חפץ השם· רבי חיים בן עטר
הוריות
דף ב.
גמרא אמר שמואל וכו' פירוש לאו דהוו ב"ד נושאים ונותנים בענין ואסיקו ואמרו במסקנת דבריהם הלכה דמותר ושמע השומע. אי נמי שאמרו ב"ד בסיום דבריהם להדיא נראה דדבר זה מותר והלך השומע ועשה על פי מה ששמע דמיקרי כה"ג על פי הוראת בית דין אלא דווקא עד שיאמרו ב"ד להם להדיא דעו נא כי דבר זה מותר הוא או כגון שבאו לשאול על דבר הלכה ואמרו להם מותר אי נמי שדרשו הלכה למעשה דבר זה מותר והלך ועשה פטור וזהו נמי לעשות דקאמר רב דימי אלא דרב דימי באר הכוונה וגם שמואל זהו כוונתו. ורב דימי לאו דוקא דבעינן שיאמר' להדי' לעשות אלא המכוון הוא שתהי' ההוראה שילך ויעשה ולא קאי לעשות על האמירה שיאמרו ב"ד להם לעשות להדי' אלא שיאמרו להם התר שתהיה ממנו הכוונה שיעשו דפשיטא דבהיכא דאתא ושאל להם חלב שרי או אסיר והורו ליה דשרי פשיטא דיספיק באמרו מותר מבלי לומר לו לעשות וא"כ דברי רב דימי ודברי שמואל הכל בקוטב אחד עולים אלא דרב דימי נקט מילתיה יותר מבואר והמכוון אחד ובזה לא קשה למה אביי לא פריך אדשמואל מהך מתניתין דחזר לעירו וכו' והורה לעשות וכן רבי אבא ורבינא אמאי לא מותבי אדשמואל כמו דפרכי אדרב דימי לפי לישנא בתרא ובמה שפירשתי אתי שפיר דכיון דדברי שמואל יכולין לסבול הא דרב דימי נמי דלעשות לזה לא מקשי אשמואל משא"כ ללישנא בתרא דפליג רב דימי אדשמואל דאמר לעשות ואמר אפילו מותרים אתם נגמרה הוראה. והנה פשיטא דלעשות דקאמר שמואל היינו כמו שפירשתי שמכוון ההוראה הי' לעשות לאפוקי שהיו נושאים ונותנים ואמרו מותר דהא בהיכא דאמרו ב"ד דדבר זה שרי והורו הוראה דהתירא לשואלם דבר תו לא בעי למימר מלת לעשות ואהא פליג רב דימי ואמר דלא בעינן דיאמרו מילתא דהוי הוראה גמורה כהאי גוונא ואפי' לא אמרו אלא מותרים אתם פי' מותרים את' דקאמר רב דימי בהכרח היינו שהיו נושאים ונותנים ואמרו דבר זה מותר וכדומה אע"ג דלא אמרו להם מילתא חתיכה דמשתמע מינה שיעשו אפילו הכי הוי' הוראה ופטור העושה לזה קא מקשו הני אמוראים. זהו מה שנלע"ד בפירוש הסוגי' אחר כל זה מצאתי סמך וסעד לדברי מדברי הרמב"ם ז"ל דצווח ככרוכי' כפירושא דידי וז"ל בפ"ג מהלכות שגגות וכן אם נשאו ונתנו בדבר ואמרו דבר זה מותר היא ולא הורו לעם ולא אמרו להם מותרים אתם לעשות ושמע השומע מהם בעת שגמרו שהדבר מותר והלך ועשה כפי מה ששמע הרי כל העושה חייב וכו' שהרי לא הורו להם בפי' לעשות עכ"ל. דברי הרב ז"ל לכאורה קשה אהדדי דמתחל' דבריו משמע דמה דלא הוי' הוראה הוא היינו מה שאמרו מותר בשעת שנשאו ונתנו כאומרו אם נשאו ונתנו ואומרו מותר דמשמע אבל מה אמרו להביא שלא בשעת משא ומתן אמרו להקל דבר זה מותרים אתם בו אז מותר הוא לכם אעפ"י שלא אמרו לעשות והלך ועשה העושה על פיהם פטור ומדקא מסיים לומר ולא הורו וכו' מותרים לעשות משמע דוקא לעשות הוא הוי' בהוראה אבל אם אמרו מותרים אתם ולא אמרו להם לעשות העושה חייב דלא הוי גמר הוראה וכן מה שכתב עוד ושמע השומע בעת שגמרו וכו' והדר מסיים לא הורו להם בפירוש לעשות קשה דידיה. וכפי מה שפי' עולים דברי הרב יפה דפשיטא דהרמב"ם ז"ל הבין כפי' וטעמינו דבהיכא דמורים ב"ד הלכה למעשה או הוראה גמורה שמשמעות' הוא לעשות כגון שדורשים ברבים דדבר זה שרי:
אי נמי מורים לשואלם דבר דשרי פשיטא דתו לא בעינן שיאמרו לעשות דזו היא לעשות כיון דאמרי להדי' התר גמור היינו לעשות כיון דמובן כנזכר והם דברי שמואל דקאמר מותרים אתם. ודוקא לא שלל הרב ז"ל אלא דווקא שהיו נושאים ונותנים ואמרו בשעת גמר דין דבר זה שרי הוא דחייב הועשה ולא הויא הוראה זו הוראה דפטור עלי' העושה משא"כ אם הורו להתירא להדי' ואמרו מותרים אתם זוהי לעושת דהוי כפי מסקנת הש"ס בין ללישנא קמא. בין ללישנא בתרא מסקינן בש"ס כהך סברא דבעינן לעשות והיכי מצי הרמב"ם ז"ל לדיוקי ולומר וכן אם נשאו ונתנו וכו' דמשמע דדוקא כהאי גוונא הוא דמחייב העושה על פי הוראה זו אלא ודאי כמו שפירשתי ותו לא מידי. אלא דקשה לי לדברי הכסף משנה שכתב דפסק רבינו כלישנא בתרא וכשמואל הרי כבר הוכרחתי גם ללישנא קמא אדרב' אליבא דכולי עלמא בעינן לעשות היינו הוראה דמשתמעת לעשות הלכה למעשה ובוודאי דהכסף משנה לא סבר כפירושינו. ולדידי קשה השתא דמותרים אתם דשמואל ללישנא קמא ודרב דימי ללישנא בתרא לא הוו הילכתא והגם דאמרו בית דין מותרים אתם לא הוו גמר הוראה עד דאמרו להו לעשות להדי' ופשיטא דמותרים אתם דאמר שמואל עד שיאמרו מותרים אתם הכוונה הוא שבא לשלול שלא יספיק חוץ מזה ומאי שלל שמואל אלא שלל שלא יספיק שהיו נושאים ונותנים ואמרו דבר זה מותר דלא מקרי הוראה שיהי' העושה פטור על סמך הוראה זו עד שיאמרו להם מותרים אתם ופליג רב דימי אדידי' ואמר דגם זה לא יספיק להוראה ובעינן שיאמרו להם לעשות להדי' וכיון דפסק הרמב"ם ז"ל כלישנא בתרא וכשמואל דבעינן לעשות ולא יספיק מותרים אתם לסברת הכסף משנה א"כ אדקאמר רמב"ם ז"ל כגון אם נשאו ונתנו ואמרו מותר ושמע השומע מהם בעת שגמר שהדבר מותר וכו' חייב הכי הוי לי' למימר אם אמרו ב"ד והורו להם דמותר לאכול חלב וכדומה והלך ועשה חייב עד שיאמרו לו מותר אתה לעשות כיון דפסק כלישנא בתרא וכשמואל לסברת הכסף משנה ומדקאמר הרב הא דנושאים ונותנים וכו' משמע דווקא בכה"ג הוא דלא הוי' הוראה דוק מינה אם אמרו הוראה להדיא מותרים אתם פטור ודוק היטב וצ"ע. ועוד קשה לי דלא ידעתי מאי דוחקי' דהכסף משנה דמהדר לאוקמי' דברי רבינו כלישנא בתרא דלמאי נפקא מינה דהגם דמוקמינן כלישנא קמא נמי הא איכא רב דימי ואביי ורבי אבא ורבינא דקיימא כוותי' דבעינן לעשות וצ"ע. ולדרכינו נראה טעמא דמייתי הש"ס הני תרי לישני הגם דלכאורה ליכא שום חידוש לענין הלכה ולא לשום נפקותא בלישנא בתרא עדיפא מלישנא קמא. נראה הכוונה היא דמייתי לה הש"ס משום דהאי לישנא בתרא משמע דיש יותר כח ואלימא מהנהו משניות מדקא פרכי מינייהו דבעינן לעשות ויש עוד ליישב. ואי לאו דברי רמב"ם ז"ל שנסמכתי עליהם לחזק הפי' הי' נראה לומר באופן אחר דרב דימי פליג אדשמואל גם ללישנא קמא דלשמואל יספיק דמותרים אתם ולרב דימי עד שיאמרו לעשות להדי' דוקא הוא דפטור ומה דלא מקשו הני אמוראים אדשמואל אין הכי נמי וממילא לא קשי' אלא דפירוש ראשון עיקר והוא נכון. ודוק:
שם גמרא אף אנן נמי תנינן וכו' קשה לכאורה א"כ מאי קמ"ל שמואל ורב דימי כיון דמתני' קתני לה בשנים ובג' פעמים להדיא דבעינן לעשות. ועוד דהא מיהא הוה ליהו לאסמוכי דבריהם אחדא מהני ג' מתניתין ומה גם דמדקא מקשו מנייהו לרב דימי בסמוך משמע דהא מוכרח בדיוקא דמתני' א"כ הא מיהא הוה ליה למאן דסבר דבעינן לעשות לאסמוכי דבריו אמתני' דדייקא ליה גם כן. ועוד בלאו הכי אעיקרא דדינא מאי טעמיה דשמואל דלא אמר דבריו אמתני' דקדמא בריש' דחידוש זה שייך שפיר אמשנה קמייתא דידן דרישא דמסכתא דקתני הורו ב"ד וכו' הו"ל למימר אין היחיד פטור בהוראת ב"ד עד שיאמרו לו מותר וכו' והגם דהאי משנה קמייתא לא מתוקמ' אלא אליבא דרבי יהודה ולא כרבנן והויא לה דלא כהלכתא כדלקמן דלרבנן יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב עכ"ז שפיר שייך לאשמועינן היכי הויא ההורא' דמיקרי הוראה דב"ד. ועוד הא מיהא הוה ליה לאשמועינן אמתני' דבתר האי משנה ב' דשייך בה חידושא דאולמה הניח עד ההיא משנה דפלוגתא דר"מ ור"י ושם קבע דבריו לאשמועינן עד שיאמרו וכו'. והנראה לומר דפשיטא דשמואל לא אתא לאשמועינן אלא בההיא פלוגתא דר"מ ורבי יהודא דהורו ב"ד ועשו כל הקהל וכו' דהוה אמינא דפלוגתייהו דר"מ ור"י תליא בהא דמר סבר לא הויא הוראה אלא עד דאמרי להו מותרים אתם וכו' ומר סבר אם היו נושאים ונותנים בדב' ואמרו דבר זה מותר הוי נמי הוראה ולזה מ"ד דהויא הוראה בהכי לא מחייבי ב"ד לאתויי קרבן בהכי דלא עבדי מידי וממילא כשאמר הכתוב שיביאו קרבן פשיטא דלעם הוא דקאמר הכתוב דעשו מעשה ולמ"ד דלא הויא הוראה עד שיאמרו להם לעשות סובר דקרא דקאמר שיביאו קרבן אבית דין קאי הם המביאים הקרבן והא בהא תליא כיון דאמרי להו בהדיא מותרים אתם לעשות אינהו מחייבי. וא"כ הייתי אומר דפלוגתייהו דר"מ ור"י בהכי תליא לזה אמר שמואל לעולם בין למ"ד ובין למ"ד כמו שפירש רש"י ז"ל כולהו הכי סבירא להו דלא הוי הוראה עד שיאמרו מותרים אתם וכו' הלכה למעשה ואפילו הכי פליגי מר סבר בית דין. ומר סבר קהל. ולאו בהכי תליא פלוגתייהו ולזה לא אתא שמואל למימר אלא גבי ההיא פלוגתא דאליבא דכולי עלמא לא הוי גמר דין עד שיאמרו מותרים אתם וזו היא סברת שמואל ורב דימי ללישנא קמא ולסברת רב דימי ללישנא בתרא סובר דסברא היא נמי דהוי' גמר הוראה כאשר יהיו נושאים ונותנים ואמרו בגמר דבריהם מותרים ובאומרך כן דהוי סברא יכולים לומר דפליגו ר"מ ור"י בהכי וכל הני משניות דסברי לעשות לאו היינו כולי עלמא אלא דהני אמוראי דמקשי מהנהו משניות סברי מדקא חזינן כל הני משניות דדייקי לעשות פשיטא דדבר זה ליכא מאן דפליג. אי נמי ליכא למיחוש להך סברא ובעינן לעשות ודוק:
שם גמרא בפלוגתא הורו בית דין וכו' רב אמר וכו'. קשה למאי דמסיק הש"ס לקמן דיחיד דעשה על פי הוראת ב"ד דחייב הגם דתלה בב"ד כרבנן וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב וי"ג מהלכות שגגות א"כ היכי פליגי הני אמוראי דלא כהלכתא בין לרב ובין לרבי יוחנן קשי' לרב דאמר פטור דתלה בבי"ד קשה דממה נפשך יהיה חייב אי משום דתלה בב"ד הרי היחיד התולה בב"ד חייב. ואם חשבינן לי' שגגתו היא חייב. ולרבי יוחנן נמי קשי' דמשמע דווקא משום דשגג מעצמו דסבר שהוא שומן והיה חלב לזה הוא דמחייב דהוה ליה תולה בעצמו אבל אם הי' תולה בב"ד לחוד בלא אחלופי מיפטר הוא והרי מחייב הוא הגם דתולה בב"ד כדמסקינן לקמן כרבנן. וליכא למימר דר' יוחנן לא סבירא לי' אלא כסתם משנה דמוסכם הוא דברי רבי יוחנן דסובר הלכה כסתם משנה תמיד לעולם ועד והכא כיון דסתם לן תנא במתניתן דידן כרבי יהודה הכי הוי הלכתא כוותי' ולזה היינו טעמא דלא מחייב לי' רבי יוחנן אלא דנחלף לו חלב בשומן הא בלאו הכי תולה בב"ד פטור כמתני' דסתמא הכי דא"כ למה פסק הרמב"ם ז"ל דהתולה בב"ד חייב אם הוא יחיד ולא הוי מיפטרי בהוראת ב"ד אלא צבור דמייתי עלייהו ב"ד והרי קיימ"ל הלכה כר' יוחנן תמיד סובר פלוגתי' הגם דזה יש לדחות קצת עכ"ז דוחק גדול הוא. ועוד קשה להש"ס דמייתו הא דשמואל דאין ב"ד חייבים עד שיאמרו וכו' אמתני'. ופירש"י ז"ל בד"ה לעולם אין ב"ד וכו' ולגבי יחיד דליהוי תולה בב"ד ע"כ דמשמע דהכי הילכתא ואי תימא דיחיד חייב בהוראת ב"ד מה לי הוי' הוראה או לא הוי' סוף סוף חייב היחיד אלא ודאי משמע דהכי הוי' הלכתא דפטור והוא היפוך הש"ס דלקמן דמשמע מיניה דהילכתא כרבנן:
והנראה לומר היא דהכי במאי עסקינן דהורו ב"ד ועשו רוב הקהל על פיהם דמחייבי ב"ד להביא קרבן והקהל פטורין ויחיד אחד מהקהל אירע לו זה שנתחלף לו חלב בשומן. לרב דאמר פטור הוי בכלל הקהל דפטורים דב"ד מביאים עליהם. ור' יוחנן דאמר חייב לא הוי שגגתו כשגגת הקהל דמיפטר ג"כ איהו בקרבן דמייתי ב"ד דמה דמייתו ב"ד לא הוי אלא על העושים בשגגת הוראתם לזה כל העושה שלא בשגגת הוראתם לא מתכפר בחטאת דמייתי ב"ד וצריך להביא הוא חטאתו ומהאי טעמא נמי לא מצטרף למנין השוגגין שיהיו רוב לחייב בית דין קרבן. ואי נמי צבור מייתו כמ"ד דצבור מייתו אפילו הכי מחייב כיון דלא דמו שגגתם לשגגתו צריך להביא היא על מין שגגתו לסברת רבי יוחנן ולעולם יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. וא"ת סוף סוף קשה לר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה. נראה לי דר' יוחנן יפרש מתניתן בהכי והלך היחיד ועשה על פיהם בהיכא דחטאו צבור וכל יחיד ויחיד פטור בכלל הציבור ונקט התנא הכי משום סיפא דקתני אם ידע א' מהם שטעו או תלמוד וכו' דאעפ"י דכל הקהל פטורים הוא חייב דזה תלה בעצמו ושגג במצוה לשמוע דברי חכמים וכדלקמן היינו טעמא דקתני רישא יחיד שעשה על פיהם ולעולם אם לא עשה כי אם היחיד או מיעוט הקהל על פי הוראת ב"ד דחייבים העושים וזה לסברת רבי יוחנן משא"כ שמואל למה דמשתמע שפיר דמתני' דקאמר דלא כרבנן דלית ליה לשמואל בהכרח הלכה כסתם משנה כרבי יוחנן והיינו טעמא נמי דהש"ס דמייתי הא דשמואל אמתני' דמשמע דהכי נקטינן היינו טעמא לאשמועינן דאם לא אמרו ב"ד מותרים אתם הגם דעשו על פי הוראת ב"ד חייבים. ועוד נראה דהא דנקט יחיד במתניתן דבהיכא דעשו רוב הקהל על פי הוראת ב"ד אז פטור כל יחיד ויחיד מה שא"כ אם שגגו הם מעצמם. אי נמי כה"ג דהוו ב"ד נושאים ונותנים ואמרו מותרים במסקנת דבריהם והלכו הציבור ועשו הגם דהוו רוב הקהל אפילו הכי חייב כל אחד ואחד כשבה או שעירה וזה חידש גדול דאפילו חטאו רוב ציבור לא יספי' להם קרבן אחד ובזה עולה הכל בין הש"ס בין לרבי יוחנן בין לשמואל הכל כהלכתא דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב אלא דשמואל לא נחית לדחוק מתני' כנזכר כן נראה לי נכון:
ופירושא אחרינא הי' נראה לומר אי לאו מה שכתבתי שהוא הנכון והוא דהני אמוראי ע"ה לית להו הא דשמואל. והש"ס דמייתי להו כך דרך הש"ס לאוקומי אפירושא דמתניתן דלפנינו ובתר הכי מסיק תלמודא מאי דמסיק. ולר' יוחנן הלכה כסתם משנה דלא כשמואל. ומה דפסק הרמב"ם ז"ל כר' יוחנן בפלוגתא דנתחלף לו שומן בחלב דהכי קיימ"ל הלכה כר' יוחנן מרב ובהא אפשר דמודה שמואל בהיכא דעשו רוב ציבור ואחד מהם נתחלף לו ולא פסק הרמב"ם כר' יוחנן בהא דהלכה כסתם משנה דהרבה פעמים פוסק הרמב"ם ז"ל ושאר הפוסקים דלא כסתם משנה דהוי דלא כר' יוחנן. ועוד כיון דהוו רב יהודה ורב נחמן ושמואל. ומסקנת הש"ס דלקמן דלא כר' יוחנן פשיטא דסליק לי' כללין דהלכה כר' יוחנן וכמסקנת הש"ס נקיטנ' אלא דפירוש הראשון נראה לי עיקר, וחיך אוכל יטעם לו ודוק:
שם גמרא אמר רבא מודה רב דאינו וכו' מדקא אמר רבא חידוש לרב משמע דכותיה סבירא ליה ואם כן קשה ללישנא בתרא דאמר דרבא אמר נתחלף לו חייב הא לא קשיא למאי דקיימא לן כד מקשינן לכהאי גוונא דחד אמר הכי הוה וחד אמר הכי הוה דח"ו אין שום אחד מהם אומר כי אם דבר אמת אלא דבצפרא אמר הכי. ובפניא הדר ביה ולא ידעינן הי מנייהו דאמר לבסוף לזה כל אחד עומד בשמועתו. א"כ הא נמי דאמר רבא מודה רב דמשמע דכותי' סבירא ליה לא ידענא אימתי היתה. אלא דקשה מהש"ס דמייתי לה משמע דמסיק דכותיה דרב דרבא דבתראה קאי כותיה ופטור והוי היפך כללין דהלכתא כלישנא בתראה. וללישנא בתרא דרבא חייב ולפי זה מסיק הש"ס דרבא פטור אמר. ועוד רמב"ם ז"ל דפסק כרבי יוחנן מהש"ס לא משמע הכי דהרמב"ם ז"ל פסק פי"ג מהלכות שגגות וז"ל לא ידע שטעו ונתכוון לאכול חלב ושומן ואכל חלב שהתירהו והוא לא ידע שהוא חלב הקיבה שהתירו הרי זה חייב באכילתו מפני שגגתו לא מפני הוראה ואינו מצטרף למנין השוגגים על פיהם שנאמר לכל העם וכו' וכתב הכסף משנה דפסק כרבי יוחנן. ונראה לומר והוא בהקשות עוד בדברי הרמב"ם ז"ל דהגם דפסק להדיא כרבי יוחנן עם כל זה כתב עוד האי דינא דאינו מצטרף למנין השוגגים וקשה פשיטא דלא הוצרך רבא לאשמועינן הא דאין מצטרף אלא לסברת רב דאמר פטור ס"ד לומר דשגגה אחת הויא מדקא פטר ליה מצטרף לרוב צבור קמל"ן דלא מה שא"כ לרבי יוחנן דמחייב ליה על שגגתו לחוד מהיכא יס"ד דמצטר דאיצטריך ואם כן נראה לכאורה דהרמב"ם ז"ל מזכה שטרא לבי תרי פסק כרבי יוחנן ופסק כרב הנך רואה דקושייתינו עצמה בש"ס היא ג"כ לדברי הרמב"ם ומשמע דגם לסברת רבי יוחנן בעי האי דרשא דלכל העם בשגגה. ולכאורה קשה לסברת רבי יוחנן מדאיצטריך קרא למעוטי שמע מינה דפטור ואי תימא דמחייב והביא את אשמו מהיכא יס"ד דיצטרך דאיצטריך קרא למעטו לכל העם בשגגה אחת אלא ודאי נראה דאיכא למימר דמצטרף הגם דמייתו אשמו עכ"ז להא מילתא מיהא דמצטרף לרוב צבור מצטרף אי לא הוה אמר קרא לכל העם בשגגה ולזה הוצרך הכתוב לומר דלא יצטרף כלל ומינה מדאמר קרא דלא יצטרף שמע מינה דמייתי קרבן על חטאתו לרבי יוחנן ומהאי טעמא מייתי לה הש"ס להאי מימרא דרבא ומהאי טעמא נמי מייתי הרמב"ם ז"ל להאי דלכל העם בשגגה הגם דפסק כר' יוחנן ובזה נמי לא קשה לרבי יוחנן מדאיצטריך קרא למעוטיה בשגגה שמע מינה דפטור דאפילו הכי דחייב יס"ד דמצטרף. אי נמי איפשר דמהכא נפקא ליה לרבי יוחנן דחייב מדלא מצטרף לרוב צבור כמו שפירש ועכ"פ איצטריך לאשמועינן לה אפילו אליבא דרבי יוחנן ולזה הגם דפסק הרמב"ם ז"ל כרבי יוחנן פסק להא ודוק: שם גמרא מתיבי מעם הארץ וכו' משמע דס"ל להש"ס דהאי דרשא דאשר לא תעשינה השב מידיעתו וכו' היא מוסכמת אפילו אליבא דתנא קמא דאי לא תימא הכי לימא דר"י כת"ק דלא אימעיט מעם הארץ אלא מומר דהיינו לכל התורה כולה או לע"ז דהוי ככל התורה כולה כדמשמע במסכת חולין וגם לאוקמת' דרב המנונא דלקמן דמוקי איכא בינייהו במומר לאכל חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו כבר פירשו התוספות ז"ל בריש מסכת חולין דחלב דהכא היינו לכל התורה כולה והביאו ראי' על זה יע"ש ומדלא קאמר הש"ס דר"י סבירא ליה כתנא קמא נראה דמשמע לי' הש"ס דר"ש אינו מודה לתנא קמא. ותנא קמא מודה לר"ש אלא דמוסיף מומר לכל התורה דהגם דשב מידיעתו נמי דלא ומלת אינו צריך דקתני הגם דגרסינן לה קאמר לה ר"ש לסברתו דלא הוה ממעט מעם הארץ אי לאו קרא דאשר לא תעשינה אלא מומר לאותו דבר דלא הוי שב מידיעתו לזה קאמר דאינו צריך ואין הכי נמי אי לאו קרא דאשר לא תעשינה הוה ר"ש דריש מעם הארץ ולא כל עם הארץ פרט למומר לאכול חלב ושגג בו דלא אלא דאינו צריך דמפיק לה מאשר לא תעשינה וזהו דדייק אינו צריך. ולא סבירא לי' לר"ש לומר מעם הארץ כתנא קמא דמפיק אינו שב מידיעתו מאשר לא תעשינה ואייתר לי' מעם הארץ פרט למומר דצריך לתת טוב טעם לזה ומה גם למה שפי' התוס' ז"ל בריש מסכת חולין דחלב דקאמר הכא במומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו לתנא קמא אינו מביא היינו מומר לכל התורה כולה קרי לי' מומר לאכול חלב והביאו ראי' לזה יע"ש דבריהם א"כ פשיטא דסברא היא למעוטיה מעם הארץ וגרע ממומר לאותו דבר. אי נמי שקיל לי' טעמו דרבי שמעון הוא דבתר דתלה הכתוב טעם הדבר בשב מידיעתו והא נמי שב מידיעתו הוא לא מצינן למעוטיה כיון דהוי שב מידועתו ואה"נ אי הוו תרי מיעוטי באופן אחר הוה מוקי להו רבי שמעון חד למומר לאכול חלב וכו' וחד במומר לאותו דבר מה שא"כ השתא דפירוש הכתוב טעם המיעוט תו לא מצינן למעוטי' בהיכא דשב מידיעתו. וכל זה היא למה שפירשו התוספות ז"ל דחלב דהכא היינו לכל התורה כולה מה שא"כ לשינוייא אחרינא שפירשו הם ז"ל דחלב היינו חלב ממש דוקא וטעמא היא משום שנאמרו בלאו אחד וכו' כל חלב וכל דם לא תאכל יע"ש דבריהם לא בעינן לכל זה דפשיטא דאמרינן דר"ש לא ס"ל שימעט הכתוב כהאי גוונא דמומר לחלב לא הוי מומר לדם וכיון דשב מידיעתו בדם שפיר מייתי קרבן ומעם הארץ דממעט עכ"פ הא איכא הרבה מיעוטי דאימעטי' מהאי מיעוט דמעם הארץ כהא דכהן משיח כדלקמן. ושם אבאר לסברת תנא קמא דממעט מעם הארץ למומר מהיכא מפיק הנהו דממעטינן לקמן יע"ש. והנה לתנא קמא לא תיקשה שב מידיעתו הוי המומר לכל התורה כולה חוץ מזו. אי נמי מומר לאכול חלב וכו' הא מיהא שב מידיעתו הוי משום דכיון דליכא מיעוטא אחרינא דמעם הארץ אימעיט נמי הא הגם דשב מידיעתו וגרע כוותי' דאינו שב מידועתו ולא מייתי קרבן ובהא פליגי תנא קמא ור' שמעון ודוק: שם גמרא אלא סיפא דלחיובא איפכא וכו' ואי לאו דברי הש"ס הי' נראה לומר דגם בזה איכא לא זו אף זו מצד אחר והוא דכיון דיודע שטעו ואיסורא היא דעבדי וקא עביד ליה הוה אמינא דלא מקרי שוגג דהרי הוא יודע בבירור לו דחלב הוא זה וחלב זה אסור לדעתי' וכיון דאכיל לי' הוה לי' כמזיד ואין להביא קרבן על אכילתו. ודמה הא למה הכתב הרמב"ם ז"ל סוף פרק י"ג וז"ל הורו ב"ד בשגגה וידעו הקהל שטעו ושאין ראוי לקבל מהם והלכו ועשו הקהל על פיהם אלו ואלו פטורים ב"ד וכו' והקהל העושים פטורים מפני שמזידין הם דשוגג מקריב בשגגתו בסברא דלקיים מצות חכמים ולאו דווקא שעשו ועשה עמהם אלא אפילו עשה אחריהם עדיין חל השוגג ואפילו לא עשו כלל והלך הוא ועשה הגם דברור לו דאיסור קא עביד לסברתו מיהא עכ"ז שוגג מיקרי וחייב על שגגתו. וא"ת א"כ כפי זה מאי טעמא דרמב"ם ז"ל דפסק גבי קהל דפטורים הטעם הוא משום דהקהל לא שגגו במצוה לשמוע דברי חכמים בזה הוא דקאמר הרמב"ם דהקהל פטורים וזה שדייק ואמר ושאין ראוי לקבל מהם דמלבד שידעו שטעו ב"ד ידעו עוד שאין לקבל מהם לאפוקי מצוה לקיים דברי חכמים כיון דלא הורו כהלכה לזה פטורים הקהל ע"כ אלא דהש"ס בחר לו לשנות זו ואצ"ל וכו' נראה לי לומר לפי שנוייא דגמרא דזו ואצ"ל זו טעם התנא דקתני בה"ג דהיא דוחה תמיד אלא הטעם היא אגב דקתני ברישא כהאי גוונא קתני נמי בסיפה כסדר הזה דזו ואצ"ל זו. וק"ל:
דף ב:
גמרא תרתי למה לי וכו'. והגם דהוי מצי לשנויי' ולומר דחידוש קמ"ל ברישא לפי מאי דקיימ"ל לקמן במשנה דף ד' ע"ב דלא מיקרי הוראה אלא אי הוו סנהדרין כולהו שוים בהוראה אבל אם היה אחד מהם נגדי להוראה אפילו כלם שוים להוראה לא מקרי הוראה ומתני' דקתני ידע אחד מהם שטעו היינו בינו לבין עצמו דוקא ולא לגלג עליהם אלא דהרכין בראשו. אי נמי שתק למאי דמוקי הש"ס לקמן א"כ הא איצטריכא לי' לאשמועינן דכיון דלא דבר ולא חלק להדיא הגם דבסברתו חולש הוא והויא לי' כאילו לא הויא הוראת כולם הוראה וקמ"ל דאפילו הכי כיון דשתיק הוי' הוראה ופטור העושה על פיהם זה הוא שגג וסבר דלא לאפלוגי על רבים וטעה בזה דשתק וחייב על שגגתו ובזה הגם דאי היה מפליג עליהו הוא מבטל להוראתם וא"כ הוה לי' כמזיד אפילו הכי כיון דשגגתו היא במצוה לשמוע דברי חכמים ולא ידע דין זה דאי הוא מפליג מבטיל ליה להוראה ושניא דא משאר הוראות המשפט הוי לי' שגגתו ומחייב והא קמל"ן תנא ברישא דידע אחד מהם דהוי שוגג בכהאי גוונא והוראה ב"ד הוי' כל עוד שלא חלק. עכ"ז סוף סוף סיפא דתלמוד שהגיע להוראה למה לי' דמרישא שמעינן הכל אלא דמיבעי' ליה כפי זה אחר האמת בהיכא דהורו ב"ד ע"א סנהדרין וזה האחד שידע שטעו אחד מהם לתשלום הע"א והלך זה ועשה ועשו ג"כ רוב ציבור דמחייבי להביא ב"ד פר עד למ"ד וא"כ צריך לדעת אי מייתי זה האחד מהם על ידי הב"ד על ההוראה ומייתו גם כן לחודיה על שגגתו ונמצא מייתי תרתי הגם דהוו החטאות נגדיות זו לזו. או נימא כיון דשגגתו אחת היא שידע שטעה ושגג שלא לחלוק על רבים כיון שלא הי' בידו להכריחם כי אם סברא בעלמא לזה לא יתחייב להביא אלא חטאת אחת על הכל כשגגה אחת היא לו והנה זה לא קא מבעי' לי אלא לסברת מ"ד ב"ד מביאין פר וא"כ אי לא ליתון הוא בהדייהו א"כ לא היתה הוראה והיכא מצי ב"ד לאתויי פר. ונראה השתא מיהא דפשיטא דמחייבי להביא ג"כ ע"י ב"ד בחטאתם דמייתו הפר דב' פעילות עשה בשגגתו והוו לי' ב' שגגות ומייתי על ב"ד ובאנפי נפשיה. וק"ל:
שם גמרא אי מההיא הוה אמינא הני מילי גמיר וסבר וכו' קשה אדרבא לאידך גיסא משמע דאי תנא רישא דאחד מהם וכו' לחוד הוה אמינא דלא בעינן גמיר וסבר וטעמא דנקט אחד מהם דמשמע גמור וסבר לאו למימרא דבעינן דוקא גמר וסביר. אלא לאשמעונין דהויא הוראה דבכה"ג הגם דאחד מה כפי דעתו לא הסכים בהוראה זו. וכפי האמת אם הוה מגלה דעתו לא היתה הוראתם הוראה אפילו הכי כיון דלא חלק בהדיא הויא הוראה וכמו שכתבתי בסמוך ולעולם לא בעינן גמור וסבר קמל"ן תלמוד והוא ראה להוראה דעל כל פנים בעינן גמור וסבר לעיכובא. וי"ל דסבירא לי' להש"ס כיון דמתני' מיהא לא קתני אלא גמור וסבור דהיינו אחד מהם הגם דמצינן למימר דמתני' חידושא אחרינא קמל"ן כנזכר סוף סוף לא מצינן למימר אלא דוקא כעין מה דקתני במתניתן דהיינו גמור וסביר דוקא דמהיכא מצינן להוסיף להא דגמיר ולא סביר מדעתיה כיון דגמר וסבר רמוזא במתניתן ואין לנו אלא מה דקתני במתני' אלא ודאי דלא הוצרך תנא לומר תלמוד וכו' אלא דלא למימר דוקא גמיר וסביר. ודוק: שם גמרא דטעו בדבר מצוה לשמוע בדברי חכמים והגם דאמרינן לא תסור מכל וכו' ימין ושמאל ואמרינן אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ושמאל שהוא ימין לא תסור וא"כ לא מקרי טעות. וכן הוא מצוה האדם לעשות מפי ה' ב"ה ככל אשר יאמרו אליו החכמים ומצוה קא עביד אחר האמת ולמה יתחייב הוא מיהא הרי לא שגג וי"ל כיון דחכמים לא מחייבי לי' למאכל חלב אלא שריותא הוא דקא שרי לי' אי בעי למיכול. וכי מסתבר לי' דאסור מצי למנוע עצמו שלא לאכול ולא יחלוק על חכמים בזה והרי מי לא מצי איניש למהוי בתעניתא ושלא לאכול דברים המותרים דהגם דהתירם הכתוב אי בעי לא אכיל הכי נמי הכא ואינו עובר על לא תסור שב ואל תעשה היא. אלא דטעותי' הוא דטעה דסבר דמצוה הוא לו לקיים דברי חכמים ולאכול לכתחילה הגם דלדידיה איסורא הויא עכ"ז מצוה היא לשמוע ולקום לכתחילה בקום עשה ויאכל חלב כאשר אמרו חז"ל וזוהי שגגתו דמחייב עלה דמצוה לשמוע דברי חכמים הויא במילתא דלית בה איסורא. אי נמי אית בה איסורא בשב ואל תעשה שלא לבטל דברי חכמים שהצריכוהו לעשות דבר דאי עביד שב ואל תעשה מיבטיל לדברי חכמים בכהאי גוונא הוא דאזהר רחמנא לא תסור משא"כ בנדון דידן. ובזה אתי מדוייק ג"כ דברי הש"ס דקאמר דטעה במצוה לשמוע וכו' דהו"ל למימר דטעו במצוה דלא תסור אלא דהא לא תסיר לא מקרי טעות והטעות הוא במצוה לשמוע וכמו שפירשתי: ועוד נ"ל לומר לפי מה שמצאתי כתוב בירושלמי וז"ל יכול אפילו יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין שתשמע להם ת"ל ללכת ימין ושמאל עד שיאמרו לך על ימין שוהא ימין ועל שמאל שהוא שמאל ע"כ לכאורה משמע דירושלמי פליג אהא דאמרינן אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל וכו' ואחר האמת נראה דלא פליגי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דהיינו לגבי שאר העם מאן דלא גמיר וסביר אין ידיעתו ידיעה ואפילו יאמרו לו על שמאל הנראה לו שהוא ימין וכן להיפוך כפיף רישיה ולעביד ולזה כי הורו ב"ד דחלב הקיבה שרי הגם דידע הוא ונראה לו שטעו פטור דאין ידיעתו כלום ואב"ד מיבעי ליה למסמך ובהיכא דגמיר וסביר דידיעתו ידיעה איבעי ליה למיטר גרמיה בהיכא דאמרו לי' כהאי גוונא דהו' דחלב שרי והוא ידע דאסור לא ליעביד כהוראתם ואי עביד חייב כיון דתלה ליה הכתוב בידיעתו עד שיאמרו לו על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל ובזה אתי שפיר ולא קשה מידי אלא דבאמת כפי זה למה יתחייב זקן ממרא כיון דתלה לי' הכתוב בידיעתו. וי"ל כיון דגילה הכתוב בקרא אחרינא בהא דזקן ממרא שמע מינה דהא דקאמר ימין ושמאל המכוון הוא להיכא דאם יתירו דבר לדעתי' אסור דלא יתיריהו לעצמו וכמ"ש דוקא. ודוק:
רש"י ד"ה אה לא קשי' וכו' דהכי משמע לא מבעי' וכו' פירוש לא מבעיא היינו סיפא דאין צריך לומר זו דעשה אחריהם ורישא דלא זו אף זו. לא מיבעיא ברישא וסיפא דזו ואצ"ל זו קאי לא מבעיא אסיפא. וק"ל:
דף ג.
גמרא ואב"א עדיין אני אומר לא מצית מוקמת לה כר"י דקתני רוב הקהל שחטאו ב"ד מביאין וכו' משמע דבאומרך ב"ד מביאין על ידיהן וכו' דלא הוי במשמע דציבור מייתו פר לשבט כרבי יהודה ופשוט. ואם כן קשה למה שכתב הרמב"ם ז"ל בריש פרק י"ג מהלכות שגגות וז"ל והורו להתירא וכו' ועשו העם וכו' הרי הב"ד חייבים קרבן חטאת וכו' ושאר העם פטורין אעפ"י שהם העושין ומה הוא הקרבן וכו' מביאין פר לעולה מכל שבט ושבט ע"כ. לכאורה דברי הרמב"ם ז"ל סתרי אהדדי וזיכה שטרא לבי תרי בתחילת דבריו קאמר ב"ד חייבים וקהל פטורים כדברי רבי מאיר ובסוף דבריו סיים באומרו מכל שבט ושבט כרבי יהודה. וכתב הכ"מ על זה דרבינו פסק כרבי יהודה ואומרו הרי ב"ד חייבים בתחלת דבריו מפני שמה שמביאים הציבור הוא בשביל הב"ד הם מביאין ע"כ. ואם כן לדידיה מצי למימר ב"ד חייבין הגם דציבור מייתו. וכפי זה מאי קאמר הש"ס לא מצית אמרת כרבי יהודה לעולם כרבי יהודה דלר"י נמי מה דמייתו צבור הוא בשביל הבית דין ולעולם ב"ד הם דמחייבי והגם דיש מקו' לומר דזה היינו טעמו דמהקש' דאמר אימא איפכא דפשיטא דמשנה שלימה היא דר"י סובר צבור מייתו ואפילו הכי קאמר דלוקמינן לה כר"י ומאי דעתיה אלא דאמרינן דסובר הכי כמו שפי' הרמב"ם והש"ס דחי לה דעל כל פנים משמעות ב"ד מייתי משמע ב"ד עצמם כרבי מאיר עכ"ז פשיטא דבסתמא דתלמודא מתוקמא ופשטן של דברים כך הם ויש ליישב. ועיין לקמן בס"ד:
שם גמרא ורב נחמן אמר שמואל וכו' נלע"ד מדמייתי הש"ס הא דרב נחמן דלא מיתוקמא ואידחייא מכמה דחיות דדחי לה רב פפא וכולן יש בהן ממש ומייתי לה הש"ס בתר ההיא דר' יהודה אמר שמואל דלא אידחיא שמע מינה דלא מסיק הש"ס להאי מילתא דיחיד העושה בהוראת ב"ד דחייב ולא מוקמינן אלא כסתם משנה דפטור וההיא דרב יהודה ממילא משמע מהש"ס דאין הכרח לומר הכי דיחיד העושה בהוראת ב"ד דחייב והטעם משום דחיית רב פפא דממאי דילמא לא הן ולא ב"ד. ואי הכי דקאמר הש"ס לרב פפא אינה קושיא ומצינן לשנויי לה ודאי ודוק. אלא דתמיהה לי להרמב"ם ז"ל דפסק גבי יחיד העושה בהוראת ב"ד דחייב. וי"ל דלהרמב"ם ז"ל ההיא דרב יהודה אמר שמואל עיקר ומיתוקמא בש"ס וטעמא דמייתי הש"ס הא דרב נחמן בתר הכי דלא מיתוקמא משום דשמעינן מינה כל הנהו חילוקי דינים דמוקי להו רב פפא וחדא מנייהו פסקו הרמב"ם ז"ל להדיא הא דמוקי רב פפא לרשב"א דמיחייב ברוב הקהל בהיכא דלא הוו רוב השבטים ורוב השבטים הגם דלא הוו רוב הקהל דחכמים דמחייבי הכי בברייתא ופסק הילכתא כרשב"א משום דקיימי רבנן כוותיה. וכן תמצא בפ' י"ג מהלכות שגגות ומה דלא פסק ג"כ בההיא דשבט שעשה בהוראת בית דינו כחכמים דמחייבי כפי מסקנת רב פפא ופסק דפטורים ב"ד וכל א' מהעושים מביא חטאת קבועה כבר תמה עליו הרב בעל לחם משנה ובמקומה אישבינו בס"ד לקמן. וק"ל:
שם גמרא ב"ד משלימין איכא לספוקי בהיכא דלא עשו ב"ד אלא הורו ההוראה אם מצטרפין לשלא עשו ומבטלי מנין רוב העושים דהוו רוב כד סלקת להו לסנהדרין דלא הוו במנין ואי מצטרף ליהו בהדי שאינם עושים הוו להו רוב אין עושים אי נמי כיון דסוף סוף הם בעלי הוראה לא יצטרפו לפטורי' לחלוטין שלא עשו כלו' באמ' פשיטא לי דבהיכא דעשו מיהא בעלי הוראה הגם דלא יצטרפו למהוי רוב צבור העושים הא מיהא לא יצטרפו לשאינם עושים. ופשוט:
שם גמרא מר סבר בית דין משלימין וכו' ומר סבר ב"ד אין משלימין וכו' משמע בהכרח דחכמים דמחייבי סוברים דב"ד משלימין לרוב צבור דאי לאו הכי דאין משלימין היכי מחייבי והוו להו יחידים ויחיד שעשה בהוראת ב"ד אליבא דכולי עלמא פטור וכפי זה קשה למה דפסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות שגגות דאין ב"ד משלימין לרוב צבור והוא הפך סברת חכמים דמחייבי ואיך יניח דברי חכמים ופוסק כיחיד הפך סברת רבים. ומה שפי' בכסף משנה לישב זה דרמב"ם כחכמים פסק וכו' יע"ש דבריו שהם צ"ע ולא יתיישבו בש"ס:
והנראה לע"ד לומר הוא דהרמב"ם ז"ל פשיטא דלא סבר בפירוש הסוגיא אלא כמו שפירשתי בפשט' דש"ס שהוא הנכון והישר בדברי הש"ס ועל כל זה שפיר פסק דאין ב"ד מצטרפין והוא דהנה דע כי באמת לא אשכחן פלוגתא דפליגי תנאי כלל בהא מילתא דאין ב"ד מצטרפי או אין משלימין מלת בסוגייא דידן דס"ד דרב פפא לדחות ולומר בתורת דחייה לאוקומי פלוגתייהו דרבנן ורבי מאיר דהכא בהכי והיינו טעמא כי היכי דתיהוי מתני' דקתני יחיד שעשה בהוראת ב"ד דפטור היחיד מוסכמת אליבא דכולי עלמא וליכא מאן דפליג דודאי דרבי מאיר וחכמים לא גילו דבריהם להדיא דבהכי פליגי אלא כיון דאיכא מציאות דמצינן לאוקומי פלוגתייהו בהכי שפיר מוקמינן דהא שמואל בעצמו דמוקי פלוגתייהו ביחיד העושה בהוראת ב"ד היינו טעמו משום דלא מצי לאוקומי פלוגתייהו בשום אופן ובמאי פליגי ודחי ליה רב פפא דילמא וכו' והנה הרמב"ם ז"ל הוקשה ליה דמשמעות הברייתא דמייתי הש"ס בסמוך דהקה' ועשה מעשה תלוי בקהל על כרחין משמע דאין מעשה תלוי בבית דין כלל בשום אופן דקרא לא פליג מידי וקא פסיק הקהל ועשו. ואי תימא דמצטרפי בית דין לרוב קהל דמעשה א"כ הרי מעשה בב"ד נמי ועוד דאי לאו מעשה דבית דין נמי דעשו לא הוו מייתי ב"ד קרבן ואין לך מעשה תלוי בבית דין כזו באמת אי לאו דברי רש"י ז"ל הייתי מפרש מכח קושיא זו דאין ב"ד עושין כלום כי אם הוראה בעלמא הוא דהורו ועשו מיעוט הקהל ובית דין משלימין לרוב פירוש בהוראתם שהורו נחשב העון כמעשה עצמו ובהצטרפם עם מיעוט הקהל הוו להו רובא ולעולם בית דין לא עשו כלום ואין מעשה תלוי בב"ד אלא כרש"י ז"ל שלל זה בפירושו שפירש בד"ה וב"ד משלים לרוב צבור שעשו וכו' עם מיעוט צבור וכו' ע"כ. משמע מדבריו דוקא אם עשו ב"ד הוא דאמר דמצטרפי. ורש"י ז"ל מוכרח בפי' דרחמנא אמר ועשו כל העדה על המעשה חייב הכתוב כשיעשו כל העדה. ופשוט. וא"כ כפי זה תיקשה היכי מצטרפי בית דין במעשה והגם דאיכא לדחוק ולומ' דהני מילי דתלה הכתוב מעשה בקהל היינו לאפוקי בהיכא דלא עשו קהל כלל כי אם בית דין דאז פטורי' מהפר אבל בהיכא דאיכא צבור דעשו על פיהם אלא דלגבי כללות הצבור כולם הוו ליה מיעוט ב"ד משלימין דהרי הקהל עשו וזוהי פלוגתייהו דר"מ ורבנן כפי דחיית רב פפא עם כל זה כל עוד דלא אשכחן בהדיא מאן דמחלק חילוק זה שהוא דחוק מוקמינן לברייתא דקתני מעשה תלוי בקהל כפשטה דאין מעשה בב"ד כלל בכל גוונא. בין לאשלומי בין וכו' ורב פפא דקאמר לה בתורת דחיה בעלמא קאמר ודילמא וסבר רמב"ם ז"ל דאחר האמת דאשכח רב פפא עצמו לאוקומי בפלוגתא דהנהו תנאי דמייתי דפשיטא דרב פפא עצמו לא מוקי פלוגתייהו בהא ולבדות מסברא דידיה פלוגתא אחריתי שלא היתה בעולם כיון דאשכחן לאוקומי פלוגתייהו במילתא דפליגי בה בהדיא והגם דיונת דרב פפא סובר זה אחר האמת ואמרי' דסובר רב פפא דההיא ברייתא דהקהל ועשו אינה מוסכמת ובה פליגי רבי מאיר ורבנן עכ"ז ליכא למיקם עלה חדא דהא מדברי הש"ס דקאמר אי לימא ב"ד מאי טעמא דרבנן וכו' משמע דזה מוסכם להו. ועוד לא מצי רב פפא להוליד פלוגת' בעולם והגם דסבר לה כיון דקא חזינן דאין לו ראיה כי אם מכח האי פלוגתא דהכא והאי פלוגתא מצי' לאוקומה במאי דמוקי לה איהו נמי הנהו אוקמתי אי נמי כאוקמתא דשמואל דיחיד שעשה על פי הוראת ב"ד דהא כבר מסיק לה הש"ס דהויא פלוגת' פשיטא דלא למיחש לה הגם דסבר לה רב פפא ומה דפסק רמב"ם כרב פפא בשאר אוקמתי להא מיה' לענין הילכתא אי הויא כרבנן או כרשב"א וכדומה מצי דאימורא למיסבר לה ולמיפסק כוותיה אלא לאשכוחי פלוגתא מדעתיה פשיטא דלא ולזה פסק רמב"ם דלא מצטרפי ב"ד לרוב צבור. ודוק. דכן דרכו של רמב"ם ז"ל ליורד לתוך עמקי הש"ס ודלא למיחש לדחיות הש"ס כשלא יהיו מיוסדים וכשלא יהיו במשמעות המתקבל ומכ"ש בנדון דידן שהוא פשוט כמו שפירשתי. ופי' אדונינו הרמב"ם ז"ל חן. ודוק: גמרא פשיטא וכו' מועטים ונתרבו וכו' פי' דהני מילי דפליגי בההיא דהיה הדיוט ונתמנה נשיא דפנים חדשות באו לכאן ודכוותה מרובים שנתמעטו דהעושים החטא פנו והלכו להם ואינם לפנינו בעולם מה שא"כ בכה"ג דלא נשתנו העושים לא במנין ולא במינוי והוו כמה דהוו אימא דר"ש יודה לרבנן או רבנן לר"ש והוא דאיכא למימר אימור דאמרי רבנן חייבים ובתר מעשה דוקא אזלינן כשנתחייבו להדיא אז מה שא"כ השתא כיון שלא היה חיוב בשעת מעשה פטורים. אי נמי השתא מיהא הוו ליהו רובא ואלו הם העושים והשתא כי אתודע להו שגגתם הנה הנם רבים ואמור דאמרי רבנן דכה' משיח ונשיא דבתר שעת מעשה אזלינן ולא בתר השתא התם דוקא שנשתנה ופנים חדשות באו מה שא"כ בכה"ג דבשעת מעשה כי השתא הוו ומחייבי ולרבי שמעון נמי אי פליג אדרבנן במאי דאמרי בהאי או לאו פי' אי אמרינן דתמיד לא אזיל רבי שמעון אלא בתר ידיעה. וחייבין. ואי אמרינן דרבנן פטרי כיון דשעת מעשה מיה' לא הוו רובא אז יהיה רבי שמעון פליג גם כן אדרבנן. ואי אמרינן דרבנן מחייבי כיון דלא נשתנו מכמות שהיו והן הם השתא בשעת מעשה לא פליגי ואלו הם צדדי הבעיא ולעולם נפקא מינ' מבעיא זו אליבא דרבנן דאי לא תימא הכי קשה דהא למה דמשתמע מהש"ס דבעי אליבא דר"ש משמע דסובר הש"ס כותיה דרבי שמעון וא"כ כפי זה הויא הילכתא כותיה דרבי שמעון דזה כלל פשוט בש"ס בהיכא דנושא ונותן הש"ס אליב' דחד הכי הויא הילכתא וא"כ כפי זה תיקשה למאי דקיימא לן הילכתא כחכמים. וכן פסק הרמב"ם ז"ל כרבנן דבתר מעשה אזלינן בין אם היו מרובים ונתמעטו בין אם היו מועטין ונתרבו יעש"ד אלא ודאי דגם לרבנן נפקא לן מידי להאי בעיא ובעי הש"ס אליבא דכולי עלמא וכמו שפירשתי. והוא נכון. ובזה אתי שפיר דקאמר הש"ס הא פלוגתא וכו' מיעוטא ונתרבו מי פליגי וכו' ופירש רש"י ז"ל אי דמי לפלוגתא דרבי שמעון ורבנן וממילא רבנן פטרי ור"ש מחייב. ומשני הש"ס דדמיא הא להא מסברא ופליגי נמי רבי שמעון ורבנן ודחי הש"ס הא דרבי שמעון ומיתוקמא הא דרבנן לסברת הש"ס דכיון דאזלי בתר שעת מעשה דאז הוו מועטים. וכפי זה מסיק הש"ס כרבנן דגם בכה"ג בתר שעת מעשה ולזה פסק הרמב"ם הכי והבעיא היא מאי מי פליגי ר"ש ורבנן אי לאו ומה דאמר בש"ס ר"ש דאזיל וכו' ורבנן וכו' הוא שינויא דמשני הש"ס ולא גרסינן מאי ודוק:
שם גמרא כיון דתרי איסורי פי' דאין איסור שייך בדם כל היכא דאיכא איסור שייך בחלב:
וכן להיפך דמשכחת לה שיהיה חלב מותר ודם אסור וזהו שפירוש רש"י ז"ל בד"ה כיון וכו' דחלב אין שוה וכו' ואיכא עוד לומר כיון דאיכא צדדין דמשוו ביהו איסורייהו כהא דתרוייהו אית בהו כרת וגם כן דשוו בלאו אחד נאמרו וכמ"ש התוספות ז"ל בריש מסכת חולין יע"ש וגם כן קרבנן שוה אימא דמצטרף אלו הם צדדי הבעיא ואין אנו צריכין להגיה כמה הגהות בש"ס דאין איסורן שוה הכתובה בש"ס בג' מקומות והוא דוחק גדול למוחקה בג' מקומות ומה גם דהתוספות צווחי ככרוכיא דשוים הם חלב ודם באיסורם ואנן קא חזינן להו דשוו בכמה צדדי ודברי רש"י ז"ל יכולין להתיישב לדרכינו וק"ל:
שם גמרא מיעוט בע"ז וכו' תיקו הרמב"ם ז"ל פסק בהא לחומרא דמצטרפי ותמהו עליו הכסף משנה ומהרמ"ט והל"מ דחה מה שישבו הכ"מ ומהרמ"ט לתמיהא זו ומסיק דהא נמי באת"ל היתה בש"ס בגירסת רבינו ז"ל ואת"ל כיון דאידי ואידי כרת הוא מצטרף הורו ב"ד שחלב וכו' ומתו ב"ד וכו' ולהיות דאין כוונתי בפירושי זה בענין פירושי הפוסקים וכדומה אלא במה שנוגע להילוך פשטה דשמתתא. לזה לא אכתוב כל מה דקשה לי לכל דבריהם אלא מה שנוגע להילוך הש"ס והוא דקשה לי לדברי הלחם משנה וכי מי נפקא הא מהא דכל הנהו דלעיל חדא נפקא מאת"ל דהך דקודם ממנה מה שא"כ הא דמה שייכות איכא בהא דמתו ב"ד דהורו לאת"ל דכיון דאידי ואידי כרת הא לא אית ליה שום שייכות מלבד דמעיקרא הוא דוחק להמציא גירסא אחרת בש"ס: על כן נראה לע"ד הוא דכיון דלא ימנע מחלוקה דהעושים חייבים מדאורייתא ודאי אלא דהש"ס לא ידע אי מיחייבי ב"ד או הקהל כשבה. או שעירה לכל אחד. לזה כתב הרמב"ם ז"ל כיון דעל כל פנים חיובא איכא מדאורייתא לזה מייתו ב"ד דכל כמה דמצינן לאקולי שלא יבוא לידי הבאת חולין לעזרה שפיר דמי. ומה שהקשה הלחם משנה ממה שפסק הרמב"ם ז"ל גבי אכל חצי זית כשהוא הדיוט ונתמנה ועבר ואכל כחצי זית אחר הרי זה ספק ומשמע דפטור לגמרי וא"כ לא פסק ג"כ כהכא שיביא מספק אינה קושיא לפי פירושינו דכיון דמשכחת לומר דפטור ואין שום חיוב ואיכא ספק בדבר דלית שום חיוב בעולם לזה פטור מה שא"כ בנדון דידן כמו שפי' שלא יהיה פטור לחלוטין מסיבת מיעוט ידיעתינו איזה מין הוא דחייב להביא. ודוק בענין דספי' דהכא דמתו ב"ד הוא חמור ביותר דלא אמרינן בו ספק לקולא כיון דעל כל פנים איכא חיובא לכל צד מצדדי הבעיא. ודוק:
דף ג:
גמרא. ואלא מאי כל עדת ישראל וכו' קשה לפי מאי דפריך הש"ס בסמוך מההיא דהגוי כולו דהג' דקאמר כולו רוב במשמע וא"כ ה"נ כל העדה רוב במשמע ומאי פריך ואלא מאי כל אלא ודאי המכוון הוא דמלת כל מיותרת דהוי מצי למימר ואם עדת ישראל ומאי כל לזה הוא דקאמר הש"ס ואלא מאי כל משא"כ בההוא דהגוי כולו א"כ מאי פריך מעיקרא לר"י מההיא דהגוי כולו להא דקאמר דכל כולהו ממש דשאני כל העדה דמיותרת דרשי' מינה עד שיורו כולהו כדקאמר ר"י משא"כ ההיא דהגוי כולו דליכא שום יתורא וקרא איצטריך לגופיה דאין גוזרין גזירה על הציבור וכו' דאי לאו קרא דכולו הוה אמינא דבכל גוונא גוזרין לזה אמר כולו ולעולם כולו היינו רובו וקרא דכולו איצטריך לגופיה משא"כ קרא דכל עדת ישראל כיון דקאי אבית דין בהוראתם פשיטא דבעינן רובא כי היכא דתיהוי הוראה וזה הלכה רווחת בכל התורה דבעינן ולמה איצטריך קרא לכל אלא ודאי לומר דבר חדש הכא דהיינו עד שיורו כולהו כדברי ר"י. ונראה לומר דסובר הש"ס דאילו הי' משמעות דכל דהכא היינו דווקא כולו ולא רוב הגם דהוי מיתורא אפילו הכי הוינן למידן מיניה דאיכא הפרש בין כולו לרובו וכיון דאיכא הפרש מכל לרוב לא מצו רבנן למימר מסברא דכולו ורובו שוים רובו ככולו דהרי קרא מכחיש זה במה שגילה הכא דכל לעיכובא ונמצא דבכל מקום דאמר כל אמרינן כולו ממש וההיא דהגוי כולו נמי לא הוו אמרו רבנן רוב ציבור ופריך מינה הש"ס מה שא"כ השתא דמסקינן דרובו ככולו תמיד לעולם פריך הש"ס סוף סוף האי כל העדה דעל כל פנים מיותרת למאי אתת. ומשני באופן דלא סתר לכללין דרובו ככולו והיינו דהוו כולהו שם בהורא' ולעולם לגבי גמר דין בתר רובא כדקיי"ל ועדיין יש להקשות לדרך זה מלבד דסוף סוף כל הוי במשמע ולא רובא. ומה גם למאי דקתני במתני' ידע אחד מהם שטעו ואמר להם טועים אתם דבטלה לה הוראה הגם דהוו רובא. א"כ איכא הפרש דרוב מכל. ונראה לי עוד לשנויי באופן אחר והוא דכיון דקיימא ליה להש"ס דתמיד חשבינן לרוב ככל הכח כיון דאייתר לן קרא דכל עדת לא עבדינן כהאי ריבוייא אלא מדרגה היותר קרובה ומדרגה אחת דוקא דהיינו בעלמא קיימ"ל רובא ככולא לכל מילי הכא מוספינן מריבוייא דכל מדרגה אחת שהיא בהיכא דאמר להם אחד שטעו להדיא דבטלה לה הוראה משא"כ אם שתק הגם דבדעתו פליג עכ"ז לא בעינן שיורו כולהו והוראת רובא תספיק למהוי הוראה דלא מרבינן אלא חדא מדרגה יותר ממה דקי"ל ואי הוי ריבוייא אחרינא הוי מרבינן מדרגה אחרת מה שא"כ לסברת ר"י דסובר דבעינן שיורו להדיא כל האחד ושבעים וגם המאה בהכרח דסובר דמשמעות דכל כל ממש ולא הוי רובא ככולא בעלמא כשאומר הכתוב כל כל ממש דאי הוי סובר במשמעות הכל היינו רובא דוקא משום רבוי דכל הוה ליה למיעבד כסברת הש"ס או עד דהוו תמן כולהו דהיינו חדא מדריגה. אי נמי כדקתני אמר להם שטעו ומדהא מעקר לרובא לחלוטין שמע מינה דמשמעות דכל קא סבר כל ממש לזה קא פריך מהגוי כולו וכו'. ועדיין לא עלתה בידינו משמעות הסוגייא בעומק ועיין בסמוך. ודוק: שם גמרא הכי אמר רחמנא אי איכא כולהו וכו' קשה א"כ כפי זה מנא להו למימר דאי אמר להו אחד מהם שטעו דבטלה לה הוראה דילמא דהוי ליה כדיני נפשות דבטלה להו מיעוטא מקמי רובא וכל עדת ישראל דקאמר קרא דלא תימא דלא בעינן כולהו ע"א כדמסיק הש"ס דהכא דעד דהוו כולהו סנהדרין דע"א דסלקא דעתך אמינא כיון דדיני נפשות עצמם בכ"ג גומרין את הדין ולא בעו סנהדרין דע"א קמל"ן כל עדת ישראל דבעינן יותר מדיני נפשות ולעולם בתר רובא אזלינן ובטל לי' המיעוט ומכל שכן בחד פשיטא דכמאן דליתיה ומנא להו למימר אם אמר להם אחד וכו' דבטלה הוראה ועוד קשה הא דקא משני הש"ס אי איכא כולהו משמע דלא קפיד אלא אי איכא כולהו לאפוקי שלא היו שם הסנהדרין ע"א דוק מינה אי הוו שם הע"א הגם דאמר להו אחד מהם שטועים אפ"ה לא בטלה הוראה. וזה היפוך ממה דקתני במתני' דפריך מינה בסמוך דהכי הוה ליה למימר עד דלא הוי חד דמבטיל להו ההוראה כגון דאמר להו טועים אתם דמקאמר דהוו כולהו משמע מידי דהוי בדיני נפשות דבעינן שיהיו שם הכ"ג ודיני עיר הנדחת דבעינן דהוו שם ע"א ולעולם לא אזלינן אלא בתר רובא הגם דאמר טועים אתם יבטל במיעוטו. ועוד אעיקרא דדינא מנא ליה להש"ס להמציא ריבוי אחר מחדש והרי שלך לפניך מה דקתני במתניתין וכו' וגם המקשה אעיקרא דדינא מאי פריך ואלא מאי ומשנתינו סדורה לפניו בדין זה המחודש דבאחד בטלה לה הוראה ומנא ליה זה אם לא שנאמר מכל עדת:
והיה נראה לומר והוא כשנדקדק דקדוק אחד בלשון המשנה האי דנקטא ואמר להם אחד מהם טועים אתם דהכי הוי לי' למיתני ואמר להם אחד אין אני בסברתכם או אני חולק עמכם. אי נמי הו"ל למימר וחלק אחד עמם בטלה לה הוראה. ומאי טעמא נקט לישנא כהאי גוונא וכמעט אינו לשון הגון כי אין דרך הסנהדרין לומר בלשון הזה א' לע' טועין אתם. אלא דנראה המכוון הוא דכאשר אמר להם טועים אתם בכח ראיות והוכחות דממילא לא מצי אמר להו טועים. אלא דידע בנפשו דיש לאל ידו להחזירם ולהוכיח טעיותם ובהיותו עדיין נושא ונותן עמם הלך הא' או הרבים ועשו על הוראת השאר ב"ד שהורו להתיר ולא חשו להמתין עד שיעמדו במסקנתם עם אחד שאמר להם טועים או לחזור או להודות לדבריו פטורים הב"ד והקהל חייבים דלא הויא הוראה ודכוותה דהא בדיני נפשות אם אמר אחד מהם שיש לו ראיות להביא הפך דברי הרוב אין לגמור ההוראה עד שישאו ויתנו עמו ואחר שישאו ויתנו עמו בדבריו ויראו הרוב שאין ממש בדבריו אז סומכין על הרוב והלא תמצא באומר אחד מהסנהדרין איני יודע דאין שום הוראה נגמרת על פי הרוב דאמרינן אם היה יודע הענין איפשר שיאמר דבר שיודו כולם לדבריו ויחזרו מסברתם ולזה בנידון דידן כאשר אמר טועים אתם כל עוד שלא שמעו בהיכן הוא הטעות דקאמר האחד הלזה לא הויא הוראה כפי דין מסברא בלא ריבויא דכל ולזה דקדק התנא ואמר להו טועים אתם דאם היה אומר האחד אין כך סברתי דהיינו חולק בסברא בעלמא פשיטא דאין לחוש לדבריו דסברת רבים עדיפא. לזה נקט טועים אתם לומר דאיכא למיחש דממש בדבריו ולזה לא קתני נמי וחלק אחד עמהם דמשמע מינה דהגם דכבר ירדו לסוף דעתו ולא נראה להם אפילו הכי כיון דחלק עמהם בטלה הוראה אלא דווקא טועים אתם בכי האי גוונא הוא דבטלה הוראה כל עוד שלא עמדו על טעם דבריו ודוק. וקשה לפי"ז חדא דא"כ מאי קמל"ן פשיטא ועוד הרי הרמב"ם ז"ל כתב בה"ש וז"ל הואיל ולא היה שום חולק וכו' וממה שכתב עוד ורבו עליו המתירין הרי משמע בהדיא הפך פירושינו וא"כ הדרא קושיא לדוכתין כל מה שהקשינו:
והנה עוד נראה לומר דהכי במתניתן סברא בעלמא קתני במתני'. והוא דלהיות דמילתא כי האי אין מחייבין אותו ב"ד לעשות את הדבר אשר הם מתירין אותו אלא דאמרי כל הרוצה לעשות שרי לי' למיעבד כהא דהתירו חלב הקיבה ולהיות כי חלב זה שמתירין אותו עתה פשיטא דפשט ידיעת איסורו אלא דעתה נחתי להורות דשרי לזה כל עוד דאיכא סברא אפילו דחד ראוי לעם שלא לאכול על פי אותה הוראה ומה גם דאיתחזק שלא היו אוכלים דבר זה בצירוף סברא יחידית יספיק למנוע שלא לאכול לזה אמרו דאם אכלו העם חייבים דלא מיקרי הוראה לחייב ב"ד והעושה הוא הוא דשגג שעשה על פיהם וחייב אלא דגם לדרך זה קשה ממה שכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה וז"ל שאנו צריכין להסכמת כולן פירוש של הע"א על ההוראה דכתיב כל עדת ישראל וכו' הרי לך בהדיא דטעמא דאמר להם אחד טועים אתם הוא מכל דאמר קרא והוא היפוך פירושינו דמסברא וא"כ הדרן קושיין לדוכתין. והנה צריך לומר הא דכתב מיהא הרמב"ם להסכמת כולן היינו שלא לחלוק דוקא לא שיורו כולם כדאמר לעיל עכ"ל. וקשה מאן הוא דאמר עד שיורו כולן להדיא דהא מילתא כבר אידחיא לה דאיתותב ר' יוחנן ועוד קשה לי בדברי רש"י ז"ל שפירש לקמן בפי' המשנה דאמר להם טועים אתם וכו' וז"ל בד"ה ואמר להם וכו' דבעינן עד שיורו כולם כדאמר לעיל עכ"ל. וקשה מאן הוה דאמר עד שיורו כולן רבי יוחנן וכבר איתותב הכא מההיא דסמכו רבותינו וכו' ומסיק הש"ס אלא מאי כל עדת עד שיהיו שם בהוראה ופירש"י ז"ל אעפ"י שלא הורו כל אותן שישבו להורות והיה עוד נראה לומר והוא דאיפליגו לקמן ר"י ורבנן וסברי רבנן דלא מחייבי ב"ד ופטורים הקהל אלא על הוראת ב"ד הגדול של ע"א ולא על הוראת של אחד מהשבעים והנה ידוע שב"ד הגדול הוא של אחד ושבעים וקפיד הכתוב על הע"א ודבר זה מפקי ליה רבנן מכל עדת ישראל מדלא אמר קרא ואם כל העדה וקאמר ישראל לומר עדת ישראל ולא עדת שבט. וא"כ פשיטא דכיון דחזינן דקפיד קרא לסנהדרין של סנהדרי גדולה בעינן שיהיו בהוראה זו ע"א ודבר זה מפקינן ליה ממילת ישראל ואייתר לן מילת כל למידרש מינה דאם אמר להם אחד שטעו דבטלה לה הוראה דהא לא הוו כולהו בהסכמה וחילוק ביניהם והשתא כפי זה צריך לפרש דרך זה הא דקאמר הש"ס אי איכא כולהו הויא הוראה היינו כולן בהוראה לאפוקי אמר להם א' טועים אתם דאז הא מיהא לא הוי בכלל וכאילו אינו שם מצוי וזהו עצמו דברי המשנה ואומרו הש"ס ואלא מאי וכו' פי' לסתור כוונת ר"י דמפיק מינה עד שיורו להדיא דלא הוי אלא שלא יסתור ויאמר להם טועים אתם. וגם ליישב נמי מה דקתני במתני' מהיכא מפיק לה מקרא והגם דהלשון קצת דחוק אינו מדוקד' כמצטרך עם כל זה לא ישתנה האמת מחמת הלשון. ותדע ראיה לפירוש זה כי הוא נכון ואמיתי להרמב"ם ז"ל מיהא כך היא סברתו מדלא פסק בפסקיו מסקנת הש"ס דהכא עד דהוו כולהו בהוראה ולא הזכירה כלל אלא דסמוך אמאי דכתב דאין הכתוב מדבר אלא בב"ד הגדול והוא כמו שפירשתי ודוק. דאי לא תימא הכי דמלבד דבעינן ההיא דרשה דבית הגדול בענין נמי למילף דין זה דעד שיהיו כולם בהוראה פשיטא דלא מצי הרמב"ם ז"ל למישתק מינה והיא מסקנת הש"ס פשיטא הכא אלא ודאי כמו שפירשתי ונכון. והשתא לא קשה מידי כל מה שהקשינו, וכל זה דוקא לסברת הרמב"ם ז"ל אבל לסברת רש"י ז"ל ליכא לפרש מה שפירשנו והוא דהגם דאמרינן דהא דקאמר רש"י ז"ל דבעינן עד שיורו היינו לאפוקי אומר טועים אתם כדקתני במתני'. ומה דאיתותב רבי יוחנן הוא דוקא דלא בעינן שירכין בראשו עכ"ז לא מצינן לפרש מה שפירשנו דהוא קאמר דמפיק מכל עדת דבעינן סנהדרי גדולה. ולדרכינו מפקינן לה מעדת ישראל כנז' וגם הנהו ישובי שישבתי כולהו לא מתיישבי לפי רש"י ז"ל דהיינו הראשון שדקדקתי מלת טועים אתם הרי הוא ז"ל שלל אותה בהדיא דאמר טעמא הוא דבעינן עד שיורו ופירוש הב' שפירשתי דמסברא קתני לה תנא דמתניתן כיון דמצי למנוע עצמו מלאכול וישאר כמות שהיה וכו' הא נמי שללה רש"י ז"ל כמו שפי' ואמר במשנה כדאמרינן לעיל ודוק. וא"ב דברי רש"י ז"ל צריכין עיון והיכי מתרץ לכל הקושיות שהקשיתי בש"ס:
ועוד באמת צריך לדעת סוף סוף הא מילתא דבעינן שיהיו בהוראה ע"א למה איצטריך כל כיון דקפיד קרא אסנהדרי גדולה פשיטא דע"א הוו דהא כל דבר שהצריכוהו ע"א כהא דעיר הנדחת וכדומה שדינה בע"א בעינן שיהיו שם בהוראה כל הע"א וא"כ כיון דאמר הכתוב עדת ישראל דהוו ע"א תו לא בעינן ריבויא בכל:
והנלע"ד לומר בזה דהכי היא כוונת הש"ס והכי היא כוונתו באומרו ואלא מאי פירוש לאו דפריך ואם כן כפי זה מאי כל עדת וכו' אלא דמסיים הש"ס לפירכתיה ואומר אלא מאי כל עדת ישראל וכו' דלא כר' יוחנן רובא ככולא ולא בעינן עד שיורו כולהו ואגב סיים ונקט קושטא דמילתא דמפקינן לקמן מעדת ישראל דבעינן עד שיהיו שם ע"א ולא נקט ההיא דאמר להם טועים אתם משום דכבר אייתי לה בסמוך הרי שלך לפניך וישובא דקרא כוליה אשמועינן הש"ס באגב ולעולם כמו שפי' דמעדת ישראל נפקא ליה ע"א ומכל נפקא ליה אמר להם טועים אתם ופי' אלא דקאמר הש"ס לאו פירכא אלא סיומא דמילתא. ויכולני לומר עוד דטעם אומרו הש"ס הכי הוא לומר דבעינן דהוו בהוראה כולהו הגם דבעינן ע"א דלא תימא אי הוו התם רובא דע"א יספיק כיון דעכ"פ הא איכא כ"ג שלימים דהוו נמי סנהדרין ואי אמר להו לע"א אחד מהם טועים אתם לא חשיב מידי לבטל ההוראה כיון דעל כל פנים הא איכא כ"ג אחריני דשוים כולהו בהוראה קמ"ל כל עדת ישראל עד דהוו כולהו ע"א פי' דאי אמר להו אחד טועים אתם יבטל ההוראה אפי' דע"א ופטור ב"ד זהו הנלע"ד בזה אלא דקשה לדרך זה ממה שפירש רש"י ז"ל לקמן במשנה דהורו ב"ד וכו'. ואמר להם טועים אתם פרש"י בד"ה או שלא היה מופלג וכו' דאפילו קטן שבכולם לא היה שם לא הויא הוראה מעליא כדקאמר מאי כל עדת ע"כ הרי לך בהדיא דממלת כל עדת מפקי לה וזה הפך מה שפי' דהא דבעינן עד דהוו כולהו הע"א בהוראה הוא ממלת ישראל וכל איצטריך לאמר להם טועים אתם. וי"ל דסבירא ליה להש"ס דהא מילתא נמי דהוו כולהו סנהדרין הוי בכלל ריבוייא דכל כיון דיכולה לסבול זה גם כן הא והא דרשינן והי מנייהו מפקת. ונראה לו הש"ס סברא למכייל הא נמי והא קמל"ן הש"ס והפי' על דרך עצמו שפירש' בש"ס וא"ת כיון דסוף סוף מפקינן מכל עדת ישראל סנהדרי דע"א למה הש"ס תו למיהדר בתר ריבוייא דכל הרי בעינן ע"א. וי"ל דהוה ס"ד לומר דלגבי הא מילתא אם הוי רובא דהוראה יספיק דרובא ככולא ולגבי הא מילתא מיהא אם הורו רוב הע"א שהיו שם והלכו ועשו על פיהם פטורים הא איכא רובא דע"א קמל"ן דבעינן כל הע"א כדינם כמו כולם ולהכי תמצא התם נמי בההיא משנה דקתני דגר וממזר ונתין פסולין. והרי פשיטא דפסולין נינהו בסנהדרין ומאי קמל"ן למיגמר מעדה פשיטא דאנא אמינא דהוא הדין ובמה שפירשתי אתי שפיר. וכל זה דוקא לפירוש רש"י ז"ל מה שא"כ לסברת רמב"ם ז"ל כבר פירשתי דלא סבירא ליה דמרבינן מכל כל אלה להסכמת כולן כדקתני טועים אתם בטלה הוראה ולזה תמצא דדייק בפי' דההיא משנה וז"ל ואנו צריכין להסכמת כולם על ההוראה שנאמר ואם כל עדת ישראל וכו' ופירושא דסוגיין כמו שפירשתי ודוק היטב:
דף ד.
גמרא אמר רב יהודא אמר שמואל וכו' פי' בתר דשמעינן דבהיכא דהוי כל הגוף לא מחייבי קסבר דזיל בתר טעמא מאי שנא כל הגוף ממקצת סוף סוף שגגה אלא ודאי משו' דדבר שלם לא שייך להתעלם כיון דמבואר דאפילו צדוקים מודים בו ולא הוי שגגה לא לב"ד ולא לקהל ואנן בעינן שגגת ב"ד ושגגת קהל אם כן הוא הדין נמי אי הוי מילתא דצדוקים מודי' בה אפילו היא מקצת דבר כיון דמבוארת ולא שייך להתעלם דפטורים דמ"ש דבר או מקצתו כששוים בטעם וסברא זו לא הויא אלא בתר דגילה הכתוב מדבר וכו'. וק"ל:
דף ד:
גמרא בעי רב יוסף אין חריש' בשבת וכו' תנן וכו' קשה לכאורה בדברי רב יוסף מאי טעמא דלא דקדק הבעיא הזו כי אם בחרישה דהו"ל למיבעי סתם ולומר הורו ב"ד לעבור על אחת ממלאכו' שבת אי נמי באופן אחר בשאר איסורים שעיקר' פרט אחד מהו. ונראה דנקיט הכי משום דחרישה מילתא היא דמודים בה צדוקים דפשי' דצדוקים מודים בחרישה ואפילו הכי בעי רב יוסף הגם דכתיב בהדיא בחריש ובקציר תשבות והויא מילתא דצדוקים מודים בה אפילו הכי בעי דמחייב. וזה הוי הפך דברי שמואל והש"ס דמסקינן במילתא דצדוקים מודים פטורים:
ולכאורה נראה ליישב דלעולם רב יוסף יודה להא דצדוקים מודים בה כשמואל ונקט חרישה מילתא אגב אורחין קא משמע לן דהאי הגם דצדוקים מודים אפי' הכי הויא לה כמי שאין הצדוקים מודים והוא דזיל בתר טעמא מאי טעמא אמרינן דבדבר דהצדוקים מודים פטורים משום שהיה להם ללמוד ולא למדו כדאמר רב ששת בסמוך והא דחרישה דמודים בה צדוקים לאו משום דכתיב בחריש ובקציר תשבות אלא משום שטועים וסוברים בקרא דשבו איש תחתיו כמשמעו ואוסרים כל דבר בין שהוא מלאכה ובין שאינו מלאכה כפי האמת אצלינו מהאי טעמא הוא דאוסרים החרישה וכפי זה לא שייך למימר לגבי דידן דהויא להו ללמוד ולא למדו ודוקא כהאי גוונא דשומר' יום כנגד יום דמקרא עצמו דמפקינן ליה אנן ידעי ליה ג"כ צדוקי' בזה הוא דשפיר אמרינן דפטורים כיון דהוו להו ללמוד ולא למדו דבר המפורש מה שא"כ בנדון זה דחרישה כיון דלא מקרא דבחריש ובקציר עצמו הוא דמפקי ליה צדוקים ומצינן לאוקומי האי קרא כדאמר רבי זירא בסמוך א"כ הוה ליה כאין צדוקים מודים בו ופטורים והא קמל"ן רב יוסף במה שאמר הבעייא בחרישה דהגם דכתיבא בהדיא וצדוקים כפי האמת מודים אפילו הכי לא אמרינן בה צדוקים מודים וכפי דרך זה יתורץ מה דקשה עוד כהא דבעי ר' זירא בסמוך אין שבת בשביעית מהו. והנה הגם דאמרינן דצדוקים מודים דשבת בשביעית כיון דלא הוי ממש כההיא דשומרת יום דהוי דרשתינו לרוב פשיטיתה מודי' בה הם ואי אפשר שיהיו חולקים בה מה שא"כ האי דחריש וקציר כיון דמשערינן דמצו צדוקים למיעבד הכי ולמדרש בכהאי גוונא שפיר אמרינן אין צדוקים מודים כיון דמצו שלא יודו. והן אמת דהגם דהוה נקיט למילתיה דרב יוסף בשאר מלאכות שבת חידוש הוא כיון דבכל מלאכות שבת מודים הצדוקים ויותר מהמה אלא נקט חרישה להיות מבוארת בכתוב בהדיא בחריש ובקציר ואפילו הכי כמאן דאינה מבוארת דמיא. וזה יודה בו גם כן שמואל וכפ"ז אמרינן דרב יוסף לא פליג אדשמואל במילתא דצדוקים מודים בה ומפקי לה מקרא עצמו דמפקינן לה אנן כהא דשומרת יום כנגד יום וכדומה: אלא דזה בעיני דחוק מצד עצמו וקשה לי עוד קושיא חזקה בזאת הסוגייא בדברי הש"ס דקא פריך לרב יוסף מהנהו משניות דשומרת יום וכו' מאי פריך הש"ס והרי כבר מוקמינן ליהו כפי מסקנת שמואל באופן דלא מצי למיפרך מידי אדרב יוסף וזהו עצמו דמשני כדשניין. וא"כ דקרי לה מאי קרי לה. והש"ס עצמו הכי מסיק להו להני משניות בלאו דברי רב יוסף דמסתמא מסיק הש"ס כשמואל אם לא שנאמר דהש"ס לא סבר כמסקנת שמואל דשני וכו' ולזה קא פריך כפשטה דמתניתין דסובר הש"ס דאי לא תימא הכי מנא ליה הש"ס דרב יוסף לא יסבור כדשמואל וכיון דסובר כשמואל ממילא בהכרח דמתניתי' ליכא למיפשט מידי להאי בעייא אלא ודאי דהא דשמואל לא סבר לה הש"ס. א"כ קשה מדוע פסק הרמב"ם ז"ל כשמואל כיון דמסתמא דתלמוד' משמע דלא סבר לה כוותיה שכתב הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות שגגות וז"ל כיצד שגגו והורו שמותר להשתחוות לע"ז או שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת וכו' הרי אלו כמי שעקרו את כל הגוף וכו'. ופטורים מן הקרבן עכ"ל. הרי לך בהדיא דפסק הרמב"ם כשמואל והרי כיון דממה דפריך הש"ס אדרב יוסף מהנהו משניות משמע דלא סבירא ליה להש"ס כדשמואל פשיטא דלא מצי הרמב"ם ז"ל לפסוק הפך סברת הש"ס ואין לומר דמה דפסק הרמב"ם ז"ל כדשניין הוא בתר דחיית רב יוסף דמוקי להו ג"כ כדשניין. זה שיבוש. דהא הרמב"ם ז"ל עצמו פסק הפך סברת רב יוסף שפסק וז"ל או שעיקרו אב מאבות מלאכות והורו שאינה מלאכה חייבין עכ"ל וכלום מי הכריחו לרב יוסף לאוקומי הנהו משניות כדשניין הוא כדי שיהיו פטורים על הוראת אב מאבות דהיינו החרישה דהוי כגוף. ואם פסק הרמב"ם ז"ל בהא דלא הוי כגוף א"כ תשאר המשנה כפשטה לרב יוסף וא"כ למה פסק בפי' דמשניות כדשניין והמשכיל יבין דזה אין בו ממש ומוכרח לומר דלא פסק רמב"ם ז"ל אלא כשמואל והדרא קושייא לדוכתין. הרי משמע מהש"ס דלא קים ליה כשמואל כמו שכתבתי. והגם דאמרינן תמיד דכן דרך הש"ס להוכיח ולבאר ולצדד צדודי לכל סברת האמוראים לגלות דעתם הכא פשיטא דשאני כיון דבהכרח לאוקומי ליהו כדשניין מטעמא אחרינא דשמואל דמוסכם הוא אי תימא דסבר לה הכי פשיטא דלא מצי למיפרך כלל ודוק בדעת העיון שהוא אמת:
ע"כ נראה לומר והוא דהש"ס דקא פריך אדרב יוסף מהנהו משניות בהכרח דסובר בדברי רב יוסף דלא סבר להא דשמואל לעולם דהש"ס פשיטא דכן מסיק כדשמואל דכבר הקשה אדשמואל כל מה שיש להקשות ועלו במסקנת דברי שמואל אלא דרב יוסף הוא דהבין הש"ס בדבריו דפליג אדשמואל וסובר דלא שנא צדוקים מודים לא שנא אין צדוקי' מודים דאין הדבר תלוי אלא בדבר שלם או מקצתו של דבר אם הוא שלם פטורים אם הוא מקצת חייבים הגם דצדוקים מודים בה הגם דמפורשת בתורה ולא קא מיבעיא ליה בחרישה אלא אי הויא ככל הגוף או לא הגם דהוי מילתא דצדוקים מודים בה לית לן בה כך הבין הש"ס. ולזה פריך שפיר מהנהו משניות דבשלמא לשמואל להיותו סובר ההיא סברא בדעתו פשוטא דבהיכא דצדוקים מודי' פטורין לזה שפיר מוקי מתני' כדשניין משא"כ לר"י דאיבע' מיבעיא לי' ומסתפק' ליה ספק' בעלמ' והתנן וכו' דמפשט' דמתני' מוכח דלא הוי ככל הגוף ומאי מסתפקא ליה והיינו דוקא כיון דלא סבר כדשמואל משא"כ אי הוי סבר כדשמואל פשיטא דמעיקרא לא הוי הש"ס פריך מידי פשיטא דבלאו האי בעי' קושטא דמילתא מוקמינן להנהו שלש משניות כדשניין ושפיר. וטעמיה דהש"ס דסבר הכי בדברי רב יוסף דפליג אדשמואל ואמטו להכי פריך מהנהו משניות היינו מדתלה הבעי' ונקט חריש' והחרישה היא מילתא דצדוקים מודים בה משמע ליה להש"ס דכל עצמו דרב יוסף דנקט חרישה לא אתא אלא לשלול ההיא סברא דצדוקים ולומר דלאו מידי עביד הא דצדוקים מודים והגם דכתיב בהדיא לית לן בה וזה היפך דברי שמואל דהרי חרישה בהדיא כתיב בחריש ובקציר תשבות וא"ת דמקרא זה אין ראיה דהוי מילתא דמפורש' בהדיא משום דמצי' לאוקמי לאפוקי שביעית שאין בה שבת כדרבי זירא דבסמוך ומה דמזדהרי בה צדוקים בחרישה לאו משום קרא דבחריש וכו' אלא כמו שפירשתי בתחלת הדיבור ולא הוי הא מילתא שמודים בה וכו' וא"כ מנא ליה להש"ס דרב יוסף סובר הפך שמואל ולא בעי דהורו במילתא דאין צדוקים מודים בה כההיא דשומרת יום וכו':
ונראה לומר דסובר הש"ס דהגם דאמרינן כהאי דרבי זירא דבחריש ובקציר תשבות היינו זמן חרישה וקצירה עכ"ז אמרינן נמי דתשבות מן החרישה קאמר כפשטיה דקרא דאל"כ הוה ליה לקרא למיכתב בשש שנים תשבות או באופן אחר ולמה לא תלה הדבר אלא בחריש וקציר אלא המכוון הוא בחריש ובקציר תשבות מהם לא תחרוש ולא תקצור למעוטי שבועות דמעיקרא ליכא לא קצירה ולא חרישה לא בחול ולא בשבת דאין כאן שבות בה כלל באופן דעל כל פנים איסור חרישה איכא בעולם ודוק. ונראה עוד לומר דגם רבי זירא אזיל לשיטת רב יוס ופליג אדשמואל ולא בעי אין צדוקי' מודים תדע לך דרבי זירא פליג דהא או אמרינן דיודה שמואל להא דרבי זירא א"כ מאי פריך הש"ס לעיל אדשמואל מההוא דהוצאה בשבת בפרט דפריך ואמאי והרי הוצאה כתובה דכתיב לא תוציאו משא ביום השבת ע"כ מאי פריך מקרא דלא תוציאו משא דילמא ההיא מיקמי' ליה בטירחה ובעבוד' הוא דקאמר דאסור אבל בהוצאה כל דהו דילמא דשרי דהסברא נמי נותנת שלא לחייב אמלאכת הוצאה תדע שהרי כתבו התוספות ז"ל במסכת שבת דהוצאה מלאכה גרועה וכו' יע"ש וא"כ כל עוד דמצינן לאוקמ' בגריעותא שפיר דמי וקרא דלא תוציאו וכו' מוקמינן ליה במלאכה אחרת וכמו שפיר'. ועוד תדע דמסכת שבת מהדר הש"ס ובעי הוצאה גופא מנל"ן דאסורא ומשני דכתיב ויעבירו קול במחנה וכו' וגמר ג"ש דהבערה העברה וכו' ומדקמהדר לג"ש שמע מינה דאין ראיה כל כך מהאי קרא הגם דמפורש בה בהדיא לא תוציאו משא ביום השבת וא"כ הכי נמי אין הצדוקים מודים מקרי ולא גרע מטעות שיטעו בהאי דחריש וקציר תשבות והא אדרבה יותר שייך בה. ואי תימא דרבי זירא מאי פריך הש"ס אדשמואל אלא ודאי כיון דפשטי' דקרא הכי משמע שפיר מיקרי צדוקים מודים בה ואם איתא לדרב זירא לא משכחת מילתא דצדוקים מודים בה וההיא דהוצאה תוכיח. אלא נראה דגם רבי זירא לית ליה ההיא דשמואל וקיים כסברת רב יוסף. ומה דמפשיט ליה הש"ס מההיא דנביא שהתנבא וכו' דמשמע דסבר לה הש"ס משום דנפקא מינה לאופן אחר דלא הוו צדוקים מודים ולעולם להא מילתא דחריש פטורים בכל גוונא דהויא מילתא דצדוקים מודים דצדוקים לא דרשי האי דרשא והראיה דצדוקים לא דרשו הא דאין שבת בשביעית מדוקדק לשון בעי דרבי זירא דקאמר במאי טעו בהדין קרא. ואי תימא צדוקים כך סוברים הכי הוי ליה לומר בעי ר' זירא טעו כצדוקים בהאי קרא דבחריש ואמרו אין שבת בשביעית וכו' ומדקאמר במאי טעו משמע דעתה ממציא טעות בעולם ואי איתא כצדוקים לימא ליה בהדיא מה תאמר דלא ידיע לן אי טעו צדוקים אי לאו א"כ מאי בעי הוה ליה למינדע אעיקרא דדינא אי מודו בה צדוקים אי לאו. אי מודו בה דאפילו בשביעית איכא שבת פשיטא דפטורים מצד דאפילו צדוקים מודים ואי לא מודו ועבדי דרשה זו אז חלה הבעייא ומ"ט בעי קוד' שידע אי מודו אי לאו דמשכחת לה דמודו ואין בעייא זו בעולם ובהכרח לא מצית לשנוייא אלא דפשיטא ליה דצדוקים לא מודו בשבת בשביעית א"כ הכא הוה ליה למינקט בבעיא הורו דאין שבת בשביעית וכו' כצדוקים דטעו בקרא דבחריש וכו' ודוק. דמלשון הבעייא משמע דרבי זירא המציא מציאת הטעות בעולם ואי תימא דצדוקים כך הם סוברים לא הוה נקט הכי אלא ודאי דרב זירא לית ליה הא דצדוקי' מודים והגם דיאמרו שבת בשביעי' אפילו הכי חייבין ב"ד אם הורו דאין שבת בשביעית והוא הפך שמואל ולא מצית לשנויי דלא אמרינן דבהיכא דצדוקים מודים פטורים אם הורו אלא אם הוא במילתא דליכא שום דמיה בה כלל אבל במילתא דאיכא למיטעי עוד בה כהא דבחריש וכו' הגם דצדוקים מודים מה בכך אם יכולין לטעות מיקרי שגגה וחייבין ויודה ג"כ בזה שמואל זה אינו חדא הרי גם ההוצאה יכולין לטעות בקרא דלא תוציאו משא דוקא כמו שפירשתי. אבל הוצאה כל דהוי מצו למיפטר בה וא"כ מאי פריך אדשמואל לעיל. ועוד קושיא אחרת א"כ מדוע תלו הדבר בצדוקים מודים או אין מודים הוה להו לתלות הדבר אם הוא מבורר כל כך דאין שום אדם יטעה בו דאין השיעור בדעת הצדוקים דהלא גם דצדוקים מודים לפי דבריך מקרי שגגה כהא דבחריש ובקציר וא"כ מאי אהני לן צדוקים. ועוד בהכרח דלא אתא שמואל למיתלי הדבר בצדוקים מודים אלא לומר דהגם דשגגו וטעו באיזה אופן בעולם לא מקרי שגגה אם צדוקים מודים דאי לא תימא הכי הלא פשיטא כיון דבעלי הוראה הם הסנהדרין פשיטא שלא יטעו בלי ישוב המקרא באיזה אופן טעות ולא משכחת שיורו עד דמיישבו למקרא ואם כן תמיד כך הוראתם ואפילו הכי קאמר שמואל דלא הוו טעות ושגגה אלא בדבר דאין צדוקים מודים בו אבל בדבר דצדוקים מודים הגם דטעו וישבו המקרא על נכון כפי טעותם כהא דבחריש וקציר בזמן דאיכא חריש וכו' אפילו הכי פטורים א"כ בהכרח מכל הני מילי מעלייתא דכתיבנא פשיטא דאי לא דרשי צדוקים הא וסברי דשבת בשביעית והורו ב"ד לאין שבת בשביעית פשיטא דפטורין כפי סברת שמואל וזה פשוט ומצאתי ראי' לכל זה דהרמב"ם ז"ל לא פסק להא דרב זירא כלל לא הביאה בפסקיו ומאי טעמא אלא כיון דפסק כשמואל ורבי זירא לית ליה דשמואל ממילא ליכא למיחש לבעיית רבי זירא ואי לא תימא הכי פשיטא דתיקשה מדוע השמיטה הרמב"ם להא דרבי זירא כפי מה דאיפשטא בש"ס ומה שדחה לזה בעל הלחם משנה אפרשנו לקמן בס"ד באופן כי רב יוסף דלא כשמואל ורבי זירא כפי מה שישבתי פעם שנית דלא כשמואל ואל ירע בעיניך לומר היכי מצי למידחי רב יוסף כדשניין אי לאו דסובר כשמואל. בשלמא לשמואל דאית ליה ודאי ההיא סברא דקאמר דדבר שהצדוקים מודים בו לא הוי שגגה מכח סברא זו דסובר בדעתו מפיק למתני מפשטא דידהו ולזה גם רב יוסף אי אמרינן דסובר כותיה דשמואל מוקי ליהו מכח אותה הסברא דצדוקים מודים כדשניין אלא אי אמרינן דלא סבר רב יוסף כדשמואל א"כ למה מוקי למתני' בהפך מפשטא דידהו והוא עצמו לית ליה סברא חזקה וחתוכה אלא איבעאי הוא דמבעיא ליה ודאי דמצי לאוקומי מתני' כפשטה ולמיפשט הבעיא מלהניח בבעיא ודחקינן מתנית'. זה אינו דכל עוד דמצי למידחי כיון דהסברא שקולה דחי והבט וראה ראיה לדברי ממה דקאמר הש"ס בדף זה עצמו דקאמר הש"ס וז"ל תפשוט הא דבעי רמי בר חמא מדקתני שוגגין ועשו מזידין ודחי סתמא דתלמודא דמתניתי' איידי וכו' וכדי נסבה דהגם דמצי למיפשט מוקי למתניתין ביתור דכדי נסבה ולא פשיט מילתא דאיבעיא ליה הכי נמי הכא דחי רב יוסף כדשניין הגם דלא סבר כדשמואל. ובאמת דקשה ממה דקתני לקמן תנא דבי רב ישמעאל מפני מה אמרו הורו בדבר שהצדוקים מודים פטורים וכו' עכ"ל הרי לך ברייתא פשוטה כדשמואל דאם צדוקים מודים פטורים וא"כ הוה ליה להש"ס לאותביה לרב יוסף דפליג אדשמואל מהך ברייתא דרבי ישמעאל ואיכא לדחוק ולומר דאיפשר דבתנא דרבי ישמעאל לא קתני בהדיא הא דצדוקים מודים אלא טעמא דמצריך שיהיה שם מופלא משום דמחוסרי ידיעה נינהו והא דקאמר דצדוקים מודים הם דברי רב ששת והש"ס כייל להו דבעיקר טעם המשנה הכל אחד ובהא מילתא דהיה להם ללמוד ולא למדו יסבור כן רב יוסף בטעמא דמתני'. ועוד נראה לומר דאין הכי נמי דמהאי ברייתא דרבי ישמעאל מצי למיפרך הש"ס אדרב יוסף אלא דלהיות דלרב יוסף לא גילה סברתו בהדיא לא פריך הש"ס וכיוצא בזה ראיתי לרבותינו שמתרצי' אי נמי דלא חש הש"ס לאותביה דכבר מסיק הש"ס כותיה דשמואל בהא דצדוקים מודים דפטורים ולא טרח הש"ס לסברא דלא הוי מסקנא לדידיה ולא הויא הילכתא דלמאי נפקא מינה וטעמא דקא פריך מהנהו משניות דשומרת יום כנגד יום ודהוצאה ודהשתחויה משום דמשניות סדורות פשוטות נינהו ודרך הש"ס להקשות להאמורא כי פשיטא שלא נעלם ממנו המשנה והוה ליה לידע אותה ומאי בעי אעיקרא דדינא ודרך הש"ס לידע איך האמורא לא ידע המשנה מה שאין כן לאטרוחי ולפרוך מהברייתות להעמיד הסברא אי לא הויא הילכתא לא מטרח למיפרך הש"ס וזה פשוט וא"ת סוף סוף במה יישב רב יוסף מתני' מאי טעמא דהצריכא מופלא בשלמא הבריית' אמרינן שלא ידעה אלא מתני' בהכרח לידע טעמא דמצי שפיר למיהב טעמא דהיה להם ללמוד וכו' הגם דלית ליה הא דצדוקים מודים סברא היא ונראה עוד לומר דהוא יתרץ טעמא דמתני' כמו שכתב הרמב"ם ז"ל דכתיב מעיני העדה עיני העדה הוא המופלא שבבית דין ועיין מה שאפרש בסמוך דאיך פסק היפוך הש"ס בס"ד באופן דרב יוסף מיהא מצי' למימר דסבר טעמא דמתני' מטעם קרא דמעיני העדה ועוד נראה לומר דטעמא דלא פריך הש"ס כדרב יוסף מההיא דרב ישמעאל משום דלא מתניא ביה רבי חייא ורב אושעיה וכל ברייתא דלא מתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא לא סמיך הש"ס למיפרך מיניה וכו' אסיקנא כל הני טעמא דאין הוכחה דרב יוסף סובר ומודה דבעינן אין צדוקים מודים מהא ברייתא וממה דלא פריך הש"ס מינה והגם דהוו דחייה דחוקות עכ"ז כי היכי דלא תיקשי כל מה שהקשינו אי אמרינן דסובר רב יוסף דבעי' דיורו במילתא דאין צדוקים מודים שפיר דחקינן ומשנינן חד מכל שנייא: והשתא כפ"ז יערב לחכך ג"כ מה שפסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהלכות שגגות וז"ל או שעקרו אב מאבות מלאכות והורו שאינה מלאכה הרי אלו חייבין. וכתב הכ"מ ז"ל וזה לשונו שעיקרו אב וכו' יש לתמוה עליו דהא בעיא דלא איפשטא היא שם והוה ליה למיפשטה לקולה ואפשר לדחוק שיתנו על תנאי אם אנו פטורים זו נדבה וכו'. ועוד יש לומר דהש"ס בעי למיפשט' מתלת מתני' והשואל דחה ולא שבקינן מה דבעה הש"ס למיפשט משום הנך דחויי עכ"ל:
ולעד"ן דדברי הכסף משנה ז"ל דחוקים וכמעט לא ירדתי לסוף דעתו כמו שפירש בדוחקו הראשון דמייתי על תנאי מלבד שהוא דוחק. ועוד בכל מקום דאיכא ספיקא כגון הני בעיות דלעיל הוה ליה להרמב"ם לפסוק דמביאין על תנאי. וקשה עוד מההיא דפסק הרמב"ם גבי אכל חצי זית כשהוא הדיוט ונתמנה וכו' הרי זה ספק דמשמע מספק פטור ולמה לא יחייב להביא מספק באופן כי הוא דחוק ביותר וליכא למיסמך אדידיה אפילו בתורת דחייה. וגם מה שדחה עוד כיון דהש"ס בעא למיפשטה סברת הש"ס היא דמיתוקמא ולא דחיות דדחי לסברת רב יוסף גם לזה קשה טובא אחר המחילה ממעלתו של הרב ז"ל הרי כבר הודה הש"ס לדברי שמואל והוכרח לאוקומי להנהו תלת משניות כדקאמר הכא הש"ס דהיינו כדשניין באופן דדחיית הש"ס לסברת רב יוסף היא בהכרח בלאו הכי הכי מוקמינן להו להנהו משניות. מה תאמר דהש"ס לא סבר להנהו דחויי ולשמואל דוקא הוא דדחי הכי והש"ס לא סבירא ליה הנהו דחויי. ויגיד על זה מדקא פריך הש"ס מנייהו אליבא דרב יוסף גילה דעתו דלא סבר להנהו דחוייא דשמואל. א"כ קשה הרי הש"ס בהדיא פליג אדשמואל וסובר דהנהו תלת משניות כפשטן והגם דצדוקים מודים אפילו הכי חייבים וכפי זה למה פסק הרמב"ם ז"ל בזה הפרק עצמו וז"ל הורו שמותר להשתחוות לע"ז וכו' או להוציא מרשות לרשות וכו' או לבא על שומרת יום כנגד יום הרי אלו כמו שאמרו אין ע"ז בתורה אין נדה בתורה אין שבת בתורה שפקרו כל הגו עכ"ל וזה הפך סתמא דתלמודא ופשיטא דלא מצי למיפסק הפך סתמא דתלמודא ומה גם דבכאן פסק בהא מילתא עצמה כסתמא דתלמודא דמוקי כפשטא דמתני' הפך כדשניין וקשה דידיה אדידיה. ודברים אלו אין כדי לאומרים אי הוו כוונת הרב כפשטן:
ובמה שפירשתי אתי שפיר דברי הרמב"ם ז"ל כפתור ופרח והוא דרב יוסף פליג אדשמואל בהא דצדוקים מודים מההכרחות שהכרחתי. וכבר פסק רבינו כשמואל במילתא דצדוקים מודים דפטורים ב"ד שהורו וא"כ בהא דחרישה פטו' מטעם דצדוקים מודים כשמואל ובהיכא דהוי נדון דלא הוי זיל קרי בי רב דלא מודו צדוקים הגם דהויא מילתא כהא דהורו להתיר אב מאבות מלאכות הוכחתו דרמב"ם היא דממה דפריך הש"ס אדשמואל מהנהו תלת משניות. וממה פריך ג"כ הש"ס אדרב יוסף לסברתיה דסובר רב יוסף הפך שמואל דבהכרח דסובר הש"ס דלא הוי כעקירת כל הגוף והוא אי תימא דסובר הש"ס אם הורו לעקור מלאכה אחת שהוא בכלל כל הגוף מקרי ופטורים שהורו מאי פריך אדשמואל הלא גם לדידיה בלאו דברי שמואל בהכרח לאוקומי המשניות דשומרת יום ודהשתחויה שלא כפשטה דהיינו לחלוטין ומאי פריך במילתא דאיהו נמי מוקי להו הכי אי תימא דלדעת סתמא דתלמודא דהוי ככל הגוף אלא ודאי דלדעת הש"ס להלכה דלא הוי ככל הגוף וחייבין אלא מטעם הא דשמואל דחיק לאוקמייהו בהכי כי היכי דתיהוי במילתא דצדוקים אינם מודים בה ופשוט. וגם ממה דפריך אדרב יוסף משמע הורה לדעת כי סובר כדעתיה בהא מילתא דלא הוי כלל הגוף אשר על כן כיון דסתמא דתלמודא גילה דעתו דסובר בהא מילתא דלא הוי ככל הגוף ולא מוקי להנהו משניות כדשניין אלא לשמואל ולעולם לסברת הש"ס פשיטא ליה בסברתו דלא הוי ככל הגו בלאו ראיה ממתני' ולזה פסק הרמב"ם ז"ל במלאכה אחת ממלאכת שבת דחייבין ואפשר לומר דנתכוון לזה הכסף משנה ודוק. וההיא דחרישה כללה הרמב"ם ז"ל במה שכתב פרק י"ד מהלכות שגגות וז"ל לעולם אין ב"ד חייבין עד שיורו לבטל וכו' בדברים שאינם מפורשים בתורה ומבוארים וכו' כיצד שגגו וכו' להשתחות לע"ז וכו' או להוציא וכו' הרי אלו כמי שעקרו כל הגוף וכו'. עכ"ל והחרישה בכלל דברים המפורשים היא וטעם הרמב"ם ז"ל בכלל האי דינא דאין מפורש בתורה ומבואר בהדי' דינא דכל הגוף נתכוין למה שפירשתי בד"ה אמר רב יהודא אמר שמואל וכו' דלא אמר שמואל האי מילתא דצדוקים מודים אלא בתר דאמרינן מדבר ולא כל דבר ופשוט. ונראה עוד לומר לסברת הרמב"ם ז"ל דסובר הוא דבעית רב יוסף הכי היא מדלא בעא אלא בחרישה ולא בעא סתם באב מאבות מלאכות שמע מינה דכוונתו היא. הן אמת דבהיכא דהורו להתיר אב מאבות גם רב יוסף מודה ויודה בזה דלא הוי כל דבר וחייבין וקא בעי בהיכא דהורו להתיר מילתא דהוי מבוארת בקרא כהאי גוונא דחרישה דאפילו צדוקים מודים בה וכתיבה בהדיא בתורה ועקרו לה פי' לאו מצד דצדוקי' מודים בה וכתיבה בהדיא בתורה ועקרו לה פי' לאו מצד דצדוקי' מודים בה היא דבעי הא פשיט' דפליג אדשמואל אלא הכוונה הוא כיון דהויא מילתא כתיבה הגם דהויא פרט אחד כה"ג אימא דשפיר שייך למיקרי ליה דבר ועליה קאי נמי מדבר ולא כל דבר דדבר עבדיה רחמנא ככתוב ודוקא בשאר מלאכות שבת אמרינן דהוו כולהו מקצת דבר דכולהו הוו בכלל לאו אחד דלא תעשה מלאכה מה שא"כ הא דחרישה דהויא דבר בפני עצמה דקרא דבר דבר דבחריש ובקציר תשבות מהו אי אמרינן דדבר הויא או סוף סוף מקצת מקצת דבר היא לגבי שבת. וכפי פירוש זה מודה רב יוסף ג"כ בשאר אבות מלאכות דחייבין כמו שפסק רמב"ם אלא דצריך לומר דמה שפסק רבינו אב מאבות היינו חוץ מהחרישה וראשון נראה עיקר וכפי מה שהעליתי בפי' הסוגיא יהיה פי' דברי רש"י ז"ל שפי' בד"ה בעי רב יוסף וכו' לא מבעיא ליה לרב יוסף בדבר דאין הצדוקים מודים בו כלל וכו' על זה האופן פי' דאינו צריך לחיובי עד שיהיה דבר דאין צדוקים מודים בו אלא דבכל גוונא חייבין ולא בעי ליה כלל שתהיה אין צדוקים מודים אלא הדבר תלוי בביטול מקצת וכו' והגם דקצת דחוק עכ"ז אתי מדויק אומרו מלת כלל ודוק. דאתי מדיוק כפי פירוש זה. ויתישב עוד מאופן אחר ודוק. אלא דעדיין נשאר לי ספק אחד לענין דינא אחר האמת בהיכא דהורו בדבר שאין הצדוקים מודים בו והוא עקירת דבר כל הגוף מהו אי אמרינן הא מיהא הוי דבר שאין הצדוקים מודים וחייבין או דילמא הרי הוא דבר ורחמנא אמר ותלה הדבר במקצת והא לאו מקצת הוא ופטורים וכגון שהורו להתיר ה' עינויין של יום הכיפורים דהוי עקירת הגוף דכל מה שאמרה לנו התורה עקרוהו והוה ג"כ דבר דאין צדוקים מודים דהם סוברים ועניתם את נפשותיכם היינו שעולים ויורדים בראשי ההרים ומעלי משא ומסגפים עצמם כבהמות ואוכלין ושותין ורוחנים וסכים ומשמשים מטותיהם אלא דמצערים גופן באותה הטירחה הגדולה באופן כי לדידן ולתורתינו האמיתית דמה שאמר הכתוב ועניתם את נפשותיכם היינו ה' עינויין כולן נעקרו בהוראתם והויא ג"כ אין צדוקים מודים בו וטעו והורו הגם דעקריהו לדבר עכ"ז הסברא נותנת כיון דהוו דבר דיכול להתעלם חייבין והגם דתלי הכתוב הדבר במקצת דבר ולא כל דבר עכ"ז אמרינן דמסרה התורה הדבר ביד חכמים כאשר יראה להם דהרי מקצת דבר עצמו דאמרה התורה דחייבין אפילו הכי אמרו חכמים ז"ל אם הוא אותו המקצת מילתא דצדוקים מודים בו. אפילו הכי שהוא מקצת פטורים הכא נמי בדבר שלם אם צדוקים אינם מודים בו חייבין ולא תיקשה א"כ כפי זה למה תלו חכמים דרשא זו דדבר ולא כל דבר או מצות ולא כל מצוה באופן דרשא זו. דמקצת מצוה ולא מצוה כולה הכי הוה להו למימר ולמידרש קראו מדבר ולא כל דבר פי' יש לך דבר שחייבין ויש לך דבר שאין חייבין וכו'. וזהו מקצת דבר והיינו בהיכא דצדוקים מודים פטורין בין הוי דבר שלם או מקצתו ובהיכא דאין צדוקים מודים הגם דהוי כל דבר דהיינו דבר שלם שעוקרים כל הגוף חייבין והדבר תלוי במבואר ומפורש וזהו שמיעט הכתוב במ"ס דמדבר וכדומה ולמה תלו חכמים הענין בדבר שלם ובמקצת דבר י"ל דטעם דתלה הענין בדבר שלם וכו' הוא להיות דמסתמא כך הוא עיקר הדבר לא יהיה נעלם וזיל קרי בי רב הוא ולא שכיח שיהיה הא דכולו ולא הוו צדוקים מודים ואין הכי נמי אי הוו חייבין בזה נקטו חכמים בלשונם מקצתו ככולו ולעולם הדבר תלוי דוקא בזיל קרי בי רב אם צדוקים מודים וכו' וא"כ כפי זה אם הורו ב"ד לעקור חמש עינויין של יום הכיפורים חייבין על הוראה זה דפשיטא שהתורה לא אמרה דבריה חוקה מבלי טעם דדבר שלם ולא מקצת דבר אלא מטעם דלא הוי שוגג דבר שלם וזהו עיקר הטעם ובאומרך כן לא שנא. והם אמת דמדברי הרמב"ם ז"ל משמע בהיפ' ממה שכתבתי ממה שכתב הוא ז"ל ברי' פרק י"ד ב"ד הורו לעקור גוף מגופי התורה וכו' פטורים וכו' ע"כ ולא חלק כלום וגבי מקצת חלק אם הוא מבואר ומפורש בתורה או לאו משמע דברישא בכל הגוף בכל גוונא פטורין ובהכרח לומר לסברתו ז"ל דסובר כיון דאיכא עיקר הדבר בתורה לא הוי שגגה ולא עבדינן חילוק אלא במקצת וטעמו משום דקתני במתני' טעם הדבר במצוה ובמקצתה. ואין ידיעתינו מכרחת לגבי ידיעתו של הרב ז"ל. ודוק: