חפץ השם· רבי חיים בן עטר
חולין
דף ב.
שם עילת כל עילין אבאר מס' חולין:
גמרא התם כדקתני טעמא וכו' ותימא דקארי ליה מאי קארי לה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה מתני' דלא עקר התנא להכל ואפילו הכי בהכרח דוקא דיעבד ואין לומר דסובר רב אשי דתנא אקרא סמיך דא"כ הכי הוה ליה לתרוצי. ועוד קשה לקמן דקאמר וכל הכל לאו לכתחילה הוא והלא גם רב אחא לא אסיק אדעתיה זה אלא איכא ואיכא דהכי דייק לישניה וכל הכל לכתחילה. ועוד קשה הלא רב אשי בעצמו קאמר וכל הכל לאו לכתחילה דמשמע איכא ואיכא וא"כ האי הכל דהכא דיעבד ולא תיקשי ליה מתניתין. ויש לומר לעולם סברת רב אשי איכא הכל דיעבד דהיינו שסתם הכל היכא דלא קשה לן מידי אי אוקמינן לה לכתחילה לא מתוקמא אלא לכתחילה אבל היכא דלא איפשר לפרושי לכתחיל' כגון ההיא דממירין וההיא דמעריכי בהכרח שהוא דיעבד דקראי קא צווחי והאי הכל דהכא איכא לספוקי אי לכתחילה אי דיעבד אי מוקמת לה לכתחילה כפשטה קשיא סיפא. ואי מוקמת לה דיעבד מכח הקושיא אכתי תיקשי תרתי דיעבד למה לי. ולזה הקשה רב אשי ואמר הכל לכתחילה ושחיטתן כשירה דיעבד בחר לו לאוקומי הכל דיעבד כיון דסוף סוף תיקשי לן תרתי דיעבד להכי לא מפקינן הכל ממשמעותיה ולהכי לא אקשי ליה קושיית הכפל אי אוקמינן הכל דיעבד משום דלא חש לה רב אשי לפרושה דמילתא דפשיטא היא:
אכן רב אחא לא הבין אלא קושיית הסתי' שאמר בפירוש רב אשי והבין דסבר רב אשי דכל הכל לכתחילה לזה הביא ראיה מההיא דתמורה דאיכא הכל דיעבד הכא נמי מכח קושיית הסתירה דסיפא כולה דיעבד מוקמינן לה ורב אשי לא חשד לרב אחא שלא הבין קושיית הכפל אלא ודאי דידע והכי קאמר ליה מדקא חזינן דלא אקשית אלא קושיית הסתירה משמע שאתה סובר דפשט הכל לכתחילה והא תניא ההיא דממירין וא"כ כיון דאיכא הכל דיעבד מאן לימא לך לפרש האי הכל לכתחילה ותיקשי לך סיפא מלפרש דיעבד ותיקשי לך יתורא אדרבא לישנא דהכל דיעבד הוא. ולזה השיב רב אשי התם כדקתני טעמא וכו' אף כי היה יכול לומר התם שאני דלעולם הכל מן הסתם לכתחילה והתם דגלי קרא ולעולם בהיכא דלא גלי קרא או אין לנו הכרח וכל הכל לכתחילה מכל מקום דברי רב אשי כמסמרות נטועים ומטוניה קאמר ליה דהיינו אף דאיכא קרא ובודאי ליכא למיטעי למימר בדיעבד אפילו הכי הדר תנא למימר לא שאדם רשאי להמי' הרי לך ראיה דסתם הכל לכתחילה ומשום הכי קאמר רב אשי שאני התם כדקתני טעמא ר"ל אף דאיכא התם קרא אפילו הכי כדקתני טעמא דוקא שהתנא בעצמו נחת לפרושי הכל דיעבד כי היכי דלא תיטעי ורב אחא אזיל לשיטתיה דאכתי לא ידע כוונת רב אשי והבין דהכי קאמר ליה לעולם כל הכל לכתחילה ובמקום שהיא דיעבד אף דאיכא קרא צריך תנא לפרושי ולהכי פריך ליה מההיא דערכין דלא עקר תנא להכל ואפילו הכי מוכרחים לפרש דדיעבד היא ואם כן מאן לימא לך דהאי הכל לכתחילה וכדפרי' והאי דלא מתרץ ליה רב אשי לאו דחויא בעלמא בעי למדחייא אלא אדרבא בעי לאותביה על סברתו ולאהדריה מינה שהרי כפי סברת רב אחא בהכרח דכל הכל דיעבד שהרי רב אשי עדיין בסברתו אזיל דהבין רב אחא כוונתו. ובהכרח דלסברת רב אחא כל הכל דיעבד דאילו איכא ואיכא מאי מקשה מההיא דערכין הלא גילה קרא בה אלא בהכרח דסובר דכל הכל דיעבד לזה קא מקשי ליה וכל הכל דיעבד אף כי היה יכול להקשות זה מעיקרא כשהקשה לו מההוא דתמורה דעדיפה מינה פריך ליה מיניה וביה כדפי' והכא קא מקשי ליה מההוא דהכל חייבין כי היכי דאקשי' ליה איהו מההיא דערכין ומכריח משם דכל הכל דיעבד אף דאיכא לדחויי שאני התם דגלי קרא דמשמע לדידיה דלאו דחויי הוא לזה הקשה לו ג"כ רב אשי מההיא דהכל חייבין אף דאיכא לדחוייה ואפי' הכי דחה רב אחא חייבין לא קאמינא כוונתו לומר דכל מקום דקאמר חייבין ודאי דלכתחילה הוא מה שא"כ היכא דליכא לישנא דחייבין איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ורב אשי עדיי בסברתו כנזכר וסבר דהכי קאמר ליה לעולם כל הכל סתמו דיעבד אבל חייבין לא קאמינא לזה הקשה לו מההיא דסומכי' דליכא חייבין ואז כשתירץ לו רב אחא ובירר דבריו שגם הוא סובר דאיכא ואיכא והכא שאני מטעם קושיא דסיפא דסתרא ארישא ולעולם דאי לאו הכי משמעותא דהכל לכתחילה הוא ואז ידע רב אשי דעד השתא לא ידע רב אחא קושיית הכפל ולזה לא מיהד' לתרוצי אלא קושיית הסתירה להכי קאמר ליה אנא שחיטתן כשירה קא קשיא לי כלומר לא כמו שאתה סובר דלא קשיא לי אלא קושית הסתירה דא"כ לא הוה קשה לי ולא מידי דאנא נמי סובר דאיכא הכל דיעבד אי איכא שום הכרח אלא אנא דקא חזית דלא בעית למעבד האי הכל דיעבד משום דסוף סוף אכתי קשי' קושית הכפל ומה אועיל לאפוקי הכל ממשמעותה והשתא דייק לישנא דקאמר אנא שחיטתן כשרה וכו'. ולא קאמר ליה בדרך קושיא והא איכא תרי דיעבד למימר דמעיקרא נמי כך היתה כוונתו ורב אחא לא הבין עד השתא:
בגמרא שם ר"י אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם וכו' קשה למה ליה לאהדורי היתר נודר אפרושי מאיסורא עדיף ושפיר קאמר ליה רבי מאיר שהרי אין שום הנאה לנדור נדר אף באומר הרי זו:
וי"ל שרבי יהודא סובר כשנודר ומקיים הוו ליה תרי מצות כשאומר הרי זה דליכא מכשול שאז מרויח שכר הפרשה ושכר הנתינה וכן פסק הטור שמצוה לנדור ולשלם מיד וכן נראה מדיוק לשון הר"ן במסכת נדרים ע"ש וק"ל:
ברש"י ד"ה הכל שוחטין כל היכא דתניא הכל וכו' והכל שוחטין דמתני' פליגי בה וכו'. לכאורה נראה שדברי רש"י כמיותרים דמו ואין לנו עסק בהם. אכן נראה לי דמה שהוצרך רש"י לפרש זה משום דבתלמוד דידן לא קא בעי הכל לאתויי מאי כדבעי ש"ס דכל היכא דתני הכל ומדחזינן דהכא לא קא בעי ש"ס הכל לאתויי מאי בהכרח לומר דהאי הכל לאו לרבויי אתא והמשנה הזאת אין לה פירוש אלא כפירוש התלמוד ולכל הפירושים קשיא. אם לסברת רב אשי דקא מקשי רישא לסיפא מאי קא מקשה הלא רישא לחוד וסיפא לחוד ולאו במאי דקא עסיק ברישא דקאמר לכתחילה עסיק בסיפא דכיון דהכל דהכא לאו לרבויי אוקמינן רישא כפשוטה דקאי ביחיד מומחה ושלם וסיפא בשאר עלמא כיון דושחיטתן כשירה אין לה שום שייכות עם רישא אם לסברת רב אחא איך יהיה כל המשנה בדיעבד דכפי זה מאן שחיט לן לכתחילה ואם לסברת רבא בר עולא קשה לוקמה בטמא בחולין או דרך אשר יכשר בעיניו ואם לסברת אביי דקאמר כותי למה ליה לאוקומי רישא בעומד וכו' יניח רישא כפשטה כנזכר ושחיטתן כשירה לוקמה בכותי דאז לא תיקשי ליה אהייא אי אכותי הא אמרת אפי' דהשתא דוקא דיעבד קאמר ומכח הקושיות הנז' הוכרח רש"י לפרש כל היכא דתני הכל וכו' ר"ל דמוכרח לומר דכל הכל לאתויי וא"כ גם הכא הכל לאתויי ובזה אתי שפיר קושיי' רב אשי כמו שמפרש רש"י ז"ל לקמן כיון דאף מה שמרבי מהכל הוא לכתחילה היכי מצי למיהדר ושחיטתן כשירה דיעבד הלא אף כל מה שמרבי הוא לכתחילה ועל זה כל האמוראים קא מהדרו לאוקומי הא דקאמר דיעבד בההוא נדון עצמו דריבא בהכל דרישא ואכתי קשה לרש"י דמאי שנא הכא דלא בעי לאתויי מאי הלא אף שכל הכל לאתויי דרשינהו בשמעתא דערכין הדר בעי כל אחד במקומו לאתויי מאי לזה תירץ רש"י ואמר והכל שוחטין דמתני' פליגי בה אמוראי למר לאתויי טמא ולמר לאתויי וכו' ר"ל דכולם לאתויי מאי קאמרי דאי לא הוי ק"ל אלא קושיית רב אשי לא הוו מיתרצי כלמר טמא בחולין ולמר כותי וכו' דמה לך לרישא הלא קושית הש"ס אינה אלא בסיפא אלא בהכרח דהכל לאתויי ובזה אתי שפיר לשון רש"י. ודוק:
תוספות ד"ה הכל שוחטין כתוב בהלכות וכו' ואין נראה וכו' ותימא הרי הם עצמם כתבו במסכת קידושין גבי מן המזבח ולמעלה וכו' וז"ל והא דאיתא בכל הפסולין עבדים ונשים היינו דוקא דיעבד אבל לכתחילה לא עבדי אלא כשרים ומיוחסין עכ"ל. ולפי זה קשה דידהו אדידהו ולזה תירץ הפר"ח ז"ל דהא דקאמר דיעבד כונתו דלכתחילה לא שיחטו כי אם מיוחסין. ואין הכי נמי דלפעמים בשעת הדחק ישחטו לכתחילה העבדים וכפי זה קשה דהוה ליה להש"ס לתרוצי דהא דקאמר דיעבד היינו משום עבדים דאינהו אין שוחטין לכתחילה אלא בשעת הדחק וא"כ למה לי לאהדורי משום טמא הוה ליה לתרוצי משום דבעי למיתני עבדים דתנא להו ברישא קודם טמא. וי"ל אי הוה משני הכי הוה אמינא דסובר דגם טמא במוקדשין בשעת הדחק שחיט לכתחילה ולא כן הוא סובר. ואי נמי הוה אמר הכי הוה מקשה ליה הש"ס מנא ליה דדיעבד דהכא בשעת הדחק היא ואימא דיעבד ממש. ועוד י"ל דהא דהיינו דלכתחילה לא ישחטו כי אם מיוחסין. במוקדשין לא איצטריך לאשמועינן דהחשוב חשוב קודם אלא בוודאי דיעבד ממש ולפי סברת בעל הלכות ארץ ישראל איפשר שסובר דהאי דקאמר התם איידי טמא דנשים במכ"ש אתייא משום דנשים מעותדות לקלקל יותר מטמא דאי מיזדהר שפיר דמי אבל אשה אינה יכולה ליזהר משום דדעתה קלה ואי תנא נשים הוה אמינא דטמא במוקדשין שחי' לכתחילה ולזה נקט משום וכו'. וק"ל:
שם בא"ד והא דלא קתני לאתויי וכו' דאין חידוש. תימא אדרבא חדוש גדול הוא שדעתה קלה וסד"א שמא תקלקל ולא תקפיד בשיעור שהייה וכו' ולא בבדיקת סכין אבל מה שנראה לי לתרץ דאתיא בק"ו ממוקדשין דתנינן בכל הפסולין דגם עבד ואשה כשירין ומכ"ש בחולין ולזה לא איצטריך לרבויינהו ולרבא בר עולא דמרבי טמא אף דאיתיה התם משום דטמא דאיתיה התם היינו דוקא דיעבד כדמוכח מהש"ס דהתם והיינו דוקא במוקדשים וסד"א דלסברת מאן דאמר חולין שנעשו על טהרת קדש כקדש דמי ג"כ דוקא דיעבד לזה בא תנא לומר דגם לכתחילה שוחט ולא גזרינן ומותר לכתחילה ותנא מוקדשין איידי כדלקמן וק"ל:
תוספות ד"ה שמא יקלקלו וכו' וליכא למימר דדיעבד דנקט משום וכו' קשה משמע מדבריו דבכי האי גוונא דאי לא תנא אלא דיעבד דסיפא היינו אומרים דגם לכתחי' שוחטין והאי דנקט דיעב' איידי כפי זה לקמן דקא בעי הש"ס ואלא אטמא במוקדשין הא אמרת בברי סגי מאי קא מקשה הא הוה מצי לתרוצי דהאי דנקט אחרים איידי חש"ו וגם המתרץ למה ליה לאהדורי דליתיה קמן כמו שאפרש לקמן בס"ד. וא"כ הכי הוה ליה להתוספות לדחויי דהכא לא מצי למימר איידי וראייתו מהגמרא דלקמן כנזכר. ולכאורה היה נראה לומר דטעמא דהכא שייך למימר איידי משום דאי תנא שמא קלקלו אז דייקינן הכי דהיינו בהיכא דחיישינן לשמא קלקלו אז אסור אבל בהיכא דלא חיישינן לקלקול דהיינו דאחרים עומדים אז ליכא שום איסורא וממילא אף לכתחילה שרי. וכשהדר תנא למימר וכולן ששחטו ואחרין רואין דמשמע דוקא דיעבד כשאחרים קשיא פשטא דמתני' רישא לסיפא ולא דמי לההוא דלקמן דקא מותיב ליה לאוקמתא דידיה ואז לא מצי למימר איידי דלימא ליה מאן לימא לך איידי ואימא לעיכובה ומאי דקשה לך הוא סברתך אבל הכא דפשטא דמתני' הכי משמע בהכרח דשייך למימר איידי ותנא סמך אאיידי ולא פירש ואינו מחוור אצלי דלעולם לא מצינן למימר איידי. ואי דייקת מתני' הכי דייקת חוץ מחש"ו שמא יקלקלו אסו' והיכא דליכא למיחש לקלקל כגון דאיכא אחרים דוקא דיעבד שרי כמו שגילתה סיפא: והנראה נכון דהן אמת דהוו מצו התוספות למימר הכי ולדחויי דהכא לא מצי למימר איידי וראייתו מהגמרא דלקמן כנזכ' והטעם שדחה מרבא דלא קאי אלא אחש"ו לאו משום דעדיפא מינה קאמר שאדרבא אילו דחה התוספות דהכא לא מצי למימר איידי כנז' או היו דברי רש"י דחויים מה שא"כ השתא דמצו היש מפרשים לדחויי רבא ורבה. אלא טעמם שבאו לשלול תירוץ אחר שעדיין הייתי אומר לדברי רש"י. והיינו לעולם דשמא יקלקלו קאי לאחרים רואין ותרתי דיעבד דקאמר ידוייקו אם לסברת רבא בר עולא דלית עליו פירכא אם לסברת רבינא דגם הוא אין עליו פירכא אבל לשאר אמוראי כבר נדחו בש"ס וא"כ בין לדברי רבה בר עולא דמוקי מתני' בחולין שנעשו על טהרת קדש ובמוקדשין אמרינן הכי דאי לא אמר אלא וכולן ששחטו הוה אמינא הא דאסורין חש"ו לכתחילה אף באחרים רואין הני מיני לגבי מוקדשים דדוקא דיעבד שחיטתו כשירה וכגון בהיכא דאמר בפי' שעשה מעשה זה דהיינו כששחט אמר לשם עולה אני שוחט והיו אחריו רואין שעשה מעשה מוכיח עליו ופירוש וכו'. דאז הוי הדיבור מעשה ותנן יש להם מעשה כדלקמן וא"כ נאמר הכא דתנא טעמא דקפיד גבי חש"ו לאסור לכתחילה משום הפסד מוקדשין שמא יקלקלו והראיה מדאתנייא גבי מוקדשין וכולן אבל לגבי חולין אימא אף לכתחילה שפיר דמי בהיכא דאחרים רואין ודוקא משום הפסד מוקדשין נגעו בו לזה תנא שמא יקלקלו לומר דאף לגבי חולין אסור כדי שלא יהיו פרוצים בזה שישחטו הקטנים ויקלקלו ויאכילו נבילות לישראל ולאו אדעתן סחור סחור וכו' ובין לדברי רבינא אלו לא תנא אלא וכולן ששחטו הוה אמינא כיון דאיתנייה בהדי שאין לא מומחין ולא מוחזקין. דהיינו דליתיה קמן דבעינן אחרים אז אסור לכתחילה אפילו אחרים רואין אבל אי הוו חרש ושוטה וקטן מומחין בדיני שחיטה ואיכא אחרים אז חשבינן להו כבן דעת לשחוט לכתחילה כיון דאיכא תרתי מומחין ואחרים עומדים קמ"ל שמא יקלקלו אף שיהיה מומחה אסור אף באחרים לכתחילה דעלה קאי חוץ דכן פירש רבינא ושחיט' כשירה על סמך שיבדקנו אחר כך וימצא מומחה ועלה קאי חוץ מחש"ו וכו' אף ואחרים עומדים על גבם אסור לכתחילה אף אם יהיו מומחין ותרתי דיעבד צריכי לזה דחה התוספות מההיא דרבא. דלא קאי אלא אחש"ו וכפי זה לא מהני מה שישבנו לעיל דהא כפי רבא לא קאי אלא אחרש שוטה וקטן דוקא וק"ל: בא"ד דהא רבא הוא דדייק שמא קלקלו לא קתני וכו' נראה לי ליישב לדברי רש"י ז"ל דלא קשה ולא מידי ורבא דקא דייק שמא יקלקלו למסקנת הש"ס קאמר דהכי אשכחן בש"ס אע"ג דקאמר לקמן אלא אמר רבא בכותי קאמר הש"ס דלאביי קאמר וליה לא סבירא ליה הכי נמי הכא וזה יאמר בדרך דחוי והאמת שיש ליישב הוא דאילו לא הוה אלא וכולן ששחטו הוה אמינא דהכי קאמר דהיינו היכא ששחטו חרש שוטה וקטן בינם לבין עצמם בדיעבד והיו אחרים רואים אותם דרך פתח או חלון ולא הרגישו בהם החש"ו בזה קאמר התנא וכולן ששחטו בדיעבד ואחרים רואים אותם ולאו אדעתייהו שרי וקמל"ן דסד"א לאסור מטעם ששחטו באנפי נפשייהו וכדי שלא יהיו פרוצים למיעבד הכי לשחוט בינם לבין עצמם קמ"ל דשרי שאין לאסור הואיל ואחרים רואין ולעולם אימא לך בהיכא דאחרים רואין אותן ועומדים על גבם ויודעים החש"ו בעומדם על גבן לשומרם ובלא זה שחיטתן אסורה אימא אף לכתחילה שרי ולמאי ניחוש אי משום שמא קלקלו הא אחרים קא חזו. ואי משום שלא יהיו פרוצים בזה לשחוט בינם לבין עצמם הא קא חזו אחרים עומדים על גבן ומהאי טעמא הוא ששוחטין ולשמא יקלקלו לא חיישינן אימא להפסד חולין לא חשו רבנן להכי תנא שמא יקלקלו זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחילה וק"ל:
דף ב:
ובמוקדשין וכו' ואם שחט ואומר ברי לי וכו' קשה לדברי רבה בר עולא אי מתני' קא מפרש מתניתי' לא קתני אלא בדיעבד שחיטתו כשרה דהיינו מאי דקאמינא ברישא לכתחילה הכא הוי בדיעבד ולא קתני ברי לי ואם דברי עצמו קאמר לא ידענא מנא ליה ומי הכריחו לזה. וי"ל דרבה בר עולא הוכרח לזה דהוקשה לו קושית הש"ס דלקמן וכולן ששחטו אהייא ובהכרח לומר דקאי אטמא במוקדשין וכפי זה בהכרח לומר דלא סגי בדיעבד לחוד דאף אי מוקמינן לה בדליתיה קמן סוף סוף אי איתא דבדיעבד סגי לן אף כי ליתיה קמן לא ליבעי מידי אלא בהכרח דלא סגי לן בדיעבד לחוד לזה קאמר ואומר ברי לי ואף דמתני' קתני אחרים ס"ל דנקט זה משום דבחש"ו לא שייך אלא אחרים וברי לא שייך בהו אבל לגבי טמא במוקדשין שהוא בן דעת די ליה בברי לי. וק"ל:
גמרא שם כיצד הוא עושה וכו' קשה והא חיישינן דילמא איתרמי ונגע ואי שיילינן ליה איפשר שיאמר שנגע כלום ההפרש שבין חולין שנעשו על טהרת קדש לקדש גמור שנראה מתון פי' רש"י הוא דבחולין כיון דלא הוזהרו ישראל על טהרת חוליהן לא גזרו לאסור שמא יגע דאי נמי נגע לאו עבירה עבד בטומאת האי חולין והבשר יאכל למי שאינו עושה חולין שלו בטהרה אבל במוקדשין אי נגע הוי איסור שמפסיד קדשי שמים ולעולם אי חיישינן דילמא נגע שיילינן ליה כדי שלא יאכל דבר טמא מי שעושה חוליו בטהרה והן אמת דבהיכא דידע האי שוחט שחולין אלו על טהרת קדש נינהו אמרי' אי איתא דאיתרמי ליה ונגע היה לו לאומרה משום לפני עור וכו' וכגון זה אמרינן לקמן גבי ראה אחד ששחט וכו' דמותר לאכול אותה שחיטה ולא אמרינן דילמא איתרמי ונתנבלה בידו מטעם הנזכר אבל חיישינן דילמא לא ידע דחולין שנעשו על טהרת קדש נינהו ונוגע לכתחילה ואינו חושש. ולכאורה נראה לי לומר דאין הכי נמי אי חיישינן דילמא לא ידע שנעשו על טהרת קדש ודאי דשיילינן ליה והכא במאי עסקינן דחזינן שיודע שנעשו על טהרת קדש וקשה לי על זה כשהקשה הש"ס וכולן ששחט' אהייא אי לימא אטמא בחולין וכו' אדמהדר אטמא במוקדשין לימא ליה לעולם אטמא בחולין והכא במאי עסקינן שלא ידע שנעשו על טהרת קדש וליתיה קמן למישייליה דאז בעינן אחרים והאי קושיא אינה כל כך חזקה משום שיכולין לדחוק ולומר דוכלן קאי אמאי דמסיק ברישא. וברישא לא קתני כי אם שיודע שנעשו על טהרת קדש כנז' ומה שקשה לי הוא אדמהדר אטמא במוקדשין שנשארה עליו בקושיא ונדו אימוראי מינה משום מהתם נפקא הוה ליה לאוקומי מתני' כולה בחולין שנעשו על טהרת קדש ולימא הכי הכל שוחטין אפילו טמא בחולין לכתחילה בהיכא שיודע שנעשו על טהרת קדש דהיינו דאין נותנים לו לשחוט לכתחילה עד שמודיעין אותו שהם חולין שנעשו על טהרת קדש ושחי' כשרה בהיכא שלא נודע לו שהם חולין שנעשו על טהרת קדש דהיינו דוקא דיעבד אבל לכתחילה אין נותנין לו עד שיודיעהו כנזכר והיינו באומר ברי לי שלא נגעתי וכולן וכו' דליתיה קמן דלישייליה אם נגע אם לא אז בעינן אחרים ומכח הקושיא הנזכרת מוכרח לומר דגם שלא ידע שנעשו על טהרת קדש לא בעינן למישייליה וצ"ל במה שהקילו כל כך באילון שנעשו על טהרת קדש היינו דליתיה קמן דלישייליה דאז לא גזרו כל כך לאסור מספ' שמא נגע דלא אזלינן בספיקא לחומרא אלא בספק דאורייתא ואי הוה מוקי מתני' בחולין כנז' הייתי אומר דגם כן אי ליתיה קמן בעינן אחרים ואי ליכא אחרים אסור והוא לא כך סברתו מטע' הנזכר ולעולם אי ידעינן ביה שלא ידע שנעשו על טהרת קדש ואיתיה קמן שיילינן ליה. ודוק:
שם מביא סכין ארוכה וכו' נראה לי דהאי דקתני סכין ארוכה לאו דוקא דבהכי הוא דשחיט לכתחילה ולא יצטרך לומר ברי לי אבל אי לא הוי ארוכה דוקא דיעבד ויצטרך לומר ברי לי אלא הן אמת דלכתחילה בעינן סכין ארוכה אבל אם שחט כבר בסכין שאינה ארוכה לא יצטרך לומר ברי לי והראיה דאי לא תימא הכי קשה דלוקמה כולה בחולין שנעשו על טהרת קדש ורישא דלכתחילה בסכין ארוכה ושחיטה כשרה בסכין שאינה ארוכה ואומר ברי לי וכולן ששחטו דליתיה קמן אז בעינן אחרים אלא ודאי כמו שפירשתי דלכתחילה כל מאי דמצינן לתקוני לכתחילה מתקנינן ועוד לאשמועינן דבמוקדשין אף אם תהיה ארוכה אסור לכתחילה ודיעבד יצטריך לומר ברי לי, וק"ל: שם ואומר ברי לי וכו' תנא לה בחלוקת סכין ארוכה דמינה סליק ושחיטתן כשרה כוונתו דגם בארוכה בעינן שיאמר ברי לי לאו דוקא באינה ארוכה בארוכה סגי בברי לי. וק"ל:
בגמרא שם דליתיה קמן תימא סוף סוף פשיטא השתא דאיתיה קמן ואומר ברי לי סגי דליתיה קמן ואיכא אחרים רואין אותו מיבעיא אלא מוכרח לומר כמו שפירשתי לעיל דאי לא תנא וכולן וכו' לא הוה מוקי מציעתא בברי לי. דאי לא תימא הכי דאף בלא ריבוייא דוכולן אוקמינן למציעתא באומר ברי קשה אף אי מוקמינן ליה בדליתיה קמן אכתי וכולן היא מיותרת כדלקמן דעמדה בקושיא לדברי אביי דמוקי הכל שוחטין בכותי ואחרים רואין וכו' ג"כ הכא תשאר בקושיא לסברת רבה בר עולא אלא ודאי מוכולן מפיק ליה רבה בר עולא וכמ"ש וק"ל:
גמרא שם דליתיה קמן קשה לישמועינן בדאיתיה דסגי בברי ומכ"ש היכא דליתיה קמן ואחרים רואין דשרי והדרא קושייתינו לדוכתה. וי"ל משום דאיידי דבעי למימר גבי חרש שוטה וקטן דבעינן אחרים דוקא נקט ג"כ אחרים זה השתא דהמקשה ידע משינוייא איידי מעיקרא מאי מקשה הוה ליה לאסוקי אדעתיה איידי. גם המתרץ למה הודחק לפרש בדליתיה לוקמה אף בדאיתיה. ואיידי חש"ו. וי"ל דמעיקרא קודם שידע משנוייא דליתיה הוה מקשה שפיר כיון דמעולם לא בעינן אחרים רואין ותמיד שיין למימר ברי לי. ונקט אחרים בודאי שאינו אלא אלא לעיכובא דלאו כל כמיניה למימר איידי ואנן קא חזינן דתנא לעיכובא קתני דכפ"ז אין לדבר סוף בכל מאי דקשה לן נימא איידי דלימא ליה שקיל תירוציך ולא תיקשו מדי. אכן אחר שחידש לו דליתיה קמן ר"ל לעולם האי דקאמר אחרים רואין לעיכובא אתא דבעינן דוקא אחרים אבל היינו דוקא דליתיה קמן ואז יוצדק תירוצא דאיידי ר"ל טעמא דמהדר תנא לחלוקת דליתיה קמן דבעינן אחרים משום דשוה דיניה לחרש שוטה וקט ואיידי דשוה דיניה לחש"ו מהדר תנא לצד השוה לשניהם דהיינו אחרים רואין ובדליתיה קמן. אי נמי טעמא דלא אשמועינן בדאיתיה קמן דסגי בברי ומכ"ש היכא דליתא דסגי באחרים רואין משום דאי אשמועינן בדאיתיה קמן דסגי בברי הוה אמינא הני מילי כיון דאיתיה קמן אז בעינן למשיילי'. וכשיאמר ברי לי די. אבל אי ליתיה קמן אימא דלא אסרינן ליה אי ליכא אחרים ודיינינן ליה כספק טומאה ברשות הרבים קא משמע לן בדליתיה קמן דוקא אי איכא אחרים רואין שרי ואי לא אסיר משום דרוב הפעמים אינו יכול ליזהר מליגע כמו שכתבו התוספות. וק"ל:
רש"י שם בד"ה תרתי דיעבד למה לי וכו' אי נמי ליתני הכל שוחטין לחודיה וכו' ק"ק אי תנא הכל שוחטין ולא תנא ושחיטתן כשרה הוה אמינא דמאי דמתרבי מהכל לכתחילה הוא ותנא לא בעי למימר הכי. ואין לומר שרש"י סובר דלסברת רב אחא פשטיה דהפל דיעבד הוא ורב אשי קאמר ליה לרב אחא לדידך ליתני הכל שוחטין והיינו דיעבד ג"כ ולמה ליה למיתני ושחיטתן וכו' דהא מדקאמר רב אחא לעיל וכל הכל לאו לכתחילה הוא משמע דלדידיה איכא ואיכא וג"כ מדקאמר ליה לרב אשי הכל דהכא ממאי דלכתחילה הוא ותיקשי משמע דאלולא הקושיא היה מודה לו דהכל דהכא ודאי לכתחילה הוא אי נמי למיעוט איכא ואיכא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דתנא בעי למימר דהאי הכל הוה דיעבד. וגם כן צריך לדקדק רש"י ז"ל דקאמר למה ליה למיתני הכל שוחטין ואיצטריך לפרושי ושחיטתן כשרה דמשמע דבאומרו הכל שוחטין יתחייב לפרושי ושחיטתן כשרה דהכי הוה ליה לרש"י לומר למה ליה לפרושי ושחיטתן כשירה ותו לא מידי:
אכן האמת היא שצריך להגיה בדברי רש"י. אי נמי ליתני הכל שחיטתן כשירה והשתא אתי שפיר מה שכתב אח"כ רש"י למה ליה למיתני הכל שוחטין שמפני זה יחוייב לפרושי ושחיטתן כשרה. ואי קשיא בתמורה דקאמר הכל ממירין. וחזר לפרש לא שאדם רשאי להמיר וכו' ג"כ התם הוה ליה למימר הכל תמורתן תמורה. לזה השיב רש"י הא דהדר לפרושי לא שאדם רשאי להמיר משום דבעי לאסוקי וסופג את הארבעים והראיה דלא קאמר לה בהדי הדדי וממילא נמי אתיא דדיעבד קאמר. אי נמי בתמורה לא בעי לפרושי דאיכא קרא דלא ימירנו ועל זה סמך ואמר הכל ממירין וק"ל:
דף ג.
ע"א אלא דאיטמי בשרץ וכו' תימא אדמהדר הש"ס אטומאת שרץ דמשמע דבלאו הכי לא הוי מצי לתרוצי. הא הוה ליה לאוקומה נמי בטמא מת דהיינו ראשון לטומאה דאינו מטמא כלי' אלא אב הטומאה אבל ראשון לטומאה אינו מטמא כלים וזה פשוט. ונראה לי ליישב והוא דצריך לידע מעיקרא דקרי לה מאי קרי לה הוה ליה הוא בעצמו לתרץ או בראשון לטומאה או בטמא שרץ. ועוד מעיקרא קודם קושיית מהתם נפקא הוה ליה לשאול דאיטמי במאי עד שידע בהיכא קאי ויעמוד היטב על דבריו אז ישאל מהתם נפקא. ומכח זה מוכרח לומר דכוונתו הוא מדקאמר תנא דמתני' ובטמאין ולא חילק בין אב הטומאה לולד הטומאה משמע דלא שאני ליה לזה השיב לו דאין הכי נמי אפילו טומאה ראשונה דהיינו שנגע בעיקר הטומאה אבל היינו טומאת שרץ. איבעית אימא אף בטמא מת ואב הטומאה וכגון ששחט בקרומית של קנה. אי נמי טעמא דמהדר הש"ס אטומאת שרץ משום דאיתא בזבחים עולא אמר תקע להו ריש לקיש לזקני דרומאה וכו' נטמאו בעלים בשרץ שולח קרבנותיו ושוחטין עליו וזורקין עליו וכו' משא"כ בטמא מת ונראה ממה שכתב הכסף משנה דהכי הילכתא דבטמא מת אין שוחטין וזורקין עליו וא"כ הכא סלקא דעתך אמינא דבטומאת שרץ גזרינן אף דיעבד לא ישחוט. דאי לא תימא הכי אף לכתחילה. לא מתוקמא משום דכל אחד ירצה לשחוט זבחו ויאמר בלבו כיון דליכא איסורא אהיה נזהר ולא אגע ואשחוט זבחי בידי ונתכוון בו כדבעי ליה וא"כ כיון דליכא איסורא כל אחד יעלים טומאתו ואף לכתחילה לא מתוקמא מה שא"כ טמא מת דמעיקרא לית ליה קרבן לפי שאין שוחטין וזורקין להם אז דווקא הוא דשרי דיעבד. אבל טמא שרץ אימא דאסור מטעם הנזכר קמל"ן דשרי. אי נמי לאידך גיסא ואמרינן דדוקא טומאת שרץ הוא דהיתירו טומאתו דיעבד אבל טמא מת אף ראשון אימא איפשר שיהיה אסור וטעמא דילמא אתי למיטעי ביום השביעי לטומאתו ויאמר דיום זה דומה לטומאת ערב. דהיינו לערב יטבול וכשם דאי הוה טמא טומאת ערב אף שהוא טמא טומאת מת אמרינן שחיטתו כשרה ג"כ ביום השביעי אתי למיטעי דמיחלף ליה טומאת מת בטומאת מת וטומאת ערב בטומאת ערב ואזיל ושחיט ביום שביעי לטומאתו. ואז הוי הסכין אב הטומאה ומטמא הבשר לזה אסרינן אף ראשון לטומאת מת ודוקא טומאת שרץ שחיטתו כשירה דטומאת שרץ בטומאת מת לא מיחלף. איבעית אימא כגון שבדק קרומית של קנה דבזה לא אתי למיטעי שאין לך היכר גדול מזה. וק"ל:
גמרא שם אמר אביי הכי קתני הכל שוחטין וכו' ואפי' כותי בד"א וכו' אבל יוצא ונכנס לא ישחוט ואם שחט חותך וכו' משמע מדבריו דקאי אחלוקת יוצא ונכנס דהיינו אם היה יוצא ונכנס ושחט דיעבד אז היא דשרי בחותך כזית. וקשה ממה נפשך אי סובר דכותים גירי צדק הם ומצוה שהחזיקו בה היא ודאי שרי כשאוכל כזית. ואי סבר שלא החזיקו בה מה מועיל אכילתו. ועוד הרי משמע מסתמא דש"ס דלקמן דשחיטה מצוה שהחזיקו בה היא. וכפי זה אם אכלו לא בעי ולא מידי. ועוד מדקאמר לקמן דרבא דאוקמה ביוצא ונכנס לאביי קאמר וליה לא סבירא ליה. בשלמא במאי דקאמר ליה רבא דדי ביוצא ונכנס לא בעי עע"ג תינח שמכריח אותו מההוא דאין השומר דייך נסך. אלא הא דקאמר ליה די בחותך כזית במאי מכריח אותו. הרי כך סברתו דאין חתיכת כזית מועלת לחודה. ועוד לקמן דתניא מצא בידו דקוריא של צפרין משמע אפי' לא ידעינן היאך נשחטו ואפשר דחיישינן דילמא שחטם גוי או מצאם שחוטין אפ"ה קאמר התנא דחותך ראשו של אחד מהם וכו' ודי בזה:
אכן האמת שנראה לי הוא שגם אביי לא מצריך אלא כזית בשר והא דקאמר אבל יוצא ונכנס וקאי עלה ואם חתך. לאו עלה קאי אלא לגופא אחת דהיינו שלא התיר אלא דוקא בעומד על גבו אבל יוצא ונכנס אינה מעלה ומורדת אלא העיקר הוא חותך כזית ונותן לו וכן נראה מדברי הרשב"א דקאמר דמה ששחטו לעצמן שרי אע"ג דלא חזינן להו דאכלי והביא ראייה מאביי שהתיר כאן בחותך כזית ואם איתא דבעינן ג"כ יוצא ונכנס. הראיה אינה ראיה. דדוקא חותך. ויוצא ונכנס עמה קאמר אביי אלא ודאי כמ"ש. וק"ל:
גמרא שם אלא מהכא אין השומר צריך וכו' תימא מאי קא מקשה הא יש הפרש התם לא נגע הכא נגע וג"כ אביי יש לו אלימות כח לדחות ולומר הכא נגע וכו' כדאיתא לקמן בש"ס. וי"ל דכוונת רבא היא מההוא דאין השומר דהיינו ביינו של גוי ולא כתב לו התקבלתי והוא בבית גוי כדמוכח התם ומפתח ביד גוי דהיינו שלא מסר מפתח לישראל כדמוכח מהש"ס דהתם ואפי' הכי קא חשיב תנא דמירתת אם יוצא ונכנס אמור מעתה דביושב ומשמר דיינינן ליה והשתא אין לאביי כ"כ אלימות כח לדחות ולומר הכא נגע וכו' כיון דתנא קא חשיב ליוצא ונכנס כל כך חשיבות כנז' ובודאי דרבא לא יקבל דבריו משא"כ הש"ס דלקמן דמגלי לן סברתו דסובר כיון דלא נגע הקילו כ"כ. וק"ל: תוספות ד"ה המניח לאו לשנויי אליבא דאביי קאמר שהוא אי נמי כל זמן וכו' כוונתו בזה מעיקרא לומר פשטא דגמרא דלאביי העיקר היא חותך ואם כן בהכרח דלאו לשנויי אליבא דאביי קאמר שהוא מעולם לא התיר דיעבד בלא חותך שהעיקר היא חותך וטועם. ואי נמי איפשר דש"ס מהדר לפרש ולאוקומי דברי אביי ומכח קושיי' המניח מפרש בדברי אביי הפך משמעות דבריו מכח הקושיא ומפרש דהא דקאמ' חותך אין הכי נמי היכ' דליתי' דדי ביוצא ונכנס וחותך דקאמר כל זמן שיוכל לתקן יש לו לתקן. אכן אחר שהוקשה אביי מההיא דאין השומר דאז ליכא לפרושי מידי ישאר פי' דברי אביי כנז' כפשטיה כלום מי הכריחנו לפרש דדי ביוצא ונכנס קושיית המניח עכשיו בלאו הכי קשיא והאמת הוא דדוקא טעימת בשר הוא העיקר. ומועלת לחודה כמו שפירשתי. וק"ל:
גמרא שם אין השומר וכו' תימא הוה ליה למימר דהתם היינו טעמא שיש לו מפתח וחותם ביד ישראל דהא איכא מאן דמפרש הכי במתני' דאין השומר כמו שכתבו התוספות התם וא"כ הכא הוה ליה להש"ס לדחות הכי אליבא דאביי וג"כ לקמן בש"ס כשאמר אביי לא קאמר כרבא הכא נגע וכו' הוה ליה למימר הכי כנז'. דהתם עסקינן דאיכא מפתח וחותם ביד ישראל. ולזה יש ליישב ולומר דאלו היה דוחה הש"ס הכי משמע דלדברי אביי יוצא ונכנס לחוד סגי כמו שכתבו התוס' לעיל וזה דוחק גדול בדברי אביי לזה תירצו התם נגע וכו'. וק"ל:
תוספות ד"ה אבל בא ומצאו וכו' וא"ת כיון דרבא וכו' משמע מדברי התוספות דאין הכי נמי דשרי בלא חותך אי ליתיה קמן שהכותי מירתת. וקשה והרי משמע מהברייתא דלקמן דבעינן חותך דפסקא ותניא חותך כזית וכו' ומאן ימא לן דכונת' בהיכא דיכול לברר ואימא לעיכובא דוקא. ועוד מדקאמר בסיפא דברייתא כיוצא בזה מצא בידו דקוריא וכו' משמע דהאי דומיא דהאי קאמר וסיפא דדקוריא מוכרח לומר דלעיכובא קתני דוקא לא יהיה מותר אלא בחותך ומדקאמר תנא כיוצא בו משמע שניהם שוים לגבי דין זה:
ונראה ליישב דהן אמת דמה דאיתא בברייתא חותך כזית ודאי דלעיכובא קתני ומה דקשה לסברת רבא דמדמי ליה ליין נסך יש לומר דיין נסך בעצמו הני מילי דאמרינן בא ומצאו שרי דוקא בביתו של ישראל שיכול להיותם יוצא ונכנס עליו כדמוכח התם. אבל אי הוי היין במקום שאין ישראל יכול ליכנס שם תמיד אע"ג שהוא יין של ישראל אסור דלא מירתת גוי כיון שאינו חושש שמא יכנס וכגון שהיה בבית גוי ויכול לסגור ביתו עליו ולמיעבד כל מאי דבעי והראי' ממאי דקתני ברישא דאין השומר וכו' אף עפ"י שיוצא ונכנס וכו' דמשמע דבהיכא שהיין בביתו של גוי לא סגי אלא ביוצא ונכנס וזה פשוט וא"כ הכא נמי יכול להיות ששחט כותי במקום שאין ישראל יכול ונכנס וכגון שסגר ביתו עליו עד ששחט או איזה אופן אחר. ובהא אע"ג דאיתרמי מילתא ובא ומצאו ששחט לא סגי בהכי ובעי טעימת כזית ומה שלא פי' התוספו' הכי בדברי רבא אפשר שנראה לו דוחק מה שא"כ בברייתא אז לא יוכל לפרש כמ"ש בדברי רבא אלא מה שפירשתי זהו מה שנראה לי לכאורה. אבל אחר ההשקפה אין אנו צריכין לכל זה ודברי התוספות תמוהים בעיני וקושייתם מעיקרא ליתא. דהני מילי שמדמה רבא שחיטת כותי ליין נסך דוקא ביוצא ונכנס כיון דאחשיביה תנא כעומד על גבו דמהני אף שהיין של גוי ובביתו והמפתח בידו בודאי כעומד ע"ג דמי כמו שפירשתי לעיל אבל לגבי בא ומצאו בודאי דאע"ג דלגבי יין נסך שרי דמירתת שמא יכנס פתע פתאום ובראותו שנגע או כשסילק ידו מנגיעה יהיה נאסר ונתפס עליו כגנב ומירתת אבל כותי כיון דקא נגע יאמר ספק יכנס פתע פתאום ישראל את"ל יכנס שמא לא ידקדק אחרי מאחר שאני אצלו בחזק' שאינו אוכל אלא היתר. ולזה קאמר רבא אעג"ב דבא ומצאו בעינן חותך כזית וזו אינה צריכה לפנים וק"ל:
דף ג:
אם יודע לומר וכו' ואם לאו אסור ק"ק והרי איתא לקמן ברייתא סתמית דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ואע"ג שהתוספו' תירצו לזה ואמרו הא מייתי בהר הכי תנאי. הלא דוחק גדול הוא זה לאוקימו הדבר במחלוקת כיון דאיפשר ליה לאוקומי בלא מחלוקת. ועוד היאך יעמיד מתני' דלא כהלכתא כיון דתניא ברייתא סתמיה דסתם שוחטין מומחין ומתני' כפי זה סתמא דלא כהלכתא והוה ליה להש"ס לאקשויי זה לרבינא ומכח זה נראה לומר דרך אחרת בכוונת רבינא והוא דרבינא סובר דרוב מצויין מומחין הן והיינו דוקא דיעבד ופנה והלך לו שאין בידינו למיבדקיה אז סמכינן ארוב מצויין אבל לכתחי' אין נותנין לו לשחוט על סמך שיבדקנו לבסוף. אלא עד שנדע בו קודם מה הוא וטעמא דחיישינן דילמא מישתלי ואכיל קודם שיבדקנו וכשיבדקנו ימצא שאינו יודע ונמצא אכל איסור. אי נמי דילמא אישתמיט ואזיל ליה השוחט קודם שיבדקנו ודבר זה טעון בדיקה ואינו מותר אלא כשאין בידינו לבדקו לכך אין נותנין לכתחילה לשחוט והא דקאמר רבינא ואם לאו אסור ר"ל אם אינו יודע הלכות שחיטה אז אסור ודוק מינה אי לא ידעינן ביה שאינו יודע הלכות שחיטה שרי והאמוראים דנאדו סבירא להו כיון דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן סמכינן אף לכתחילה ונותנין להן לשחוט על סמך שיבדקנו לבסוף ולא חיישינן דילמא משתלי ואכיל וכו' דאי נמי אישתלי ואכיל לאו איסורא עבד דסמכינן ארוב מצויין וכו' וגם כן לא חיישינן דילמא אישתלי ואכיל וימצא שאינו יודע הלכות שחיטה והוי אוכל איסורא בעין משום דהוי ספק ספיקא. ספק יאכל קודם שיבדקנו ספק לא יאכל ואי נמי יאכל שמא ימצא שיודע והוי ספק ספיקא במקום דאיכא רובא דרוב המצויין וכו' ולא חיישינן לה ונותנין לו לכתחילה לשחוט על סמ וכו' וכולן דקאמר דבעינן אחרים כגון ששחט וה לו למקום קרוב שיחזור כשיעור חצי שעה וכדומה ואינו רוצה להמתין אי איכא אחרים שרי ואם לאו לכתחילה בעינן שיבדקנו ובזה לא נשאר שום דוחק על דברי רבינא ובזה הוי הלכתא כרבינא דהא בתראה והלכתא כסתם ברייתא דאיתא לקמן. ועיין בחיבורי שכתבתי על הש"ע בס"ד. ולפי דרך התו' וסיעתיה יאמרו שמה שהקשינו הוא הדוחק דעליה קאמר הש"ס ורבינא מאי טעמא לא קאמר וכו' דאי ליכא שום דוחק מאי קאמר הש"ס מ"ט. לא קאמר הרי כך סברתו כך נ"ל. הגם אם לא היתה שום קושיא לדברי אידך לא היה לו להש"ס לומר מ"ט. כיון שגם לדברי רבינא אין עליהם שום קושיא אלא ודאי שיש לו דוחק על דבריו והיא קושיית הברייתא שכתבתי לעיל. והגם דאיכא אמוראי אחריני לקמן דקאמר עלייהו הש"ס מ"ט וכו' אע"ג שאינם מרויחים מידי באומ' כדברי אידך ואפילו הכי קאמר הש"ס מ"ט וכוונת הש"ס היא לידע כוונת אידך דוקא אפילו הכי השתא מיהא דמצינן לתת כח למאי טעמא דקאמר הש"ס אמרינן. ולפי דרכינו הראשון הדוחק שיש לו הוא כיון שהוא ספק ספיקא בדבר שיש רובא להתירא ואע"ג דלכתחילה הוא וכל כמה דמצינן לתקוני מתקנינן אפילו הכי דוחק היא דלכולי האי לא חיישינן ועלה קאמר הש"ס מ"ט וכו' וק"ל: גמרא שם רבינא ורבה בר עולא כאביי ורב אשי ורבא לא אמרי וכו' אין הכי נמי דהוה מצי הש"ס למימר דסובר כותים גירי אריות הם. אלא נקט הכי דבר השוה בכולהו. אי נמי משום אפושי מחלוקת והש"ס בעי לאוקומי הלכתא כרבא כדלקמן דאייתי תנא דמסייע ליה והכי הוי הלכתא. וק"ל:
גמרא שם כולהו כרבינא לא אמרי וכו' הלא דלא קאמר קסברי בעינן מומחין ומוחזקין משום ברייתא סתמית דלקמן לזה בחר הש"ס לאוקמי הכי מלאוקומי כל הני אמוראי דלא כהלכתא. ופשוט:
גמרא שם כולהו כרבינא לא אמרי רוב מצויין וכו' ק"ק כיון דאיכא ברייתא סתמית לקמן הוה ליה להש"ס לתת אלימות כח להנהו אמוראי דנאדו דטעמא משום ברייתא דלקמן דרוב מצויין מומחין ולמה נקט האי לישנא סתם רוב מצויין וכו' דמשמע דסברתם כך היא בלא שום אלימות כח. ואע"ג דהאמר הוא דטעמם דנאדו הנהו אמוראי הוא מהברייתא דלקמן. אפילו הכי סוף סוף הוה ליה להש"ס לפרש אלימותייהו כנז'. ולפי מה שפירשתי הפך התוספות ניחא משום דבברייתא אינו כל כך מפורש דגם לכתחילה סמכינן ארוב מצויין לזה לא נתן טעם מהברייתא דלקמן שהרי גם רבינא כברייתא דלקמן אמרה למילתיה דרוב מצויי' וכו' לזה קאמר סתם משום דרוב מצויין. ואפשר נמי לומר דגם לסברת התוספות ז"ל טעמא דלא נתן טעם מברייתא דלקמן כנזכר משום שיותר אלימות כח הוא דנקט הכי רוב מצויין וכו' דמשמע דזה מוסכם אליבא דכולי עלמא. וק"ל:
שם גמרא אביי מ"ט וכו' לא סבירא ליה וכו' תימא והרי איתא ברייתא לקמן דמייתי לה סייעתא לרבא חמצן של עוברי עבירה וכו' ובין אי מוקמת לה כרבי יהודה ובין אי מוקמת לה כרבי שמעון אתיא סעייתא לרבא וקשי' לאביי. ולזה יש ליישב ולומר דאביי ידחה ויאמר דהך ברייתא אתיא כרבי שמעון. והאי דקאמר מפני שמחליפין הוא לגבי מילי דרבנן אחשבוה כודאי כמו שאפרש שם בס"ד. אבל קשה לי טובא כיון דאיתא ברייתא אחרת דלקמן והביאה הש"ס לימא מסייע ליה לרבא ודחה לעולם כרב ענן. ובהכרח דהאי ברייתא מוכרח לאוקמה כחד מנייהו דאי לאו הכי קשיא קושיית הש"ס היינו רישא וכו' ואח"כ הביאה הש"ס לימא מסייע ליה לרב ענן ודחה כרבא ואתותב רב ענן מההיא ברייתא דמכם ולא כלכם וממילא ברייתא בהכרח מסייע ליה לרבא. דאי רב ענן כבר אתותב ודבריו כלא היו. ולכאורה היה נראה לומר דאי הכי נמי דמה דקשה על דברי רב ענן קשה נמי לדברי אביי ומה שיש ליישב לסברתו כמו שאפרש שם בס"ד גם כן יתיישב לדברי אביי אבל קשה לי על זה דהכא הוה ליה לאקשויי לאביי מההיא ברייתא דלקמן דהכל שוחטין אפילו כותי וכו' ואם ידחה כרב ענן אז יקשה עליו הש"ס מההיא ברייתא דמכם ולא כלכם דלפי סברת הש"ס האי קושי קושיא אלימתא היא. אע"ג שיש לדוחה לדחות כיון דאין הקושי' מבוארת כל כך שיכול לומר לו והתניא דאיתותב מינה משום הכי לא הקשה אותה הש"ס עד שהביא דברי רב ענן. אפילו הכי האמת שנראה לי הוא דמאי דקא' הש"ס ואביי מ"ט וכו' לאו כוונתו לאוקומי סברת אביי הכי אלא דחיות בעלמא קא דחי וכוונתו לומר דבשלמא לכל הנך אמוראי לכל אחד מצינן למימר טעמיה אלא רבא מ"ט לא אמרי כשמעתיה. ולא היתה כוונת הש"ס לומר אלא מ"ט לא אמר רבא כשמעתיה והא דקאמר הש"ס לית ליה הא דרבא כוונתו לומר דאע"ג דאיכא קושיא אחרת מהברייתא דלקמן טעמו השתא מיהא דאוקי מתני' בהכי לית ליה האי קושיא דמאי טעמא ואפשר דבשעתא דאוקי מתני' בהכי לא היה יודע מהברייתא דלקמן אלא רבא מ"ט לא אמר כשמעתיה ולעולם אביי לא סבר בעולם מומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה וההיא ברייתא דכותי וערל שהיא המכריחתו לומר כרב ענן כשלא יודה לדברי רבא לא שמיעא ליה ואפשר כד שמיעא ליה יודה לדברי רבא ותו לא מידי. וק"ל:
גמרא שם תנו רבנן שחיטת כותי מותרת וכו' חותך וכו' אכלו וכו' ואם לאו אסור. קשה לישמועינן בהיכא ששחט כותי והלך לו דאסור כיון דלא חייש אלפני עור ומכש"כ בנותן לו ולא רצה לאכול. וי"ל דהא דקאמר ואם לאו קאי ארישא והכי קאמר אם בא ומצאו אסור אבל על ידי תיקון כזית בשר שרי אם אכלו ואם לאו דהיינו שלא עשה אותו תיקון ולא נתן לו דהיינו כגון שפנה הכותי והלך לו אסור לאכול משחיטתו. וק"ל:
רש"י שם ד"ה לאו כקדש דמו ופשי' וכו' דברי רש"י ז"ל נראים כמיותרים. אבל האמת הוא שרש"י הוקשה לו דמהש"ס נראה מדקאמר לאו כקדש דמי משמע דחולין נינהו ואין להקפיד על טומאתן וזה אי איפשר שהרי מי שאוכל חולין בטהרה ודאי שמקפיד על טומאתן. לזה פירש רש"י ז"ל דכוונתו היא לאו כקדש דמו למיגזר עלייהו כמה דגזרינן על הקדש דהיינו אעג"ב דחזינן דגזור רבנן בקדש לא אמרינן דגם כן גזרינן בחולין שנעשו על טהרת קדש דודאי קילי אינהי מקדש ואמרינן כי גזרינן בקדש שהיא חמור אבל חולין שנעשו על טהרת קדש לא גזרינן ביהו ופשיטא דלכתחילה שחיט ולא איצטריך לאשמועינן לה. וק"ל:
רש"י שם ד"ה מומחין הן ולא בעי למיבדקיה. נראה מדבריו דאין הכי נמי דלכתחילה אין נותנין לשחוט אבל בדיעבד אם שחט אין בודקין אותו אע"ג דאיתיה קמן דאי ליתיה קמן למי בדקינן דאיצטריך לומר לא בעי למיבדיקיה וכן נראה מדברי הב"י שפירש כן כדברי רש"י ז"ל וכתב שכן דעת הרז"ה ודברי רש"י הללו תמוהים בעיני אם סובר דלכתחילה אין נותנין לו לשחוט אי איתיה קמן כלכתחילה הוי ובעי למיבדקיה ואם סובר דאף אי איתיה קמן לא בעינן הרי גם לכתחילה נותנין לו וזה קשה ג"כ לדברי הרז"ה שהביא הב"י שמסכים לדעת רש"י כנזכר:
וראיתי למהרש"א ז"ל שכתב כוונת רש"י ז"ל דאין צריך בדיקה לא לכתחילה ולא בדיעבד ואף אם תימצי לומר דזה כוונת רש"י ז"ל דברים הללו אין שכלי הולמם דודאי כל דבר שאפשר להתברר אפילו הוא ספק ספיקא חיישינן ליה. ועיין מה שאכתוב בחבורי על הש"ע בס"ד על בעלי סברא זאת. והבאתי ראיות על זה מפי סופרים ומפי ספרים זה נראה נכון לפרש בדברי רש"י דהא דקאמר לא בעי למיבדקיה כוונתו בזה שאין חיוב עלינו לבודקו דהיינו דלא בעינן בדיקתו שאינה מעכבת וכיון דהכי הוא נותנין לו אף לכתחילה לשחוט על סמך שיבדקנו ואי נמי שחיט בדקינן ליה לבסוף אי איתיה קמן וזה על צד היותר טוב לרווחא דמילתא כיון שאפשר לברר וזה מכוון לדברי התוספות ז"ל. וק"ל:
תוספות ד"ה דליתיה קמן תימא דמשמע וכו' ולקמן וכו' נראה ליישב תמיהת התוספות ז"ל דאילו אמר הש"ס הכא במאי עסקינן דאיתיה קמן ולא ידע הוה מקשה פשיטא כדלקמן ולא בעי הש"ס לדחוקי לומר באיידי תנא לה כיון דמצי לתרוצי תירוץ יותר מרווח. ועוד יראה לומר טעם אחר אי תנא הכי הוי אמינא הני מילי דבעינן אחרים דוקא היכא דאיתיה ולא ידע דאתרע חזקתיה אז בעינן אחרים אבל אי ליתיה קמן וליכא אחרים אימא דבהא סמכינן לומר דשחיט שפיר והמצויין אצל שחיטה מומחין הן והכי דוקא דבעינן אחרים היכא דלא ידע לזה אמר הכא במאי עסקינן דליתיה קמן דאז נמי בעינן אחרים רואין ומכ"ש אי איתיה ולא ידע דבעינן אחרים והש"ס לא חש לן למיטעי ולומר דלא סגי באחרים היכא דלא ידע דזה מידי דהוה אחרש שוטה וקטן דשרי באחרים רואין. ולפי מה שפירש לעיל דברי רבינא קמ"ל סד"א בהיכא שהלך למקום קרוב דליתיה קמן לפי שעה דלא מטרחינן להמתין לו או למטרח אבתריה וסמכינן ארוב מצויין קמל"ן. ודוק:
תוספות ד"ה רוב המצויין וכו' אבל אין לפרש וכו' פירוש וא"כ יקשה ג"כ לדידהו הש"ס כמו שהקשה אלא רבא מ"ט לא אמר כשמעתיה ג"כ יקשה הכא מ"ט לא אמרו כשמעתייהו כיון דלא סמכי' ארוב מצויין דוקא דיעבד. ופשוט:
שם בא"ד ושוחטין אף לכתחילה פי' דלכתחילה סמכינן ארוב מצויין על סמך שיבדקנו לבסוף אבל אין לפרש דלכתחילה נותנין לו לשחוט ואף אי איתיה קמן לא בעי למבדיקיה. ופשוט:
שם בא"ד דהא לדידה ולא מיתוק מה וכולן נמי. ק"ק ואימא דהא דקאמר הש"ס קסברי מומחין הוא דוקא דיעבד אבל לכתחילה דסמכינן ארוב מצויין לא הוברר להם אם בוודאי אם לאו. ומסתפקים בו אי סמכינן על זה אף לכתחילה אם לאו דאיפשר כיון דאיכא רובא נותנים לו על סמך שיבדקנו. אי נמי איפשר אי אזלת לאידך גיסא כיון דלכתחילה הוא בדקינן ליה מקודם והדבר תלוי להם בספק והשתא בשלמא אי מוקמי מתני' בהכי וההוא המתני' מיושבת יותר ממה שהיא מיושבת לפי אוקמתא דידהו דהשתא אז מקשינן להו אמאי לא אוקי מתני' בהכי ובהכרח דלכתחילה בעינ בדיקה כיון דבאומר כן מתיישבת מתני' שפיר אבל השתא דקושיית וכולן במקומה עומדת ספיקם עדיין במקומו. וצ"ע לפי דבריהם. ונראה לי לומר דלעולם דהווי יכולין לאוקומי מתניתן בהכי וליישב וכולן כמו שישבתי לעיל בדברי רבינא ואם תימצי לומר שהיה להם ספק אי סמכינן לכתחילה ארוב מצויין אם לאו כיון דבאומרך לא סמכינן לכתחילה אתיא מתני' מיושבת יותר בודאי שהם צריכין לאוקומה הכי מלאוקמה במציאות אחר ותשאר קושיית וכולן ומדלא חזינן דלא אוקו מתני' הכי בהכרח דסברי דגם לכתחילה סמכינן ארוב מצויין. ועוד נראה לי ראיה אחרת ברורה והוא דאי אמרינן דדוקא דיעבד סמכינן ארוב מצויין ולא לכתחילה קשה דלוקמו מתני' בהכי הכל שוחטין כל המומחין אעפ"י שאינם מוחזקים והיינו לכתחילה ובדיעבד דקתני ושחיט' כשירה היינו שאינן לא מומחין ולא מוחזקין וכולן ששחטו כגון דאיתיה קמן ואיתרמי מילתא והוברר לנו שאינו יודע אז בהכרח דבעינן אחרים ולזה קאמר תנא ואחרים רואין. וכי תימא פשיטא אי לא ידע בעינן אחרים מילתא דפשיטא טרח וכתב לה תנא באיידי דחש"ו ומדלא חזינן דלא אוקמו מתני' הכי בהכרח לומר שסוברים דאף לכתחילה סמכינן ארוב מצויין ונותנין להן לשחוט על סמך וכו' ולסברת רבינא כבר ישבתי זה לעיל מה שא"כ לפי דידהו דקשיא להו וכולן קושיית הסתירה שאין יכולין ליישב' ובנדון זה כתבו התוספות ז"ל לעיל ונשארה להם בתימא על דברי רבינא אמאי לא אוקמו וכולן היכא דאיתיה ולא ידע אעג"ב דלדידה לא קשיי' וכולן. וק"ל:
דף ד.
מצא בידו דקוריא וכו' קוט' וכו' ק"ק ליתני מצא בידו דקוריא וכו' דאעג"ב דאיכא לספוקי טובא לאיסורא ומכ"ש אם בא ומצאו ששחט דשרי אם אכל ממנו כזית. וי"ל דאי לא תנא אלא מצא בידו דקורי דשרי בקוטע ראשו של אחד מהם הוה אמינא הא דקמ"ל דשרי משום דהוה אמינא דאסור שמא מצאם בשוק ושמא שחטם גוי דלדידיה אסור ומוכרם לישראל לזה קאמר תנא דאם מצא בידו דקוריא דאיכא לספוקי טובא אז בעינן עד דטעים כותי אבל לחששת שחיטתו שמא שחט ונבל ולא חש אלפני עור אימא דשרי דאפשר דכותי לכתחילה לא עבר אלפני עור והתם דוקא שמצאם בידו אמרינן שמא מצאם בשוק כנזכר לזה קאמר תנא רישא דבא ומצאו דחשידי אלפני עור בכה"ג. וק"ל: גמרא שם ודילמא קסברי כותים וכו' ק"ק ממה נפשך אי סובר שחיטת עוף מילתא דלא אחזיקו בה היא במה נחה דעתו בתירוץ הכי נמי כיון דאחזוק וכו' הוה ליה למימר שאני שהייה מילתא דאחזיקו בה היא מה שא"כ שחיטת עוף. ואי סובר דמילתא דאחזוקו בה היא אי נמי נסתפק לו אם החזיקו אם לאו. מכח הקושיא הוה ליה לאוקמה מעיקרא בהחזיקו מידי דהוי רישא דבקר וצאן וא"כ דקרי לה מאי קרי לה. ונראה לי דהכי כוונתו אחר שתיר לו דממסמס לה מסמוסי הקשה איפשר דאכיל ליה משום ספק שיאמר אפשר דזה הוא דהוה ליה סימנא בגויה דאין הכי נמי אלו היה יודע בו דלאו שחיט שפיר ודאי דלא הוה אכיל ליה והיינו דקאמר ודילמא כוונתו לעולם דידע דמלתא דאחזיקו בה היא אבל דילמא קסברי דאין שחיטה לעוף מן התורה והאי דקפדי משום דמילתא דאחזיקו בה היא וכיון דאיסורו קל לא קפיד אספיקו ואי ממסמס לה מסמוסי ואכל אותה מספק והמקש' הבין כוונתו ואמר לו שהייה וכו' מי כתיבן ואפילו הכי כיון דאחזוק אחזוק ואע"ג דאיכא למיחש לספק נבילה שנסתפק לו אפילו הכי אמרינן דשרי כיון דאחזוק אחזוק לכל דיני שחיטה הכא נמי הכי. והמקשה סבר מעיקרא דרישא דקתני שחיטת כותי וכו' כיון דכותי שחיט לה יודע מה היא ולא חיישינן לשמא נתנבלה בידו ונסתפק לו דחששה רחוקה היא ולא חיישינן לה מה שא"כ הכא כיון שאינו מכירו דהיינו דמסמס. והמתרץ חידש לו דלא שאני כשם דלא חיישינן להאי לא חיישינן ג"כ להאי ובזה אתי שפיר הא דלא הקשה ודילמא קסברי וכו' אלא אחר שאמר דמסמס לה וכו' ואתי שפיר נמי הא דקאמר מן התורה והלא אין איסור לכותים אלא מה שמפורש בתורה וא"כ מ"ק מן התורה פשיט אבל במה שפי' שידע במילתא דאחזוקי בה היא אתי שפיר. וג"כ אתי מדוייק דברי המתרץ דקאמר כיון דאחזוק אחזוק דהוה ליה למימר שהייה וכו' מי כתיבן אלא משום דאחזוק הכא נמי משום דאחזוק ובמה שפי' אתי מדויק. ודוק:
גמרא שם פשיטא מהו דתימא לא בקיאי בשימור קמ"ל וכו' כבר צווחו קמאי דקמאי בהאי פשיטא דקאמר הש"ס הכא דאין לה הבנה, ומכח זה הוכרחו קצת מהמפורשים לפרש הפך דברי רש"י ז"ל והם בכתב רשומים. והנראה לענ"ד שדבריהם אינם מחוורים כיון דאיכא מאן דפליג דמתוך דבריהם נראה דפשיטא קאי נמי ארישא דמותרת. ולזה אי אפשר ליה להש"ס להקשות פשיטא כיון דאיכא מאן דפליג. ונראה לי לפרש דכוונת הש"ס דמקשה פשיטא כיון דהוי מילתא דכתיבה ואחזיקו בה מאי קמ"ל וכפי זה מוכרח לומר משום בר פלוגתיה קאמר לה ואע"ג דבר פלוגתיה הובא במתני' אחר דברי ת"ק אפשר שרבי סדרם כך דנפקא מינה לגבי הלכתא דקיימא לן הלכתא כסתם וכו' וא"כ השתא דת"ק לא בא אלא לאפוקי מבר פלוגתיה דוקא ליתני רישא מצת כותי מותרת דבה פליג עמיה בר פלוגתיה ופשיטא דיוצאין בה וכו' וזה מסכים לדברי רש"י ז"ל שכתב דפשיטא קאי אף ואין בה וכו' דהיינו השתא דלא אתא אלא מבר פלוגתיה לא לישמיעונן אלא רישא דמותרת ובודאי דכל מצוה דעבדי לה כותים הרבה מדקדקים בה לזה תיר לו מהו דתימא וכו' כוונתו לעולם אין הכי נמי לגבי חימוץ ודאי דלא איצטריך דכל מצוה וכו' אלא מצות אחריתי הוא שמור מצה וסלקא דעתך אמינא דלגבי חימוץ הרבה מדקדקים אבל לגבי שמור לשם מצה דמילתא אחריתי היא אמרינן דלא עבדי לשם מצה קמ"ל. ודוק:
שם גמרא דכתיבא ולא אחזוק איכא בינייהו ק"ק השתא דלסברת תנא קמא בעינן דוקא כתיבא הרי שמור מצה מילתא דלא כתיבא היא וקתני הוא בעצמו דיוצאין בה וכו'. ונראה לי דהני מילי דמילתא דלא כתיבא לא סמכינן עלייהו דיינו דוקא דבר שעיקרו אינו מבואר בתורה כגון שחיטת עוף אבל מצת פסח כיון דעיקרה מבואר בתורה הרבה מדקדקים בה ועבדי כל חומרי דרבנן. ואין הכי נמי דשחיטת כותי מותרת אעג"ב דאיכא שהייה וחלדה וכו'. דלא כתיבן אפילו הכי סמכינן עלייהו כיון דעיקר' מדאורייתא ולפי מה שפירשו התוספות זלה"ה בגיטין והביאו ראיה מדלא אשמעינן בשחיטת כותי דסמכינן עלייהו ומכ"ש הכא דכתיבא היא ראיה דתנא קמא קפיד אכתיבא ולא סמכינן עלייהו אלא במילי דכתיבי. נראה לפרש דאשחיטת עוף קאמרי דעיקרו אינו מפורש בתורה דאי שחיטת בקר וצאן מילתא דכתיבא היא ואי כוונתם אשהיה חלדה דלא כתיבי ק' מה שהקשינו לעיל משימור מצה דהיינו עשיית מצה לשמה דמילתא דלא כתיבא היא והשתא אתיא מתני' דצפורין כרשב"ג ורישא גם לתנא קמא, וק"ל: גמרא שם אמר רב מומר לע"ז וכו' בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו. ק"ק בדברי רבא מרישא דדבריו משמע דלכתחילה נותנין לו כדקתני בודק סכין ונותן לו ומסיפא דדבריו משמע דוקא דיעבד כדקתני מותר לאכול משחיטתו דהכי הוה ליה למימר בודק סכין ונותן לו לשחוט. ונראה ליישב דהכי קאמר לכתחילה בודק סכין ונותן לו. ואי נמי שחיט דיעבד מותר בתיקון הנזכר ולזה אמר לכתחילה ודיעבד בהדי הדדי דהיינו ונותן לו ומותר לאכול וכו' דבכלהו בעינן בודק. אי נמי סלקא דעתך אמינא דאסור בדיעבד אי לא בדק סכין מעיקרא משום דלא אתו למיטעי שיתנו לו לכתחילה לשחוט על סמך וכו' וגזרינן אף אם נמצאת סכינו יפה לזה קאמר ומותר לאכול משחיטתו דהיינו גם אם לא בדק לו סכינו אם נמצאת אח"כ יפה שפיר דמי וק"ל. רש"י ד"ה של עוברי עבירה וכו' אין מבערין חמץ וכו' כוונת רש"י לשלול דלא תימא האי עוברי עבירה עבירה אחרת ונפקא מינה שאין ראיה מכאן לדברי רבא לזה פירש שאין מבערין דהיינו לאותו דבר וכדרבא והראיה מדקתני מפני שהן מחליפין דאי תימא דעבירה אחרת היא אדמהדר לטעמא דמחליפין תיפוק ליה דמעיקרא לא חשידי דמאן דחשיד אהא חשיד אהא. ופשוט:
תוספות ד"ה מצת כותי מותרת וכו' והלא גזרו על פת וכו' משמע דלא גזרו אלא על פתן ולא על בישולן. וק"ק והרי כ"כ יש איסור בזה כמו בזה וטעם איסורם שוה כדאיתא במס' עבודה זרה דגזרו על פתן של גוים משום חתנות וא"כ הכא גבי כותים מ"ט לא גזרו אלא על פתן ולא אבישולן כיון שטעמם שוה משום בנותיהם. וי"ל דמה שגזרו על פתן לאו משום בנותיהם הוא דגזור דהא אפילו אחר הגזירה נוכל לומר דבנותיהן עדיין היו מותרות והא דגזרו על פתן קנסא בעלמא היא כשם שהיו רוצים לבטל בנין בית חיינו ג"כ אסרינן עלן עיקר חייהם שהוא פתן ולעולם עיקר הגזירה לאו משום בנותיהן היא. וק"ל:
שם בא"ד דמיירי הכא בעיסת ישראל וכו' ולא הוה מצי למימר כגון שאפה ישראל מצת כותי ופנה הישראל והלך לו דליתיה קמן דלישיילה ואיתא בברייתא במס' ע"ז שלש מלאכות נאמרות בפת ואם עשה ישראל אחת מהם מותרת כך היא דמהכא משמע דודאי דליכא בינייהו אלא לא כתיבא ואחזוק ולא נסתפק אי איכא בינייהו כתיבא ומהתם משמע דיכולין אנו לומר דגם כתיבא ולא אחזוק איכא בינייהו ולזה תירצו התוספות ז"ל דהש"ס דהכא לאו משום דסובר דליכא בינייהו אלא לא כתיבא הוא דלא קאמר נמי אלא משום דלאתויי שחיטת כותי קמהדר לא נחית לפרושי אי גם כתיבא איכא בינייהו אי לא. ואיכא למימר שנסתפק לו. ודו"ק:
שם בא"ד משום דבעי לאתויי וכו' תימא מאי קא מקשו התוספות ז"ל התם בגיטין מהכא מדלא קאמר דלא כתיבא נמי איכא בינייהו משמע דדוקא לא כתיבא ואחזוק איכא בינייהו להתם דקאמר אי דאחזוק וכו' משמע דגם בכתיבא ולא אחזוק איכא בינייהו והוכרחו לתרץ דהש"ס דהכא נסתפק לו מי הכריחם לכך לפי דבריהם דהכא הקושיא מעיקרא ליתא. דלעולם גם כתיבא ולא אחזוק איכא בינייהו והא דלא קאמר נמי משום דאשחיטת כותי וכו' והשתא אתי שפיר התם דקאמר אי דאחזוק דשפיר משמע ליה להש"ס דבה נמי קמיפלגי ולא מספק קאמר לה. ומה גם לתירוץ אי נמי דקאמרי הכא תגדל מדורת הקושיא דהשתא דלא נחית הש"ס אלא לשנויי מה שהקשה ואינו סותר תירוצא קמא ועדיין במקומו עומד. משמע בפירוש דלסברת הש"ס דהכא תרתי איכא בינייהו וקשה דידהו אדידהו שהם פירשו התם דהש"ס דהכא נסתפק לו. וצ"ע אם לא שנאמר שחזרו בהם התוספות ז"ל מההיא דגיטין שכתבו שהש"ס נסתפק לו. ואסיקנא דקים ליה לש"ס דתרוייהו איכא בינייהו לפי תירוצם דהכא שהוא אחר דבריהם בגיטין ודוק היטב: שם גמרא ע"ב סברוה הא מני ר"י וכו' ק"ק מדקאמר סברוה משמע דלא אתייא סייעתא לרבא אלא אי מוקמינן לה כר"י אבל אי מוקמת לה כר"ש לא אתיא מינה סייעתא לרבא. והא אף אי מוקמינן לה כר"ש אתיא סייעתא נמי והעד ע"ז ותהוי נמי דקאמר הש"ס. אין לומר דמעיקרא לא הוה ידע מדיוקא דמפני שהן מחליפין ואח"כ נתחדש להש"ס דא"כ תיקשה מעיקרא דקרי לה מאי קרי לה ואימא כר"ש ומאי אלמותיה דמוקי לה כר"י. וי"ל אפשר דמעיקרא נמי הוו ידעי בעלי הישיבה דתהוי נמי כרבי שמעון ואתיא נמי סייעתא לרבא והאי דקאמר סברוה כר"י משום דהוי הלכתא כותיה מה שאין כן רבי שמעון דלית הילכתא כותיה אלא בדינים פרטיים ובעי לסייועיה מגברא דהלכתא כוותיה וטעמא דמוקמי לה כר"י שהרי עדיין יקשה ואימא ר"ש משום דסתמית היא ומדחזינן דסתם תנא בהכרח דר"י היא דאי רבי שמעון לית הלכתא כוותיה וכשהקשה לו הש"ס ואימא ר"ש אין הכי נמי דהוה מצי לדחויי משום דלית הלכתא כותיה לא הוה סותם תנא כותיה אלא דעדיפא מינה קאמ' ותיהוי נמי. ועוד י"ל דטעמא דמוקי לה כר"י דאי לא תימא הכי הוה אמינא הני מילי דאמרי' דלא שביק התירא ואכיל איסורא היינו דוקא בהיכ' דעל ידי שינוי זה אכיל התירא בודאי דלא שביק ליה להיתרא ואכיל איסורא אבל מאיסור קל לאיסור חמור אימא דלא קפדו כלל ולא שבקי איסור חמור מקמי איסור קל דהרי אי מוקמינן לה כר"ש אם שהחליפו מותר גם להם כיון שאינו אלא מדרבנן והראיה כלום מהיכא הקשה רש"י הכא למאן דמפרש דגם להם מותר מההיא דשור הנסקל וחמץ בפסח שהם דאורייתא. אבל במילי דרבנן אימא אם החליפו דיעבד לא נשאר שום איסור וגם לדידהו שרי. ולעולם אי הוי אסור לדידהו אף אחר שהחליפו אפשר שהיו נמנעים מלהחליף דמאיסור חמור לאיסור קל מותרת ומכ"ש אם עשאם כולם משום דההיא ברייתא מיירי בפת ישראל ולהתיר איסור בישול קאמר שאם עשה ישראל אחת מהמלאכות הנאמרות בפת מותרת. אבל אם הפת עצמה של גוי אפילו עשה הישראל כל המלאכות שבה אסורה וזה מסכים לדברי הר"ן. ופשוט: שם בא"ד בעיסת ישראל קצת קשה מאי איריא עיסת ישראל דהא אפילו לשה גוי אמרינן במסכת ע"ז דשרי ולא קפיד התם אלא אאפיית גוי ולא אלישה שהלישה אינה משלש מלאכות שנאמרו בפת שאם עשה ישראל אחת מהם מותרת הפת. ועוד לגבי כותים אין איסור בישול כמו שפירשתי דלא גזרו אלא על פתן דוקא. וי"ל דהא דקאמר עיסת ישראל לאו דוקא וכוונתו שעיקר העיסה משל ישראל ואף שלשה גוי. ועוד יש לומר דהא דקתני עיסת ישראל דקמ"ל דיש חידוש לגבי מצת כותי גם אם לשה אשה ישראל לשם מצה אפילו הכי חידוש לגבי אפייתה דבעינן נמי אפייה לשם מצה וקמל"ן דכותים זהירי גם בזה. ודוק:
שם תוספות ד"ה איכא בינייהו וכו' משום דאשחיטת כותי בעי לאתויי פי' שחיטת עוף דאין לה עיקר בתורה לסברתם דאי אשחיטת בקר וצאן קאי ואשהייה חלדה קאמר דלא כתיבי הכי שמור מצה נמי מילתא דלא כתיבא היא ומה שדרשו ז"ל מושמרתם את המצות אינו מבואר דבעי למיעבד מצה לשמה ולא הוי אלא מדרבנן ואסמכוה אקרא דומיא דשהייה חלדה וכו' דהלכה למשה מסיני היא ואסמכום אקרא דובשר בשדה טריפה וכו' אלא ודאי דשחיטת עוף קאמר וכמו שפירשתי לעיל בד"ה דכתיבא וכו'. וק"ל: שם בא"ד ק"ק מה הפרש יש בין תרוצא קמא דקאמרי התוספות ז"ל דאשחיטת כותי בעי וכו' לתירוצא דאי נמי וכו':
ונראה דלתרוצא קמא כוונתם דאשחיטת כותי בעי וכו' וליכא בינייהו אלא דלא כתיבא ואחזוק אבל כתיבא ואחזוק איכא למימר ליכא בינייהו ואיכא למימר איכא בינייהו ולא נחית הש"ס הכא לפרושי אי בכתיבא נמי קא מפלגי אי לא ומההיא דגיטין אמרינן דהש"ס דהכא מסכים והולך לדברי הש"ס דהתם והכא משום דלא בעי אלא לאתויי וכו' לא קאמר איכא בינייהו אלא לא כתיבא ואחזוק והשתא ניחא דלא קאמר הש"ס נמי כיון דלא בעי אלא לאתויי וכו' ולתירוצא דאי נמי מהכא נמי משמע דתרוייהו איכא בינייהו ולא מהדר אלא לתרוצי מה שהקשה. ופשוט:
שם בא"ד ק"ק לפי מה שכתבו התו' עצמם במסכת גיטין דהש"ס דהכא נסתפק לו אי כתיבא ולא אחזוק נמי איכא בינייהו דאיכא למימר דכתיבא גרועה יותר מהחזיקו לרשב"ג וא"כ כיון שנסתפק לו הש"ס בזה היכי מצי למימר התוס' הכא משום דבעי לאתויי וכו' דמשמע דהש"ס ברור לו דגם כתיבא נמי איכא בינייהו אלא משום דלא נחית להכי הוה להו למימר משום שנסתפק לו להש"ס בכתיבא ולא אחזוק כמו שכתבו הם עצמם כנזכר. ומה דאיתא בגיטין גבי עידי כותים דקאמר הש"ס התם לרשב"ג אי דאחזוק וכו' אע"ג דספק הוא לו אם גם זה איכא בינייהו טעמו התם משום דקשיא ליה מתני' דהתם דלא כמאן ומכח הקושיא מצדד צדודי איזה דרך ישכון אור והכי נמי משמע מדברי' דהתם דמוקמי דכתיבא ולא אחזוק מספקא ליה ואפי' הכי קאמר הש"ס התם לרשב"ג אי דאחזוק וכו' עיין שם ולזה יש ליישב בדוחק ולומר דכוונת התוספות לא קפדי. לזה קאמר סברוה ר"י היא דהוי דאורייתא וקמל"ן דקפדי אפי' מאיסור חמור לאיסור קל. ואין צריך לומר מאיסור להיתר. ודו"ק:
שם גמרא כר"י דאמר חמץ אחר הפסח דאורייתא ק"ק ואימא הני מילי דלא שביק התירא ואכיל איסורא דוקא באיסור דאורייתא כגון חמץ אחר הפסח דהוי דאורייתא לסברת ר"י אבל באיסורא דרבנן אימא דשבקי התירא ואכלי איסורא ולא קפדי וקשה לרבא מדלא אשמועינן תנא דלא שביק התירא ואכיל איסורא אפילו איסור דרבנן אמור מעתה דבאיסור דרבנן לא קפדי. וא"כ שהייה חלדה וכו' לאו דאורייתא נינהו וקאמרת דגם ביהו לא שביק התירא. ועוד הש"ס דקא מייתי סייעתא לרבא אדמסייעת ליה מהא אותביה מהא. וי"ל דשהייה חלדה אף דלאו דאורייתא נינהו הלכה למשה מסיני נינהו והל"מ כדאורייתא הוי כדמשמע מהרבה מקומות. אי נמי לעול' אפי' דגם במילי דרבנן סמכינן על זה ואמרינן דלא שביק וכו' וטעמא דלא אשמועינן תנא חדוש גם במילי דרבנן משום דאי הכי הוה אמינא אבל במילי דאורייתא לא סמכינן על זה וכדקאמר הש"ס הכא. לזה אשמועינן בדאורייתא דהוי חדוש יותר. ומהאי טעמא נמי נקט הכא סברוה כרבי יהודה וכו' דהוי דאוריייתא. מלאוקמ' כרבי שמעון דאיצטריך ליישב בדוחק. דהא האי דקא דייק הש"ס ממפני שהן מחליפין ודאי אינו מוכרח שיכול הדוחה לדחות דהא דקתני מחליפין ודאי לגבי מילי דרבנן אחשבוה כודאי ואי הוי דאורייתא לא הוה סמכינן על ודאות זה לזה מוקמי לה כרבי יהודה דבמילי דאורייתא סמכינן ואין צריך לומר במילי דרבנן. ודוק:
גמרא שם חמצן של עוברי עבירה וכו' מפני שהן מחליפי' ק"ק אף בלא האי טעמא דמפני שהן מחליפין שרי דאינן חשודין לעבור על ולפני עור לא תתן מכשול והויא כעבירה אחרת ומאן דחשיד אהא לא חשיד אהא וכן משמע לעיל בדברי התוספות ז"ל בד"ה סכין ונותן לו דחייש אלפני עור ובזה אין לדחות דהא דאמרי' מומר לזו אינו מומר לזו דוקא בעבירה אחרת אבל עבירה עצמה שחשודין עליה לא קפדי גם אלפני עור דידה דסוף סוף עבירה אחרת היא והוה ליה חוטא ומחטיא כיון דהם עצמ' ידעי דאיסורא קא עבדי וכיון דחשודים אהא אינם חשודים אהא וכמו שכתבו התוספות כנז'. ונראה לי דהכא במאי עסקינן בהיכא דליכא טעמא דלפני עור דהיינו שאינן נותנין בידים ואתא לאשמועינן דמותר לאכול חמצן של עוברי עבירה בלי שום תיקון בלאו טעמא דלפני עור. ומה דאיתא לעיל בדברי רבא דאמר מומר לאכול נבילות לתאבון בודק סכין וכו' ואם שחט בודק סכינו אחריו התם נמי אע"ג דחשוד לאכול נבילות לתאבון אינו חשוד להאכילם לאחרים מטעם דלפני עור לא תתן מכשול והא דקא מצריך בדיקת סכין אף דיעבד משום דפרוץ באיסורא ואינו קפיד למישחט כדת. ואף אי קפיד אלפני עור לפעמים שחיט בסכין פגומה ולאו אדעתיה שנראה לו ששחט כהלכה לזה הצריך רבא לבדיקת סכין אף דיעבד כיון דאף אי קפיד אלפני עור אפילו הכי איכא חשש איסור דכיון דפרוץ לאכול נבילות איתרמי ליה שינבל ולאו אדעתיה כיון שאינו רגיל בהקפדה ואף אי אמר לן כדת שחטתי לא מהני לן אלא א"כ בודק סכינו אחריו. ולעולם אף אי הוי חשוד על העבירה אינו חשוד אלפני עור דידה אף דחשיד עלה הוא וק"ל:
גמרא שם לימא מסייע ליה הכל שוחטין וכו' ק"ק אמאי קא טרח הש"ס לאתויי סייעתות לרבא כיון דאיכא ברייתא דחמצן וכו' דמסייעא ליה כדמוכח מש"ס דמיתוקמא בסייעתא לרבא. וי"ל דהא דקאמר הש"ס ותהוי נמי רבי שמעון לאו מילתא פסיקתא דאפשר דלא קבלה מניה. ויכול לדחות דהא דקתני מחליפין ודאי לגבי מילי דרבנן היא דאחשבוה כודאי וכמו שכתבתי לעיל. ועוד נראה לי טעם אחר והוא בהקשות קושייא אחרת דקשיא לי בדברי הש"ס דקא מייתי סייעתא לרבא מההיא דחמצן של עוברי עביר' דההיא סייעתא אינה סייעתא לדברי רבא דרבא אמר מותר לאכול נבילות אי בדיק ליה סכין א שפרוץ הוא לאכול נבלות לא שביק התירא וכו' ולא אמרינן דכהתירא דמי ליה. וברייתא דחמצן וכו' לא קאמרא אלא דוקא חמץ שלהן אחר הפסח סמכינן עלייהו שמחליפין אע"ג שהם חשודים שלא לבערו בתוך הפסח אבל לא חזינן בהו שחשודין לאוכלו אחר הפסח בהיכא דלא מצו לאחלופי והשתא אמרינן דמאן דחשוד אהא לא חשוד אהא אע"ג שחשודין לעבור על בל יראה ובל ימצא אינם חשודין לאוכלו אחר הפסח אבל אי הוו חשודין לאכול חמץ שעבר עליו הפסח בהיכא דלא מצו לאחלופי אימא דאסיר כיון דדש ביה כהתירא דמי ליה ואינם מחליפין והכא שאני כיון שאינו חשוד אלא שלא לבערו קודם הפסח דהוי כמומר לעבירה אחרת. אע"ג דלסברת הש"ס כונתו כיון דאינן מבערו קודם הפסח מסתמא אי לא מצי לאחלופי אכיל ליה דמאן דעביד הא וכולא חד הוא אפי' הכי עדיין יש לדוחה לדחות כנזכר לזה מהדר הש"ס לסייועיה סיוע שיש בו ממש דהיינו מומר לאותו דבר בעצמו כדמייתי לימא מסייע ליה וכו' ואפי' מומר וכו' כדדייק הש"ס דבמומר לאותו דבר קאי. ודוק:
גמרא שם גופא אמר רב ענן מומר לע"ז מותר לאכול משחיטתו ק"ק דאף אי סובר רב ענן מומר לע"ז לא הוו מומר לכל התורה כולה סוף סוף שחי' אסורה. דחיישינן דמיכוין לע"ז ושוחט לשמה דהוי מומר לאותו דבר ואף אי לא חיישינן לה מניבול אסורה דלסברת רב ענן מומר לאותו דבר אסור לאכול משחיטתו כדמשמע מהש"ס כד דחי לה כדרב ענן. דאי לא תימא הכי ותיהוי נמי כרב ענן תסייעיה שפיר לרבא. וי"ל דטעמא דקאמר יצרא דע"ז תקיף ליה שייך נמי בזה דלא אמרינן דמכוין לע"ז כד שחיט אלא דוקא בשעת עבודה עובדה בעל כרחו משום יצרא דע"ז דתקיף ליה ולא דיינינן ליה בסתם מחשבתו לע"ז. ואין לומר דהא דקאמר רב ענן מותר לאכול משחיטתו הוא דוקא בעובד ע"ז שאינה נעבדת בזביחה. אבל אם עובד ע"ז הנעבדת בזביחה אין הכי נמי דאסור דחיישינן דילמא מיכוין לע"ז זה אי אפשר כלום ראייתו דרב ענן מהיכא מאחאב. ואחאב עובד בזביחה הוה כאבותיו כדכתיב ויקטרו ויזבחו וכו' אלא ודאי כמו שפירשתי. ועוד נראה לי דהכא לא הוי מומר לאותו דבר דכיון דאחאב ליהושפט הוא דזבח הוי כמומר לדבר אחר דהיינו לעבור על לפני עור וכו'. וכיון דמומר לע"ז דלא הוי כמומר לכל התורה כולה גם אלפני עור לא חשיד מידי דהוה שאר עבירות דלא חשיד עליהו ולא דמי למה שכתבתי לעיל בד"ה חמצן בדברי רבא דהכא שאני דאחאב חכם הוה ויודע דיהושפט צדיק גמור ומיזדהר שפיר דלא למישחט לשם ע"ז. משום ולפני עור. ועוד טעם אחר דיש הפרש בין שחיטה דחיישינן לה מניבול לשחיטה דחיישינן לה ממכוין לשם ע"ז דבשחיטה דחיישינן לה מניבול אמרינן כיון דדש ביה כהתירא דמי לה לפעמים מנבל ולאו אדעתיה ולא יקפיד בבדיקת סכין כמה דבעי אבל שחיטה דחיישינן לה משום מיכוין לע"ז כשלא כיון די בזה וליכא למיחש תו ולא מידי. ואיכא הפרש בחששת הדבר דלאו אדעתיה בין דבר הצריך כוונה ובין דבר דאתי בלא כוונה. דדבר דאתי בלא כוונה חיישינן דילמא איתרמי ולאו אדעתיה אבל בדבר דבעי כוונה לא חיישינן דאיתרמי ולאו אדעתיה כיון דכוונה בעי. ודוק: גמרא שם שכן מצינו ביהושפט וכו' ק"ק הא הוה מצי לאתויי ראיה מאחאב כיון דאחאב שחיט ליהושפט בוודאי דלא הוה שחיט ליה אלא מילתא דאכיל ליה יהושפט ויהושפט צדיק גמור היה מפורסם ולא אכיל ח"ו דבר איסור וממילא לא עביד ליה אחאב כי אם דבר המותר לאכול ואחאב חכם היה כדמשמע מהש"ס במקומות אחרים ויודע הדין דבעי למיעבד יהושפט וידע איניש בנפשיה דעובד ע"ז מפורסם הוה. ולזה יש ליישב ולומר דרצה להביא היותר ברור מלהביא דרך עקלתון מדעבד הכי אחאב. אכן קשה מלקמן דקאמר ודילמא מיזבח זבח וכו' מאי קא מקשה כיון דמצי להביא ראיה מאחאב דזבח ולכאורה היה נראה לומר דאה"נ דמצי לאתויי ראייתו מאחאב. אלא לדבריו קאי דמייתי ראיה מיהושפט שכן דקדק בדבריו שכן מצינו ביהושפט. והוא טעמו כנזכר. אבל הנראה נכון לומר דאי הוה מייתי ראיה מאחאב הוה מצי לדחוייה לעולם מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה כולה ושאני אחאב דהוא לא היה כופר בכל התורה כולה. ומשער בעצמו הוה דגם כן כל המומרים לע"ז הכי הוו דאינם מומרים לכל התורה כולה ולית הלכתא כאחאב דלא קיימא לן הכי דאיכא רובא דלא הוו הכי וכיון דעע"ז הם כמומרים לכל התורה כולה הוו וספק דאורייתא לחומרא לזה הביא ראייה מיהושפט דלא מצי למימר ח"ו משער בעצמו הוה ומדאכל שחיטת מומר לע"ז מן הסתם אמור מעתה מומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה. וק"ל:
גמרא שם שנהנה וכו' ק"ק למה נקט בדבריו לשון הנאה דקאמר שנהנה הוה ליה למימר שאכל שעיקר ראייתו היא מהאכילה ולא מהנאה סתם. וי"ל דרב ענן כיון באומרו שנהנה מסוף המעשה נכר תחילה המחשבה מאחר שהאכילה אינה מפורשת וראייתו מויסיתהו היא משום דסובר דאין אדם ניסת אלא בדבר המהנהו וא"כ הא דקאמר ויסיתהו בודאי שנהנה דאי לא תימא הכי כל מה דעביד ליה אם אינו נהנה אינו ניסת. לזה נקט בלישניה שנהנ' כיון שעיקר טעמו שאין אדם ניסת אלא אם כן נהנה וזה היינו אי אמרינן דרב ענן סובר דסתם הסתה באכילה ושתייה. ולקמן אפרשנו בס"ד. וק"ל:
גמרא שם מסעודת אחאב וכו' תימא והרי אחאב כשירד אליו יהושפט כבר עשה תשובה ונתקבל שנאמר הראית כי נכנע אחאב וכו' ואיתא עוד במקומות אחרים בגמרא שהיה אחאב קורא ליהושפט והיה יהושפט מלקה אותו פעמים בכל יום מלקות ארבעים וזה היה סמוך למיתת אחאב אחר שעשה תשובה. דהא מצינו שבאותה מלחמה שהלך עמו יהושפט אז מת במלחמת רמות גלעד שנאמר ואיש משך בקשה לתומו. ואין לומר שמה שעשה תשובה הוא דוקא על שהרג את נבות אבל לא על ע"ז זה אי איפשר כיון דאמר הקב"ה עליו הראית כי נכנע אחאב בודאי שעשה תשובה לכל מילי. ועוד הא למה זה דומה לטובל לטומאת מת ושרץ בידו. ועוד בלאו כל הני טעמי מצי הש"ס לדחוייה ולימא ליה מאן לימא לך דלא עשה תשובה אלא על הריגת נבות ולא על ע"ז ותיתי משם ראיה דמומר לע"ז לא הוי וכו' ואימא גם על ע"ז עשה תשובה והיינו טעמא שנהנה יהושפט מסעודתו ולעולם מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה כולה. וצ"ע:
גמרא שם שנאמר ויזבח לו אחאב וכו' ק"ק למה ליה לאתויי כוליה קרא לא הוה ליה למימר אלא ויזבח לו אחאב ואי הוה מקשי ליה הש"ס ודילמא וכו' אז היה משיב לו ויסיתהו כתיב. ובדרך דיחוי יאמר דבאיידי גמר לכוליה קרא. ודוחק. אבל האמת הוא משום דכיון דעיקר הראייה מויסיתהו דאי לאו הכי אימא מיזבח זבח מיכל לא אכיל. לזה נקט מעיקרא לויסיתהו לשלול קושיית הש"ס והש"ס לא דקדק זה בדבריו משום שהוא סובר דאין הסתה אלא בדברים. ואנן ידענו זה ממה שגילה כוונתו וכו' אי נמי דהש"ס הבין דבריו ורצה לברר כוונתו. ולהקשות אימא בדברים:
אכן קשה השתא דרב ענן נחית להסיר קושיות ודחיות דאיכא בדבריו. א"כ הוה ליה להסיר ג"כ קושיית הש"ס המכרחתו לומר לא הוה מפליג נפשיה מיניה והוה ליה למימר ג"כ קרא דבגורן. ויש לדחות משום שהוא רחוק הרבה מקרא דויזבח: אי נמי דלא נחת רב ענן לשלול בדבריו אלא קושית העקירה שעיקר לו דבריו כהא דקא מקשה הש"ס ודילמא מיכל לא אכל וכדומה לזה הוצרך להביא מלת ויסיתהו לשלול קושיות הנז' אבל קושיות ההמצאות דמעלמא אם יקשה לו פה אל פה ידבר בו. וק"ל: גמרא שם ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד. ק"ק לא הוה צריך לאתויי אלא קרא דויסיתהו ומשם ראיה דמומר לע"ז אינו מומר לכל התורה כולה כיון דסובר דסתם הסתה באכילה ושתייה היא והראייה מדמוקי קרא דכי יסיתך באכילה ושתייה וא"כ למה הוצרך לאתויי קרא דויזבח לו אחאב. ובדרך דיחוי יאמר משום דברישא דקרא מפורש מי הסית למי ועיקר הענין לזה הביא כל המקרא אבל הנראה לומר דכוונתו דאף למאן דלית ליהו סתם הסתה באכילה ושתייה יודה לי מיהא הכא דהאי ויסיתהו באכילה ושתייה היא ואזורה מוכח עלה ויסיתהו ויזבח לו. לזה נקט בדבריו רישא דקרא. אי נמי טעמא דמייתי קרא דויזבח אף דסובר סתם הסתה באכילה ושתייה דלא לימא ליה ודילמא באכילת דגים ומיני מתיקה לזה הביא מלת ויזבח דאכילת בשר היא אי נמי דרב ענן אפשר דאין כוונתו דסתם הסתה באכילה ושתייה היא אלא אין הסתה בדברים ומה דקא דחי גבי כי יסיתך באכילה ושתייה במקומו אפרשנו. וטעמו הכא כיון דאיכא קרא דויזבח מוקמינן ליה שפיר דהאי הסתה באכילה ושתייה דזה גילה על זה. לזה הביא קרא דויזבח דמינה עיקר ראייתו דלא מצי למימר ליה ודילמא ויסיתהו שנת' לו אבנים טובות וסגולת מלכים וכפי זה רב ענן כל תירוצי הש"ס דקדקם בדבריו. וק"ל: גמרא שם ודילמא מיזבח זבח מיכל לא אכול. אין כוונתו לומר שכבדו בזביחה כדרך שעושים המלכים שמזבחים ומפסידים כל כך ממון להראות שאינו נחשב לכלום בעיניהם מרוב שמחתם ביום בוא אצלם איזה שר וטפסר דאם כן מאי קאמר ויסיתהו כתיב. הלא כוונת אחאב מעיקרא לא היתה אלא להסיתו בזה בכל כך כבוד וזילות נכסים לכבודו ומחשבתו שעשה כ"ז לכבודו אע"ג דלא אכל סוף סוף כבודו במקומו מונח אלא ודאי שכוונתו מיזבח זבח כסבור שיאכל. ובזה אתי שפיר הא דקא דחי ליה ויסתיהו כתיב פי' כיון שעיקר זבוח אחאב היה לאכול ממנו יהושפט. א"כ כשלא אכל אין כאן הסתה וקרא קא מוכח שניסת דכתיב ויסיתהו ואי תימא דלא ניסת לא הוה כתי' עליה קרא ויסיתהו. ונראה לי דזה הכריחו לרש"י ז"ל שפירש מיזבח זבח כסבור שיאכל עמו. ועוד נראה לי דכוונתו דקאמר ודילמא מיזבח זבח שכבדו בזביחה אף דלא הוה אכיל מיניה סוף סוף עשה לו כבוד שזבח לרוב לכבודו והא דקא דחי ליה ויסיתהו כתיב כוונתו דכתיב קרא דויסיתהו ממילא אינו ניסת בזה אלא באכילה ושתייה. אי נמי על דרך אין הסתה בדברים דכל מה שהוא חוץ מאכילה ושתייה נכלל בדברים. ורש"י שלא פירש כן ופירש כסבור שיאכל וכו' נרא' לו שוה דוחק בדברי הש"ס וסכנון הלשון דמזבח זבח מיכל לא אכל לא משמע כן וכדבריו כן הוא. וק"ל:
גמרא שם אין הסתה בדברים וכו' לפי מה שפירשתי לעיל דסובר רב ענן סתם הסתה באכילה קשה הכי הוה ליה למימר אין הסתה בלא אכילה ושתייה. וי"ל דהש"ס מתרץ לסברת רב ענן אף אי לא אמרינן דסובר סתם הסתה באכילה ושתייה אלא אין הסתה בדברים דוקא אפי' הכי אתיא שפיר ולא קשה ולא מידי ואין צריך לומ' אי אמרי' דסובר רב ענן אין הסתה אלא באכילה ושתייה דאז כל השערים ננעלו. ועיין לקמן במה שפירשתי בד"ה אי בעית אימא וכו' דהש"ס לא הוברר לו כוונת רב ענן אי סובר סתם הסתה באכילה ושתייה או אין הסתה בדברים דוקא וכמו שפירשתי לעיל בדקדוק דבריו של רב ענן עיין שם. וק"ל:
גמרא שם ודילמא בדברים ק"ק מאי אלימותיה דקא דחי ליה בדברים כיון דאיכא קרא דויזבח אין סברא לאוקומה בדברים דלימא ליה אדמהדרת לדברים שלא הוזכרו בקרא הרי שלך לפניך אכילה ושתייה שהיא כתובה ומפורשת דכתיב ויזבח לו אחאב וילמד סתום מן המפורש. ועוד מי הכריחו להש"ס לומר אין הסתה בדברים דאף אי אמרינן דיש הסתה בדברים הכא שאני מכח קרא דגילה. וי"ל דלסברת המקשה אין כאן גילוי מקרא דויזבח שהוא באכילה ושתייה משום דהוא מוקי לה מיזבח זבח מיכל לא אכל ומצי שפיר לאוקומי קרא דויסיתהו בדברים דהיינו שכבדו בזביחה. וכמו שפירשתי לעיל בד"ה ודילמא מיזבח זבח אם כן האי דקאמר ודילמא בדברים כוונתו כיון דזבח ליה לרוב אף דלא אכל בין אי אמרינן דכוונתו מעיקרא בודילמ' מזבח זבח וכו' כסבור שיאכל עמו בין אי אמרינן שכבדו בזביחה סוף סוף כבוד איכא שאומר לו אחאב ראה כמה כבוד עשיתי לך שכמה זבחתי לכבודך וא"כ ויסיתהו דקאמר בזביחה והם הם הדברי' והשתא האי דקאמר ודילמא בדברים קאי אדבריו דמיזבח זבח שכל דבר שאין מהנהו בגופו דברים מיקרי שגם בדברים כבוד ובלע"ז קורטיזייא איסטימאסייון דכולם מילי כבוד הם. ועוד י"ל דכונ' המקשה דקאמר ודילמא בדברים שפי' מלת ויסתיהו הוא בדברים ובזה לא מצי למימר ליה הרי שלך לפניך ויזבח לו שהיא אכילה ושתייה אדרבא אלה הדברים יותר קרובים הם שהם במשמעות מלת ויסיתהו. ויותר הם קרובים בה לזה הוצרך לומר אין הסתה בדברי' פי' בכל מקום שאתה מוצא הסתה אינם בדברים דאי' אדם ניסת בדברים ולא משכחת לה. אי נמי כוונתו אין פי' ההסתה בדברים ואינה במשמעותה כדאמרת אלא צריך לפרש וטעם אחד להם דאין אדם ניסת בדברים לזה הקשה לו כי יסיתך ותסיתני דאף שלא פירש מסתמא משמעות ההסתה בדברים הוי ותירץ לו וכו' וק"ל:
גמרא שם ולא והכתיב כי יסיתך וכו' ק"ק דקארי לה מאי קרי לה לא ידע דמצי לדחוייה באכילה ושתייה ומאי אלימותיה דקא מקשה ולא והכתיב וכו' כיון שיכול לדחות כנזכר ויש לומר דהמקשה נסתפק לו בדברי רב ענן אי סובר דא"כ הסתה בדברים והכא טעמו משום דקאמר ויזבח דגם הוא דקדק כן בלשונו דקאמר דכתב ויזבח לו והא דקאמר אין הסתה בדברים כוונתו דאי סתם הסתה בדברים אף בהיכא דאיכא מאן דמוכח עלה. או אי סובר דמעולם אין הסתה בדברים כלל ורצה לידע כוונתו לזה הקשה לו מכי יסיתך וכו' ולמה שפירשתי בתירוצא קמא בד"ה ודילמא דסובר מזבח זבח מיכל לא אכל והם הם הדברים נסתפק לו דהני מילי דאמרינן אין הסתה בדברים דוקא בהיכא דאיכא קצת ראייה דהוי באכילה ושתייה כי הכא דכתיב קרא דויזבח אף דהוי ספיקא דמיזבח זבח דהוי בדברים כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי בחר לו אכילה ושתייה אפשר שיאמר דהוי בדברים לזה הקשה מכי יסיתך דליכא רמז לאכילה ושתייה כלל ואין לומר דאלימותיה דקאמר והכתיב כי יסיתך הוא מדקאמר לאמר דאם כן כד קאמר ליה באכילה ושתייה הוה ליה לאקשויי והכתיב לאמר דמשמע בדברים אלא ודאי שאין ראיה מלאמר ופי' מורדפת עם נלכה ונעבדה. וק"ל: