חפץ השם· רבי חיים בן עטר
חולין · דף ה.
ע"א לימא מסייע ליה וכו' ק"ק דקארי ליה מאי קארי לה לא ידע דעל פי הדיבור הוה ידע כדדחי ליה וקרא קא צווח והעורבים צויתי וכו' וי"ל דודאי ידע דעל פי הדיבור הוה. וסבר ומינה ממה דחזינן שהתיר הקב"ה שחיטת אחאב אין לך ראייה כראיית בעל הדבר ב"ה. והדוחה דחהו על פי הדיבור שאני דקשה הוה ליה למימר שאני אליהו דעל פי הדיבור הוה. אלא ודאי דזה היה יודע המסייע ולא חידש לו אלא מלת שאני דאין מכאן ראיה כמו שאפרש כוונתו בס"ד. ופשוט:
גמרא שם על פי הדיבור שאני ק"ק ומינה דשחיטת מומר לע"ז מותרת. ואין לומר דסובר דה' ב"ה התיר לו האסור זה אי איפשר כיון שהיה יכול לכלכלו בהיתר. מבי טבחי דיהושפט. או ממקום אחר. אי נמי בלא בשר היה מספיק. ויאכילנו דבר אחר. וי"ל דע"פ הדיבור כוונתו דהב"ה יודע אי זה בהמה שנשחטה שפיר ולית בה שום איסור ומינה הוו מייתו העורבים. אי נמי על דרך מה שפירשתי לעיל דמאן דסבר הפך רב ענן גם הוא מודה דאיכא מאן דהוי הכי דיצרא דע"ז. הוא דתקיף ליה אלא אנן לא סמכינן על זה מטעם שכתבתי לעיל דלא ידעינן ביה ודאי. מה שא"כ על פי הדיבור דהקב"ה בוחן לבות וכליות וידע דזה יצרא דע"ז היא דתקיף ליה. וקשה כיון שהקב"ה היתר לו הוה ליה להקב"ה לברר טעמו דלא אתי למיטעי לאכול משחיטת מומר לע"ז וליתי מיניה ראייה. וי"ל דהשם ב"ה יודע מיעט זה מדקאמר צויתי לכלכלך שם דלא הוה ליה למימר אלא צויתי לכלכלך ומלת שם מיותר. אי נמי רצה לומר שם דקאי על צויתי שם כהא דלקמן דקאמר צויתי שם אשה אלמנה וכו' אלא ודאי שכוונתו לומר לכלכלך שם שלא התרתי לך כלכול זה אלא שם:
ונראה לי שזה ג"כ מדוקדק רש"י שפירש שהשם ב"ה היתרו לפי שעה דכתיב ואת העורבים צויתי לכלכלך שם כצ"ל. דמי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש לפי שעה. ועוד מאי קא משמע לן בפסוק ואת העורבים וכו' ז"ל קרי ביה רב וכי מאן דידע הא גברא רבה. אלא ודאי דרש"י ז"ל כיון למה שפירשתי דהוה ליה למימר לה' למיחש דילמא אתו למיטעי דסתם מומר מותר לאכול משחיטתו ומאן לימא לן דהכא טעמו דזה יצא מן הכלל בידיעת השם ב"ה לזה פירש רש"י ז"ל לפי שעה. והוקשה לו מנין לך זה דלפי שעה הוא שהתיר לזה הביא קרא ואת העורבים וכו' לכלכל שם כמו שפירשתי לעיל שם דוקא וק"ל:
גמרא שם מבי טבחי דאחאב. ק"ק דמדברי רד"ק ז"ל משמע דאיכא מאן דפליג אדברי רב יהודה דמבי טבחי דיהושפט הוו מייתו ומדקא מייתי סייעתא מהכא משמע דדברי רב יהודה מוסכמים. דאי לא תימא הכי מאי סייעתא מהכא כיון דאיכא מאן דפליג עליה. ולזה י"ל דהאי לימא מסייע ליה דקאמר הכא אינה כשאר לימא מסייע ליה דקאמר הש"ס דהוי הלכתא אלא כוונתו לומר אם סברת רב מסכמת לדברי רב ענן ואיכא מאן דסובר כותיה אף דאיכא בר פלוגתיה. אכן קשה לי מאי טעמיה דרב דקאמר מבי טבחי דאחאב כיון דאיכא מבי טבחי דיהושפט ושפיר קאמר הלא. וי"ל דטעמו דאחאב היה קרוב ע"ד והיתה קרוב אלי וכלכלתי וכו' מה שא"כ יהושפט שהיה רחוק בערי יהודה ולא רצה הקב"ה להטריח לעורבים בכדי משום צער בעלי חיים. אי נמי כדי שיהיה אליהו אוכל ערב ובוקר בשר יותר טוב שנשחט בו ביום דאי הוו מייתי מבי טבחי דיהושפט לא הוו ספיקי להביא בכל יום ממה דהוו שחטי ויאכלנו בו ביום כי רחוק הדרך. והחבירים נתנו טעם הוא עשה והוא ישא ע"ד כי פועל אדם וכו':
גמרא שם מאי עורבים וכו' ק"ק מאי קא בעי מאי עורבים מה לי עורבים ממש או גברי ומה מקום לשאלה זאת. וי"ל דעיקר הדחייה דדחה על פי הדיבור שאני אינה צודקת אלא אי אמרינן עורבים ממש דאמרינן שהשם ב"ה הדריכם בדרך ישרה להביא לו דבר המותר. אי נמי כיון שאמר לו השם ב"ה לאליהו והעורבים צויתי שם וכו' יאמר אליהו זכור לטוב על מי סומך ה' ב"ה לומר לי והעורבים צויתי וכו' אם לא ודאי שכל מה שיביאו לי היתר ולא ידריכם השם ב"ה אלא להביא לי דבר היתר אבל אי אמרינן גברי לא מצי למימר על פי הדיבור. דאמרינן אליהו היאך אכל. ואימא הא דאמר לו השם ב"ה וב"ש והעורבים צויתי וכו' לאו למימרא שהתיר לו כל מה שיביאו לו אלא קאמר ליה שיכלכלוהו וישרתוהו וכל אשר יאמר אליהם יעשוהו ולא יאכל ודאי אלא דבר היתר על דרך הנה צויתי שם אשה אלמנה וכו' לזה כיון שדחה על פי הדיבור שאני דמשמע בהכרח לומר עורבים ממש לזה שקיל וטרי בש"ס למידע טעמא ובעי מאי עורבים וכו'. ונראה דזה היה סובר מאן דבעי לאתויי סייעתא לרב ענן דעורבים תרי גברי וכו' וכשדחה על פי הדיבור הבין כוונתו דממילא עורבים ממש. אי נמי מעיקרא הוה מסתפק אי הוו עורבים ממש או גברי וחידש לו על פי הדיבור וממילא וכו'. וק"ל:
גמרא שם ודילמא וכו' ק"ק הוה ליה למימר ודילמא סוחרים כדכתיב ביחזקאל עורבי מעורבך ונקרא הסוחר עורב לפי שמערב וכו' כמו שפירש השרש ואם כן הוה מצי לאותוביה ודילמא סוחרים כנזכר ואז לא מצי לדחות מה דדחי. ונראה לי כיון דנחת השם ב"ה לגלות לאליהו ז"ל מי ומי ההולכים לכלכלו בשלמא אי אמרינן תרי גברי דהוו שמייהו עורבים אין לך גילוי גדול מזה. אי נמי אי אמרינן מצור עורב קאמר ליה אנשי מקום פ' צויתי לכלכלך. אלא אי אמרינן עורבים סוחרים בכולי עלמא איכא סוחרים. ועוד בכל העולם סוחרים חנוני שולחני תגר ואיזה סוחר בסוחרים. ואם כן מאי קא מודיע לו השם ב"ה באומרו ואת העורבים כמו שמצינו אחר זה כשיבש הירדן. ושלחו למקום אחר אמר לו במקום פלוני ושם אשה אלמנה סימן בתוך סימן. אבל דוחק קצת לפירוש השרש שפיר' דעורבים דהכא פירושו סוחרים על דרך עורבי מעורבך. וק"ל:
גמרא שם לימא מסייע ליה הכל שוחטין וכו' עד אפי' מומר. ק"ק בשלמא אי מוקמינן לה כרב ענן שפיר דדמו אהדדי ערל ומומר דערל שוחט לכתחילה דמומר לעבירה אחת אינו מומר לכל התורה וכישראל גמור הוא לגבי עבירות אחרים. ומומר נמי דמוקי לה במומר לע"ז סבר גם כן דגם מומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה ושחיט שפיר. וא"כ דמו אהדדי דלא בעי למיבדק להו סכין. אלא לרבא דמוקי מומר לאותו דבר והא לא דמי לערל דמומר לאותו דבר בעי למיבדק ליה סכין. וטעמו כמו שפי' לעיל וערל דהוי מומר לעבירה אחרת לא בעי למיבדק ליה סכין. וי"ל דגם בערל דהיינו מומר לעבירה אחרת בעי בדיקת סכין. והא דנקט רבא מומר לאותו דבר רבותא קמל"ן דאע"ג דשוי מומר לאותו דבר לא שביק התירא ואכיל איסורא וכן כתב הרמב"ם ז"ל דעבריין על א' מהעבירות בעי למיבדק ליה סכין. ונראה לי דטעמו כמו שפי' ועוד דתנא ליה תנא לערל בין כותי ומומר. בין אי שדית ליה ארישא בין אי שדית ליה אסיפא כותי ומומר תרוייהו על ידי תיקון בדיקת סכין למומר וטעימת כזית בשר לכותי. ולסברת הרא"ש דסבר דמומר לעבירה אחרת לא בעי בדיקת סכין הא דתני ערל לאו לגופיה אתא דזה ודאי מומר לזה אינו מומר לזה ולא איצטריך תנא לאשמועינן אלא טעמא דתנא לה דשמעינן מינה דמומר דסיפא לאותו דבר הוא דאי לא תנא ערל הות אמינא דמומר דקאמר במומר לעבירה אחרת ומילתא דפשיטא טרח וכתב לה תנא לזה תנא ערל. ולעולם לא איצטריך למימר ולא חש תנא לן למיטעי בזה ונקט לה קודם מומר. משום דרבותא הוא במומר לאותו דבר תנא לערל ואחר כך למומר. דהוי יותר רבותא. וק"ל: גמרא שם דאמר מר וכו' ק"ק הוה ליה לאותוביה לרב ענן מאמר מר. כיון שהכופר בעבודה זרה מודה בכל התורה אמור מעתה ממילא המודה בה כופר בכל התורה לכאורה יש לומר דרב ענן סובר דלעולם אזלינן לכף זכות אי חזינן לישראל דכופר בע"ז אמרינן דודאי מודה בכל התורה כולה. ואי חזינן ליה דמודה בע"ז אמרינן בזה הוא דתקפו יצרו ואוקיה אחזקתיה. אבל קשה לי טובא דהתם בהוריות דריש לה מכי תשגו דחמורה עבודה זרה ככל התורה. ואם כן הוה ליה לאותובי מריב"ל לרב ענן דאם עובד ע"ז הוי מומר לכל התורה כולה מכי תשגו ולא תעשו דכל המודה בע"ז וכו'. ועוד הש"ס למה לא מייתי הכא אלא כל הכופר הוה ליה למימר דאמר מר כל המודה בעבודה זרה כאילו כפר בכל התורה כולה. והיא המפורשת בהוריות. ולזה יש לומר דהש"ס נקט לישנא קלילא דכופר בעבודה זרה ולא מודה בה. אבל קושייתינו הראשונה במקומה עומדת. ונראה לומר דמה שדרשו במסכת הוריות מכי תשגו אינו מבואר דמומר לע"ז מומר לכל התורה אלא דמאן דעובד עבודה זרה מעלה עליו הכתוב כאילו כופר בכל התורה אע"ג דלא הוי כופר ומענישו כעל כל התורה וא"כ אינו מבואר דמומר לכל התורה כולה והיינו שדקדק חמורה וא"כ לא מצי הש"ס לאותובי לרב ענן מהתם. והש"ס דבעי למימר מומר לעבודה זרה מומר לכל התורה דאמר מר וכו' אין כוונתו להביא משם ראייה דמומר לכל התורה הוי. אלא דמוי וסיוע כיון דחמורה היא ונחשב בעיני אלהים למומר לכל התורה. גם לדידן הכי חשבינין ליה. ולא אכלינן משחיטתו וק"ל: גמרא שם וכדרבא וכו' הש"ס זיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קא מדחי לה אבל כדחזינן דאיתותב רב ענן מברייתא דמכם ממילא לא מיתוקמא אלא כרבא לזה הביאה הש"ס הכא לאוקומה כרבא וממילא ליכא מציאות אחר לאוקומה אלא או כרב ענן או כרבא דאי תימא דאיכא לאוקומה במציאות אחר לא הוה ליה להש"ס לאוקומה הכא במה שדחה לעיל. וממילא כד איתותב רב ענן מיתוקמא שפיר כרבא מה שא"כ בלא זה הייתי אומר איפשר דאיכא לאוקומה בענין אחר. ולא אתיא לא כרבא ולא כרב ענן ומה שדחה לעיל כרב ענן אין הכי נמי דהוה מצי לאוקומה בדבר אחר. וכן משמע מדברי הרא"ש וק"ל:
גמרא שם מכם ולא כלכם וכו' ק"ק ואי' מכם מ"ם המקצת. מקצת מכם מביאים ומקבלים מהם דהיינו הצדיקים והמובחרים ומכאן ולהלאה אין מקבלין מהם. וי"ל כיון דאמר קרא אדם כי יקריב וכו' כל אדם במשמע דלא הוה ליה למימר אלא דבר אל בני ישראל כי יקריב מכם קרבן לה' ומדקאמר אדם כי יקריב סתם קאמר כל אדם דהיינו סתם כל ישראל. וכשמיעט מכם לא מיעט אלא היותר פחות ובזה יתיישב מה דקשה ואימא מכם אף מן הפחותים שבכם. ומרבי כל ישראל על דרך ורדפו מכם מן החלשים שבכם הכא נמי מן הפחותים שבכם ומן הבהמה ג"כ להביא וכו' וצריכי אי אמר מכם הוה אמינא אינו מרבי אלא מומר לעבירה אחת להכי איצטריך לתרי מיעוטי. ובמה שפירשתי אתי שפיר דלרבויי לא איצטריך כיון דאמר קרא אדם כי יקריב כל אדם במשמע ומהיכא תיתי דלימעיטו אלא ודאי דמכם מיעט מכם ולא כלכם וקשה השתא דאתית להכי למה איצטריך לריבוייא דמן הבהמה. והרי לא מיעט אלא היותר פחות. וי"ל הן אמת אי לאו מיעוט דמכם הא דקאמר אדם כי יקריב כל אדם במשמע ולא הייתי ממעט אבל אחר שמיעט מכם הייתי מסתפק אם הא דקאמר כי יקריב סתם היינו כל העולם אפילו מומרים ואתא מכם למעט מומרים. אי נמי אמרינן דמיעוטא דמכם גילה לנו לומר דהא דקאמר אדם סתם אינו אלא לומר דכל ישראל מביאים אע"ג שאינם צדיקים. אי נמי רשעים אבל לא מומרים אפילו לעבירה אחת. ובמיעוטא דמכם הורע כח הסתמיות דאדם לזה איצטריך מן הבהמה לומר דלא מיעט במכם אלא היותר פחות אבל במומר לעבירה אחת מקבלין. אי נמי נראה לומר דהייתי אומר דבמומר אין חילוק לכל התורה לדבר אחד כיון שמורד בהקב"ה אין מקבלין ממנו דמה לי זה מה לי זה מה לי מומר לכל התורה מה לי מומר לעבירה אחת סוף סוף שניהם מורדים והוה אמינא דתרווייהו אימעיטו ממכם דשקולין הם קמל"ן מן הבהמה דמומר לעבירה אחת מקבלין. ודוק:
גמרא שם מכם בכם חלקתי וכו'. ק"ק פשיטא כיון דדוקא בהכא אמר קרא מכם ולא כולכם וגבי ריבוי גוים לא מיעט מהיכא ייסק אדעתין לומר דגם בהם חילק דאיצטריך למימר בכם חלקתי. וי"ל דהייתי מסתפק אע"ג דלא מיעט אלא גבי ישראל הייתי אומר במכ"ש גוים השתא בישראל אמרינן דוקא בגוים מבעיא אי נמי הייתי אומר דישראל חמיר טפי לזה בא התנא לומר בכם חלקתי פי' דקרא דייק דבישראל מכם ולא כולכם ולא באומות. כמו שפירש רש"י ז"ל ושם אפרשנו בס"ד. ופשוט:
גמרא שם מן ההמה להביא בני אדם וכו' קשה ואימא לרבות גוים שדומים לבהמה אשר בשר חמורים בשרם ואתי שפיר ריבויים אחר מיעוט דמכם בכם חלקתי וכו'. ולזה י"ל דגוים מאיש איש נפקא וקשה לי לעולם אימא מן הבהמה לרבות גוים וחזר פעם אחרת לומר איש איש מידי דהוה יש' דהזהיר קרא שלא לקבל מומין. הזהיר ג"כ על קבלת מומין מגוי. וכי תימא האיכא קרא דומיד בן נכר לא תקריבו וכו' ההיא בלאו הכי קשיא דכבר הזהיר על המומין בפרשת עולה דכתיב איש איש אשר יקריב קרבנו וכו' תמים יקריבנו וכו' ולמה חזר קרא פעם אחרת לומר ומיד בן נכר. אלא מוכרח לומר דטעמו היא לעבור על הקרבת מומין בלאו ועשה דכוותה גבי ישראל תמים יקריבנו כל אשר בו מום לא תקריבו לעבור על הקרבת מומין בלאו ועשה וזה פשוט. וא"כ הכא נמי ומיד בן נכר לעבור עליו בלאו ועשה. ולעולם מן הבהמה לרבות גוים. ואם תאמר כפי זה מאי קא מקשו התוס' לקמן והכתיב ומעוך וכתות וכו' ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה דמשמע כיון דאיכא קרא דומיד בן נכר תו לא איצטריך איש איש אין כוונתו לומר דלא איצטריך איש איש דזה אמרינן דאיש איש לרבות גוים. ומיד בן נכר להזהיר על המומין בלאו כדאשכחן גבי ישראל דאיצטריך אחר שאמר קרא תמים יקריבנו חזר ואמר ומעוך וכו' לא תקריבו לעבור עליו בלאו אלא כוונת התוספות ז"ל לומר לסברת המקשה דקאמר אבל גוים כלל כלל לא קא מקשה והא קרא הוא ומיד בן נכר לא תקריבו וכו' דוק מינה הא תמימים מקריבים בשלמא דרשת איש איש לא אסיק אדעתיה אי לאו הברייתא אלא דיוקא דקרא דומיד בן נכר מאי איכא למימר וזה פשוט. והנראה לומר דלא מצי למימר מן הבהמה לרבות גוים דאיתא במנחות פלוגתא דרבי יוסי הגלילי ור' עקיבא אי מקבלי שלמים מגוים. דלרבי יוסי הגלילי מקבלין דדריש לכל נדריהם ולכל נדבותם כל הקרב נידר ונידב ולרבי עקיבא לעולם אמר רחמנא ותו לא מידי. ובזה לרבי עקיבא לא הוה מצי למימר מן הבהמה לרבות גוים דאם כן מוכרחים אנו לומר שמקבלין מהם כל הקרבנות דהכא ליכא מיעוט דלעולה. ובהאי פרשה קאמר ואם זבח שלמים קרבנו וכו' לזה לא קתני מן הבהמה לרבות גוים כיון דלא רבינהו קרא אלא גבי עולה ולסברת רבי יוסי הגלילי נוכל לומר דהן אמת אי לא הוה לן למידרש במן בהמה מילתא אחריתי היינו אומרים כמו שפירשתי לעיל. אבל השתא דאיכא למידרש בה אמרינן הכי כיון שהכתוב צריך לרבויינהו בפ' מומין ממילא אמרינן דמקבלין מהם ולמה איצטריך למן הבהמה. אלא ודאי לרבות פושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה. וק"ל:
גמרא שם להביא בני אדם שדומין וכו' ק"ק ואימא מה שמרבי קרא ממן הבהמה הוא עצמו דמרבי מאיש איש דבעי למיהוי קרבניה דמומר לעבירה אחת תמים. ונראה לומר דזה לא איצטריך דלא יצא מכלל ישראל ומהיכא תיתי דמקבלין מפושעי ישראל בעל מום דאיצטריך וכו'. אבל עדיין יש לבעל דין לחלוק דכי היכי דאשכחן דגבי גוים אע"ג דרבינהו קרא דאיש איש לסברתך הוצרך להזהיר ומיד בן נכר הכי נמי גבי מומר לעבירה אחת כיון דאיצטריך קרא לרבוייה. איצטריך נמי לרבוייה בפרשת מומין ומאן לימא לך לחלק ולעולם גוים כלל כלל לא ואיש איש לאתויי מומר לעבירה אתת. אכן בפלוגת' דרב' יוסי הגלילי ורבי עקיבא שכתבתי לעיל אתי שפיר. והוא בין לסברת רבי יוסי הגלילי בין לרבי עקיבא לא מצי למימר איש איש לאתוייה מומר לעבירה אחת. דלר' יוסי הגלילי אייתר ליה לכל נדריהם ולכל נדבותם דדריש לה איהו השתא למאי אתו דלמומר לעבירה אחת לא איצטריך דכבר איתרבי לכל הקרבנות כדאשכחן התם גבי מן הבהמה כמה ואם וכו' ולר' עקיבא דריש האי לעולה דקאמר קרא לעיכובא לגבי מומר לעבירה אחת לא שייך למימר זה דודאי מביאים כל הקרבנות כנזכר אלא ודאי דאיש איש לרבות גוים שמקבלים מהם קרבן. וק"ל:
גמרא שם ולא באומות. ק"ק ואימא אדם ולא גוים כדאיתא התם דקברי גוים אינם מטמאים דכתיב אדם כי ימות וכו' וכתיב ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם וכו' אתם קרויים אדם ולא אומות העולם קרויים אדם. וכן אסיקו התוס' ז"ל התם במסכת ע"ז דאדם ישראל ולא גוים וא"כ אדם דהכא אימא למעוטי גוים. ולכאורה נראה לי דמה שלא דרשו הכי כיון דאיכא ריבוייא דאיש איש דבהכרח לאתויי גוים. וזה אינו חדא למאי דקיימא לן כל היכא דכתיב אדם ישראל ולא גוים. הילך קרא דקאמר אדם ולאו למעוטי גוים דלא הוה ליה למימר אדם ומדקאמר אדם ולא מצינן למידרש ישראל ולא גוים ומכח קרא דאיש איש ממילא נפל הבנין. ועוד לעולם לימא אדם ולא גוים ומה הוקשה לך איש איש דאתי לרבויי דריש ואימא הכי שידוע הוא שיש בגוים תחתיים שניים ושלישים טוב שבהם עליו אמרו קדמאי חסידי א"ה שני לו שאינו מקיים שבע מצות בני נח ורשיעי א"ה מיקרי והשלישי ינתק והוא העובד ע"ז. אע"ג דאיכא חריני והם כומרי עבודה זרה אלו אפי' לא מעטינהו לא צריכי קרא וא"כ הא דקאמר אדם למעוטי גוים דאין מקבלין מהם בין עובדי עבודה זרה בין אינם עובדים עבודה זרה באיזה אופן שיהיה אין מקבלין מהם וממעטינן מהכא כל הגוים וכו' וכד אהדר קרא לרבות איש איש אמרינן דאינו מרבי אלא חסידי א"ה דסלקא דעתך אמינא סוף סוף גוי מקרי קמל"ן. וא"כ כל שאר גוים דלא הוו מחסידי אומות העולם אף על גב שאינם עובדי עבודה זרה ומקיימי קצת משבע מצות בני נח אפילו הכי אין מקבלין מהם והרי לך לפניך ריבוי ומיעוט וכיון שקדם המיעוט מיעט הכל וכשריבה לא ריבא אלא היותר טוב. ונפקא לן מכל זה דאין מקבלין קרבנות מגויים כלל בין עובדין בין אינן עובדין אלא דוקא מחסידי אומות העולם:
ובמה שפירשתי לעיל אתי שפיר לעולם דהן אמת כל היכא דכתיב אדם דוקא ישראל הוא דמקרי אדם והכי נמי הכא אלא דאדם דכתיב הכא לא אתא למיעוטא דגוים לומר ישראל דוקא ולא גוים אלא לכלול כל ישראל שמקבלין מהם כמו שפירשתי לעיל בד"ה מכם ולא כולכ' ומוכרח קרא לומר אדם דאי לא תימא הכי כל מה שהקשינו בדיבור הנזכר לא מצינן לתרוצי מידי ולעולם ישראל דוקא איקרו אדם אבל לא למיעוטא דגוים אתא דהיכי הוה ליה למימר. אי לימא האדם אז בהכרח היינו מרבים אפילו גוים אבל אדם אף על גב דישראל דוקא אמרינן לאו לדיוקא אתא אלא לגופא אתת ואם היה אומר קרא איש כי יקריב מכם הייתי אומר דאיש לשון חשיבות. וזה קצת דוחק. והנכון דהן אמת דכוונת הכתוב לכלול כל ישראל שמקבלין מהן ועדיין הייתי אומר לימא איש כי יקריב ונקט אדם מה אדם הראשון לא הקריב אלא משלו וכו' למעט את הגזול. וכן פירש רש"י ז"ל בחומש. והא והא איתנהו ביתור מלת אדם. אי נמי י"ל דגם הכא דרשינן שפיר אדם ולא גוים והיינו לסברת רבי עקיבא והכי קאמר אדם דהיינו ישראל יקריב כל הקרבנות הסדורים בפרשה ולא גוים דדוקא לעולה אמר רחמנא ולא יותר. וראשון נראה עיקר. וק"ל:
גמרא שם מכאן אמרו וכו' משמע דמקודם זה הוה קשה מאי טעמייהו דאמרו מקבלין מפושעי ישראל וכו' ולא ידעתי מאי הוה קשה ליה כיון דטעמו ונימוקו עמו כדי שיחזרו בתשובה מאי הוה קשה ליה שלא נתקרר דעתו עד שהגיע לזאת הברייתא הן אמת שלדברי התוספות ז"ל שכתבו שנותנים טעם לדבר ממילא יתורץ זה דקאמר מכאן לומר טעמא וכו' כנזכר אבל עדיין קשה דמשמעות מכאן אמרו משמע דמזאת הברייתא מצאו למימר מקבלין כדדייק מכאן אמרו. ומדברי התוספות משמע דההיא דמקבלין כדי שיחזרו וכו' הוא דבר המעמיד לדרשת מן הבהמה. ועוד הא דקאמרי התוספות ז"ל ולא מוקמינן קרא דמן הבהמה במילתא אחריתי. לא ידענא מאי מילתא אחריתי איכא למידרש ואם כן מי הכריחו למימר ומכאן אמרו הוה ליה לשנות כל ברייתא באנפי נפשה ברייתא דמכם לחודה וברייתא דמקבלין לחודה. ואי ברייתא דמקבלין כבר נאמרה לא הוה ליה לחזור ולשנותה הכא למימר מכאן אמרו:
והנלע"ד דבהכרח לומר מכאן אמרו דכל ברייתא באנפי נפשה קשיא הן ההיא דמכם הן ההיא דמקבלין. ההיא דמקבלין באנפי נפשה קשיא הא דקתני כדי שיחזרו בתשובה דאיצטריך למיהב טעמא למקבלין ממה נפשך. אי איכא קרא דממעט להו דלא הא ודאי דלא מועיל טעמא דכדי שיחזרו כיון שאסרום הכתוב. ואי ליכא קרא דממעט להו אף בלאו טעמא דכדי שיחזרו מקבלין ומהיכא תיתי דלא דאיצטריך למיהב טעמא כדי שיחזרו דדייקת מינה הא אי לאו טעמא דברי שיחזרו לאו כל כמיניה למימר מקבלין ולא ידעינן למה כיון דלא מיעטם קרא והילך ראיה למפרע דלא מצינן למעט שום בר ישראל דאיצטריך קרא למעוטי מומר ממכם ואם איתא דמצינן למעוטי פושעי ישראל מכל שכן מומר. אי נמי בפושעי ישראל מסתפקים אי מקבלין אי לאו. מומר דגרע טפי ודאי דאין מקבלין. אלא ודאי דלא ממעטינן שום דבר ישראל אלא אי מעטיה קרא א"כ למה איצטריך תנא למיהב טעמא דכדי שיחזרו אף בלאו האי טעמא שפיר קאמר. וברייתא דידן דמכם קשה דקתני מן הבהמה לרבות דאיתא בגמרא מן הבהמה למעוטי רובע ונרבע וא"כ יקשה ודילמא איצטריך הבהמה למין דידה. ועוד בתורת כהנים דרשינן מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן כל אחת לדרשא למעוטי וכו' ואי לא אמר מן הבהמה הייתי אומר דמה שמיעוט בצאן לא מיעט בבקר וכן מה שמיעט בבקר לא מיעט בצאן. לזה כלל אותם במן הבהמה דכל מיעוטא ומיעוטא קאי אכולהו ואם כן מן הבהמה לאו לרבות אלא כנזכר. באופן שכל ברייתא באנפי נפשה קשיא לזה בא התנא ליישב כל זה ואמר מכאן אמרו וממילא יתורץ הן מאי דקשה לן בההיא דמקבלין דאיצטריך למיהב טעמא כדי שיחזרו מכאן אמרו ובזה אתי שפיר דבשלמא אי הויא איזו ראיה דמקבלין מפושעי ישראל אי נמי לא הויא לן מיעוטא דמכם דמסתפקים בה דגם פושעי ישראל בכלל המיעוט אין הכי נמי דלא איצטריך לטע' כדי שיחזרו אבל השתא דאיכא מיעוטא דמכם דמסתפקים אנו בה דגם פושעי ישראל בכלל המיעוט כמו שפירשתי לעיל בד"ה מכם ולא כולכם איצטריך למיהב טעמא כדי שיחזרו דאי לאו טעמא דכדי שיחזרו הייתי ממעט אותם ממכם דדרשת מן הבהמה לרבות דקאמר השתא אז לא הוה דרשינן לה והוה מוקמינן לה לדרשא אחריתי. כמו שפירשתי אי לאו דכדי שיחזרו. וכיון דאיכא טעמא כדי שיחזרו בתשובה ולא ממעטינן ודאי פושעי ישראל ממכם דאי הוה מוכרח לומר דמכם ממעט פושעי ישראל ודאי דלא הוה מועיל טעמא דכדי שיחזרו. ומן הבהמה לחודה לא מהניא ודחינן לה כנזכר דאיצטריכא למין דידה. אבל השתא דמכם איכא למימר דממעט פושעי ישראל ואיכא למימר דלא ממעט אלא מומר. כיון דאיכא טעמא דכדי שיחזרו אמרינן דמקבלין ואנו נוטין לצד מקבלין ואמרינן דלא מיעט ממכם אלא מומר. ומוקמינן מלת הבהמה לרבו' ובזה אתי שפיר הן ההיא דמקבלין כנזכר הן ברייתא דידן דמכם דלא מצי למימר ליה ואימא הבהמה למין דידה ואין מקבלין מפושעי ישראל כיון דטעמו בצדו כדי שיחזרו בתשובה. ונראה דלזה נמי כוונו התוספות שכתבו ולא מוקמינן ליה במילתא אחריתי:
ואל יקשה בעיניך לפי מה שפירשתי לעיל דהוה אמינא דהבהמה אתת למימר דכל מיעוטא ומיעוטא קאי אכולהו. השתא אמרינן לא איצטריך כיון דאיכא טעמא דמקבלין מפושעי ישראל כדי שיחזרו שפיר מוקמינן מן הבהמה לרבות פושעי ישראל: ואחרי כותבי כל זה נראה ליישב הברייתא בדרך פשטי והוא שהתנא רצה לבאר לן דמן הבהמה דקאמר להביא בני אדם וכו' היינו מומר דהוי פושעי ולא רשיעי בעלמא דלא הוו מומרים והכי קאמר מכאן אמרו לאו כוונתו לחדש דמכאן הוא שאמרו אלא כוונתו הוא לבאר לן דמה שמרבי מן הבהמה מומר הוא דהיינו פושעי ישראל והראייה דהתם שהתירו לקבל ממומר לעבירה אחת כדקתני פושעי ישראל מכאן אמרו פי' מהכא הוא דאמור. ואי תימא דדוקא רשיעי ישראל הוא דמרבי הבהמה דכוונתו דאין מקבלין אלא מרשיעי ישראל ולא ממומר אפילו אי הוי לדבר אחד. קשה התם להכא. אלא ודאי דמה שמרבי מהבהמה הכא היינו מומר לעבירה אחת. וזה גילה לנו והתנא באומרו מכאן אמרו. וזה ג"כ ידוייק מדברי התוספות ז"ל כמו שאבאר בס"ד. ופירושא קמא יותר מפולפל. ותניינא יותר אמיתי. וק"ל:
גמרא שם אמרת מכם ולא כלכם וכו' עד מומר לדבר אחד. טעמו דקא מקשה מסיפא דפושעי ישראל לא מסיפא דידה דמן הבהמה להביא בני אדם וכו' דאילו מהתם הייתי אומר רישא דקתני להוציא הוא המורד בהקב"ה יודע את רבו ומכוין למרוד בו. וסיפא דלהביא אעפ"י שעבר עבירות הוא ממיעוט שכלו נמשל כבהמות ואינו עושה להכעיס אלא מטעם שנמסר ביד יצרו כשור אל טבח יובל ומזה הוא דמקבלין לזה הוקשה מפושעי ישראל דאפילו מפושעי ישראל מקבלין. והיינו דקא דייק רש"י ז"ל פשעים אלו המרדים ודוק. אבל יש לידע מה שייכות יש לדברים אלו הכא דמיחזי דלגבי קושייתו אינו מעלה ואינו מוריד. הן אמת בדרך דחוייא יאמר כדי שלא לימא ליה משבשתא. ומשבשתא אבל כנלע"ד דגם מה שמקשה הש"ס רישא לסיפא יש לו שייכות וענין לכוון קושייתו. ושלל דלא למימר מומר דרישא לכל התורה וע"ז בכלל ומומר דאמצעיתא לכל התורה חוץ מע"ז דהא רב ענן ודאי מודה מיהא דע"ז חמירא. וכיון דאינו מודה בע"ז. אמרה תורה דמקבלין ממנו:
אי נמי במודה לע"ז ואינו מודה לכל התורה כולה מקבלין ממנו אע"ג דהוי מומר לעבודה זרה. והוייא סייעתא דמומר לע"ז לא הוי כמומר לכל התורה. לזה הקשה הש"ס רישא אסיפא ואוקי רישא במומר לכל התורה סתם. וסיפא בפושעי ישראל שאינם מומרים לכל התורה כולה על אמיתת הברייתא ושלל פי' שהייתי אומר. ובמה דקאמר בסיפא אי מומר לכל התורה היינו רישא איכא טעמא נמי דלא מצינן למימר דמומר דרישא לכל התורה וגם לעבודה זרה דהא בסיפא לא קאמר אלא מומר לחוד. וכי תימא דמומר ומנסך קאמר תרתי כי היכי דלא תיקשי רישא לסיפא אם כן היינו רישא. ואם כן ממה נפשך קשיא אף אי דחקת ואמרת דמומר דרישא לכל התורה וע"ז ואמצעיתא לע"ז לא מהני מידי אף אי מוקמת לסיפא מומר ומנסך תרתי קשיא לך הכפל אלא ודאי מומר לנסך וקמל"ן אע"ג דאמרינן מומר לעבירה אחת מקבלין ע"ז אע"ג דהויא עבירה אחת אין מקבלין דהוי כמומר לכל התורה כולה. וכפי זה אייתי שפיר הכא קושיית רישא לסיפא. וק"ל:
גמרא שם אימא סיפא וכו' האי מומר וכו' היינו רישא ק"ק אף בלא קושיית היינו רישא לותביה שפיר מומנסך ובמה שפירשתי לעיל בדיבור הקודם לזה אתי שפיר דבלא זה הוה מצי למימר ליה מומר ומנסך עד דהוו תרתי. אבל למנסך לחודה לא לזה קאמר היינו רישא וממה נפשך הן אי אמרת מומר דקאמר ברישא לכל התורה ודסיפא לכל התורה. וניסוך קשיא רישא לסיפא דמרישא משמע דלא בעינן תרתי. ומסיפא משמע דבעינן תרתי. ואי אמרת דגם ברישא נמי דאית ביה תרתי קשיא לך הכפל דהיינו רישא אלא ודאי מומר לנסך. והרבה יש לי לבאר בענין זה אלא שאין לי פנאי. ואין רצוני להאריך. וק"ל:
גמרא שם היינו רישא וכו' קצת קשה ואימא לעולם מומר לעבודה זרה לא הוי מומר לכל התורה. ומומר דרישא היינו מומר דסיפא. ומאי קשיא לך הכפל לאו דברי תנא דמכם הם אלא דברי תנא דמקבלין סיימא למילתה ואמרה חוץ ממומר. ולפום ריהטא יש לדחות דחדא ברייתא מהני נשנית במקום אחר. והש"ס ידע דהכי היא, ודוחק גדול: והנלע"ד דלא מצי לדחוייה דסיפא דמקבלין היא משום דהאי תנא דמקבלין לא הזכיר כלל מומר לכל התורה ואין דרך התנא לדייק במומר לעבירה אחת דהיינו פושעי ישראל מומר לכל התורה דאין הנדון דומה לראייה דמלשון חוץ משמע באותו המין עצמו דהיינו מומר לעבירה אחת זה מותר חוץ מזה דאף על גב דמומר לעבירה אחת אסיר והיינו חוץ דאי לא תימא הכי הוה ליה למימר אין מקבלין קרבנות ממומר ומנסך אבל מקבלין מפושעי ישראל כדי שיחזרו. א"נ אחר שאמר מקבלין מפושעי ישראל הוה ליה למימר ואין מקבלין ממומר ומנסך. אבל מלת חוץ דקאמר משמע כוונתו לומר אף במומר לעבירה אחת אי הויא עבודה זרה אין מקבלין ודייק מלת חוץ. וכפי זה בהכרח לומר מומר ומנסך. ואין הכי נמי דהש"ס הוה מצי לדייק זה מעיקרא ולותביה אלא כוונת הש"ס לאוכוחי דמומר דאמצעיתא לעבירה אחת ולא עבודה זרה כמו שפירשתי לעיל בד"ה אמרת:
אי נמי יש לומר על דרך מה שפירשתי לעיל בד"ה מכאן אמרו דמה שהביא ברייתא דקתני מכאן אמרו משום דכל ברייתא באנפי נפשה קא קשיא ליה וכפי זה אף אם תימצי לומר דברייתא דמקבלין כך היא שנויה חוץ ממומר לא הוה להו לרבי חייא ורבי אושעיה מסדרי הברייתות לסייומי סיפא דחוץ מן המומר וכו' אף אם תמצא לומר דכך היא שנויה לא הוה ליה התנא לאתויי הכא אלא מה שצריך ליישוב הברייתות כמו שפירשתי והיינו רישא דכדי שיחזרו ולמה הביא סיפא דחוץ דלא שמיע לן מינה מידי דהיינו רישא דברייתא דידן דמכם. ואין לדחות דהכי הוא דרך מסדרי הברייתות אי הוייא ליהו ברייתא לסדר ומצו לסדרה בהדי אחרת מסיימי לכולה דהן אמת אי הויא לן באותו סיום שום חידוש דלא שמיע לן מרישא אף על גב דלא הוה מועיל לן מידי ליישוב ברייתא דידן. אמרינן משום דהוצרך להביא רישא דברייתא סיים לכולה מטעם הנזכר אבל הכא ליה לן שום חידוש בסיפא דמקבלין והן הם דברי רישא דברייתא דמכם ואם כן כל יתר כנטול ולמה להו לרבי חייא ורבי אושעיא לסייומי כולה ברייתא דחוץ מן המומר וכו' אלא ודאי דברי תנא דמכם הם ואם כן היינו רישא ותו לא מידי. ופשוט:
גמרא שם אלא מומר לנסך וכו' מקשי' המשכילים א"כ רישא דקתני מומר לכל התורה אין מקבלין היינו שאינו מומר לנסך דאם הוא מומר לנסך נמי מאי איריא לכל התורה. ואם כן כיון שאינו מודה בעבודה זרה וכופר בה הרי הוא כמודה בכל התורה דאמר מר וכו' ומאי טעמא אין מקבלין מהן. ויש לומר דהני מילי דאמרינן הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה דלא חזינן ביה דעובר על מצות הקב"ה וכיון דחזינן ביה דכופר בע"ז אמרינן דדיינינן ליה כמודה בכל התורה אבל אי חזינן ביה דעובר על כל מצות התורה ודאי דלא מועיל כללא דכל הכופר וכו'. ואם תאמר סוף סוף לותביה להאי כללא דכל הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה כולהו דמברייתא זו משמע דמשכחת לה דכופר בעבודה זרה ואינו מודה בתורה. ובמה שפירשתי לעיל בדברי רב ענן דאף על גב דאמר מומר לעבורה זרה לא הוי כמומר וכו' סובר דמשכחת לה דהוי כמומר לכל התורה לפעמים אלא דלא סמכינן על זה מן הסתם. וגם למאן דאמר מומר לעבודה זרה כמומר וכו' סובר דאיכא מומר לעבודה זרה דלא הוי וכו' אלא אנן הוא דדיינינן ליהו מן הסתם כמומר וכמו שפירשתי לעיל בד"ה על פי הדיבור שאני. הכא נמי אמרינן הא דקאמר כל הכופר וכו' מן הסתם אבל מודה דאיכא ואיכא: אי נמי הני מילי דאמרינן כמודה בכל התורה דוקא אי חזינן ליה דלא מלבד דאינו מנסך אלא כופר בה וקורא עליה כמוהם יהיו עושיהם. אבל אי לא חזינן ביה דמנסך אבל אינו מואס בעובדיה בזה לא קאמ' תנא כמומר לכל התורה כיון שאינו כופר דתנא לא קאמר אלא כופר דוקא שמפרש בשפתיו דשקר היא והיינו דקא דייק תנא כל הכופר ולא קאמ' כל מי שאינו מודה:
וראיתי להפר"ח שכתב בפי' הברייתא הזאת לפי המסקנא דמומר דרישא דמכם היינו מומר לכל התורה ועבודה זרה בכלל. ומומר דאמצעיתא לדבר אחד ומומר דסיפא ביאר לנו תנא דמומר לנסך או לחלל כמומר לכל התורה. ובפי' זה דחה דברי רבינו ירוחם. וראיתי להניף ידי עליו לדבריו לישמועינן תנא מומר לעבודה זרה דאסיר ולא איצטריך לאשמועינן מומר לכל התורה ממה נפשך אי הוה מנסך הרי הוא כמומר לכל התורה. ואם אינו מנסך אף דהוי מומר לכל התורה מקבלין אם כן מומר לכל התורה מאי מהניא. הן אמת דיכול אני ליישב דבריו דטעמו דנקט מומר לכל התורה. דאי לא תנא אלא מומר לנסך הוה אמינא דטעמא דמומר לנסך אין מקבלין. לאו מטעם דמומר לעבודה זרה כמומר לכל התורה דהא עדיין לא ידעינן לה ואז הוה מקשינן לדברי התנא מנא לך הא למעט מומר לעבודה זרה דילמא לא מיעט קרא מכם ולא כולכם אלא היותר חמור ומנא לך למעט מומר לעבירה אחת אף דהויא עבודה זרה. לזה קתני מכם ולא כולכם דהיינו מומר לכל התורה ועבודה זרה בכלל וביאר לנו בסיפא דמומר לנסך אין מקבלין וטעמא משום דהוי כמומר לכל התורה שמיעטו הכתוב ממכם ולא מצד עצמה שהיא עבירה חמורה דאף אי הויא חמורה לא מהני אלא הטעם משום דהוי כמומר לכל התורה:
אבל דברים אלו אין שכלי הולמם דלדבריו מומר לכל התורה בעינן שיהיה מומר לכולהו ואם חסר אחת מהם לא הוי מומר לכל התורה וזה אי איפשר לאומרו. והראיה מברייתא דלקמן דאוקמה רב המנונא במומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו. ולקמן אפרשנו בס"ד. ואני אין רצוני להאריך בדבריו כאן. ובחבורי שאפרש על הש"ע בס"ד אבאר לפי חנינת דעת ה' שיחנני. ודו"ק:
גמרא שם חוץ מן המומר וכו' מקשים התלמידים אימא לעולם מומר לעבודה זרה לא הוי מומר לכל התורה. והכא תרתי קאמר מומר לנסך ולחלל שבת וכו' ויש לומר דקים ליה להש"ס דרב ענן סובר לא שנא אחת ולא שנא תרתי. כיון דטעמו הוא דאמרינן יצרא דעבודה זרה תקיף ליה לא שנא וקמל"ן רב ענן בע"ז דחמירא דלא אמרינן כמומר לכל התורה כולה ואין צריך לומר וכו'. והנה לפניך אחאב דעבד ע"ז ורצח וירש. וה' יכפר. ופשוט:
גמרא תיובתא דרב ענן וכו' לפום ריהטא נראה דרב ענן לא איתותב לדידיה דהוא יתרץ ויימא הכי לעולם מומר לע"ז לא הוי כמומר לכל התורה והכא גזירת מל היא דמאן דעובד עבודה זרה לא יעבוד עבודתו ה' אל קנא דלא הוי האי גברא אזיל לעבודה זרה ושחיט ומנסך ואזיל לבית המקדש ומנסך בהבדיל בין קדש לחול בזה אף על גב דלא הוי מומר לכל התורה אין מקבלין כי ריחק אותו אלקים. וכח המקשה דמקשה לרב ענן הוא כיון דאשכחן שכן מומר לעבודה זרה כמומר לכל התורה לאו כל כמיניה מהימן לעשות חילוק בזה דדוקא לגבי קרבן ולא לכל מילי וזה דוחק. אבל האמת הנ"ל הוא דתיובתא אלימתא הוה ולית יה לרב ענן לדחויי מידי והכי כוונת המקשה בשלמא אי אמרת דהאי תנא סבר דמומר לעבודה זרה הוי מומר לכל התורה בעלמא תינח דקתני הכא במומר לנסך אין מקבלין כיון דמיעט קרא מכם להוציא את המומר לכל התורה. וסבר תנא דמומר לעבודה זרה כמומר לכל התורה שפיר קא ממעט ליה. אלא אי אמרת מומר לעבודה זרה לא הוי מומר לכל התורה. מהיכא מצי התנא להוציא מומר לע"ז כדמשמע מומר לנסך. ואימא לא מיעט הכתוב במכם אלא מומר לכל התורה כולה. אבל לעבודה זרה אע"ג דחמירא לא. ומזה כתבתי לעיל ליישב על הפר"ח. והשתא תו לא מצי רב ענן לתרוצי מידי כיון דליכא אלא חד מיעוטא דמכם מהיכא מצינן למעוטי מומר לעבודה זרה אם לא שנאמר מומר לע"ז כמומר לכל התורה. ובזה הוייא תיובתא דרב ענן תיובתא. ופשוט:
מכאן נסעתי מחיל זה אלא חיל לפרק נגמר הדין כי בחרתי לי מלתא דשוייא לכולי עלמא הא למגמר הא לאגמורי ואם יעזרני ה' להשלים חיבורי על הד' חלקים של הש"ע כיד ה' הטובה עלי לעשות רצונו ית' ואז אשיבה ידי לבאר על הש"ס כל עוד אשר בי רוח חיים:
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם:
סוף הספר