חפץ השם· רבי חיים בן עטר
שבת · דף ו:
גמרא שם. מהו דתימא וכו' קשה קצת ואימא אחר האמת כן הוא ופירוש גמורה הכי הוא זו היא רה"י גמורה לכל דבריה ואף לטלטל לאפוקי האי דשני בתים בשני צידי רה"ר דאע"ג דרה"י היא אפילו לסברת רבנן כיון שאינה גמור' גזרו בה טלטול. ומה דאשמועינן רבנן הכא בברייתא דיתר וכו' דאסור בטלטול הוא עצמו רמז לן תנא דארבע רשויות ועוד לימא נמי למעוטי קרפף דאע"ג דהוי רה"י אסור בטלטול כיון שאינו גמור שלא הוקף לדירה. וי"ל דודאי בין שני בתים בשני צידי בין קרפף נכללים ברה"י גמורה שגם הם רה"י גמורה וכן כתבו התוספות לעיל גבי קרפף ולא אימעיט מגמורה אלא שאינה רשות היחיד כלל כיון שאינה גמורה דרשות היחיד בעינן גמורה להתחייב חטאת וכרת וסקילה. ובודאי דמשום גזירה לא יוסר ממנה שם רשות היחיד גמורה דממילא באומרך אינה גמורה אינו חייב על ההוצאה ממנה לרה"ר לזה הוצרך הש"ס להוציא גמורה מפשטה. ופשוט:
גמרא שם. כאן בזמן שישראל שרויין וכו' משמע אפי' במקום שאין שם רבים רה"ר. והיינו טעמא דנקט כאן בזמן שישראל. וישראל לא הוו אלא במקום אחד ואפי' היו מצויים בסוף המדבר קא חשיב לרישיה רה"ר. דאי לא תימא הכי ליתני כאן בזמן שמצויים הרבים. ועדיין יקשה ליתני נמי תנא דידן. והמדבר להיכא דהוו מצויים לזה פירש רש"י דבזמן הזה אין הולכי מדברות וכו'. ותנא ברא נחת לאשמועינן דאי לא דהוי הכי:
ואין לומר דדוקא כשהיו ישראל שרויין הוה רה"ר ולא אחר נוסעם ודוקא במקום שהיו ישראל בו פשיטא מאי אתא לאשמועינן. והמדבר פשיטא דאנא ידענא דרה"ר הוא. דרה"ר ממחנה לויה וישראל גמרינן ליה בפרק הזורק ועוד ראיות אחרות. ואין רצוני להאריך:
והרמב"ם ז"ל דעת אחרת עמו דקחשיב להמדבר בהדי סרטייא ופלטיא ולא חילק בין מצויים שם רבים לאין מצויים. והקשה עליו הרב המגיד ז"ל מאוקמתא דאביי דהכא. והעלה הדבר בצ"ע. והכ"מ ז"ל כתב בשם ה"ר אברהם בנו של רבינו ז"ל שיש מפרשים כאן בזמן שישראל שרויים במדבר והיו מחנותיהן סדורים היה לגבן כמו בקעה. כאן בזמן שאין ישראל שרויים בו אלא כל מי שירצה הולך ועובר בתוכו הוא רשות הרבים והודה לזה בהסברת פנים הכ"מ ז"ל:
ולעניות דעתי מלבד שיש הרבה דוחקות. קשה ליתני תנא דידן והמדבר בהדי כרמלית וכי תימא דלא קא תני הילכתא לשעבר א"כ למה לא קא חשיב ליה בהדי רה"ר משום לשעבר:
וא"ת לפי דרכינו לעיל בפשט הסוגייא תיקשה נמי הא למה לא קא חשיב לה בהדי כרמלית. אינה קושיא ומינה כיון דהולכי מדברות לא שכיחי לא טרח לאשמועינן דינה משא"כ לדידיה דלא שייך תירוץ זה. ודוק. ועוד קשה לי דהא מהיכא גמרינן לה הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד ממחנה לויה כדאיתא בפרק הזורק והיכי פסיק ותני והמדבר לא הוי רה"ר הרי מחנה לויה שהיו בוקעים בו ששים רבוא דמיניה גמרינן הוצאה:
ולע"ד נראה דכוונת הרמב"ם לעולם דהמדבר תמיד הוא רה"ר אעפ"י שאין רבים הולכים בו כדקתני בברייתא והמדבר. והא דקאמר הש"ס כאן בזמן פי' הא דאשמועינן והמדבר דהוי רה"ר משום דקא עסיק בזמן שהיו ישראל שרויין לזה אשמועינן דיניה כאן בזמן שאין שם ישראל. וכיון שאין שם ישראל לא טרח האי תנא לאשמועי' ולעולם אי שאיל לן אדם דיניה אמרינן ליה דהוי כרה"ר. והיינו טעמא דנקט הש"ס הכי ולא קאמר כאן בזמן שיש שם ישראל דהוה מישתמע הכי כאן בזמן שיש שם וכו'. אבל בזמן שאין שם לא הוי רה"ר אלא כוונת הש"ס כאן קא עסיק בזמן שהיו ישראל שרויין. ותנא דידן קא עסיק בזמן שאין הדבר מצוי ולמשמע הלכתא לכפרי שמיא כמה ליה. זוהי שיטת הרמב"ם ז"ל לענ"ד. ודוק: