חפץ השם· רבי חיים בן עטר
שבת · דף נב.
גמרא. חמור שעסקיו רעים וכו' קשה לפי זה אפי' לסברת רב דאסר נטירותא יתירתא שרי בכה"ג דנטירותא בהכי כהא דפרה מורדת לקמיה. וי"ל דהאי חמור לא הוה בעי נטירותא יותר מאפסר אלא דהוה כ"כ זריז ומהיר בהליכתה ורץ כצבי דאפילו לפעמים ירצו הבעלים לעכב ההליכה לסיבה נודעה להם כה"ג אין מעצור לרוחו מרוב זריזות ההליכה ועל הרוב כ"ע ניחא ליהו בהכי ולא חיישי לפעם ביובל והכא קרי ליה עסקיו רעים להוציא מלב החכם להודיע ליה דלא ניחא ליה בהכי. ודוק: שם גמרא. או דלמא זימנין וכו' ואתי לאתויי וכו' ק"ק כיון דלזימנין נפיל תיפוק ליה דלא הוי נטירותא בה"ג והוי משאוי. וזה פשוט. וקושיא גדולה מזו ראיתי לרש"י ז"ל שפירש בד"ה יוצאה באפסר וכו' אבל בקשירה בעלמא דילמא משלפ' וכו' ואתי לאתויי ד"א בר"ה עכ"ל. וקשה טובא דמשמע אע"ג דיכולה להשליך החבל כמאן דליתיה שרי אי לאו מטעם דילמא אתי לאתויי ומ"ש מנאקה באפסר דלא תיבעי ליה בהש"ס דלעיל. וי"ל דהעז מנטרא בלאו הכי ולא בעייא נטירותא וקמ"ל תנא דבי מנשייא אע"ג דהוויא נטירותא יתירתא דלא בעי אפ"ה שרי כי כן דרך לעשות כן לעיזים דרכה בכך כשמוליכין אותה ואף שמנתקת את האפס' מקרניה מחזירי' אותה לה ועומדת עד שמחזירין אותו בקרניה ואינה בורחת ואם כן לפי זה בהכרח דאין לאסור כי אם מטעם דילמא אתי לאתויי. ודוק:
שם גמרא. סמי הא מקמי הא וכו' וקשה מי הכריחו לומר סמי. ולימא תרי אמוראי ואליבא דשמואל מלומר סמי. וכי תימא דלא מצי למימר הכי דאי הוה משני תרי אמוראי. א"כ תסתיים ליתא. מאי חזית דתימא שמואל וכמ"ד זיל לאידך גיסא ותסתיים בהיפך זה אינו דהלא כותיה דתלמודא הוא מההיא דאיתמר רב חייא בר אשי וכו' וא"כ אף אי הוה אמר תרי אמוראי כיון דאיתמר בהדייא ליכא להקשות מידי. ועוד קשה מעיקרא רב יוסף למה הוצרך לההיא דשמואל דהלכה כחנניה ולימא תסתיים. וכבר אמרה רב חייא מבוארת כאשר ידוע לרב יוסף ג"כ. וי"ל דהא דקאמר סמי הא וכו' היינו דלא לאוקומי דשמואל הוא דאסר בין לנוי בין לשמור מקמי ההיא דאמר שמואל הלכה כחנני' ואין הכי נמי דהכי הוא תרי אמוראי אליבא דשמואל ומעיקרא סבר רב יוסף להוכיח מההיא דאמר הלכה כחנניה דאיפשר דלא ידע ההיא דמחליפין וכאשר הקשה לו אביי מאי חזית הוכרח לאתויי ההיא דרב חייא דשמואל שרי לשמור ודוק: