חפץ השם· רבי חיים בן עטר
שבת · דף ה:
גמרא שם בשלמא לבן עזאי קסבר מהלך כעומד קשה קצת הגע עצמך דמהלך כעומד עכ"פ האי עמידה כעומד לכתף הוי דלצורך המשא קא מהלך. ומדקא פסיק תלמודא כעומד משמע שאין הפרש בעמידה בין לפוש בין לכתף וסמוך לזה אמר רבי יוחנן עמד לפוש פטור לכתף חייב שיש הפרש. וי"ל דלבן עזאי אפי' אי הוה במציאות שסברתו מהלך לאו כעומד אפ"ה לא היה עושה הפרש בין לפוש לכתף. ולזה קאמר הש"ס קסבר מהלך כעומד דבאומרך כעומד תו לא בעינן מידי אפילו לכתף. והשתא קשה מי הכריחו הש"ס למימר דרבנן סברי מהלך לאו כעומד אף את"ל מהלך כעומד. עומד דהכא לכתף הוי ומדקאמר הש"ס כסברת רבנן לאו כעומד דוק מינה אי הוי סברי מהלך כעומד הוו מודים לבן עזאי וכפי זה רבי יוחנן דלא כמאן לא כבן עזאי ולא כרבנן. דלרבנן נמי אם עמד לכתן הוי הפסק ולא פליג בן עזאי אלא בהליכה וי"ל דלסברת רבנן עמידה לכתף אינה עמיד' כלל וכהילוכא דמיא וחשיב לה לאו כעומד. ובירושלמי מצאתי גירסא נכונה וז"ל בן עזאי סבר מהלך כמניח. ורבנן סברי מהלך לאו כמניח ובזה אתי שפיר. וק"ל:
תוספות שם ד"ה בשלמא בן עזאי וכו' דאי משום דמודה בזורק וכו' דאי ידע ליפרוך וכו'. הן אמת דיכול היה לדחות זה דיש הפרש בין הילוכא לאוירא דההילוך אע"ג שאינו כעומד הוי הפסק. מה שא"כ זריקה והראיה מדלא פריך הש"ס ממתניתין דחולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה וכו' דאע"ג דמפסיק מקום פיטור חייב אלא ודאי אמרינן כיון שאין שם לא עמידה ולא הליכה אלא אוירא אינו מפסיק: ועוד מדלא קא מייתי ראיה הש"ס מקרשי המשכן שהיו טוענים אותם על העגלות ופורקים אותם מעליהם שהוא דר מקום פיטור שהעגלות גובהם עשרה והקרשים עליהם דהוי למעלה מעשרה. ותנן נמי במתניתין חולית הבור והסלע שהן וכו' הנוטל מהן וכו' חייב. ומדלא קא מייתי הש"ס ראיה זו שהיא מבוארת כ"כ דהוות במשכן. ודאי דהפסק אוירא לא קא מיבעיא ליה אלא דוקא הפסק הילוכא:
וטעמא דהתוספות משום דמצו לישובי שפיר דלבן עזאי אפילו אי הוות במשכן לא מחייב דהוי כעומד. וק"ל:
שם בא"ד בירושלמי פריך וכו' ומשני בקופיץ וכו'. חיפשתי ומצאתי הקושיא ולא התירוץ. ואיפשר שהובא בירושלמי במקום אחר. וק"ק למה לא תירצו דמוקי לאיסור ארבע אמות בזורק ולא במעביר וי"ל דיותר טוב לאוקומי איסור ארבע אמות אף במעביר והיינו בקופיץ אף שהוא דוחק מלאוקומי בזורק לחוד:
ובזה נמי יתורץ מה שקשה לדבריהם דמה דאיתא בש"ס ארבע אמות ברה"ר הלכתא לית ליה לירושלמי ולפי זה אמרינן דבן עזאי סובר מעביר ארבע אמות ברה"ר לית ליה איסורא:
וההלכתא אינה מוסכמת שגם הירושלמי לית ליה הלכתא:
ואי ממחטיהם תלמודא דיד דחי לה וכמו כן בן עזאי וא"כ מצינן למימר דלבן עזאי לית ליה איסורא מעיקרא במעביר ד' אמות אלא ודאי דאמרינן כל כמה דמצינן לשנויי ודלא לאפושי פלוגתא שפיר דמי. הכי נמי הכא כיון דמצינן לשנויי שפיר למה לן למיעבד פלוגתא אחריתי בין סברת בן עזאי לרבנן. ופשוט:
שם בא"ד ארבע אמות ברה"ר הילכתא גמירי לה עכ"ל וא"ת לבן עזאי ליתי מינה מארבע אמות ברה"ר ראיה דמהלך לאו כעומד:
י"ל דסבר בן עזאי דאסרה תורה ארבע אמות ברה"ר אפילו הלן אותם מקוטעין דהיינו כגון שעמד באמצען אפילו עמד לפוש דלדידיה לכתף כלפוש הוי ואפילו הילוך מפסיק וכיון דארבע אמות הילכתא גמירי מחייב בהילוכתא וה"ה בעמידה דלא שנא ומה גם לגירסת הירושלמי שהבאתי לעיל דגרסי בן עזאי סבר מהלך כמניח: ותימא לפי זה רבנן נמי דקא מייתו ראיה דאשכחן כה"ג ממעביר ארבע אמות וכו' דאף שמפסיק מקום פיטור חייב יכול הדוחה לדחות דשאני התם הלכתא גמירי לה דאע"ג דמפסיק מקום פיטור חייב:
הן אמת דיכולין אנו לדחות ולומר דאין הכי נמי אלא דמצי הש"ס לדחות דארבע אמות מקום חיוב הוא. ודוחק. ועוד איך יהי' דבן עזאי סובר המעביר חפץ ד' אמות ברה"ר ועמד באמצען לפוש חייב. דאין לומר דוקא הילוך הוא דהוי חידוש דמחייב בו אבל עמידה לא. דא"כ תיקשה נילף מינה דאע"ג דעומד מפסיק מהלך אינו מפסיק. ולסברת בן עזאי פוטר בהפסק הילוך. ולענ"ד נראה דתלמודא דידן דלא בעא זה סובר דזה פשוט דיכול הדוחה לדחות או בקופיץ או אינו חייב בארבע אמות ברה"ר אלא הזורק. אי נמי דלית ליה ארבע אמות מעיקרא דחייב עלייהו כמו שפירש בדיבור הסמוך לזה והש"ס לא הוצרך לאוקומי מילתיה דבן עזאי כיון דלית הילכתא כוותיה ופשוט: ומה שנסתפק ריב"א אם עמד לפוש לסברת בן עזאי לפי דבריהם. לפי מה שפירשתי ודאי דסובר דאף אם עמד לפוש חייב אלא שהוא ז"ל נראה לו דוחק לאוקומי כסברת בן עזאי אפילו עמד לפוש חייב. וק"ל: