חפץ השם· רבי חיים בן עטר
שבת · דף ו.
גמרא שם. מידי דהוה אמעביר וכו'. משמע דקאי נמי אארבע אמות מצומצמות והכי נמי משמע מדברי התוספות בד"ה מידי דהוה וכו' ע"ש:
אכן קשה לי מנ"ל להש"ס דביותר מארבע אמות קאי דאמטו להכי קא דחי מקום חיוב. ולכאורה י"ל דהש"ס קא פריך לכל מה דמשתמע מיניה בין אי אמרינן דקאי איותר מארבע אמות תיקשי בכל היכא דמנח ליה מקום חיוב. בין אי אמרת דקאי אארבע אמות מצומצמ' קשה לגבי האי גברא וכו'. אבל עדיין אין דעתי נוחה בזה דמדברי הדוחה משמע דפשיטא ליה דכוונת רבי יוחנן היא איותר מארבע אמות מדלא שקיל וטרי בכוונת רבי יוחנן וקאמר סתם מי דמי התם מקום חיוב הוא. ועוד הגע עצמך דרבי יוחנן סיים למילתיה ואמר התם לאו אע"ג דכמה דנקיט ליה וכו' ויותר הוא קרוב לומר שכוונתו היא איותר מארבע אמות אפילו הכי איך יסק אדעתין דמייתו ראיה ממקום חיוב אמקום פיטור ודקרי לה מאי קרי לה. כיון דיכול הדוחה לדחות וכו' אלא ודאי דאין כוונתו אלא אארבע אמות מצומצמות. אבל הנראה פשטא דסוגיא כך היא דר"י דקאמר מידי דהוה אמעביר וכו' האי בין אארבע אמות מצומצמות בין איותר מארבע ולא סבירא ליה חילוק דכל היכא דמנח ליה מקום חיוב וכו' כיון דאיכא תוך ארבע אמות דאי מנח ליה פטור. ואפ"ה אי מנח ליה סוף ד' חייב ואע"ג דמפסיק מקום פיטור. א"כ גם הילוכא דיותר מארבע אמות טעמא דלא מפסיק לאו מטעם דמקום חיוב הוא דהא לך פחות מארבע דמקום פיטור הוא ואינו מפסיק. והש"ס הבין דבריו דקא מייתי ראיה מתחלת ארבע ועד יותר מארבע. ודחה כל היכא דמנח ליה מקום חיוב בין תוך ארבע ובין יותר מארבע והיינו דדייק מקום חיוב ולא קאמר כל היכא דמנח ליה מחייב עליה דאז הוה משתמע שפיר דקאי דוקא איותר מארבע. אלא ודאי דקאי ג"כ לתוך ארבע דמיקרי מקום חיוב כיון דלכולי עלמא מקום חיוב הוא אלא דבר פלוגתיה לא אסיק אדעתיה דתוך ארבע מיקרי מקום חיוב משום דלגבי כולי עלמא וכו' לזה פירש ואמר דקאי אתוך ארבע דהוי מקום פיטור לגבי הא מיהא. והדוחה סבר מקום חיוב מיקרי ולא דמי לסטיו דלכולי עלמא מקום פיטור. וק"ל:
גמרא שם. אמר רבי יוחנן מודה בן עזאי בזורק וכו' הרי"ף ז"ל הביא האי מימרא בהלכות. ותניא כותיה וכו' ותמהו עליו הרא"ש והר"ן דנראה מדבריו דפסק כבן עזאי דאי לא תימא הכי למאי נפקא מינה הביא דברי ר"י בהלכות והעלו הדבר בצ"ע למה פסק כיחידאה. ותירץ הב"י לאשמועינן לרבנן הוא דאתא. דלא תימא דפליגי בזורק, ומודים במהלך כעומד:
ולכאורה היה נראה לי קצת דוחק. איך יסק אדעתין לומר דמודים רבנן במהלך כעומד בדבר שלא שמענו לא מפיהם ולא מפי כתבם. וראיתי לבעל הקיקיון דיונה ז"ל שדחה דברי הב"י באומרו אם כדבריו כן הוא למה הביא הרי"ף כוותיה דר"י היה די בדברי ר"י לגילוי מילתא. ועוד קשה לי ממה דקאמר הש"ס בשלמא לבן עזאי וכו' ידעינן דסברי רבנן מהלך לאו כעומד ובן עזאי סבר מהלך כעומד דזורק לא הוזכר כלל וא"כ למה הביא הש"ס דברי ר"י. ולזה י"ל דמן הש"ס אין ראיה דהייתי אומר דהוא הדין זורק והא דנקט מהלך להודיעך כוחן דרבנן דאפילו מהלך לאו כעומד לזה הביא דברי ר"י:
וכדי לישב על דברי הב"י איתא בירושלמי אמר רב יהודה אמר רב הכל מודים דמהלך כעומד ובמה נחלקו בזורק ותניא כותיה דרב. וקודם לזה הביא דברי רבי יוחנן ותניא כותיה כדאיתא בתלמוד דידן:
ובסמוך הביא אמר רבי בון ג' אמרו דבר אחד רבי עקיבא ורבי ובן עזאי וכו'. בן עזאי אמר אויר כרמלית כרמלית. וממה דמייתי הירושלמי אחר מחלוקת רב ורבי יוחנן מימרא דרבי בין סתומה משמע דהכי סובר הירושלמי לענין הלכה. ולזה כיוון תלמוד דידן להביא דברי ר' יוחנן. ותניא כותיה לאשמועינן דהלכה כרבי יוחנן ודלא כירושלמי. לזה נמי הביא הרי"ף בהלכות דברי ר"י ותניא דמסייע ליה. דבלא זה אין לו כח למיפסק הלכה כותיה כיון דאיכא ברייתא דמחלוקת בזורק כדאיתא בירושלמי. ובזה לא קשה ולא מידי. ודברי הב"י מתיישבי אדעתא. ומה שלא כיוונו לזה הרא"ש והר"ן. משום דמדברי רבי יוחנן לא מישתמע שנתכוון להכי דמחלוקת במהלך אלא דסלקא אדעתך אמינא דפליג בן עזאי בזורק כי היכי דפליג במהלך קא משמע לן רבי יוחנן דמודה בזורק:
וכפי זה ליכא חידוש בדברי רבי יוחנן אלא לסברת בן עזאי. לזה תמהו למה פסק כיחידאה וכפי האמת לא הביאה הרי"ף בהלכו' אלא למאי דנפקא מינה לסברת רבנן ולסברת הרי"ף נמי. לא הובא דברי רבי יוחנן בש"ס אלא משום דנפקא לן מינה לסברת רבנן. ואשמועינן דבזורק מודה וממילא דמחלוקת במהלך. ונפקא מינה אי לא הוה שמעינן מידי מדברי רבי יוחנן לסברת רבנן הוה אמינא ודאי דהלכה כבן עזאי. ומה שדחה הרא"ש לדברי הרי"ף ז"ל באומרו שכן דרך האמוראים לפרש דברי התנאי' אף שאין הלכה כמותו יכולי לומר אם לפרש דברי התנא בא אף שאין צורך בו לענין הלכה למה הביא הש"ס הברייתא לסיועיה כיון דלא נפקא לן מידי לענין הלכה. לזה פסק הרי"ף וכו' כמו שפירשתי לעיל. וק"ל:
גמרא שם. המוציא והמכניס וכו'. מקשי המשכילים למה לא קתני נמי איסור חיוב ארבע אמות ברה"ר. כמה דקתני איסור הוצאה. וי"ל דלא קתני אלא הפרש רשויות וחילוקם אהדדי. איזהו מקום דמחייב על הוצאתו והכנסתו ואיזה הוא דלא מחייב וקשה א"כ למה קתני איסור ארבע אמות בכרמלית. כיון דלא קתני אלא חילוק רשויות אהדדי וי"ל כיון דחידוש הוא וחש התנא דלא נטעה מדבריו דקאמר בסמוך מבואות וחצירות דאסורין בהוצאה בלא עירוב וליכא בהו איסור ארבע אמות והוה אמינא הכא נמי ליכא אלא איסור הוצאה כדאיתא בהדייא כיון דהיא חידוש לזה כי היכי דלא נטעה מדברי התנא עצמו קא משמע לן. וק"ל:
גמרא שם. עומד אדם וכו' ואם נשא ונתן וכו'. לכאורה היה נראה לומר דאפילו לא נתעכב ידו במקום פיטור פטור ואפילו למאן דאמר מהלך לאו כעומד היינו מהלך ממש אבל בהאי גוונא דעומד הוא דיינינן לידיה כאילו עמד באסקופה בהעברתו כיון דגופו עומד. וכשנתחבר ידו עם גופו דיינינן ליה כעומד. ואחר העיון והדיוק בברייתא נראה דודאי אם לא נתעכב ידו באסקופה חייב דסוף סוף הוציא מרשות לרשות והמוציא מרה"י לרה"ר אפילו דרך מקום פיטור חייב ולא שנא מהלך לא שנא עומד כיון שידו לא נתעכבה באסקופה והכא דקתני פטור עסקינן שנתעכב שם באסקופה ואח"כ נתנו לעני. או לבע"ה. מה שא"כ אם נשא ונתן בלי הפסק חייב לזה דעתי נוטה. והראיה ממה דקתני בברייתא ובלבד דמשמע אותו מציאות עצמו שהתרתי לך לא תעשהו בהערמה ותאמר כיון שהתיר לי לקחת מיד בע"ה והתיר לי לתת לעני. אותו חפץ עצמו שלקח מבעל הבית אתנהו לעני אחר שיהא מונח באסקופה כיון שהתיר לתת לעני. מה לי חפץ זה מה לי חפץ זה אחר ששניהם מונחים באסקופה. לזה קאמר ובלבד דנמצא מזלזל באיסור שבת. דמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים וסלקא דעתך אמינא דמותר קמ"ל וכו' והיינו דקא דייק ובלבד אותו מציאות עצמו שהתרתי לך. ובלבד וכו'. דאי לא תימא הכי מאי ובלבד. הכי הוה ליה למימר ולא יטול וכו'. ועוד מהיכא יסק אדעתין להתיר דאיצטריך תנא להרים מיכשול. דהא לא התיר אלא מרשות היחיד לאסקופה ומאסקופה וכו' אלא ודאי כדכתיבנא ואחר כתבי זה ראיתי לריא"ז ז"ל שכן דעתו נוטה וק"ל:
גמרא שם. ומבואות הפולשים לא דמי למבוי המפולש דלקמן בפרק כל כתבי דקאמר בן בתירה אף למפולש ואוקימנא התם במסקנא דמפולש הוא שיש לו שלש מחיצות. דבהאי גוונא ודאי לא מחייב אם הוציא או אם הכניס ממנו לרה"י אלא דוקא מפולש משני צדדיו. והתם מוכרח לפרש הכי דאין סברא לומר שיתיר בן בתירא במלאכה שחייב עליה כרת. וסוף סוף למה נקט כן בן בתירא המפולש דמשתמע מיניה רשות הרבים גמורה יש לומר משום דקתני ברישא סברת רבנן מבוי שאינו מפולש ואוקמינן לה באוקימתא בתרייתא שיש לו לחי לזה פליג בן בתירא אפילו אין לו לחי דנחית בחד דרגא אי נמי הכא כיון דקתני מבואות המפולשין בהדי סרטיא ופלטיא משמע דבעינן דומיא דידהו. ופשוט:
גמרא שם. אלא מתחלת ד' וכו' הקשה בעל הקיקיון דיונה ז"ל דארבע אמות הם רשותו של אדם עיין שם דבריו. ואעפ"י שאין רצוני לבדוק בדק בדברי רבותי הראשונים שקוטנם עבה ממתני אלא משום דעבר ואתא לידי. ועוד שהניח הש"ס בצ"ע. ולעניות דעתי לא ראיתי אפילו ריח קושיא. דהגע עצמך רשותיה הוא שנתנו לו חז"ל מי לא הוי מקום פיטור ומפסיק בין עקירה לבין הנחה. וקצת אלימות ראיתי לו במה דקא מקשה אחר זה דהוה ליה למימר מידי דהוה אמעביר מרה"י גדול לרה"ר דאי הוה מנח ברה"י פטור. והוא ז"ל אחשביה לקושיא אחרת. ואינה אלא כח לקמייתא: ולע"דן אין כאן קושיא כלל ואין הכי נמי אלא מאן לימא לך דאי הוי הכי דמפסיק רה"י גדול דמחייב דעליה אני דן דפטור. לזה הביא מתחלת ד' דדבר ברור הוא דאע"ג דמפסיק במקום פיטור חייב ודאי. ומה גם מנא ליה דהכי הוא דארבע אמות ברשותיה הוא דלמא חז"ל התירו משום דלא סגי בלאו הכי. והראיה דאינם רשומים. איכא דאמרי לאיזה רוח שירצה. ואיכא דאמרי לאמצען. ואין להאריך בזה. וק"ל: תוספות שם ד"ה מידי דהוה צידי וכו' וי"ל דדרך בית וכו' קשה קצת לפי דידם היכי דמי צידי דהוי כרמלית אי הוי כמו שפירש הרשב"א ז"ל שהביא דבריו הוא הדין זה ודאי דלא הוה מסתמא במשכן שהרשב"א ז"ל פירש דצידי הוא בית הסמוך לרה"ר וכותליו בולטים ונכנס ובנה והניח בין הכותלים קצת מקום סמוך לרה"ר. לפי זה לא ידענא מאי קא אמרי שדרך בית וכו' ומסתמא כן היה במשכן. דאדרבא לאו מכללא אלא בפירוש איתמר שלא היה כן במשכן. כדאי' בהזורק. וי"ל דהיינו דאית ליה חפוף לצידי רה"ר דמסתמא אית ליה חפופי כדאיתא בגמרא פרק כל גנות. ובזה שפיר אמרינן מסתמא כן היה במשכן. ועדיין איני יודע היכי דמי צידי דלית ליה חפופי דאמרי רבנן דהוי כרמלית כדאיתא בפרק כל גנות. ומוכרח לומר כמו שפירש הרשב"א ז"ל שהבאתי בסמוך. ומה שפירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות בפרק כל גנות וז"ל ואומרם חצר שנפרצה לרה"ר הוא שיפול הכותל כולו מצד רה"ר וישארו שלשה כותלים. רבי אליעזר סבר שהם רה"ר וחכמים חושבים אותם כרמלית ואין הלכה כרבי אליעזר עכ"ל. וכתב עוד הרמב"ם ז"ל בהלכות שבת וז"ל ים ובקעה ואסטונית ומבוי שיש לו שלש מחיצות ואין לו לחי או קורה הרי זה כרמלית. ופירש הרב המגיד שהרמב"ם ז"ל מפרש ענין זה דמבוי שיש לו שלש מחיצות. בקרן זוית דקאמר הש"ס לקמיה. עכ"ל. והש"ס מוקי לההיא פלוגתא דרבי א יעזר וחכמים בחצר שנפרצה. דמחלוקת בצידי רה"ר וכו' א"כ לפירוש הרמב"ם ז"ל קא עביד לצידי כקרן זוית שפירש הוא ז"ל. ומדברי ה"ה שהביא דברי הרשב"א לפרש צידי רה"ר דקאמר הרמב"ם נראה דכן סובר הרמב"ם. הן אמת דיכול אני לומר שהוא עצמו דברי הרשב"א. הרמב"ם פירש ג' מחיצות. וגם הרשב"א נמי ג' מחיצות קאמר והיינו אותו מעט שבולט מהכותלים מב' צדדי' חשבינן ליה למחיצות אע"ג דלא דמיין. דהא קרוב כל כך לרשות הרבים מצד שאינה מחיצה ארוכה שמערבת בני רה"ר ליכנס בתוכה מה שא"כ חצר שנפרצה דודאי אין לך חצר שפחותה מארבע אמות ודאי שאין בני רה"ר מסתלקים לתוכה דרך הילוכם עכ"ז אמרינן דלדידה לא שנא כיון שאינה רה"ר גמורה לא שנא. ותימא על ה"ה שפירש דברי הרשב"א ז"ל בצידי דקאמר הרמב"ם ולא פירש כגון חצר שנפרצה. הן אמת דקשה ליה. אי לענין זה קאמר הרמב"ם ז"ל דין צידי דהוי כרמלית כבר אשמועינן קודם לזה במבוי שיש לו שלש מחיצות שהבאתי בסמוך דהוי כרמלית. דהיינו הענין עצמו דחצר שנפרצה שפירש הוא ז"ל. ולמה חזר פעם אחרת לומר צידי רה"ר כרמלית אע"ג דלא דמי וסלקא דעתך אמינא דשאני חצר שנפרצה כיון שהיה עליה שם רשות הרבים לא מיעקר מינה אע"ג שנפרץ כותל אחד מצדדיו. מה שא"כ מבוי שלא חל עליו שם רה"י בעולם קמ"ל. עכ"ז כיון שלא פירש ולא חילק במבוי ומשכחת לה נמי במבוי שהיה רשות היחיד על ידי לחי או קורה. ונשברה קורתו ונפלה לחייו. לזה פי' והביא דברי הרשב"א דהוי ענין משונה ממבוי סלקא דעתך אמינא דוקא מבוי כיון שהוא ארוך ביותר שאין בני רשות הרבים מסתלקים לשם דרך הילוכם הוא דהוי כרמלית. מה שא"כ כגון הא שהניח קצת מן הכותלים ובנה כיון שקרוב כל כך לרשות הרבים אימא דהוי רשות הרבים קמ"ל דכרמלית הוי. ובזה יתיישב מה דקשה לסברת הרב המגיד ז"ל דהא סתם צידי אוקימנן להו בש"ס אית להו חפופי. והכא סתם צידי קאמר רמב"ם וממילא אית להו חפופי דלא הוי סתם צידי דהרמב"ם ז"ל דלא כסתם צידי דש"ס וא"כ הוה ליה לאוקומי צידי דהרמב"ם בסתם צידי דאית להו חפופי. ובמה שפירשתי אתי שפיר דהרמב"ם סמ על מה שכתב לעיל בקרן זוית שהוא מבוי שיש שלש מחיצות דהוי כרמלית דהיינו נדון עצמו דחצר שנפרצה מחלוקת רבי אליעזר ורבנן. וא"כ בהכרח דלא בעי חפופי. וטעמו ודאי כמו שפירשתי לאשמועינן אפילו קרוב כל כך ולזה הוצרך הרב המגיד להביא דברי הרשב"א. וק"ל:
תוספות שם ד"ה דאיכא חפופי תימא וכו' וי"ל דהכי קאמר קמל"ן וכו'. ואיני מבין דבריהם דעל כל פנים הוה ליה להש"ס למימר דאי פליגי בסתם צידי משמע אפי' איכא חפופי פליג בן עזאי והם ז"ל מכח זה נדחקו לאי נמי:
ולע"ד נראה ודאי שדברי הש"ס דקאמר קמ"לן טעמו דלא פליגי אלא דוקא בדליכא חפופי והש"ס טעמיה כיון דקא פריך ליפלוג בצידי רה"ר הוקשה ליה מהיכא ידעינן דפליג רבי אליעזר אפילו בדאיכא חפופי דהא סתם צידי אית להו חפופי וא"כ מאי קא פריך אימא דלא פליג רבי אליעזר אלא בדליכא חפופי. אלא ודאי טעמו דסובר אי נמי בראיה ברורה דלרבי אליעזר אפילו בדאיכא חפופי רה"ר. לזה השיב אף את"ל הכי אודה לי מיהא השתא לסברת רבנן דצידי רשות הרבים אעפ"י דליכא חפופי כרמלית קרו ליה. ואי הוה מפלגי בסתם צידי וסתם צידי אית להו חפופי. הוה אמינא דבליכא חפופי לא קרו לה כרמלית. קמ"לן דאפילו בכהאי גוונא כרמלית קרו לה לזה לא השיב המתרץ אלא לסברת רבנן. ודוק: