אור ברסלב
חפץ השם שבת › דף ד:

חפץ השם· רבי חיים בן עטר

שבת · דף ד:

דף ד.

גמרא. הא לא קשיא בתר דאיבעיא הדר איפשיטא ליה דסבר רבי עקיבא וכו' ק"ק דקרי לה מאי קרי לה:

והמתרץ נמי דמשמע מדבריו דבדרך דחייה קאמר בתר דבעי וכו' והלא תלמוד ערוך לקמן בהזורק גבי בעיא דרבא אמר רב יוסף וכו' הא מילתא פשטה רב המנונא מדתניא ברה"ר עצמה דמשמע בקלוטה פליגי:

וי"ל כיון דאיכא התם לקמן סברא אחרת דקאמרה מחייב רבי עקיבא אפילו למעלה מעשרה ורשות הרבים עצמה דקאמר להודיעך כוחן דרבנן אפשר אע"ג דפשטה נהליה רב יוסף מדתניא רה"ר עצמה כיון דאיכא לדחות להודיעך כוחן דרבנ נימא דלא קיבלה רבה. והכי קאמר הש"ס הכא למימרא דפשיטא ליה לרבה וכו' והא מיבעיא לי והאותו פשיטות דלקמן יכול הדוחה לדחות להודיעך כוחן דרבנן. וסיים הש"ס למילתיה ואמר הא לא קשיא דאמרינן בתר דאיבעיא וכו' אבל הקושיא היא ודילמא הנחה הוא דלא בעי וכו':

אי נמי יש לומר דהש"ס דחה בתר דאיבעיא הדר פשטה. ופשוט:

שם גמרא. ודילמא הנחה וכו' ק"ק מאי שנא עקירה מהנחה. וי"ל דאין הכי נמי אילו לא הוזכרה עקירה בדברי רבי עקיבא אלא הנחה אפשר דהיינו אומרים לא שנא מה שא"כ השתא דקתני תרוייהו ולא קא מחייב אלא חדא משמע דלגבי עקירה בעינן מקום ד' על ד' וטעמא דנקט לה בלשון ודילמא כיון דיכול לדחות דרבי עקיבא לא מחייב אתולדה במקום אב לזה קאמר ודילמא. מאן לימא לך דרבי עקיבא לא מחייב אתולדה במקום אב. ולזה כיון רש"י ז"ל בפירושו. ומה שהקשו עליו התוספות ע"ה במקומו אישבנו בס"ד: שם רש"י ד"ה זרק מתחלת וכו' טעמו דמדקאמר זרק סתם ולא קאמר מאיזה מקום זרק מרה"י לרה"ר או איפכא משמע דהחיוב הוא בזריקה לחודה בלא הוצאה מרשות לרשות והיינו ארבע אמות ברה"ר. ועוד דהוי דומיא דמתניתין דאפילו ברה"י לא בעינן מקום ד'. ובמה שאבאר לקמן בס"ד יתבאר ביתר שאת. ופשוט:

שם רש"י ד"ה שדי נופו וכו' משמע מדבריו דכוונת הש"ס למימר אליבא דכולי עלמא בעינן מקום ד' אפילו ברה"י וטעמו דאי לא תימא הכי דברשות היחיד לא בעינן ד' אימא דרב יוסף דאמר ר' היא היינו אפילו אחרי דברי אביי וקסבר בדברי ר' כיון דברה"י לא בעינן ד' הוא הדין רה"ר ורה"י שאינו מקורה:

ורה"ר שוים הם דמהני בהו זיז. ולא אוקמה רב יוסף אפילו אליבא דרבנן משום דיכול הדוחה לדחות דפליגי עליה רבנן אפילו אי הוה בעיקרו ד'. ולזה הוה ליה להש"ס לדחות ודילמא ברה"י הוא דלא קא בעי ר' ד' אבל ברה"ר בעי מקום ד'. לזה פירש רש"י ז"ל דכונת הש"ס דאפילו ברה"י בעינן מקום ד' ואם תאמר הוה ליה לרש"י ז"ל לפרש הכי דרבי סבר שדינן וכו' ליקרא רה"י ורבנן סברי וכו' והדבר שקול שיכול אני לומר דגם ברה"י בעינן ד' ואי מכאן ראיה לרבי היא דקאמר רב יוסף. וי"ל דס" לרש"י ז"ל דאין סברא לומר דשדינן נופו בתר עיקרו ליקרא רה"י. ואם הכניס לתוכה מרה"ר חייב דעיקר החיוב בהכנסה והוצאה ממש וליכא למימר זה אלא לגירסת דכולי עלמא לא פליגי וכו' דמוכרח לומר הכי. משא"כ לגרסתינו ועוד דאי לא תימא הכי הוי משתמע מהש"ס דלא דחי דברי רב יוסף כל עיקר. ועדיין יוצדק דבריו. ואין בדחיית הש"ס סתירה לדברי רב יוסף כהא דלקמן דקאמר הא אמר עלה רב ושמואל דבזה הוי ממש סתירה לדברי רב יוסף. לזה פירש רש"י ז"ל שדינן נופו וכו' והוי כמונח על גבי מקום ד' דכוונת הש"ס לומר דסבר ר' דבעינן מקום ד' אפילו ברה"י הפך דברי רב יוסף ממש והיינו דרך הש"ס לקמן דאפי' ברה"י בעינן ארבע וכולי עלמא כרב חסדא. והיינו ללישנא קמא דדייק גבן. וק"ל:

שם תוספות ד"ה ודילמא וכו' פירש רש"י וכו' וקשה ודילמא וכו' עד מנא לן דלא מחייב שתים. ונראה לעד"ן דאין בזה שום קושיא לפירש"י דמה דקא אמרי דילמא משום דלא מחייב רבי עקיבא תולדה במקום אב. היא היא כוונת הש"ס דקאמר ודילמא כיון דאיכא לדחות דטעמא דרבי עקיבא משום דלא מחייב אתולדה במקום אב דאי לאו הכי הוה ליה להש"ס להקשות תינח הנחה אבל עקירה לא דלא מחייב תרתי רבי עקיבא. ומדקאמר לה בלשון ודילמא משמע דיכול לדחות והיינו דחיית דלא מחייב תולדה במקום אב. ואין לומר דבאומרו לא מחייב תולדה במקום אב תו לא מצי הש"ס לדחות ודילמא. דהא לקמן כדבעא רב יוסף למימר אנן אדרבי יהודה מתנינן לה הוצרך להביא כמה ראיות לברר דרבי יהודה מחייב תולדה במקום אב דמסברא לא מצי למימר לה הכי נמי הכא מסברא לא מצי למימר דרבי עקיבא לא מחייב אתולדה במקום אב לזה קאמר הש"ס ודילמא סובר רבי עקיבא דבעקירה בעינן מקום ד'. ומה שהוקשו מלקמן דקאמר מחייב סתם והוא תרתי לא קשה מידי. דמשם ראייה דהוצרך שמואל לומר מחייב היה רבי ששמע מפיו שחייב תרתי אע"ג דמחייב דקאמר סתם לא משתמע מינה אלא חדא הוא שמע מרבי דמחייב תרתי דאי לאו הכי אי אפשר לפרש במחייב אלא חדא מן הסתם. ופשוט:

שם בא"ד ונראה לפרש וכו' עד סוף דיבור. תימא הא דקאמרו התוספות דפריך הא עקירה בעי דילפינן ממשכן לפי מה שכתבו לקמן דסבר רב יוסף דכיון דאיכא זיז לא שנא אי אמרינן דקושיית הש"ס היא דעקירה בעינן מקום ארבע מתיבתן. אי נמי מקרא דאל יוציא דבעינן מקום ארבע. וכמו שפי' לעיל מקומו של חפץ ארבע מה חידש רב יוסף בזה קושיית הש"ס עדיין במקומה מונחת. דקושיית הש"ס היא דבעינן ארבע בעקירה והזיז לא הוה מקום ארבע על ד' וצ"ע וכל מה שיש לישב כאן הוא דוחק: שם תוספות ד"ה אלא אמר רב יוסף. קשה לרשב"א וכו' הקשה בעל קיקיון דיונה אימא אחר מסקנת הש"ס דבעינן ארבע על ארבע וידו של אדם חשובה וכו' והעלה הדבר בצ"ע. ואני אומר דאדרבא אילו תירץ ר"ת הכי דמסקנת רבה ורב יוסף דלקמן בפרק בתרא דעירובין הפך דבריהם דהכא היה משמע דאי איפשר להתיישב בענין אחר אם לא שנאמר שחזרו מדבריהם ואז אדרבא היינו מקשים לר"ת מי הכריחו לר"ת לזה הוה ליה ליישב כמו שיישב השתא אחר האמת. ויבואו דבריהם דהכא מכוונים עם דבריהם דעירובין. לזה תירץ ר"ת הכי לרבותא דאע"ג דסברי מחשבתו משוייא ליה מקום לא מהני להוא מידי לישובא דמתניתין והוצרכו להעמיד המשנה כתנאי. ודברי בעל הקיקיון מעיקרא לא נהירי לי. וק"ל:

שם תוספות ד"ה זרק ונח על גבי זיז וכו'. עד פריך שפיר לפי זה משמע דאחר האמת רבי הוא דקאמר רב יוסף היינו ברייתא דמרה"ר לרה"ר ורשות היחיד באמצע. וקשה לפי זה מה היה סובר רב יוסף במשנה דזרק ונח על גבי זיז כל שהוא דממשע דרבי בעי זיז. ומברייתא דמרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע משמע דסבר רבי קלוטה כמי שהונחה דמיא ולא בעינן זיז. ואי סובר רב יוסף במשנה כדאביי באילן העומד וכו' קשה בין לפי' רש"י ז"ל דאפילו ברה"י בעינן מקום ד' אליבא דכ"ע. בין לפי' התוספות דדוקא ברה"י לא בעינן ד' אבל ברה"ר בעינן מקום ד' על ד' הן אמת דמהברייתא דמרה"ר לרה"ר ורשות היחיד באמצע לא קשיא דהתם נמי ברה"י הוא דלא בעי מקום ד' כדדייק ורה"י באמצע. אבל קשה תינח ברשות היחיד לא בעינן ד' אבל ברה"ר בין לפי' רש"י ז"ל בין לפי' התוספות אליבא דכ"ע בעינן מקום ד' על ד'. ורב יוסף דקרי לה מאי קרי לה. והש"ס פריך שפיר אלא דאפילו ברה"י סתם לא מתוקמא אלא במקורה אלא רב יוסף מאי קארי לה דבשלמא קושיית הש"ס דרב ושמואל דאמרו לא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה. אמרינן דרב יוסף לא סבר להא דרב ושמואל אע"ג דרבי הוא. אי נמי לא שמיע ליה הא דרב ושמואל וכד שמיע ליה הדר ביה מרבי היא. אלא קושייתינו הראשונה במקומה עומדת מעיקרא מאי קסבר רב יוסף. וי"ל דאמרינן דסבר רב יוסף כפי' רשב"א שהביא התוספות לקמן דרב חסדא דקאמר לא בעינן מקום ד' על ד' אפילו ברה"ר וכולי עלמא כרב חסדא. ואיידי דנקט רב חסדא רשות היחיד דבהכרח לאשמועינן עולה עד לרקיע נקט נמי הש"ס בסברת רבי ורבנן רשות היחיד ולעולם לא בעינן ד' בין ברה"י בין ברשות הרבים. וטעמא דנקט בברייתא מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע רבותא רבנן דאפי' ברה"י דעולה עד לרקיע לא אמרינן קלוטה. ועוד י"ל דלא סבר לה רב יוסף כאביי במשנה דזיז ומאי קשה לן ברייתא דלא בעיא זיז עם משנה דבעיא זיזי. לעולם דאפילו בלא זיז מחייב רבי דסבר קלוטה כמי שהונחה והא דנקט במשנה זיז להודיעך כוחן דרבנן דאפילו איכא זיז לא מהני ובעינן מקום ד' על ד'. וק"ל:

שם בא"ד אבל קשה וכו' עד י"ל וכו'. לפי מה שפירשתי לסברת רש"י ז"ל דקושיית הש"ס אדרבא היא מדלא קא מחייב תרתי ולא אשכחן דר' עקיבא לא מחייב אתולדה במקום אב לא קשה ולא מידי דקושטא הוא דסבר רב יוסף כפי האמת דרבי לא מחייב אתולדה במקום אב כדאיתא במסקנא דלקמן דרב יוסף הוא דאמר לא מחייב רבי וכו' ובזה שפיר אמרינן דרבי הוא דקאמר רב יוסף היינו ברייתא דמרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע אף בלא דברי רב יהודה ולא תיקשי ליה תינח הנחה כיון דלא מחייב ר' אתולדה במקום אב. והש"ס שהביא מימרא דרב יהודה נראה כיון שנתגלה לנו מדברי רבי עקיבא שיש הפרש בין עקירה להנחה הוצרך הש"ס לשלול אותה בדברי רב יהודה. ולרב יוסף לא סבירא ליה זה. ולעולם רב יוסף לא מכח דברי רב יהודה קאמר לה למילתיה. ופשוט:

שם בא"ד וי"ל דסבר רב יוסף דדוקא אקלוטה דרבי עקיבא וכו' לפי זה רבי היא דקאמר רב יוסף היינו מתני' בזרק ונח ע"ג זיז. והשתא אמרינן דסבר כברייתא דזרק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע דלא בעינן אפילו כל שהוא כרב ושמואל דאמרו תרווייהו הכא ברה"י מקורה דאמרינן ביתא וכו' אבל ברה"ר אי נמי ברה"י שאינו מקורה על כל פנים בעינן זיז כל שהוא והיינו מתניתין דהצריכה ידו של עני ושל בעל הבית ולפי זה הא דנקט במתני' זיז לעיכובא היא לסברת רבי. ופשוט:

שם בא"ד אבל ארבי דבעי וכו'. עד כמו בהנחה. קשה קצת השתא לסברת רבי דאפילו בהנחה בעי זיז כל שהוא. אמרינן בעקירה נמי סגי בזיז כל שהוא לסברת רבי עקיבא דלא בעי מידי בהנחה אינו מן הדין דבעקירה סגי בזיז כל שהוא. והיינו מתני' דקתני לתוך ידו. ואין לומר דאין הכי נמי אלא דרבה סבר קלוטה כמי שהונחה בין לגבי עקירה בין לגבי הנחה. ומתני' דקתני ידו הוא הדין אם יצא החפץ מיד המכניס או מיד המוציא בעודו באויר חייב. אלא לאפוקי בעודו ביד המכניס או ביד המוציא דלא מחייב מטעם קלוטה דלפי זה למה דחה הש"ס דברי רבה לימא דמתניתין דקתני ידו לעיכובא בחיובא לגבי עקירה דבעי כל שהוא ומהאי טעמא נמי הוא דלא קתני רבי עקיבא מחייב תרתי כיון דלגבי עקירה בעי כל שהוא:

אכן י"ל לסברת רבי דקא בעי זיז אלמא דמחשיב ליה וכיון דמחשיב ליה סגי נמי בעקירה מה שאין כן לסברת רבי עקיבא לא אשכחן דמחשיב ליה לכל שהוא. ובזה מקשה הש"ס לדברי רבה תינח מה שא"כ לדברי רב יוסף. אכן מה שהקשיתי לעיל כיון דעיקר קושיית הש"ס לסברת רבה היא מקרא דאל יצא איש ממקומו. אי נמי מתיבתן דמסתמא הוו ד' על ד' מאי קא מתרץ רב יוסף הלא אין בזיז ארבע על ארבע: ונ"ל בדוחק כיון דמחשיב ליה רבי לזיז. אמרינן דמקומו של חפץ הוי כל שהוא וחשוב כארבע על ארבע. וזה דוחק. ואין להאריך. גם מה שכתבו התוספות. ומיהו לתלמודא בסמוך וכו' כמעט נראה לפי דבריהם דרב יוסף לא ישיב מידי לקושיית הש"ס. דקושיית הש"ס היא תינח הנחה וכו' דמדין הנחה לא שמעינן עקירה ולפי רב יוסף מדין הנחה שמעינן עקירה ודילמא לא קא חשיב רבי זיז אלא לגבי הנחה ולא לגבי עקירה:

ונ"ל באופן אחר דטעמא דרב יוסף דלא מוקי מתניתין כרבה דסבר דלסברת מאן דאמר קלוטה כמי שהונחה כשמכניס העני את ידו לפנים. או כשמוציא בע"ה את ידו לחוץ מחייב אף שלא הונחה כיון שקלוטה באויר ומתניתין קתני פטור דמשמע דלא סברא כמאן דאמר קלוטה וכו' ובעי הנחה ע"ג משהו. לזה הוצרך לאוקומה כרבי דבעי זיז כל שהוא ולא סבר קלוטה כמי שהונחה אלא במקורה. ומה שכתבו התוספות לעיל בד"ה אבל למטה מעשרה וכו' היינו לסברת רבה ולרב יוסף לא סבירא ליה וזה דוחק קצת. דאמרינן טעמיה דרב יוסף דלא קאמר כרבה לאו מכח קושיית הש"ס. וכל זה לדבריהם ז"ל אבל לפירוש רש"י ז"ל לא קשה ולא מידי בין אי בעית למימר דרבי היא דקאמר ר"י ההיא בזיז. בין אי בעית למימר ההיא דמרשות הרבים וכו' לא קשה מידי כמו שפירשתי לעיל. וק"ל:

שם בא"ד ולרבינו תם דגריס וכו' עד אלה הדברים. דבריהם ז"ל דחוקים בעיני. חדא דאמרינן דרב יוסף לא ידע ברייתא דדברי' הדברי' והוא הוא סיני: דאי הוה ידע לה לא היה מסכים לדברי רב יהודה אמר שמואל דמחייב היה רבי שתים וממילא הדרא קושיא לדוכתין תינח הנחה וכו' ומה גם לגירסת רבינו תם הוא עצמו יתיב וקא קשיא ליה מינה. ואף לגירסת הש"ס מדקאמר אתון וכו' משמע דידע לה ודוחק לומר שאח"כ נתחדשה לו ועוד לפי זה דברי רב יוסף אחר האמת הם דחויים מברייתא. דדברים הדברים. ועוד אדרבא הו"ל להש"ס להקשות מברייתא דדברים הדברים. ולסתור דברי רב יוסף מלדחות מרב ושמואל דאמרי תרוייהו וכו' דיכולין אנו לומר לא סבר כוותייהו. מה שא"כ ברייתא דדברים הדברים דליכא לתרוצי מידי. ודבריו דחויים. וק"ל. עיין בדיבור הסמוך לזה:

שם בא"ד ולגירסת רבינו תם נראה עד סוף דיבור השתא לפי מה שתירצו התוספות קושיית רב יוסף לגירסתיה משמע דיכולין אנו לומר דפליג רב יוסף אדשמואל דאמר מחייב היה וכו' וקשה יותר היה לו להש"ס לדחות דברי רב יוסף בעדיפות יותר בדרך קושיא דדברים הדברים דלא מחייב רבי אלא חדא מה שא"כ השתא דדחי ליה מרב ושמואל דלרב יוסף אינה דחוייה ולא חשיב לה כי היכי דפליג אדשמואל דמחייב היה. בשלמא לפירוש רש"י דהא דמקשה הש"ס לסברת רבה הוא מדקתני רבי עקיבא במילתיה תרתי הכנסה והוצאה ולא קא מחייב אלא חדא תינח דלא מצי להקשות מברייתא דדברים הדברים דקושיית הש"ס מדלא מחייב תרתי ליתא כיון דטעמו משום דלא מחייב אתולדה במקום אב מדברים הדברים ולא שנא עקירה ולא שנא הנחה. ומה שפירשתי נמי לעיל שסובר הש"ס כיון שנתגלה לנו מדברי רבי עקיבא שיש הפרש בין עקירה להנחה דלפי זה אף אי אמרת דרבי לא מחייב אתולדה במקום אב עדיין יקשה הש"ס תינח הנחה וכו' מנא לך דטעמו הוא משום דלא מחייב וכו' לא קשה דיותר היא אלימא דחיית רב ושמואל משידחה כיון שנתגלה לנו מדברי רבי עקיבא דהנחה גרועה הכי נמי נימא לסברת רבי וכו' ולרב יוסף לדידיה בין הכי ובין הכי לא קשה ולא מידי משא"כ לדבריהם ז"ל אילו היה מקשה הש"ס מברייתא דדברים הדברים היו דברי רב יוסף דחוים מעיקרם מה שא"כ השתא דלדידיה לא קשה ולא מידי אלא דחוייה בעלמא דלא סבר לה. ויש ליישב בדוחק קצת. ודוק:

שם תוספות ד"ה באילן העומד ברה"י וכו'. הכא בשמעתין וכו' עד ורבנן סברי לא אמרינן שדו נופו כל זה לדידהו דגרסי לקמן כולי עלמא כרב חסדא בין לסברת רבי בין לסברת רבנן ברה"י לא בעינן ד' ולפי זה אתייא מסקנת סוגיא דהכא הפך סוגיא דלקמן. דמהכא משמע לפי דחיית הש"ס ואחר המסקנא דעל כל פנים בעינן מקום ארבע בין ברה"י בין ברה"ר ולקמן מדמהדר הש"ס להעמיד דברי רב חסדא אליבא דכולי עלמא משמע דסובר הש"ס דברה"ר לא בעינן מקום ארבע וזה הפך סוגיא דהכא. והוא דוחק. מה שא"כ לפירוש רש"י ז"ל אתיא סוגיא דהכא כההיא דלקמן דאפי' ברה"י בעינן מקום ארבע בין להכא בין התם והדברים מכוונים. והעיקר אצלי כפירוש רש"י ז"ל וכ"ע דלא כרב חסדא ולקמן יתבאר בהכרחות ברורות ותו לא מידי. ודוק: שם בא"ד ומשני דברה"י כולי עלמא לא פליגי כדרב חסדא וכו' דרב חסדא וכו' וחשיב מקום ארבע ורבנן סברי וכו'. עכ"ל:

קשה מהיכא מצו למימר הכי אף אי אמרת דכוונת דבריהם מר סבר שדינן וכו' ליקרא רה"י. ומר סבר לא שדינן. אימא עכ"פ בעינן מקום ארבע. ועוד לקמן דף ח' כתבו הם עצמם בד"ה אמר אביי וז"ל דלפי שינוייא דאביי משמע דלא שייכא פלוגתייהו בדרב חסדא וכו' עכ"ל. משמע דעדיין אני יכול לומר אחר דברי אביי הפך דברי רב חסדא ומהכא משמע דכ"ע כרב חסדא:

והנל"ד דהא דקא אמרו התוספות הכא דכולי עלמא לא בעינן מקום ארבע וכשאין בעיקרו ארבע פליגי. לאו בהכרח קא אמרו לה דודאי עדיין יכול אני לומר דכולי עלמא דלא כרב חסדא וביש בעיקרו ארבעה פליגי אלא כוונת הדוחה. דלקמן קא מפרשי שדחה דכ"ע כרב חסדא ולאו כרבי דוקא והדוחה לאו בהכרח קאמר לה. ולזה הוקשו התוספות לקמן כיון דלפי דחייה זו לא שייכא פלוגתייהו בדרב חסדא ואין הכרח לומר דלא בעי מקום ארבע אלא שהדוחה קא דחי איפשר דאתי רב אפי' אליבא דכ"ע. א"כ טפי ניחא לי למימר וכו'. ע"ש. וזה הדרך עצמו שדחה רש"י ז"ל כמו שפירשתי לעיל בד"ה שדי נופו וכו'. ולקמן בס"ד יתבאר במקומו. וק"ל:

שם בא"ד אבל קשה אמאי לא מוקי לה באילן העומד כולו ברה"ר וכו' כל זה אינו אלא לדידהו דגרסי דכ"ע כרב חסדא. ואביי בעי לאוקומי רב חסדא ככ"ע אבל לפירוש רש"י ז"ל דאביי דחי דרב חסדא דלא כמאן מוכרח לאוקומה באילן העומד ברה"י. וכוונתו לומר אפי' ברה"י בעינן מקום ארבע בין לרבי בין לרבנן. ופלוגתייהו בשדי נופו וכו'. ומכאן נמי ראיה למה שפירשתי לעיל דהא דקאמר כ"ע כרב חסדא לאו בהכרח קאמר לה דאי לא תימא הכי מאי קא מקשו התוספות לוקמה כולו ברה"ר דאז לא משתמע דסברי רבי ורבנן דברה"י לא בעינן מקום ארבע ואביי כוונתו לומר דברה"י לא בעינן כר"ח אבל לפי מה שפירשתי דלאו בהכרח קאמר דכולי עלמא כר"ח. אלא בתורת דחייה דיכול לאוקמה דרב חסדא אליבא דכולי עלמא לזה פריך התוספות שפיר לוקמה כולו ברה"ר וברשות היחיד אמרינן בתורת דחייה דכולי עלמא סברי כר"ח. ופשוט:

תוכן העניינים

חפץ השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה