חפץ השם· רבי חיים בן עטר
שבת · דף ל.
גמרא. אמר דוד וי"י מחול לי וכו'. אמר לו מחול לך פירוש אחר שקבל עליו יסורין שנצטרע ששה חדשים כדאיתא בפרק חלק אמר לפניו שימחול ומחל ב"ה ואל יקשה בעיניך דתאמר מה שייך מחיל' בזה אחר שקבל עליו יסורין ששה חדשים. דהלא לגבי מלך הגדול ב"ה אפלו יקבל כ"כ יסורין לפי ערכו ב"ה עדיין איתיה במחילה שהספיק זה לכפרת החטא. ופשוט:
שם גמרא. בחייך איני מודיע וכו' קשה ולודעיה בחיים. ועוד אדרבא לאחר מיתה אין כאן ראיה שמחל לו ב"ה דהלא פשיטא דידעי דמחיל לו הקב"ה. דהרי ארבע חילוקי כפרה הם והחמור שבכולם שהוא חילול י"י במיתה מתכפר וידעו ודאי שאז נמחל לו ובודאי שלא יחשדוהו לדוד ע"ה ח"ו דלא עבד תשובה לפי דאיכא למ"ד דמחלק להו רביע תשוב' ורביע העבירה מתכפר ביוה"כ ורביע ביסורין ורביע האחרון במיתה. ואלו החלוקות כלם נתקצבו ובאו בדוד תשובה פשיטא יסורין שש חדשים של הצרעת כפור כמה יוה"כ עברו עליו אחר המעשה בחיים חייתו מיתה איתה בענין זה פשיטא ידע העולם שנמחל לו אחר מיתה. ואין לומר דהכא היינו טעמא להיות בחטא דכ"ש היה בו חילול ה' ח"ו ולזה אין לו כפרה עד אחר המיתה והיא הנותנת דאמר לו בחייך איני מודיע זה שבוש גדול דהוא אמר לו ב"ה מחול לך דמשמע מעתה הוא מחול ועוד קשה דמה צריך עוד לאותות ממה שהיה ה' עושה עמו כמה ניסים אחר אותו מעש' והוא היה מעורר חניתו על ח' מאות חלל בפעם אחת וירדוף אויביו וישיגם. הן אמת דכל זה אין ממנו ראיה דיאמר האומר בשביל ישראל זכותא דידהו ולא דידיה וכו' אי נמי יאמרו שונאיו ע"ד במ' כאדם שהשעה משחקת לו. דאמרו בגמרא ולא עוד אלא שגובר על שונאיו וכדומה. ואין ראיה מזה שמחל לו ואפשר שזה דקדק הכתוב במה שסיים דוד המלך ע"ה סיפי' דקרא וידעו כי אתה ה' עזרתני וכו' שהניצוח הוא מאתך לא מצידי ע"ד אותם שהשעה משחקת להם וכו' אלא ונחמתני. אכן קושיא הראשונה עדיין במקומה היא עומדת ונראה לומר והוא דממה דאיתא בגמרא היו אומרים לדוד הבא על אשת איש וכו' והיה משיב להם הבא על אשת איש בחנק והמלבין פני חבירו ברבים וכו' משמע דאף לגבי דודם הנגדיים סברו דעונש דוד בחנק ממיתות ב"ד דאלת"ה במה שתקו אלא וודאי כוונתם כך היא. והנה פשיטא דידעי שקיבל יסורין במה שהיה סגור ומוסגר בצרעתו וזה מוסכם דבחייבי כריתות ומיתות ב"ד יסורין ותשובה ויום הכפורים מכפרין וקשיא לדברי דוד למה מחזיר על האות שידעו שמחל דהגע עצמך שהיא א"א גמורה ודאי דנמחל הן אמת דיכול לדחות הדוחה זה לומר דהאויבים יאמרו עדיין יבוא עליו עוד יסורין דאין בבאים כבר שעור מספיק ועדיין יראו במפלתו וישמחו לכן כאשר ידעו דאין עוד ונמחל יבושו:
אכן כוונת דוד המלך ע"ה היתה דפשיטא דלגבי ידיעת המחילה ידעו שמחל לו. ומה ששאל הוא אות דהלא הן אמת שהעון נמחל דלא ליענש עליו. אבל לא נשאר בעיני י"י כאשר היה בראשונה דעכ"פ מיגרע גרע דלא דמי צדיק גמור מבעל תשובה דדמי לבגד אשר יכובס וסר ממנו הנגע ודוד שרצה שיעשה ה' לו אות במה שיתביישו כמו שאמר הכתוב ויראו שונאי ויבושו דהיינו כשידעו דעדיין דוד אהוב הוא לאלוהו כאשר היה ולא גרע מגדולתו אז יבושו לזה אמר לו י"י ב"ה דהנה יש מציאות אחד שיתביישו אויביך. והנה ידוע הוא דמאן דחטא בעריות פוגם במדת היסוד בכל אבר אשר יזכה או הופכו כן יגיע הארה או פגם בר מינן בספירות העליונים כידוע למקובלים. והנה דוד הגיע הפגם לברית קדש היסוד והנה הארון שבו הלוחות הם הספר תורה וההיכל הוא לפני ולפנים מקום הארון. והנה ידוע דספר תורה רמוז במדת התפארת וההיכל רמוז במדת המלכות. ולזה תמצא היכל יש בו חשבון ה"ס כמנין אדנ"י והיסוד הוא דמעייל ספר תורה בהיכל. והנה ידוע דאין קטיגור נעשה סניגור. ולא מצי להכניס ואין ראוי אלא למי דדמי לצדיק שלא טמא בריתו אעפ"י שעשה תשובה לא מהני דלאו צדיק הוא ולזה מה עשה ה' ב"ה לרוב חביבותו של דוד עד שנעשה בעיניו כצדיק גמור כאשר רצה שלמה להכניס ארון התורה להיכל ודבקו השערים עשה זה ה' לקיים דברו לדוד ואמר שלמה ע"ה כמה רננות ולא נענה עד שאמר זכרה לדוד אביו ע"ה בזכותו נפתחו השערים ואעיל ס"ת להיכל ואי תימא דח"ו דאיכא עון הגע עצמך נמחל עכ"ל לא היו נפתחים השערים אלא ודאי דאין בו אותו עון בעולם דהוה ליה צדיק גמור ובאותו שעה נהפכו פניהם של שונאי דוד כשולי קדיר' וידעו מה נחשב עליו השלום ועתידין ליתן את הדין על כל שהיו חושדין בו ומבזין אותו ח"ו דעון אין כאן לדוד ע"ה. ואל יקשה בעיניך ממה נפשך אי איכא חטא הרי המעשה יגיד דצדיק הוה ואי ליכא חטא למה נצטרע. והוצרך לבקש מחילה דהלא איתא בגמרא לקמן דף נ"ו וז"ל כד מעיינת ביה בדוד לא משכחת ביה בר מדאוריה וא"כ הא מיהא דב"ש דהוה מחשד בם ליתא וצדיק הוא והיסורי' הוא על אותם הדקדוקים עבירות שנמשכו מזה. וגם כן על שהיה לו להבחין ג' חדשים שבין טפה לטיפה כדאיתא בדברי רז"ל וק"ל: שם גמרא. חזר ואמר שאו שערים וכו' ק"ק כיון שאמר פעם אחת כן ולא נענה למה חזר פעם אחרת מה הוסיף בזה. וי"ל דשלמה המלך ע"ה אמר שמא יאמרו הפתחים של עולם כשאמר מעיקרא שאו שערים וכו' ויבוא מלך וכו' על עצמו קאמר אלא מצד יראה שרצו למיבעיה הוא דחזר ואמר מי זה מלך וכו' ולהיות זה הוא שלא נשאו ראש דלא על מלך הכבוד קאמר לזה חזר ואמר פעם שנית מי הוא זה מלך הכבוד אולי ועכ"ז יש"ש חש יותר על כבוד דוד ע"ה מכבוד שמו ית'. וק"ל:
שם גמרא. גזירה היא מלפני וכו' ק"ק והלא כמה פעמים הודיע י"י קץ כל בשר כההיא דחזקיה וההיא עובדא דאיתא בזוהר דאוסיפו ליה וכו' והן אמת דזה יש בו הפרש תוספות שאני ודוקא קיצו אלא דצריכין לטעם ונראה דהוא על דרך דאיתא לעיל דהנותן מתנה לחבירו צריך לאודועיה ועיין מה שכתבתי לעיל. ופשוט: