חפץ השם· רבי חיים בן עטר
שבת · דף ה.
גמרא. אלא אמר רבי זירא וכו' ק"ק דקרי לה מאי קרי לה כיו דלדידיה נמי תיקשה תינח הנחה וכו'. וא"כ הוה יה לאוקומה כרבי דזיז. וכי תימא דסובר בההיא דרבי כמו שדחה הש"ס זה דוחק. דבשלמא אי הוה סובר רבי זירא דליכא מאן דסובר דלא בעינן מקום ארבע תינח. אבל השתא דסובר דאיכא אחרים דסברי דלא בעינן מקום ארבע לוקמה כרבי ודחיית אביי אינה דחייה דגם לדידיה דמוקמה כאחרים קא דחי הש"ס דפשיט כנפיה. לכאורה יש לדחות דרבי זירא שקל בפלס דדחיית אביי דחייה ודחיית הש"ס דפשיט אינה דחייה. אבל הנראה נכון הוא דסבר רבי זירא דליכא לאוקמה כרבי ולמימר דחיית אביי אינה דחייה כשם דלא חשיב רבי זירא דדחיי' הש"ס. דדילמא פשיט כנפיה וכו' משום שהוקשה לו לרבי זירא אע"ג דמה שהוקשה לסברת רבה דמוקמה כרבי עקיבא מדלא קתני מחייב תרתי לא קשה סברת רב יוס דקסבר רבי הוא ההיא מתניתין דזיז דלא מצי מימר מחייב תרתי משום דליכא אלא חדא עקירה והנחה. אבל קשה הוה ליה לרבי לאשמועינן דלא בעינן מקום ארבע בין בעקירה בין בהנחה. כיון דלא נחת לאשמועינן אלא האי דינא דלא בעינן מקום ארבע הוה ליה לאשמועינן עקירה והנחה ומדלא אשמועינן אלא הנחה אמרינן דוקא הנחה לזה בחר לאוקמה כאחרים. כיון דעיקר דבריהם דאחרים אינו לענין דלא בעינן מקום ארבע אע"ג שאין מובן משם אלא הנחה שפיר אמרינן דלא שנא עקירה. והא דלא קאמר לה משום דאינה במציאות בעיקר הדין דקא עסיק ביה. ואין הכי נמי דלא בעינן ביה נמי מקום ארבע. ודע לך שכל דחיות הש"ס לא מותבינן מינייהו לאמורא באמור לו דקרי לה מאי קרי לה ובדחיית הש"ס אינה נסתרת סברתו כיון דתנא דמתניתין ודאי סבר דלא בעינן מקום ארבע מאן לימא לן שדחייה זו אמיתית דתיקשא לך מתניתין כמאן אימא הכי ולא תקשי אלא ודאי שהש"ס אין הכי נמי אי לא הוות אוקמתא דרבינא הוה מוקמינן מתני' כאוקמתא דחד מהני אמוראי. וק"ל:
גמרא שם והנחה עצמה וכו' ק"ק מעיקרא דקרי לה מאי קרי לה כיון דברייתא לא קתני ידו אלא קבל יכול אני לומר דקבל היינו באופן המועיל לחיובי' וכגון פשיט כנפיה. וא"כ מאי קא מייתי ראייה מברייתא למתני' דלא בעינן מקום ארבע כמעט אין ראייה כלל. ונראה דסובר רבי זירא דאי תימא הכי דבעינן פשיט כנפיה ליפלוג וליתני בדידה בד"א דפשיט כנפיה אבל אי לא פשיט כנפיה אף שעמד במקומו וקבל פטור. ועוד י"ל דסובר רבי זירא דאי אמרינן דלסברת אחרים בעינן מקום ארבע אי בשעת זריקה לא הוי סוף הנחה במקום ארבע כגון שהיה עומד המקבל במקום פחות מארבע על ארבע אע"ג דביני ביני אחר שיצתה מידו בא אחר ופשט כנפיה וקבלה לא השלים המקום לארבע פטור הזורק דאי לא הוי השני היתה נחה במקום פחות מארבע והא למה זה דומה לשנים שעשאוה פטורים וא"כ ליפלוג וליתני בדידה בד"א שהיה עומד המקבל במקום ארבע אבל אם לא היה עומד במקום ארבע אף שעמד במקומו וקבל פטור ומדמהדר לנעקר משמע דבעומד ליכא שום צד פיטור. וכי תימא דאין הכי נמי והכא במאי עסקינן דפשיט כנפיה מעיקרא דהני מילי דאמרינן אם היה עומד במקום פחות מארבע אף שפשט כנפיה דפטור היינו אם פשט כנפיה אחר שיצתה מידו אבל אי מקודם שיצתה מידו הוה פשיט כנפיה אע"ג דהוי עומד בפחות מארבע חייב. והכי נמי אמרינן דהכא במאי עסקינן דפשיט כנפיה מעיקרא. עדיין תיקשה ליפלוג וליתני בדידה בד"א דפשיט כנפיה מעיקרא וכו' ומדקא מהדר לנעקר ממקומו משמע דבעומד ליכא שום היתר והרי יכול ליפטר אף בעומד במקומו אלא פשיט כנפיה מעיקרא. אבל אי אמרינן דלא בעינן מקום ד' על ד' לא קשה ולא מידי דהש"ס דחה הכא במאי עסקינן דהוה פשיט כנפיה וכו' ודחיות דרבי זירא דליפלוג וליתני בדידה לא סבר להו הש"ס. וסבר ביותר חידוש הוא דאע"ג דפשיט כנפיה מעיקרא פטור אם נעקר ממקומו. ודוק: גמרא שם מתניתין נמי כגון שקבל בטרסקל הוה מצי למימר נדון עצמו דפשוט כנפיה. וטעמו דיותר צודק טרסקל במלת ידו דקתני מתניתין דטרסקל היינו ממש ידו. שכללות הטרסקל בידו מה שא"כ הכנף שאין כללותו בתוך ידו ואינו אוחזו אלא משני ראשיו מה שא"כ ברייתא דלא קתני ידו אלא קבל סתם אמרינן דקבל בכנפיה. ופשוט: גמרא שם. והא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא דוקא שנאמרת המימרא בתרי לישני דאם נאמרה בסגנון אחד. אמרינן תרי אמוראי הוה יתבי קמיה דרבי יוחנן וכל חד אמרה משמיה דרבי יוחנן אבל השתא דהוו תרי לישני משמע דרבי יוחנן אמר להו תרי זימני. לזה קאמר הש"ס והא אמרה חדא זימנא. והן אמת אי לא הוה לן מידי לשנויי הוה מצי הש"ס למימר לעולם לא אמרה רבי יוחנן אלא חדא זימנא ותרי אמוראי נינהו האי אמר לה בהאי לישנא והאי אמר לה בהאי לישנא כדאמר לקמן בסמוך אלא שמצא לאוקומי דרבי יוחנן אמר לתרווייהו וצריכי. וק"ל:
תוספות שם ד"ה כאן למטה מעשרה עד סוף דיבור. ונראה ליישב לתמיהת ר"י דאיתא בסמוך המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ובן עזאי פליג במהלך ומודה במושט וזורק דרך כרמלית או מקום פיטור דחייב והכא אמרינן לעולם דהנחה דמתניתין למטה מעשרה וטרסקל גבוה עשרה או יותר וכגון שהטרסקל עמוק דכי חשבינן משפתו עד לארץ הוי יותר מעשרה. וקרקעיתו למטה מעשרה דהויא הנחה למטה מעשרה ולזה קאמר הש"ס לימא מתניתין דלא כרבי יוסי בר יהודה דתרוייהו למעלה מעשרה. ורבי יוסף בר יהודה קא חשיב ליה רה"י ומתניתין קא חשבה לה רה"ר ולגבי הנחה למטה מעשרה הויא וכגון שהטרסקל עמוק כנזכר:
אכן נראה דודאי התוספות לא נעלם מהם זה. וכוונתם לומר כיון דעכ"פ בעי לאוקומי קרקעית הטרסקל למטה מעשרה כדי דלא תהא הנחה במקום פיטור. ליעביד לכוליה טרסקל נמי למטה מעשרה כי היכי דלא תיהוי כרבי יוסי בר יהודה דרבי יוסי בר יהודה בלמעלה מעשרה קאי ודאי ממתניתין דחוליית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ולתמיהה זו צריכין אנו ליישב דכן דרך הש"ס אעפ"י שדבר ברור הוא לו דמוקמינן מתני' למטה מעשרה והויא כרבי יוסי בר יהודה סבר דילמא רבי אבא דמוקי מתניתין בטרסקל וקתני לה מתניתין טרסקל סתם משמע אפילו למעלה מעשרה לא שנא לזה רצה לגלות סברתו. והיינו דקאמר לימא. אי נמי לגלות לן דלא נטעה אנן לומר דמתניתין דלא כרבי יוסי בר יהודה לזה קאמר לימא לברר הדבר לדידן. וראיתי למורי בעל הקיקיון דיונה ז"ל שתמה על התוספות באומרו שלא ראה שום קושיא כלל. והכא במאי עסקינן שאינו לא למעלה מעשרה ולא למטה מעשרה אלא עשרה מצומצמות:
ואני אחרי קומי מקידה לא ידענא מאי קאמר בעשרה מצומצמות דעל כל פנים הוי או למטה מעשרה או למעלה מעשרה ואי איפשר לומר שנתכוון למה שפירשנו לעיל בטרסקל עמוק דמאי איריא מצומצמות אפי' גבוה מאה אמה כיון דסוף הנחה למטה מעשרה דהוי מקום חיוב. והיה נראה לפרש כוונתו כהאי דאיתא לקמן בהזורק בבעיית רב מרדכי זרק דרך מקום פיטור מהו. ודחי למתניתין דחוליית הבור והסלע במחט דאית לה מורשא ופי' רש"י דבהאי מורשא לא מיעקיר מיניה שם רה"י כיון שגבוה עשרה רובו ככולו בר מההוא מורשא הוה ליה כחורי רה"י. הכא נמי אמרינן הכא דמתני' מיירי במחט ואית לטרסקל מורשא:
ובהביטי אל דברי הסוגיא וראיתי פירוש התוספות ופירוש רבינו זרחיה בעל המאור דלדברי התוספות. בעיית רב מרדכי בכח כחו. דאי כוחו למה סלקה בבעיא הו"ל להש"ס למיפשטה מברייתא דרך סטיו. ולדברי רבינו זרחיה ז"ל בעיית רב מרדכי בדרך מקום פיטור לחוד ולא בעינן לאוקומה בכח כחו והא דלא מיפשט לה מברייתא דדרך סטיו משום דמתניתין דחוליית הבור וכו' עדיפא ליה. ודחיית רב מרדכי במחט ומורשא אינה דחייה כלל. ולא חש התלמוד להשיבו. ובעל קיקיון דיונה דחה דברי התוספות לקמן ובירר לו דרך הרז"ה דדחיית מחט ומורשא אינה מעלה ואינה מורדת. ולפי זה איך יהיה דמוקי סתמא דתלמודא דמתני' במחט ומורשא. והוא עצמו בעל קיקיון דיונה כתב לקמן דלא חשו להשיבו לרב מרדכי דדחיית מורשא ליתא דלא טרח תנא לאשמועינן בכהאי גוונא. ואף לסברת התוספות דחשבי לה דחייה ליכא לישב מידי בזה לתמיהת ר"י דאמרינן כיון דסוף סוף עכ"פ בעינן לאוקומי בלמטה מעשרה מוקמינן לכוליה טרסקל למטה מעשרה ואתי כרבי יוסי בר יהודה. ומה שכתב עוד בעל הקיקיון דיונה מההיא דרבי אלעזר דלקמן דהמוציא משוי למעלה מעשרה דחייב וא"כ מתניתין נמי למעלה מעשרה וחייב. זה אינו דלא דמי מימרא דרבי אלעזר למתני' דהתם דרבי אלעזר דוקא המוציא בגופו שכן משא בני קהת וכמו שכתבו התוספות בסמוך: ותמהני על בעל הקיקיון דיונה שהוא עצמו כתב זה לקמן ודוק. ותו לא מידי: תוספות ד"ה הני מילי היכא דאחשביה. וא"ת ולימא הך ולא האי דלעיל ע"כ: ולע"ד נראה שהטעם הוא אילו לא הוה אמר ההיא קמייתא דידו של אדם חשובה לו. הוה אמינא טעמיה דרבי יוחנן דקאמר זרק ונחה בתוך ידו של חבירו חייב הוא משום דלא בעי מקום ארבע כההיא דאחרים שהביא רבי זירא לעיל לזה קמ"ל האי דלעיל דידו של אדם חשובה לו. ופשוט:
אכן התוספות לא ביררו טעם זה דסבירא להו דמדנקט רבי יוחנן בלישניה לתוך ידו ודאי דלא מטעם דלא בעינן מקום ארבע הוא. דאי לא תימא הכי מאי איריא ידו לזה בחרו להם טעמא אחרינא דהוה אמינא לענין הנחה חשובה ולא לענין עקירה. וק"ל: שם בא"ד דוקא לענין הנחה חשובה וכו' עד סוף דיבור. הקשה בעל קיקיון דיונה דהכי נמי אמרינן דהני מילי דחשובה כארבע על ארבע אע"ג דלא אחשיבה לגבי הנחה ולא לגבי עקירה. ותירץ הוא ז"ל דלגבי עקירה לא משכחת לה דלא איחשביה וזה אינו. והתירוץ הנכון הוא דהני מילי דאמרינן דיש חילוק בין עקירה להנחה דוקא בהיכא דאמרינן דבעינן איחשיבה לידיה אז הוא דיכולין אנו לומר הני מילי דמועיל אי אחשביה לגבי הנחה ולא לגבי עקירה מה שא"כ השתא דאמרינן ידו של אדם חשובה לו מצד עצמה כארבע אמות ודאי דליכא למיטעי דוקא לגבי עקירה. ודוק: