיא מחוברת. ולי נראה דלא קשה מידי דשאני כיס שנצית וסנדל עמקי להיותם נעשים כלים מבלי תוספת דבר אחר ובזה כיון דהדיוט יכול לעשות הוה ליה כלי ומקבל טומאה. מה שא"כ החצוצרות דכיון דאם הוה כל פרק מפרקיו טהור והטעם כיון שאין הפרק מצד עצמו מקבל טומאה כי אם בהתחברו ביחד עם פרקיו וחיבורו עם פרקיו לא הוי חיבור. ונ"ל שהטעם הוא. כיון דדרכו להיות הפרקים מתחברים יפה בעל ידי אומן וזה לא הוי הכי הוי ליה כאלו כל פרק באנפי נפשיה וטהור וג"כ הענבל והזוג באנפי נפשיה לא הוי כלי כי אם בעינבל. ובהיותו מבלי עינבל לא הוי כלי ואעפ"י שהדיוט יכול להחזירו לא הוי הזוג כלי מצד עצמו מבלי עינבל כסנדל העמקי וכיס שנצית שפירש רבינו שמשון כשמותחים הרצועות הקבועות בו והם נסגרים מאליהן ומתהדקין ונפתחים מאיליהן. וסבר ר"י דאף עפ"י שהן מותרות טמאין כיון דהדיוט וכו':

בענין כפי זה היינו טעמא דרבא דקא פריך ממשנה דקתני חיבור. והוה ליה כנשבר כמו שפירש רש"י ז"ל. ואינו מדמה ליה לההוא דכיס שנצית. ואיפשר דמהכא מפיק לפסקיה רמב"ם דסבר דכותיה דרבא קיימא לן דהשתא מיהא הוי שבר כלי ולא אמרינן בכי האי גוונא כיון שהדיוט וכו' כנזכר לעיל. וא"כ נקטינן דגם מקבלין טומאה מכאן ולהבא קאמר רש"י והתוספות ז"ל עצמם אף לפי גירסתם ז"ל לא בהכרח אמרו שרש"י סובר דוקא טומאה ראשונה שהיתה כבר אלא משמע שר"ל וכו' ולפי משמעות זה הקשו. וכפי האמת יכולי לומר אף לפי גירסתם דלאו דוקא והוא הדין מקבל טומאה מכאן ולהבא. ודוק, דתו לא מידי:

תוספות ד"ה אלא אמר רבא וכו' ועוד קשה לר"י וכו' מהני שפיר טעמא וכו'. תימא אמאי לא מפרשינן דכוונת אביי אחר האמת כך היא דיהיב טעמ' ומדמה למטה של פרקים כיון דהדיוט יכול להחזיר עדיין טומאה ראשונה ורבא פליג דלא דמי מדקתני חיבור בזוג ועינבל משמע ליה דלא דמי למטה של פרקים ואף אם היה בהכרח מפירכת רבא דאין כוונת אביי הכי כמו שפירשו הם לעיל בד"ה מתיב רבא מדקאמר וכי תימא קשה לי אדרבא מי הכריחו להבין בדברי אביי הכי. ויקשה דילמא הכי קאמר אביי: נלע"ד דכפי זה דוקא באיתיה לעינבל קמן הוא דקתני נטלו ענבליהן טמאים מה שא"כ אם חלקו השותפין הזוג והעינבל. או נאבד העינבל טהורין. ומתניתין סתם קתני נטלו ענבליהן טמאים בין איתיה לעינבל בין ליתיה. ובזה אמרינן נמי לסברת רש"י ז"ל דאביי הכי הוא דסבר. וזה דייק בלשונו דקאמר כיון דהדיוט יכול להחזירה דמשמע באיתיה לעינבל. מוקי למתניתין באיתיה. ורבא לא סבר דמדמי הזוג מדקתני חיבור משמע דכשנטל הוה ליה כנשבר ולא כנפרק אי לאו טעמא דראוי להקישו על גבי חרש:

תוכן העניינים

חפץ השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה