חפץ השם· רבי חיים בן עטר
חולין · דף ד.
מצא בידו דקוריא וכו' קוט' וכו' ק"ק ליתני מצא בידו דקוריא וכו' דאעג"ב דאיכא לספוקי טובא לאיסורא ומכ"ש אם בא ומצאו ששחט דשרי אם אכל ממנו כזית. וי"ל דאי לא תנא אלא מצא בידו דקורי דשרי בקוטע ראשו של אחד מהם הוה אמינא הא דקמ"ל דשרי משום דהוה אמינא דאסור שמא מצאם בשוק ושמא שחטם גוי דלדידיה אסור ומוכרם לישראל לזה קאמר תנא דאם מצא בידו דקוריא דאיכא לספוקי טובא אז בעינן עד דטעים כותי אבל לחששת שחיטתו שמא שחט ונבל ולא חש אלפני עור אימא דשרי דאפשר דכותי לכתחילה לא עבר אלפני עור והתם דוקא שמצאם בידו אמרינן שמא מצאם בשוק כנזכר לזה קאמר תנא רישא דבא ומצאו דחשידי אלפני עור בכה"ג. וק"ל: גמרא שם ודילמא קסברי כותים וכו' ק"ק ממה נפשך אי סובר שחיטת עוף מילתא דלא אחזיקו בה היא במה נחה דעתו בתירוץ הכי נמי כיון דאחזוק וכו' הוה ליה למימר שאני שהייה מילתא דאחזיקו בה היא מה שא"כ שחיטת עוף. ואי סובר דמילתא דאחזוקו בה היא אי נמי נסתפק לו אם החזיקו אם לאו. מכח הקושיא הוה ליה לאוקמה מעיקרא בהחזיקו מידי דהוי רישא דבקר וצאן וא"כ דקרי לה מאי קרי לה. ונראה לי דהכי כוונתו אחר שתיר לו דממסמס לה מסמוסי הקשה איפשר דאכיל ליה משום ספק שיאמר אפשר דזה הוא דהוה ליה סימנא בגויה דאין הכי נמי אלו היה יודע בו דלאו שחיט שפיר ודאי דלא הוה אכיל ליה והיינו דקאמר ודילמא כוונתו לעולם דידע דמלתא דאחזיקו בה היא אבל דילמא קסברי דאין שחיטה לעוף מן התורה והאי דקפדי משום דמילתא דאחזיקו בה היא וכיון דאיסורו קל לא קפיד אספיקו ואי ממסמס לה מסמוסי ואכל אותה מספק והמקש' הבין כוונתו ואמר לו שהייה וכו' מי כתיבן ואפילו הכי כיון דאחזוק אחזוק ואע"ג דאיכא למיחש לספק נבילה שנסתפק לו אפילו הכי אמרינן דשרי כיון דאחזוק אחזוק לכל דיני שחיטה הכא נמי הכי. והמקשה סבר מעיקרא דרישא דקתני שחיטת כותי וכו' כיון דכותי שחיט לה יודע מה היא ולא חיישינן לשמא נתנבלה בידו ונסתפק לו דחששה רחוקה היא ולא חיישינן לה מה שא"כ הכא כיון שאינו מכירו דהיינו דמסמס. והמתרץ חידש לו דלא שאני כשם דלא חיישינן להאי לא חיישינן ג"כ להאי ובזה אתי שפיר הא דלא הקשה ודילמא קסברי וכו' אלא אחר שאמר דמסמס לה וכו' ואתי שפיר נמי הא דקאמר מן התורה והלא אין איסור לכותים אלא מה שמפורש בתורה וא"כ מ"ק מן התורה פשיט אבל במה שפי' שידע במילתא דאחזוקי בה היא אתי שפיר. וג"כ אתי מדוייק דברי המתרץ דקאמר כיון דאחזוק אחזוק דהוה ליה למימר שהייה וכו' מי כתיבן אלא משום דאחזוק הכא נמי משום דאחזוק ובמה שפי' אתי מדויק. ודוק:
גמרא שם פשיטא מהו דתימא לא בקיאי בשימור קמ"ל וכו' כבר צווחו קמאי דקמאי בהאי פשיטא דקאמר הש"ס הכא דאין לה הבנה, ומכח זה הוכרחו קצת מהמפורשים לפרש הפך דברי רש"י ז"ל והם בכתב רשומים. והנראה לענ"ד שדבריהם אינם מחוורים כיון דאיכא מאן דפליג דמתוך דבריהם נראה דפשיטא קאי נמי ארישא דמותרת. ולזה אי אפשר ליה להש"ס להקשות פשיטא כיון דאיכא מאן דפליג. ונראה לי לפרש דכוונת הש"ס דמקשה פשיטא כיון דהוי מילתא דכתיבה ואחזיקו בה מאי קמ"ל וכפי זה מוכרח לומר משום בר פלוגתיה קאמר לה ואע"ג דבר פלוגתיה הובא במתני' אחר דברי ת"ק אפשר שרבי סדרם כך דנפקא מינה לגבי הלכתא דקיימא לן הלכתא כסתם וכו' וא"כ השתא דת"ק לא בא אלא לאפוקי מבר פלוגתיה דוקא ליתני רישא מצת כותי מותרת דבה פליג עמיה בר פלוגתיה ופשיטא דיוצאין בה וכו' וזה מסכים לדברי רש"י ז"ל שכתב דפשיטא קאי אף ואין בה וכו' דהיינו השתא דלא אתא אלא מבר פלוגתיה לא לישמיעונן אלא רישא דמותרת ובודאי דכל מצוה דעבדי לה כותים הרבה מדקדקים בה לזה תיר לו מהו דתימא וכו' כוונתו לעולם אין הכי נמי לגבי חימוץ ודאי דלא איצטריך דכל מצוה וכו' אלא מצות אחריתי הוא שמור מצה וסלקא דעתך אמינא דלגבי חימוץ הרבה מדקדקים אבל לגבי שמור לשם מצה דמילתא אחריתי היא אמרינן דלא עבדי לשם מצה קמ"ל. ודוק:
שם גמרא דכתיבא ולא אחזוק איכא בינייהו ק"ק השתא דלסברת תנא קמא בעינן דוקא כתיבא הרי שמור מצה מילתא דלא כתיבא היא וקתני הוא בעצמו דיוצאין בה וכו'. ונראה לי דהני מילי דמילתא דלא כתיבא לא סמכינן עלייהו דיינו דוקא דבר שעיקרו אינו מבואר בתורה כגון שחיטת עוף אבל מצת פסח כיון דעיקרה מבואר בתורה הרבה מדקדקים בה ועבדי כל חומרי דרבנן. ואין הכי נמי דשחיטת כותי מותרת אעג"ב דאיכא שהייה וחלדה וכו'. דלא כתיבן אפילו הכי סמכינן עלייהו כיון דעיקר' מדאורייתא ולפי מה שפירשו התוספות זלה"ה בגיטין והביאו ראיה מדלא אשמעינן בשחיטת כותי דסמכינן עלייהו ומכ"ש הכא דכתיבא היא ראיה דתנא קמא קפיד אכתיבא ולא סמכינן עלייהו אלא במילי דכתיבי. נראה לפרש דאשחיטת עוף קאמרי דעיקרו אינו מפורש בתורה דאי שחיטת בקר וצאן מילתא דכתיבא היא ואי כוונתם אשהיה חלדה דלא כתיבי ק' מה שהקשינו לעיל משימור מצה דהיינו עשיית מצה לשמה דמילתא דלא כתיבא היא והשתא אתיא מתני' דצפורין כרשב"ג ורישא גם לתנא קמא, וק"ל: גמרא שם אמר רב מומר לע"ז וכו' בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו. ק"ק בדברי רבא מרישא דדבריו משמע דלכתחילה נותנין לו כדקתני בודק סכין ונותן לו ומסיפא דדבריו משמע דוקא דיעבד כדקתני מותר לאכול משחיטתו דהכי הוה ליה למימר בודק סכין ונותן לו לשחוט. ונראה ליישב דהכי קאמר לכתחילה בודק סכין ונותן לו. ואי נמי שחיט דיעבד מותר בתיקון הנזכר ולזה אמר לכתחילה ודיעבד בהדי הדדי דהיינו ונותן לו ומותר לאכול וכו' דבכלהו בעינן בודק. אי נמי סלקא דעתך אמינא דאסור בדיעבד אי לא בדק סכין מעיקרא משום דלא אתו למיטעי שיתנו לו לכתחילה לשחוט על סמך וכו' וגזרינן אף אם נמצאת סכינו יפה לזה קאמר ומותר לאכול משחיטתו דהיינו גם אם לא בדק לו סכינו אם נמצאת אח"כ יפה שפיר דמי וק"ל. רש"י ד"ה של עוברי עבירה וכו' אין מבערין חמץ וכו' כוונת רש"י לשלול דלא תימא האי עוברי עבירה עבירה אחרת ונפקא מינה שאין ראיה מכאן לדברי רבא לזה פירש שאין מבערין דהיינו לאותו דבר וכדרבא והראיה מדקתני מפני שהן מחליפין דאי תימא דעבירה אחרת היא אדמהדר לטעמא דמחליפין תיפוק ליה דמעיקרא לא חשידי דמאן דחשיד אהא חשיד אהא. ופשוט:
תוספות ד"ה מצת כותי מותרת וכו' והלא גזרו על פת וכו' משמע דלא גזרו אלא על פתן ולא על בישולן. וק"ק והרי כ"כ יש איסור בזה כמו בזה וטעם איסורם שוה כדאיתא במס' עבודה זרה דגזרו על פתן של גוים משום חתנות וא"כ הכא גבי כותים מ"ט לא גזרו אלא על פתן ולא אבישולן כיון שטעמם שוה משום בנותיהם. וי"ל דמה שגזרו על פתן לאו משום בנותיהם הוא דגזור דהא אפילו אחר הגזירה נוכל לומר דבנותיהן עדיין היו מותרות והא דגזרו על פתן קנסא בעלמא היא כשם שהיו רוצים לבטל בנין בית חיינו ג"כ אסרינן עלן עיקר חייהם שהוא פתן ולעולם עיקר הגזירה לאו משום בנותיהן היא. וק"ל:
שם בא"ד דמיירי הכא בעיסת ישראל וכו' ולא הוה מצי למימר כגון שאפה ישראל מצת כותי ופנה הישראל והלך לו דליתיה קמן דלישיילה ואיתא בברייתא במס' ע"ז שלש מלאכות נאמרות בפת ואם עשה ישראל אחת מהם מותרת כך היא דמהכא משמע דודאי דליכא בינייהו אלא לא כתיבא ואחזוק ולא נסתפק אי איכא בינייהו כתיבא ומהתם משמע דיכולין אנו לומר דגם כתיבא ולא אחזוק איכא בינייהו ולזה תירצו התוספות ז"ל דהש"ס דהכא לאו משום דסובר דליכא בינייהו אלא לא כתיבא הוא דלא קאמר נמי אלא משום דלאתויי שחיטת כותי קמהדר לא נחית לפרושי אי גם כתיבא איכא בינייהו אי לא. ואיכא למימר שנסתפק לו. ודו"ק:
שם בא"ד משום דבעי לאתויי וכו' תימא מאי קא מקשו התוספות ז"ל התם בגיטין מהכא מדלא קאמר דלא כתיבא נמי איכא בינייהו משמע דדוקא לא כתיבא ואחזוק איכא בינייהו להתם דקאמר אי דאחזוק וכו' משמע דגם בכתיבא ולא אחזוק איכא בינייהו והוכרחו לתרץ דהש"ס דהכא נסתפק לו מי הכריחם לכך לפי דבריהם דהכא הקושיא מעיקרא ליתא. דלעולם גם כתיבא ולא אחזוק איכא בינייהו והא דלא קאמר נמי משום דאשחיטת כותי וכו' והשתא אתי שפיר התם דקאמר אי דאחזוק דשפיר משמע ליה להש"ס דבה נמי קמיפלגי ולא מספק קאמר לה. ומה גם לתירוץ אי נמי דקאמרי הכא תגדל מדורת הקושיא דהשתא דלא נחית הש"ס אלא לשנויי מה שהקשה ואינו סותר תירוצא קמא ועדיין במקומו עומד. משמע בפירוש דלסברת הש"ס דהכא תרתי איכא בינייהו וקשה דידהו אדידהו שהם פירשו התם דהש"ס דהכא נסתפק לו. וצ"ע אם לא שנאמר שחזרו בהם התוספות ז"ל מההיא דגיטין שכתבו שהש"ס נסתפק לו. ואסיקנא דקים ליה לש"ס דתרוייהו איכא בינייהו לפי תירוצם דהכא שהוא אחר דבריהם בגיטין ודוק היטב: שם גמרא ע"ב סברוה הא מני ר"י וכו' ק"ק מדקאמר סברוה משמע דלא אתייא סייעתא לרבא אלא אי מוקמינן לה כר"י אבל אי מוקמת לה כר"ש לא אתיא מינה סייעתא לרבא. והא אף אי מוקמינן לה כר"ש אתיא סייעתא נמי והעד ע"ז ותהוי נמי דקאמר הש"ס. אין לומר דמעיקרא לא הוה ידע מדיוקא דמפני שהן מחליפין ואח"כ נתחדש להש"ס דא"כ תיקשה מעיקרא דקרי לה מאי קרי לה ואימא כר"ש ומאי אלמותיה דמוקי לה כר"י. וי"ל אפשר דמעיקרא נמי הוו ידעי בעלי הישיבה דתהוי נמי כרבי שמעון ואתיא נמי סייעתא לרבא והאי דקאמר סברוה כר"י משום דהוי הלכתא כותיה מה שאין כן רבי שמעון דלית הילכתא כותיה אלא בדינים פרטיים ובעי לסייועיה מגברא דהלכתא כוותיה וטעמא דמוקמי לה כר"י שהרי עדיין יקשה ואימא ר"ש משום דסתמית היא ומדחזינן דסתם תנא בהכרח דר"י היא דאי רבי שמעון לית הלכתא כוותיה וכשהקשה לו הש"ס ואימא ר"ש אין הכי נמי דהוה מצי לדחויי משום דלית הלכתא כותיה לא הוה סותם תנא כותיה אלא דעדיפא מינה קאמ' ותיהוי נמי. ועוד י"ל דטעמא דמוקי לה כר"י דאי לא תימא הכי הוה אמינא הני מילי דאמרי' דלא שביק התירא ואכיל איסורא היינו דוקא בהיכ' דעל ידי שינוי זה אכיל התירא בודאי דלא שביק ליה להיתרא ואכיל איסורא אבל מאיסור קל לאיסור חמור אימא דלא קפדו כלל ולא שבקי איסור חמור מקמי איסור קל דהרי אי מוקמינן לה כר"ש אם שהחליפו מותר גם להם כיון שאינו אלא מדרבנן והראיה כלום מהיכא הקשה רש"י הכא למאן דמפרש דגם להם מותר מההיא דשור הנסקל וחמץ בפסח שהם דאורייתא. אבל במילי דרבנן אימא אם החליפו דיעבד לא נשאר שום איסור וגם לדידהו שרי. ולעולם אי הוי אסור לדידהו אף אחר שהחליפו אפשר שהיו נמנעים מלהחליף דמאיסור חמור לאיסור קל מותרת ומכ"ש אם עשאם כולם משום דההיא ברייתא מיירי בפת ישראל ולהתיר איסור בישול קאמר שאם עשה ישראל אחת מהמלאכות הנאמרות בפת מותרת. אבל אם הפת עצמה של גוי אפילו עשה הישראל כל המלאכות שבה אסורה וזה מסכים לדברי הר"ן. ופשוט: שם בא"ד בעיסת ישראל קצת קשה מאי איריא עיסת ישראל דהא אפילו לשה גוי אמרינן במסכת ע"ז דשרי ולא קפיד התם אלא אאפיית גוי ולא אלישה שהלישה אינה משלש מלאכות שנאמרו בפת שאם עשה ישראל אחת מהם מותרת הפת. ועוד לגבי כותים אין איסור בישול כמו שפירשתי דלא גזרו אלא על פתן דוקא. וי"ל דהא דקאמר עיסת ישראל לאו דוקא וכוונתו שעיקר העיסה משל ישראל ואף שלשה גוי. ועוד יש לומר דהא דקתני עיסת ישראל דקמ"ל דיש חידוש לגבי מצת כותי גם אם לשה אשה ישראל לשם מצה אפילו הכי חידוש לגבי אפייתה דבעינן נמי אפייה לשם מצה וקמל"ן דכותים זהירי גם בזה. ודוק:
שם תוספות ד"ה איכא בינייהו וכו' משום דאשחיטת כותי בעי לאתויי פי' שחיטת עוף דאין לה עיקר בתורה לסברתם דאי אשחיטת בקר וצאן קאי ואשהייה חלדה קאמר דלא כתיבי הכי שמור מצה נמי מילתא דלא כתיבא היא ומה שדרשו ז"ל מושמרתם את המצות אינו מבואר דבעי למיעבד מצה לשמה ולא הוי אלא מדרבנן ואסמכוה אקרא דומיא דשהייה חלדה וכו' דהלכה למשה מסיני היא ואסמכום אקרא דובשר בשדה טריפה וכו' אלא ודאי דשחיטת עוף קאמר וכמו שפירשתי לעיל בד"ה דכתיבא וכו'. וק"ל: שם בא"ד ק"ק מה הפרש יש בין תרוצא קמא דקאמרי התוספות ז"ל דאשחיטת כותי בעי וכו' לתירוצא דאי נמי וכו':
ונראה דלתרוצא קמא כוונתם דאשחיטת כותי בעי וכו' וליכא בינייהו אלא דלא כתיבא ואחזוק אבל כתיבא ואחזוק איכא למימר ליכא בינייהו ואיכא למימר איכא בינייהו ולא נחית הש"ס הכא לפרושי אי בכתיבא נמי קא מפלגי אי לא ומההיא דגיטין אמרינן דהש"ס דהכא מסכים והולך לדברי הש"ס דהתם והכא משום דלא בעי אלא לאתויי וכו' לא קאמר איכא בינייהו אלא לא כתיבא ואחזוק והשתא ניחא דלא קאמר הש"ס נמי כיון דלא בעי אלא לאתויי וכו' ולתירוצא דאי נמי מהכא נמי משמע דתרוייהו איכא בינייהו ולא מהדר אלא לתרוצי מה שהקשה. ופשוט:
שם בא"ד ק"ק לפי מה שכתבו התו' עצמם במסכת גיטין דהש"ס דהכא נסתפק לו אי כתיבא ולא אחזוק נמי איכא בינייהו דאיכא למימר דכתיבא גרועה יותר מהחזיקו לרשב"ג וא"כ כיון שנסתפק לו הש"ס בזה היכי מצי למימר התוס' הכא משום דבעי לאתויי וכו' דמשמע דהש"ס ברור לו דגם כתיבא נמי איכא בינייהו אלא משום דלא נחית להכי הוה להו למימר משום שנסתפק לו להש"ס בכתיבא ולא אחזוק כמו שכתבו הם עצמם כנזכר. ומה דאיתא בגיטין גבי עידי כותים דקאמר הש"ס התם לרשב"ג אי דאחזוק וכו' אע"ג דספק הוא לו אם גם זה איכא בינייהו טעמו התם משום דקשיא ליה מתני' דהתם דלא כמאן ומכח הקושיא מצדד צדודי איזה דרך ישכון אור והכי נמי משמע מדברי' דהתם דמוקמי דכתיבא ולא אחזוק מספקא ליה ואפי' הכי קאמר הש"ס התם לרשב"ג אי דאחזוק וכו' עיין שם ולזה יש ליישב בדוחק ולומר דכוונת התוספות לא קפדי. לזה קאמר סברוה ר"י היא דהוי דאורייתא וקמל"ן דקפדי אפי' מאיסור חמור לאיסור קל. ואין צריך לומר מאיסור להיתר. ודו"ק:
שם גמרא כר"י דאמר חמץ אחר הפסח דאורייתא ק"ק ואימא הני מילי דלא שביק התירא ואכיל איסורא דוקא באיסור דאורייתא כגון חמץ אחר הפסח דהוי דאורייתא לסברת ר"י אבל באיסורא דרבנן אימא דשבקי התירא ואכלי איסורא ולא קפדי וקשה לרבא מדלא אשמועינן תנא דלא שביק התירא ואכיל איסורא אפילו איסור דרבנן אמור מעתה דבאיסור דרבנן לא קפדי. וא"כ שהייה חלדה וכו' לאו דאורייתא נינהו וקאמרת דגם ביהו לא שביק התירא. ועוד הש"ס דקא מייתי סייעתא לרבא אדמסייעת ליה מהא אותביה מהא. וי"ל דשהייה חלדה אף דלאו דאורייתא נינהו הלכה למשה מסיני נינהו והל"מ כדאורייתא הוי כדמשמע מהרבה מקומות. אי נמי לעול' אפי' דגם במילי דרבנן סמכינן על זה ואמרינן דלא שביק וכו' וטעמא דלא אשמועינן תנא חדוש גם במילי דרבנן משום דאי הכי הוה אמינא אבל במילי דאורייתא לא סמכינן על זה וכדקאמר הש"ס הכא. לזה אשמועינן בדאורייתא דהוי חדוש יותר. ומהאי טעמא נמי נקט הכא סברוה כרבי יהודה וכו' דהוי דאוריייתא. מלאוקמ' כרבי שמעון דאיצטריך ליישב בדוחק. דהא האי דקא דייק הש"ס ממפני שהן מחליפין ודאי אינו מוכרח שיכול הדוחה לדחות דהא דקתני מחליפין ודאי לגבי מילי דרבנן אחשבוה כודאי ואי הוי דאורייתא לא הוה סמכינן על ודאות זה לזה מוקמי לה כרבי יהודה דבמילי דאורייתא סמכינן ואין צריך לומר במילי דרבנן. ודוק:
גמרא שם חמצן של עוברי עבירה וכו' מפני שהן מחליפי' ק"ק אף בלא האי טעמא דמפני שהן מחליפין שרי דאינן חשודין לעבור על ולפני עור לא תתן מכשול והויא כעבירה אחרת ומאן דחשיד אהא לא חשיד אהא וכן משמע לעיל בדברי התוספות ז"ל בד"ה סכין ונותן לו דחייש אלפני עור ובזה אין לדחות דהא דאמרי' מומר לזו אינו מומר לזו דוקא בעבירה אחרת אבל עבירה עצמה שחשודין עליה לא קפדי גם אלפני עור דידה דסוף סוף עבירה אחרת היא והוה ליה חוטא ומחטיא כיון דהם עצמ' ידעי דאיסורא קא עבדי וכיון דחשודים אהא אינם חשודים אהא וכמו שכתבו התוספות כנז'. ונראה לי דהכא במאי עסקינן בהיכא דליכא טעמא דלפני עור דהיינו שאינן נותנין בידים ואתא לאשמועינן דמותר לאכול חמצן של עוברי עבירה בלי שום תיקון בלאו טעמא דלפני עור. ומה דאיתא לעיל בדברי רבא דאמר מומר לאכול נבילות לתאבון בודק סכין וכו' ואם שחט בודק סכינו אחריו התם נמי אע"ג דחשוד לאכול נבילות לתאבון אינו חשוד להאכילם לאחרים מטעם דלפני עור לא תתן מכשול והא דקא מצריך בדיקת סכין אף דיעבד משום דפרוץ באיסורא ואינו קפיד למישחט כדת. ואף אי קפיד אלפני עור לפעמים שחיט בסכין פגומה ולאו אדעתיה שנראה לו ששחט כהלכה לזה הצריך רבא לבדיקת סכין אף דיעבד כיון דאף אי קפיד אלפני עור אפילו הכי איכא חשש איסור דכיון דפרוץ לאכול נבילות איתרמי ליה שינבל ולאו אדעתיה כיון שאינו רגיל בהקפדה ואף אי אמר לן כדת שחטתי לא מהני לן אלא א"כ בודק סכינו אחריו. ולעולם אף אי הוי חשוד על העבירה אינו חשוד אלפני עור דידה אף דחשיד עלה הוא וק"ל:
גמרא שם לימא מסייע ליה הכל שוחטין וכו' ק"ק אמאי קא טרח הש"ס לאתויי סייעתות לרבא כיון דאיכא ברייתא דחמצן וכו' דמסייעא ליה כדמוכח מש"ס דמיתוקמא בסייעתא לרבא. וי"ל דהא דקאמר הש"ס ותהוי נמי רבי שמעון לאו מילתא פסיקתא דאפשר דלא קבלה מניה. ויכול לדחות דהא דקתני מחליפין ודאי לגבי מילי דרבנן היא דאחשבוה כודאי וכמו שכתבתי לעיל. ועוד נראה לי טעם אחר והוא בהקשות קושייא אחרת דקשיא לי בדברי הש"ס דקא מייתי סייעתא לרבא מההיא דחמצן של עוברי עביר' דההיא סייעתא אינה סייעתא לדברי רבא דרבא אמר מותר לאכול נבילות אי בדיק ליה סכין א שפרוץ הוא לאכול נבלות לא שביק התירא וכו' ולא אמרינן דכהתירא דמי ליה. וברייתא דחמצן וכו' לא קאמרא אלא דוקא חמץ שלהן אחר הפסח סמכינן עלייהו שמחליפין אע"ג שהם חשודים שלא לבערו בתוך הפסח אבל לא חזינן בהו שחשודין לאוכלו אחר הפסח בהיכא דלא מצו לאחלופי והשתא אמרינן דמאן דחשוד אהא לא חשוד אהא אע"ג שחשודין לעבור על בל יראה ובל ימצא אינם חשודין לאוכלו אחר הפסח אבל אי הוו חשודין לאכול חמץ שעבר עליו הפסח בהיכא דלא מצו לאחלופי אימא דאסיר כיון דדש ביה כהתירא דמי ליה ואינם מחליפין והכא שאני כיון שאינו חשוד אלא שלא לבערו קודם הפסח דהוי כמומר לעבירה אחרת. אע"ג דלסברת הש"ס כונתו כיון דאינן מבערו קודם הפסח מסתמא אי לא מצי לאחלופי אכיל ליה דמאן דעביד הא וכולא חד הוא אפי' הכי עדיין יש לדוחה לדחות כנזכר לזה מהדר הש"ס לסייועיה סיוע שיש בו ממש דהיינו מומר לאותו דבר בעצמו כדמייתי לימא מסייע ליה וכו' ואפי' מומר וכו' כדדייק הש"ס דבמומר לאותו דבר קאי. ודוק:
גמרא שם גופא אמר רב ענן מומר לע"ז מותר לאכול משחיטתו ק"ק דאף אי סובר רב ענן מומר לע"ז לא הוו מומר לכל התורה כולה סוף סוף שחי' אסורה. דחיישינן דמיכוין לע"ז ושוחט לשמה דהוי מומר לאותו דבר ואף אי לא חיישינן לה מניבול אסורה דלסברת רב ענן מומר לאותו דבר אסור לאכול משחיטתו כדמשמע מהש"ס כד דחי לה כדרב ענן. דאי לא תימא הכי ותיהוי נמי כרב ענן תסייעיה שפיר לרבא. וי"ל דטעמא דקאמר יצרא דע"ז תקיף ליה שייך נמי בזה דלא אמרינן דמכוין לע"ז כד שחיט אלא דוקא בשעת עבודה עובדה בעל כרחו משום יצרא דע"ז דתקיף ליה ולא דיינינן ליה בסתם מחשבתו לע"ז. ואין לומר דהא דקאמר רב ענן מותר לאכול משחיטתו הוא דוקא בעובד ע"ז שאינה נעבדת בזביחה. אבל אם עובד ע"ז הנעבדת בזביחה אין הכי נמי דאסור דחיישינן דילמא מיכוין לע"ז זה אי אפשר כלום ראייתו דרב ענן מהיכא מאחאב. ואחאב עובד בזביחה הוה כאבותיו כדכתיב ויקטרו ויזבחו וכו' אלא ודאי כמו שפירשתי. ועוד נראה לי דהכא לא הוי מומר לאותו דבר דכיון דאחאב ליהושפט הוא דזבח הוי כמומר לדבר אחר דהיינו לעבור על לפני עור וכו'. וכיון דמומר לע"ז דלא הוי כמומר לכל התורה כולה גם אלפני עור לא חשיד מידי דהוה שאר עבירות דלא חשיד עליהו ולא דמי למה שכתבתי לעיל בד"ה חמצן בדברי רבא דהכא שאני דאחאב חכם הוה ויודע דיהושפט צדיק גמור ומיזדהר שפיר דלא למישחט לשם ע"ז. משום ולפני עור. ועוד טעם אחר דיש הפרש בין שחיטה דחיישינן לה מניבול לשחיטה דחיישינן לה ממכוין לשם ע"ז דבשחיטה דחיישינן לה מניבול אמרינן כיון דדש ביה כהתירא דמי לה לפעמים מנבל ולאו אדעתיה ולא יקפיד בבדיקת סכין כמה דבעי אבל שחיטה דחיישינן לה משום מיכוין לע"ז כשלא כיון די בזה וליכא למיחש תו ולא מידי. ואיכא הפרש בחששת הדבר דלאו אדעתיה בין דבר הצריך כוונה ובין דבר דאתי בלא כוונה. דדבר דאתי בלא כוונה חיישינן דילמא איתרמי ולאו אדעתיה אבל בדבר דבעי כוונה לא חיישינן דאיתרמי ולאו אדעתיה כיון דכוונה בעי. ודוק: גמרא שם שכן מצינו ביהושפט וכו' ק"ק הא הוה מצי לאתויי ראיה מאחאב כיון דאחאב שחיט ליהושפט בוודאי דלא הוה שחיט ליה אלא מילתא דאכיל ליה יהושפט ויהושפט צדיק גמור היה מפורסם ולא אכיל ח"ו דבר איסור וממילא לא עביד ליה אחאב כי אם דבר המותר לאכול ואחאב חכם היה כדמשמע מהש"ס במקומות אחרים ויודע הדין דבעי למיעבד יהושפט וידע איניש בנפשיה דעובד ע"ז מפורסם הוה. ולזה יש ליישב ולומר דרצה להביא היותר ברור מלהביא דרך עקלתון מדעבד הכי אחאב. אכן קשה מלקמן דקאמר ודילמא מיזבח זבח וכו' מאי קא מקשה כיון דמצי להביא ראיה מאחאב דזבח ולכאורה היה נראה לומר דאה"נ דמצי לאתויי ראייתו מאחאב. אלא לדבריו קאי דמייתי ראיה מיהושפט שכן דקדק בדבריו שכן מצינו ביהושפט. והוא טעמו כנזכר. אבל הנראה נכון לומר דאי הוה מייתי ראיה מאחאב הוה מצי לדחוייה לעולם מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה כולה ושאני אחאב דהוא לא היה כופר בכל התורה כולה. ומשער בעצמו הוה דגם כן כל המומרים לע"ז הכי הוו דאינם מומרים לכל התורה כולה ולית הלכתא כאחאב דלא קיימא לן הכי דאיכא רובא דלא הוו הכי וכיון דעע"ז הם כמומרים לכל התורה כולה הוו וספק דאורייתא לחומרא לזה הביא ראייה מיהושפט דלא מצי למימר ח"ו משער בעצמו הוה ומדאכל שחיטת מומר לע"ז מן הסתם אמור מעתה מומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה. וק"ל:
גמרא שם שנהנה וכו' ק"ק למה נקט בדבריו לשון הנאה דקאמר שנהנה הוה ליה למימר שאכל שעיקר ראייתו היא מהאכילה ולא מהנאה סתם. וי"ל דרב ענן כיון באומרו שנהנה מסוף המעשה נכר תחילה המחשבה מאחר שהאכילה אינה מפורשת וראייתו מויסיתהו היא משום דסובר דאין אדם ניסת אלא בדבר המהנהו וא"כ הא דקאמר ויסיתהו בודאי שנהנה דאי לא תימא הכי כל מה דעביד ליה אם אינו נהנה אינו ניסת. לזה נקט בלישניה שנהנ' כיון שעיקר טעמו שאין אדם ניסת אלא אם כן נהנה וזה היינו אי אמרינן דרב ענן סובר דסתם הסתה באכילה ושתייה. ולקמן אפרשנו בס"ד. וק"ל:
גמרא שם מסעודת אחאב וכו' תימא והרי אחאב כשירד אליו יהושפט כבר עשה תשובה ונתקבל שנאמר הראית כי נכנע אחאב וכו' ואיתא עוד במקומות אחרים בגמרא שהיה אחאב קורא ליהושפט והיה יהושפט מלקה אותו פעמים בכל יום מלקות ארבעים וזה היה סמוך למיתת אחאב אחר שעשה תשובה. דהא מצינו שבאותה מלחמה שהלך עמו יהושפט אז מת במלחמת רמות גלעד שנאמר ואיש משך בקשה לתומו. ואין לומר שמה שעשה תשובה הוא דוקא על שהרג את נבות אבל לא על ע"ז זה אי איפשר כיון דאמר הקב"ה עליו הראית כי נכנע אחאב בודאי שעשה תשובה לכל מילי. ועוד הא למה זה דומה לטובל לטומאת מת ושרץ בידו. ועוד בלאו כל הני טעמי מצי הש"ס לדחוייה ולימא ליה מאן לימא לך דלא עשה תשובה אלא על הריגת נבות ולא על ע"ז ותיתי משם ראיה דמומר לע"ז לא הוי וכו' ואימא גם על ע"ז עשה תשובה והיינו טעמא שנהנה יהושפט מסעודתו ולעולם מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה כולה. וצ"ע:
גמרא שם שנאמר ויזבח לו אחאב וכו' ק"ק למה ליה לאתויי כוליה קרא לא הוה ליה למימר אלא ויזבח לו אחאב ואי הוה מקשי ליה הש"ס ודילמא וכו' אז היה משיב לו ויסיתהו כתיב. ובדרך דיחוי יאמר דבאיידי גמר לכוליה קרא. ודוחק. אבל האמת הוא משום דכיון דעיקר הראייה מויסיתהו דאי לאו הכי אימא מיזבח זבח מיכל לא אכיל. לזה נקט מעיקרא לויסיתהו לשלול קושיית הש"ס והש"ס לא דקדק זה בדבריו משום שהוא סובר דאין הסתה אלא בדברים. ואנן ידענו זה ממה שגילה כוונתו וכו' אי נמי דהש"ס הבין דבריו ורצה לברר כוונתו. ולהקשות אימא בדברים:
אכן קשה השתא דרב ענן נחית להסיר קושיות ודחיות דאיכא בדבריו. א"כ הוה ליה להסיר ג"כ קושיית הש"ס המכרחתו לומר לא הוה מפליג נפשיה מיניה והוה ליה למימר ג"כ קרא דבגורן. ויש לדחות משום שהוא רחוק הרבה מקרא דויזבח: אי נמי דלא נחת רב ענן לשלול בדבריו אלא קושית העקירה שעיקר לו דבריו כהא דקא מקשה הש"ס ודילמא מיכל לא אכל וכדומה לזה הוצרך להביא מלת ויסיתהו לשלול קושיות הנז' אבל קושיות ההמצאות דמעלמא אם יקשה לו פה אל פה ידבר בו. וק"ל: גמרא שם ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד. ק"ק לא הוה צריך לאתויי אלא קרא דויסיתהו ומשם ראיה דמומר לע"ז אינו מומר לכל התורה כולה כיון דסובר דסתם הסתה באכילה ושתייה היא והראייה מדמוקי קרא דכי יסיתך באכילה ושתייה וא"כ למה הוצרך לאתויי קרא דויזבח לו אחאב. ובדרך דיחוי יאמר משום דברישא דקרא מפורש מי הסית למי ועיקר הענין לזה הביא כל המקרא אבל הנראה לומר דכוונתו דאף למאן דלית ליהו סתם הסתה באכילה ושתייה יודה לי מיהא הכא דהאי ויסיתהו באכילה ושתייה היא ואזורה מוכח עלה ויסיתהו ויזבח לו. לזה נקט בדבריו רישא דקרא. אי נמי טעמא דמייתי קרא דויזבח אף דסובר סתם הסתה באכילה ושתייה דלא לימא ליה ודילמא באכילת דגים ומיני מתיקה לזה הביא מלת ויזבח דאכילת בשר היא אי נמי דרב ענן אפשר דאין כוונתו דסתם הסתה באכילה ושתייה היא אלא אין הסתה בדברים ומה דקא דחי גבי כי יסיתך באכילה ושתייה במקומו אפרשנו. וטעמו הכא כיון דאיכא קרא דויזבח מוקמינן ליה שפיר דהאי הסתה באכילה ושתייה דזה גילה על זה. לזה הביא קרא דויזבח דמינה עיקר ראייתו דלא מצי למימר ליה ודילמא ויסיתהו שנת' לו אבנים טובות וסגולת מלכים וכפי זה רב ענן כל תירוצי הש"ס דקדקם בדבריו. וק"ל: גמרא שם ודילמא מיזבח זבח מיכל לא אכול. אין כוונתו לומר שכבדו בזביחה כדרך שעושים המלכים שמזבחים ומפסידים כל כך ממון להראות שאינו נחשב לכלום בעיניהם מרוב שמחתם ביום בוא אצלם איזה שר וטפסר דאם כן מאי קאמר ויסיתהו כתיב. הלא כוונת אחאב מעיקרא לא היתה אלא להסיתו בזה בכל כך כבוד וזילות נכסים לכבודו ומחשבתו שעשה כ"ז לכבודו אע"ג דלא אכל סוף סוף כבודו במקומו מונח אלא ודאי שכוונתו מיזבח זבח כסבור שיאכל. ובזה אתי שפיר הא דקא דחי ליה ויסתיהו כתיב פי' כיון שעיקר זבוח אחאב היה לאכול ממנו יהושפט. א"כ כשלא אכל אין כאן הסתה וקרא קא מוכח שניסת דכתיב ויסיתהו ואי תימא דלא ניסת לא הוה כתי' עליה קרא ויסיתהו. ונראה לי דזה הכריחו לרש"י ז"ל שפירש מיזבח זבח כסבור שיאכל עמו. ועוד נראה לי דכוונתו דקאמר ודילמא מיזבח זבח שכבדו בזביחה אף דלא הוה אכיל מיניה סוף סוף עשה לו כבוד שזבח לרוב לכבודו והא דקא דחי ליה ויסיתהו כתיב כוונתו דכתיב קרא דויסיתהו ממילא אינו ניסת בזה אלא באכילה ושתייה. אי נמי על דרך אין הסתה בדברים דכל מה שהוא חוץ מאכילה ושתייה נכלל בדברים. ורש"י שלא פירש כן ופירש כסבור שיאכל וכו' נרא' לו שוה דוחק בדברי הש"ס וסכנון הלשון דמזבח זבח מיכל לא אכל לא משמע כן וכדבריו כן הוא. וק"ל:
גמרא שם אין הסתה בדברים וכו' לפי מה שפירשתי לעיל דסובר רב ענן סתם הסתה באכילה קשה הכי הוה ליה למימר אין הסתה בלא אכילה ושתייה. וי"ל דהש"ס מתרץ לסברת רב ענן אף אי לא אמרינן דסובר סתם הסתה באכילה ושתייה אלא אין הסתה בדברים דוקא אפי' הכי אתיא שפיר ולא קשה ולא מידי ואין צריך לומ' אי אמרי' דסובר רב ענן אין הסתה אלא באכילה ושתייה דאז כל השערים ננעלו. ועיין לקמן במה שפירשתי בד"ה אי בעית אימא וכו' דהש"ס לא הוברר לו כוונת רב ענן אי סובר סתם הסתה באכילה ושתייה או אין הסתה בדברים דוקא וכמו שפירשתי לעיל בדקדוק דבריו של רב ענן עיין שם. וק"ל:
גמרא שם ודילמא בדברים ק"ק מאי אלימותיה דקא דחי ליה בדברים כיון דאיכא קרא דויזבח אין סברא לאוקומה בדברים דלימא ליה אדמהדרת לדברים שלא הוזכרו בקרא הרי שלך לפניך אכילה ושתייה שהיא כתובה ומפורשת דכתיב ויזבח לו אחאב וילמד סתום מן המפורש. ועוד מי הכריחו להש"ס לומר אין הסתה בדברים דאף אי אמרינן דיש הסתה בדברים הכא שאני מכח קרא דגילה. וי"ל דלסברת המקשה אין כאן גילוי מקרא דויזבח שהוא באכילה ושתייה משום דהוא מוקי לה מיזבח זבח מיכל לא אכל ומצי שפיר לאוקומי קרא דויסיתהו בדברים דהיינו שכבדו בזביחה. וכמו שפירשתי לעיל בד"ה ודילמא מיזבח זבח אם כן האי דקאמר ודילמא בדברים כוונתו כיון דזבח ליה לרוב אף דלא אכל בין אי אמרינן דכוונתו מעיקרא בודילמ' מזבח זבח וכו' כסבור שיאכל עמו בין אי אמרינן שכבדו בזביחה סוף סוף כבוד איכא שאומר לו אחאב ראה כמה כבוד עשיתי לך שכמה זבחתי לכבודך וא"כ ויסיתהו דקאמר בזביחה והם הם הדברי' והשתא האי דקאמר ודילמא בדברים קאי אדבריו דמיזבח זבח שכל דבר שאין מהנהו בגופו דברים מיקרי שגם בדברים כבוד ובלע"ז קורטיזייא איסטימאסייון דכולם מילי כבוד הם. ועוד י"ל דכונ' המקשה דקאמר ודילמא בדברים שפי' מלת ויסתיהו הוא בדברים ובזה לא מצי למימר ליה הרי שלך לפניך ויזבח לו שהיא אכילה ושתייה אדרבא אלה הדברים יותר קרובים הם שהם במשמעות מלת ויסיתהו. ויותר הם קרובים בה לזה הוצרך לומר אין הסתה בדברי' פי' בכל מקום שאתה מוצא הסתה אינם בדברים דאי' אדם ניסת בדברים ולא משכחת לה. אי נמי כוונתו אין פי' ההסתה בדברים ואינה במשמעותה כדאמרת אלא צריך לפרש וטעם אחד להם דאין אדם ניסת בדברים לזה הקשה לו כי יסיתך ותסיתני דאף שלא פירש מסתמא משמעות ההסתה בדברים הוי ותירץ לו וכו' וק"ל:
גמרא שם ולא והכתיב כי יסיתך וכו' ק"ק דקארי לה מאי קרי לה לא ידע דמצי לדחוייה באכילה ושתייה ומאי אלימותיה דקא מקשה ולא והכתיב וכו' כיון שיכול לדחות כנזכר ויש לומר דהמקשה נסתפק לו בדברי רב ענן אי סובר דא"כ הסתה בדברים והכא טעמו משום דקאמר ויזבח דגם הוא דקדק כן בלשונו דקאמר דכתב ויזבח לו והא דקאמר אין הסתה בדברים כוונתו דאי סתם הסתה בדברים אף בהיכא דאיכא מאן דמוכח עלה. או אי סובר דמעולם אין הסתה בדברים כלל ורצה לידע כוונתו לזה הקשה לו מכי יסיתך וכו' ולמה שפירשתי בתירוצא קמא בד"ה ודילמא דסובר מזבח זבח מיכל לא אכל והם הם הדברים נסתפק לו דהני מילי דאמרינן אין הסתה בדברים דוקא בהיכא דאיכא קצת ראייה דהוי באכילה ושתייה כי הכא דכתיב קרא דויזבח אף דהוי ספיקא דמיזבח זבח דהוי בדברים כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי בחר לו אכילה ושתייה אפשר שיאמר דהוי בדברים לזה הקשה מכי יסיתך דליכא רמז לאכילה ושתייה כלל ואין לומר דאלימותיה דקאמר והכתיב כי יסיתך הוא מדקאמר לאמר דאם כן כד קאמר ליה באכילה ושתייה הוה ליה לאקשויי והכתיב לאמר דמשמע בדברים אלא ודאי שאין ראיה מלאמר ופי' מורדפת עם נלכה ונעבדה. וק"ל:
גמרא שם באכילה ושתייה לפי מה שפירשתי בד"ה ויסתיהו דסובר רב ענן סתם הסתה באכילה ושתייה אתי שפיר הא דקאמר באכילה ושתייה. אבל לפי מה שפירשתי באי נמי בא"ד ויסיתהו דלסברת רב ענן אינו סובר דסתם הסתה באכילה ושתייה אלא אין הסתה בדברים וקשה. מאי קא דחי ליה באכילה ושתייה דמשמע דודאי סובר רב ענן סתם הסתה באכילה ושתייה מאן לימא ליה להש"ס זה דהן אמת דלא הוו דברים אבל הוי בדבר אחר שאינו דברים ולא אכילה ושתייה ומאן פלג לך דהוי באכילה ושתייה. וי"ל דהא דקאמר באכילה ושתייה אין כוונתו לאוקומ' בהכי אלא בדרך דיחוי קאמר לה ואין הכי נמי דהוה מצי לדחוייה במילתא אחריתי דלאו דברים. אי נמי בשתייה לחודא וטעמא דנקט בדחייתו באכילה ושתייה משום דבה קא מישתעי. וק"ל: גמרא שם והכתיב ותסיתני בו וכו' ק"ק מעיקרא הוה ליה לאקשויי זה שהוא יותר אלימות כח דלא מצי לדחוייה באכילה ושתייה. ואין לומר דמעיקרא רצה להקשו' מהסתה דאדם אהסתה דאדם מלהקשות מותסיתני שהוא למעלה דזה ודאי לסברת המקשה אין חילוק וטעמו. היא הנותנת כיון דלמעלה לא שייך אלא דברים וקתני לשון הסתה. אמור מעתה דלשון הסתה שייך בדברים אף מן הסתה וא"כ מעיקרא הוה ליה להקשות מקרא דותסיתני. ובמה שפירשתי לעיל בד"ה והכתיב כי יסיתך אתי שפיר דמעיקרא לא הוי מצי לאקשויי קושיית ותסיתנו וכו' כיון שהיה מסתפק בכוונת רב ענן דהא דקא מוקי ויסיתיהו באכילה הוא מכח קרא דויזבח והא דקאמר אין הסתה בדברים הוא מטעם גילוי קרא דויזבח ואין הכי נמי דאיכא הסתה בדברים. אכן אחר שהקשה מכי יסיתך והוכיח דסובר דאין בדברים כלל ממה שדחה באכילה ושתיה מקשה שפיר מותסיתני. דבהכרח לאוקומה בדברים. מה שא"כ אי הוה מקשה מעיקרא מותסיתני לא הוה מצי למיקם אדעתיה. אחר תירוצו מאי סברתו אי איכא הסתה בדברים וכו' לכך לא הקשה לו מקרא בותסיתני עד אחר שהקשה כי יסיתך ובירר דבריו דאין הסתה בדברים אז הוקשה שפיר מותסיתני. והמתרץ חידש לו למעלה שאני כמו שפי' רש"י ז"ל. וק"ל: גמרא שם ודילמא מישתא אישתי וכו' ק"ק מאי קא מקשה ודילמא מישתא מישתי כיון דאיכא קרא דויזבח אדמהדר לשתייה דמעלמא הרי שלך לפניך קרא דויזבח דמוכח שהוא באכילה. וי"ל כיון שהקשה לו מכי יסיתך ותירץ לו באכילה ושתייה סבר דכוונתו סתם הסתה באכילה ושתייה אף בלאו קרא דויזבח דבקרא דכי יסיתך ליכא רמז לאכילה ושתייה כלל. ואפילו הכי מוקי לה באכילה ושתייה לזה מקשה ודילמא כיון דסברת דאין אדם ניסת אלא בדבר המהנהו ודילמא בשתייה דוקא ולמה שפירשתי דהא דקאמר באכילה ושתייה בדרך דיחוי הוא דקאמר לה ואין כוונתו לאוקומה הכי ולעולם האי דמוקי לה באכילה ושתייה הוא מכח קרא דויזבח זה לא נודע לו להמקשה בבירור דכוונתו הכי אי נמי את"ל שגם בזה נסתפק לו בה ורצה לברר כוונתו כיון שאינה מבוארת כל כך ולקמן בדיבור שאחר זה אכריע כוונתו מטעם אחר בס"ד. וק"ל: גמרא שם ודילמא משתא אשתי מיכל לא אכל. משמע מדבריו דסובר בדברי רב ענן כמו שפירשתי בתירוצא קמא בד"ה ויסיתיהו דלסברת רב ענן סתם הסתה באכילה ושתייה ולזה לא מצי לאקשויי אלא ודילמא מישתא אישתי אבל לפי מה שפירשתי באי נמי לסברת רב ענן דסובר אין הסתה בדברים דוקא ולא סתם הסת' באכילה ושתייה. וטעמא דהכ' מכח קרא דויזבח והמקשה עדיין לא נתחדש לו בסברתו סמיכ' ויזבח שאחר כך חידשה לו אם כן הוה ליה לא שויי ודילמא בממון ואבנים טובות ומרגליות וסגו ת מלכים אלא ודאי דלסברת דסובר דלרב ענן עיקר הסתה באכילה ושתיה ועלה הוא דקא מקשה ודילמא וכו'. וק"ל:
גמרא שם ודילמא וכו' ק"ק השתא שהביא בדברי רב ענן דסתם הסתה באכילה ושתייה. הוה ליה להקשות ודילמא באכילת דגים ומיני מתיקה. ולזה יש ליישב דאין הכי נמי דהוה יכול זה להקשות אלא רצה לעקור לו האכילה מעיקרא. אבל קשה לי לדברי הש"ס דקאמר לאו אורחי דמלכא וכו' קשה סוף סוף עדיין יש להקשות ודילמא בדגים ומיני מתיקה. אכול תמרא ושתי חמרא. ויש ליישב. והנראה דכל מה שיש ליישב כאן הוא דוחק. וצ"ע:
גמרא שם מאי שנא שתייה דאמרינן מומר כו' אכילה נמי עד עדיין לא נאסר וכו' קשה דקרי לה מאי קרי לה זיל קרי בי רב הוא סתם יינם גזירה דרבנן היא ועדיין לא נגזרה בימי יהושפט. ואם כן מאי קא מקשה. ובוודאי הש"ס לאו גברא דקטיל קני באגמא הוא דלימא מילתא כהאי. ולכאורה נראה לומר דטעמו משום שאין הקב"ה מביא תקלה על ידי בהמתן של צדיקים וכ"ש צדיקים עצמן. ואם איתא דאסור היה הקב"ה מונעו ליהושפט מלאכול. וא"ת דהני מילי דאמרינן דאין הקב"ה מביא תקלה דוקא במקום דהוי תקלה כגון דהוי איסור ממש או אף אי הויא גזירה אי הוי אחר שנגזרה גזירה כההיא דלקמן דמייתי הש"ס גזירת שחיטת כותי. אבל קודם גזירה ליכא תקלה. י"ל דטעמו משום דסובר אף מומר לע"ז דאמרינן מומר לכל התורה כולה גם הוא משום גזירה הוא דהוי דכיון דעובד ע"ז גזרינן ביה ועבדינן ליה כמומר לכל התורה כולה. וכיון דמייתי ראיה מהאכילה ולא דחה דמשום גזירה הוא דהויא ועדיין לא נגזרה גזירה אמור מעתה דאף דהויא גזירה אייתינן שפיר סייעתא מיהושפט דאכל. לזה הקשה משתייה אף שהיא סתם יינם ומשום גזירה הוא דהויא היה לו להקב"ה למונעו. לזה תירץ הש"ס הכי השתא שתייה סתם יינם וכו' וממילא הבין מי שכנגדו כהא דאמרינן מומר לע"ז כמומר לכל התורה כולה איסור' הוא ולא גזירה. וכל זה איננו שוה לי. ודוחק גדול הוא דאיך ייסיק אדעתין לומר דאף שעדיין לא נגזרה גזירה איסורא הוי ואיצטריך הקב"ה לשמור ליהושפט דלא ליתי לידי תקלה שהרי אין כאן לא איסורא ולא תקלה כלל והיתר גמור הוא כיון דגזירה היא ועדיין לא נגזרה. ומה שלא דחה הש"ס הכי מעיקרא גבי אכילה דמשום גזירה הוא דהויא ועדיין לא נגזרה ומינה דלאו משום גזירה הוא דהויא אלא משום איסורא דכיון דעובד ע"ז וכופר באלהותו ית' בודאי דחשיד אשאר מצות:
וכדי להבין תוכן כוונת הש"ס על אמיתתה צריך להקשות מאי דקשה לי בדברי הש"ס קושיא עצמית בין למאן דבעי להביא ראייה משתיה בין לסברת הדוחה שהרי סתם יינם איסורו משום גזירת בנותיהם הוא דהוי שכן מצינו במסכת ע"ז פרק אין מעמידין דאיתא התם יינם פתן ושמנן משום גזירת בנותיהם הוא דגזור ובנותיהם משום דבר אחר דהיינו ע"ז. והקשה הש"ס התם בנותיהם דאורייתא היא ותירצו דאורייתא שבעה עממין ואתו אינהו וגזור אפילו שאר אומות. וא"כ לא נאסרו אלא בנות הגויים ולא בנות מומרי ישראל אף שהם מומרים ודאי לכל התורה כולה אימא דבנותיהם מותרות ואין לנו עסק בהם. והראייה ממה שהוצרכו רבנן לגזור שאר אומות אף שאסור הכתוב בנות עע"ז מטעם דכי יסיר אפילו הכי עדיין הייתי אומר דלא אסרה תורה אלא שבעה עממין שהם אדוקין ביותר אבל שאר גוים שאיפשר דלא אדיקי טובא כותייהו אימא דשרי. לזה הוצרכו למיגזר ומכ"ש השתא שגזרו שאר גוים דלא הוי אלא גזירה דודאי אמרינן דוקא אומות העולם עובדי ע"ז גזרו ולא בנות מומרי ישראל אף שעובדין ע"ז ועושין כמעשיהם דודאי לא אדיקי טובא כותיהו וכזה כתבו התוספות לקמן והיכא דגזור גזור והיכא דלא גזור לא גזור. ואף אם תימצי לומ' דגזרינן בנותיהם אימא דלא גזרינן פתן יינן שמנן. כי היכי דגזרינן בגוים. וכל זה במומר לכל התורה כולה אבל במומר לע"ז אף אם תימצי לומר דמומר לכל התורה כולה גזרינן פתו יינו ושמנו ובנותיו. הכא במומר לע"ז אף דדיינינן ליה כמומר לכל התורה כולה סוף סוף קיל טפי ממומר לכל התורה כולה לגבי גזירת בנותיהם וא"כ דקרי לה מאי קרי לה דקא בעי לאתויי דמומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה משתייה מדחזינן דשתה יהושפט הרי אף אי אמרינן מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה כולה סתם יינו שרי לא נאסרו אלא בנות הגוים ולא בנות מומרי ישראל כמו שכתבתי לעיל: וכיון דבנותיהם מותרות מכ"ש דיינם שרי. וזה דבר ברור היא ואף אם לא היה ברור כל כך סוף סוף כיון שיכול הדוחה לדחות כנזכר דלא מחמירינן במומרי ישראל כגוים מאי קא מייתי ראיה משתייה. ועוד לדידיה הוה ליה לאתויי ראיה מויתחתן לאחאב ואיתא בסדר עולם דתרי חתנות הוו ליה ברתיה דעמרי השיאה אסא ליהושפט בנו דבזה נצח עמרי את תבני. ועמרי עובד ע"ז הוה ואסא צדיק גמור הוה. ובת אחאב בן עמרי השיאה יהושפט ליורם בנו וא"כ לדידיה דסובר דמומרי ישראל סתם יינם אסור ומכ"ש בנותיהם הו"ל להביא ראיה דמומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה מדחזינן אסא ויהושפט בנו עמודי עולם שלקחו בנות מומרי ע"ז והשתא לא מצו למימרי ליה משום גזירה ועדיין לא נגזרה דלימא ליה לר' שמעון דאמר כי יסור לרבות כל המסירין ודריש לה מקרא מאי איכא למימר דהשתא לאו גזירה הויא אלא דאורייתא והוה מייתי שפיר ראיה. ואין לומר דטעמא דלא אייתי ראיה מחתונת בנותיהם משום דמצי לדחוייה שהחתונה היתה קודם שהרשיעו עמרי ואחאב. זה אי אפשר דעמרי אחר שמלך בכך שנים נתן בתו ליהושפט בן אסא דבזה גברה ידו על תובני כמבואר בדברי קבלה. ואי תימא דבתחילת מלכותו עשה הישר והטוב בעיני יי' הוה ליה ליכתוב זה דבתחילתו ויעש הישר ואח"כ ויעש הרע כמנהג הכתוב במלכים אחרים ואחאב ג"כ אי תימא דבתחילת מלכותו עשה הישר היה הכתוב מפרשו כנזכר ויספר לנו מי גרם להם שהחמיצו. ועוד מסגנון הפסוקים נראה דסמיך לירידת יהושפט אליו בשנים מועטים היתה החתונה דכתיב ויהיה לקץ שנים וכו' אחר קרא דויתחתן ואז עובד ע"ז הוה ודאי. והן אמת שקושיא זאת שלא הביא ראיה מויתחתן יכול אני לומר דטעמו משום דמצי לדחוייה דהתם שנשאו בנותיהם דאיפשר שנולדו להם בהיותם צדיקים. ודוחק. וכיון דקושיות הראשונות עדיין עומדות במקומם כולם נשאר זה הדוחק דוחקא בלא אגרא. וכיון דבלא אגרא ארכיסיניה לההיא דוחקא אארעא וליכא למיקם עליה וא"כ דקארי לה מאי קרי לה. וג"כ לסברת הדוחה קאמר הכי השתא וכו' עדיין לא נאסר דמשמע מדבריו דאין הכי נמי אחר גזירה אסור קשה מי הכריחו לזה הוה מצי לדחוייה דבמומרי ישראל ליכא איסור בנותיהם ומדחזינן דלא דחה הכי שמעת מינה דסובר גם הוא דבמומרי ישראל ג"כ כגוים וזה לא ידעתי מנין לו שדבר זה אין לו יסוד לא מפי סופרים ולא מפי ספרים כמו שכתבתי לעיל שאדרבה איכא ראייה דבישראל מומר לא דיינינן ליה כגוי. ועוד ראייה אחרת דהתם בפרק אין מעמידין קאמר הש"ס אהא דקאמר דבנותיהם דשאר אומות דרבנן לרבי שמעון דקאמר כי יסיר לרבות כל המסירין מאי איכא למימר ותירצו התם כמה תירוצים ודחאם הש"ס כדאיתא התם ואסיקו דגזרו יחוד דגויה. וא"כ הוה ליה לתרוצי התם דגזרו רבנן אפילו ישראל מומר שעושה מעשה גוים דמדאורייתא גוים דוקא ואתו אינהו וגזר כל מאן דדמי להו. אלא ודאי דבנות מומרי ישראל ליכא בהו איסור חתנות ועוד טעם אחר דלא גזרו רבנן אלא בדבר המצוי תמיד להרגל עבירה כהא דפתן הכל הסעודות פת הוו. אי נמי יינם מידי דמשכר ושמנן משקה דדמי ליינם כמו שכתב הר"ן ז"ל שם. וגם כן בכל הגוים אם לא יסית זה יסית זה. אבל דבר שאינו תמידי ומצוי לא גזרו רבנן כהא דמומר דמיעוטי נינהו אף אי הויא ליה בת והשיאה לישראל לא חיישינן שיסיר. והמיסר הוסר. וא"כ נקטינן מכל מה דכתיבנא לענין דינא דמה שגזרו רבנן בשאר גוים לא שייך במומרי ישראל. וא"כ קשה בין למאן דבעי לאתויי ראייה בין לסברת הדוחה. ועוד צריכין אנו לדקדק בדברי הש"ס שהאריך כל כן לשון באומרו הכי השתא שתייה סתם יינם ועדיין לא נאסר יינם של נכרים שהיה די לו באומרו הכי השתא שתייה עדיין לא נאסרה. ואנן בסתם יינם קא עסקינן ומי הביא יין נסך לכאן שיצטרך לפרש סתם יינם. וא"כ באומרו שתייה אנן ידעינן דאסתם יינם קאמר. ועוד אומרו מלת של נכרים דודאי דיין של נכרים הוא שנאסר ולא של ישראל ולמה הוצרך לומר של נכרים דלא הוה ליה למימר אלא ועדיין לא נאסר ולמה האריך כל כך לשון. ונבוא אל ביאור דברי הש"ס לאמיתתם ולבאר כוונת כל אחד ושומע לי ישכון בטח. הטה אלי אזניך ושמע והבין דברי ויהיו לך למאיר עינים. וזה יתבאר עם מה דאיתא במסכת ע"ז דקתני התם אלו דברים אסורין ואיסורן איסור הנאה היין וכו' וקא בעי עליה בש"ס יין מנלן דאסיר דכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם. איתקש וכו' והקש' התוספות והר"ן ז"ל מאי קא בעי הש"ס מנלן והרי סתם יינן גזירה דרבנן הוא משום בנותיהם ומתני' איירי בסתם יינם. ותירצו הם ז"ל דעיקר הגזירה דסתם יינם משום בנותיהם הוא דהויא אבל לא הוה נאסר אלא באכילה מידי דהוה שפתן שמנן דגזרו משום בנותיהם ואינן אסורים אלא באכילה אלא עבדוה רבנן לסתם יין כיין נסך גמור וכו' עיין שם ופירש הר"ן ז"ל דטעמא דעבדוה כיין נסך ואפילו הכי מותר בהנאה ואתי ליהנות מיין נסך גמור. ונראה דזה נמי כוונת התוספות ז"ל ואטעם זה סמכו שכתבו עבדוה רבנן כיין נסך גמור ומאי טעמא אלא ודאי כמו שכתב הר"ן דלא אתי למיטעי. והקשה עוד שם הר"ן והיא קושיא גלויה. למה הוצרכו רבנן לגזירת בנותיהם תיפוק לי משום יין נסך שאסור אף בהנאה. ותירץ רבינו שמואל משום דיין נסך מיעוטא הוא והרמב"ן ז"ל מוסיף טעם דליין נסך לא חיישינן דאי איתא דנסכי' לא הוה מזבין ליה ואינו נותנו במתנה עכ"ל:
ולע"ד קשה לי בדברי רמב"ן דהשתא דלא חיישינן ליין נסך דלא מטי לידיה דישראל מטעם דאי איתא דנסכיה לא הוה מזבין ליה וכו' למה אסרו סתם יינם בהנאה כיון דטעמם שאסרוהו בהנאה הוא משום יין נסך ויין נסך לא מטי לידיה דישראל לא חיישינן יה. בשלמא לדברי הר' שמואל דקתני טעמא משום מיעוטא תינח דלא גזרינן כל היינות מסתם מחששת יין נסך דילמא איתרמי ליה ולא אדעתיה כיון דיין נסך מיעוטא הוי. אבל שפיר אסרינן יינם בהנאה מטעם אחר דחיישינן אף דהוי מיעוטא דילמא איתרמי ואתי לידיה ואף שיכיר בו שהוא יין נסך אתי למשריה בהנאה ובזה לא מועיל מיעוטא דאף דהוי פעם אחת בשנה. חיישינן ליה דילמא אתי לידיה ואתי ליהנות מיניה בכוונה. אלא לסברת הרב רמב"ן דקתני טעמא דאי איתא דנסכיה וכו' משמע דאין לו מציאות לבוא ליד ישראל וכיון שכן הוא מהאי טעמא נמי לא אסרינן סתם יינם בהנאה דיין נסך לא מטי לידיה. ועוד קשה לי בדברי רבינו שמואל יין נסך מאן אמעיט ליה. ואימא לניסוך קא עבדי כל יינותיהם. ולזה יוכל הדוחה לדחות דמה דחזינן דרבנן הוצרכו לגזרת בנותיהם אמור מעתה דלגזירת יין נסך לא חששו וטעמא משום מיעוטא וזה היינו אי ליכא טעם אחר אבל אי איכא טעם אחר נפל הדרוש ועוד קשה אף אי אמרת דיין נסך מיעוטא הוי הוה לן למיגזר משום יין נסך כיון דיין נסך לא בטיל אפילו באלף ופורתא מיניה אוסרת כל יין שבעולם והגוים אינם מקפידין בתערובת פורתא מיניה. ואם כן נעשה כל יין שבעולם ספק יין נסך. ועוד כלי יין נסך אינם מקפידים הגוים לעשות בהם יין אחר לשנה הבאה. וא"כ הוה להו לרבנן לאסור סתם יינם משום לתא דיין נסך וספק דאורייתא הוא ולחומרא והאי ספיקא ספק דשכיח הוא:
והנלע"ד לתרץ דמה שהוצרכו רבנן לגזירת בנותיהם היינו דוקא בהיכא דלא חיישינן לספק יין נסך כגון בגוי העובד למרקולים או עבודות אחרות שאינם נעבדים בניסוך. דזה אינו מנסך יינו כיון דאינו עובד בנסוך. אי נמי במציאות אחר דליכא למיחש ליה ליין נסך ביה הוא דגזור משום בנותיהם אבל בהיכא דאיכא חששת יין נסך ודאי דלא איצטריך. לגזירת בנותיהם ואיסורא הויא משום לתא דיין נסך ונראה לי דזה יכולין אנו לומר ג"כ שכך הוא כוונת הר"ן ורבינו שמואל. והכי פירוש דבריהם. דהיינו בהיכא דאיכא למיחש ליין נסך ודאי דמשום יין נסך אסרינן ליה. אבל לשאר יינות דלא חיישינן להו משום יין נס והוצרכו רבנן למיגזר משום גזירת בנותיהם למה לי גזרת בנותיהם הוה להו למיגזר אטו יין נסך אע"ג דבזה ליכא למיחש יין נסך גזרינן הא אטו הא מידי דהוה דגזרינן יינם משום בנותיהם וסתם ושמנם משום יינם. כיון דסוף סוף צריכין אנו לגזירת יין נסך לאוסרו בהנאה עבדינן כל איסורא מטעם יין נסך לזה תירץ רבינו שמואל משום דהוא מיעוטא פי' יין שנתנסך לע"ז מיעוטא הוא לגבי כל יינות שבעולם לא אסרינן כל יינות שבעולם. משום יין נסך שהרי איכא מאן דמנסך ואיכא מאן דלא מנסך. ואף מאן דמנסך אינו מנסך כל יינו והוי מיעוטא וכיון דהוי מיעוטא לא אסרינן כל היינות משום גזרה דידיה אף בהיכא דלא חיישינן ליה. והרב רמב"ן מוסיף טעם וכו' הכי פירושו מוסיף טעם אחר להוכיח דהוי מיעוטא דאי אנסכיה לא הוה מזבין ליה ולא נותנו וכיון שמרוחק ביותר ביאתו לידי ישראל לא גזרינן סתם יינם שאין בו חשש יין נסך כיון שאינו מצוי:
והא דאסרינן סתם יינם בהנאה דלא אתי למיטעי ביין נסך דמשכחת לה דאתי לידיה פעם ביובל כגון ביין נסך שמצאו ישראל אי נמי שמכרו או נתנו במתנה על דרך והיה כי ירעב וכו' וקלל במלכו וכו' ובזה אינו מבטלו דתקרובת ע"ז אין לה ביטול עולמית. וזה אע"ג דהוי מיעוטא חיישינן דילמא אתי ליהנות מיין נסך לכתחילה. עד כאן פירוש דבריהם. וא"כ לעולם במקום דאיכא למיחש ליין נסך כגון בגוי העובד בניסוך ודאי שכל יינו אסרינן ליה מחשש יין נסך ולא איצטריך טעמא דבנותיהם אלא במקום דליכא למיחש ליין נסך משום דלא אתו למיטעי למישרי יין נסך בהנאה אסרו גם סתם יינם בהנאה. ומ"ש הר" ז"ל בסוף דבריו וז"ל אע"ג דמשמע בכולם מכילתין דטרחי ומזייפי לנסוכי יין של ישראל התם משום דחשיבא ליהו לההנות ע"ז שלהם משל ישראל. עכ"ל דמשמע מדבריו דקאי אף בגוי העובד בניסוך דהוי סתם יינו מיעוטא ואיצטריך לגזירת בנותיהם. דאי איתא דסובר דאדם העובד בניסוך כל יינו אסור מאי קא מקשה מההיא דלקמן דטרחי ומזייפי יינו של ישראל. הא אמרינן דמאן דעובד בניסוך אסרינן כל יינו מחשש יין נסך ולא איצטריך גזירת בנותיהם אלא למאן דלא עביד בניסוך. הכי קאמר השתא דאמרינן דטעמא דלא גזרו סתם יינם משום יין נסך משום מיעוטא הא דמשמע בכולה מכילתין דטרחי ומזייפי וכו' משמע שהגוים שעובדים בניסוך מנסכים כל מה דמטי לידיהו כל היינות אף שאינו שלהם וא"כ נעשה יין נסך רובא כיון שהגוים שכיחי לנסוכי. אף יין של אחרים ושאר הגוים אף שאינם עובדים בניסוך אינם מקפידים במגע גוי אחר אם כן חיישינן לכל היינות משום לתא דיין נסך. לזה תירץ ז"ל דהכא שאני משום דחשיבא להו:
נקיטינן מכל מה דכתיבנא דבהיכא דאיכא למיחש ליין נסך חיישינן ואיסורא הוא ולאו משום גזירה דבנותיהם:
ובזה אבוא לבאר כוונת הש"ס דהכא דקא בעי לאתויי ראיה משתי' והכי קאמר מ"ש שתייה דאמרינן מומר וכו' פי' כיון דאחאב עובד ע"ז הוה אי תימא דמומר לע"ז הוי מומר לכל התורה כולה אם כן גם יינו אסור משום לתא דיין נסך ואיסורא הוי שהרי מצינו שנאמר באחאב ויהיה הנקל לכתו וכו' וממילא צלמים בניסוך עבודתם כדאשכחן דכמו שהיו עובדים בבית אלהינו כך היו עובדים לעגלי' אשר העמיד ירבעם וכמו שהיה עושה ירבעם כן עשה אחאב כמו שמבואר בדברי קבלה. וא"כ יהושפט מי התיר לו לשתות מיינו כיון דאיכא למיחש ליין נסך. אלא מוכרח לומר דמומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה וטעמא דשתה יהושפט שאף שחשוד אחאב על ע"ז אינו חשוד על לפני עור דמומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה. לזה דחה הכי השתא וכו' מעיקרא היה נראה לי בתחילת ההשקפה דהא דאמרינן דבאתר דאיכא למיחש ליין נסך חיישינן ואיסורא הויא ולא מגזר' בנותיהם. היינו לסברת מאן דבעי לאתויי ראיה משתייה והדוחה לא קבל דבריו ודחה אותו דגם באתרא דאיכא למיחש ליין נסך סתם יינם מיקרי כל זמן דלא ידעינן דיין נסך הוא ואיסורו משום בנותיה' הוא דהוי ועדיין לא נגזרה גזירה:
אבל אחרי רואי כל מה דכתיבנא ואסיקנא ודאי דבהיכא דאיכא למיח' ליין נסך איסורא הוי גם הדוחה יודה בזה והכי קאמר הכי השתא שתייה סתם יינם פי' מאן לימא לך דאחאב עובד בניסוך הוה אימא דלאו עובד בניסוך הוה. ובדברים אחרים הוא שהלך בדרך ירבעם ולעולם אינו מבואר דבניסוך היה עובד ותיתי משם ראיה וא"כ אינו אלא סתם יינם והיינו דקא דייק סתם יינם הוא. אי נמי כוונתו שאיפשר במציאות דליכא למיחש ליין נסך כגון שנתן לו יין מחביות חדשות סתומות ומליאות שניכר ודאי דהשתא הוא שפותחם ולחששת כליהם חדשים נינהו א"כ לא נשאר איסורא אלא גזרה. ובמומרי ישראל ליכא למיגזר. ואף בגזרת יין של נכרים עצמם עדיין לא נגזרה. ובזה אתי מדוייק הא דנקט בלישניה יין של נכרים דעיקר דחייתו היא סתם יינם הוא דהוי דוקא ואין בו ממש יין נסך וממילא כמאן דליכ' איסור יין נסך תו ליכא למיחש למידי ואף גזרת סתם יינם של נכרים עצמם עדיין לא נגזרה אבל סתם יינם של מומרי ישראל ליתא ביה איסור כלל אף אחר גזרת סתם יינם. וסיומא למילתיה אמר זה. ובזה יותרו כל הספיקו' וכל מה דהוה קשה לן בש"ס וכל מה שגזרו רבנן בנותיהם ויינן ופתן ושמנן בגוים לית מינה ולא מקצתה במומרי ישראל וזהו מה שנראה לענ"ד בפירוש הסוגייא ותו לא מידי. דוק ותשכח:
שם גמרא אב"א לאו אורחיא דמלכא וכו' לפי מה שפירשתי בד"ה ויסתי' מדהביא רב ענן בדבריו קרא דויזבח דעיקר ראייתו שהיא באכילה ושתייה מויזבח הוא למה הוצרך הש"ס לתרץ לאו אורחיה דמלכא וכו' ומי הכריחו לזה כיון דרב ענן פירש בדבריו דראייתו מויזבח ויסיתהו. וי"ל דהש"ס ג"כ נסתפק לו בדברי רב ענן כמו שפירש' לעיל בד"ה ויסיתהו אי סובר סתם הסתה באכילה ושתי' או אין הסתה בדברי' דוקא והכא מכח קרא דויזבח לזה קאמר אי בעית אימא ואי בעית אימא הן אי סובר רב ענן דסתם הסתה באכילה ושתייה לא מצית למימר ודילמא מישתא אישתי וכו' משום דלאו אורחא דמלכ' וכו' הן אי סובר רב ענן דדוקא אין הסתה בדברים הכא ויזבח ויסיתהו כתיב ובזה אתי שפיר מי הכריחו לתרץ שני תירוצים ומה הפרש יש ביניהם. ודו"ק:
גמרא שם ויזבח ויסיתהו כתיב ק"ק מעיקר' לימא הכי ואז לא היה צריך לכל הני שנויי דלעיל. ובמה שפירשתי לעיל אתי שפיר. והוא דמעיקרא כשהקשה לו ודילמא בדברים וגם והכתיב כי יסיתך ותסיתני לא הוה מצי למימר ויזבח ויסיתהו כתיב ומקרא הוא דורש במה הסיתו בזביחה משום דלימא ליה אדמהדרת לסמיכות מלת ויזבח שפיל למל' ויסיתהו שפירושה סתמא בדברים. הרי שלך לפניך ואל תפנה לצדדין דהן אמת אי לא הוה ידעינן דפירוש ויסיתהו הוא בדברים והיינו מסתפקים בו אז אמרינן ויזבח ויסיתהו כתיב במה היסתו בזביחה אבל השתא דאמרינן שפירוש הסתה בדברים לא שבקינן מילתא דנפקא מינה ובה ואזלינן למירדף אבתרה. אי נמי מעיקרא לא הוה מצי למימר ויזבח ויסיתהו כתיב קודם אומר אין הסתה בדברים משום שגם המקשה סובר מיזבח זבח מיכל לא אכל והם הם הדברים ובמה הסיתו בזביחה ואין כאן ראייה מה שא"כ אחר שחידש לו שכל שנויי דלעיל דאין הסתה בדברים אתי שפיר ראייתו דקא מייתי מסמיכות ויזבח ויסיתהו כתיב. לזה הוצרך מעיקרא לכל הני שנויי דלעיל לומר לך דאין הסתה בדברים. ואחר שנאמר דאין הסתה בדברים אתי שפיר ויזבח ויסיתהו כתיב דקאמר. ורב ענן דקדק כל זה בדבריו מדהביא בראייתו מלת דויזבח וכמו שכתבתי לעיל בד"ה ויסיתהו כתיב. ונכון:
גמרא שם לרוב כתיב וכו' ק"ק כשדחהו לרוב כתיב אז הוה ליה להקשות זבוח עובדיה אכל יהושפט שקושיא זאת יש לה שייכות הכא כיון שאמר לא הוה ספק אז הוה ליה למימר אכל יהושפט. הן אמת דגם מה שהקשה ודילמא שבעת אלפים זבוח יש לה שייכות על מה שאמר לא הוה ספי' הקשה והא איכא אחריני. אבל קושית זבוח עובדיה אכל יהושפט יש לה יותר שייכות ומאי חזית שהקשה זה ולא הקשה זה. וי"ל מעיקרא לא הוה מצי למימר זבוח עובדיה אכל יהושפט דלימא ליה ושאר גברי דיהושפט היאך אכלי דכל ישראל בחזקת כשרות נינהו אם לא כשגילה קרא בפירוש. ומה שדקדק בדבריו רב ענן שכן מצינו ביהושפט וכו' דמשמע דלא מייתי ראייה אלא מיהושפט לאו דוקא דאפי' מגבריה נמי מצי שפיר לאתויי ראייה ואם כן לא מצי למימר זבוח עובדיה אכל וכו'. מה שאין כן לקמן כשהקשה ודילמא גברי דאחאב הוו מעלו ודחה לא ס"ד וכו' מדמושל מקשיב וכו' וליכא חזקה הקשה שפיר ודילמא גם גברי דיהושפט לא הוו מעלו וכו' ואי תימא דלא איתרע חזקת ישראל אלא במושל מקשיב וכו' המקשה הכי דייק כיון דמדרשת קרא מפיק להו מחזקה דידהו הכי דייקינן. מושל מקשיב על דבר שקר משרתיו רשעים הא לדבר אמת איכא ואיכא. ובזה מקשה שפיר ודילמא גברי דיהושפט לא הוו מעלו דהכי משמע מדיוקא דקרא דאיכא ואיכא. ובזה יתיישב מה דקשה לקמן דקארי לה מאי קרי לה מדמושל מקשיב וכו' הא לדבר אמת משרתיו צדיקים. ובמה שפירשתי אתי שפיר. וק"ל:
גמרא שם ודילמא גוברי דאחאב הוו מעלו וכו' איכא למימר דמשבעת אלפים הוו דהא קרא קאמר והשארתי בישראל שבעת אלפים ולא יותר ואיכא למימר דאחרים הוו מדנקט גברי דאחאב וכו' ולא קאמר ודילמא מנייהו הוו גוברי דאחאב. ומה שאמר קרא והשארתי בישראל שבעת אלפים היינו ביוצאי מלחמה אבל משמשי בית המלך לא באו לכלל חשבון. אי נמי אף שבאו לכלל חשבון היו מהרל"ב נערים שנמנו עם שבעת אלפים במלחמת ארם. ופשוט:
גמרא שם זבוח עובדיה אכל יהושפט פי' לאו דוקא יהושפט לבדו אלא הוא הדין נמי אחאב דאי לא תימא הכי ופי' דבריו דדוקא קאמר הוה ליה להש"ס לדחוייה לא הוה מפליג נפשיה מניה כדלקמן. דזה סוף צריך הש"ס לאוקומי מטעם דלא הוה מפליג כדלקמן. ויש מפרשים דהפלגה דחד לא שמה הפליגה. וקשה לדבריהם כלום ראייתו דלא הוה מפליג מהיכא מפיק לה מכגורן. והתם לא הוו אלא יהושפט ואחאב כדדייק קרא ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים וכו' כגורן וכו' ועליהם קאמר הש"ס לא הוה מפליג. ופשוט:
גמרא שם הא לדבר אמת משרתיו צדיקים. מהכא משמע דמייתי ראייה מגברי דיהושפט דאכלו. וקשה הוה ליה להש"ס לדחוייה אע"ג דגברי דיהושפט מעלו אימא מיכל לא אכלו ודוקא יהושפט בהכרח לומר שאכל מכח קרא דויסיתהו אבל גברי דיהושפט מיכל לא אכלי וא"כ הדרא קושיא לדוכתה זבוח עובדיה אכל יהושפט ולרוב דקאמר היא לשאר ישראל ואינהו לא אכלו. וצ"ע:
גמרא שם ודילמא זבח גברי דאחאב אכל אחאב וגבריה וכו' עד לא הוה מפליג וכו' ק"ק ולימא ליה זבוח גברי דאחאב אכל גברי דאחאב. זבוח גברי דיהושפט אכל גברי דיהושפט. זבוח עובדיה אכל יהושפט ואחאב. ואז לא מצי לדחוייה מדלא הוה מפליג נפשיה דלימא ליה דמה דלא הוה מפליג נפשיה הוא מטעם דזבח עובדיה. ומסגנון הגמרא משמע דלא קאי הא דקאמר לא הוה מפליג אלא אדבריו שאמר זבוח גברי דאחאב אכל אחאב וכו' וזבח גברי דיהושפט אכיל יהושפט וכו' דהוו יהושפט ואחאב מחולקים מה דהוה אכיל זה לא הוה אכיל זה. לזה תירץ הש"ס לא הוה מפליג ושפיר אבל אי הוה מקשה זבוח עובדיה אכלו תרוייהו וכל עם אכיל דידיה. לא הוה מצי לאתויי ראייה מדלא הוה מפליג ואף אי הוה מייתי ראיה. הש"ס הוה ליה לדחוייה דהא דלא הוי מפליג מטעם דשחט עובדיה ועוד אי תימא דהאי טעמא דלא הוה מפליג מספיק דבלא תיקון אכל יהושפט עם אחאב מעיקרא כשהקשה הש"ס ודילמא עובדיה זבח וכל הני דחיות דלעיל מי הכריחו להש"ס לכל הנהו דוחקי דמשני לעיל לרוב כתיב. וטמורי הוה מטמרו מניה וכדומה מעיקרא הוה ליה למימר הכי דלא הוי מפליג נפשיה מניה והוה מספיק. כיון דסוף סוף מוכרח הש"ס לדרשת כגורן לומר לא הוה מפליג נפשיה וכו'. מכח קושיית זבוח גברי דאחאב אכל אחאב וגבריה. וקושיא זאת גלויה. והוה ליה להש"ס מעיקרא לשנויי לא הוה מפליג כיון דלא סגי בלאו הכי דהש"ס ודאי שידע בקושית ודילמא זבוח גברי דאחאב אכל אחאב וגבריה וכו' ומכח זה מוכרח לומר דלא מהני דרשת כגורן דלא הוה מפליג וכו' אלא דוקא אי לא אשכחי שום תיקון ואפילו הכי אכל יהושפט עם אחאב. אמרינן שפיר דבהכרח מדאכל עמו מומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה. אבל אי מצינן למימר דעבד איזה תיקון אמרינן שפיר דמה דאמר קרא כגורן דלא הוה מפליג וכו' היינו דוקא מטעם דזבח עובדיה ולעולם מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה כולה וא"כ הש"ס למה לא הקשה כנזכר. וצ"ע: רש"י שם ד"ה אחאב וסייעתו וכו' ע"ס הדיבור דקדק רש"י במלת סיעתה דעיקר ראייה מהשוחטים ואינהו שחיט. דקדק עוד חזינן בהו לומר אע"ג דאחאב עבד ע"ז וכפר באלהי ישראל כדאיתא בדברי רז"ל ואת האשרה אשר רבי יוחנן מלמד שכתב על דלתותיו אחאב כופר באלהי ישראל ואי לו חלק באלהי ישראל וא"כ אף אי אמרינן מומר ע"ז אינו מומר לכל התורה כולה בזה היינו אומרים דודאי מומר לכל התורה כולה הוא אפילו הכי כיון דלא חזינן דלא הוו מיפקרי וכו' לא מחזיקינן להו אלא במילתא דחזינא בהו ודאי. דקדק עוד דאמרינן יצרא דע"ז וכו' הוקשה לו דאם תוקפו יצרו בזה ונצחו תקיף הוא לגביה לגבי שאר עבירות. לזה אמר יצרא דע"ז דכיון דע"ז חמורה נתן פניו היצר כנגדו להחטיאו יותר מעבירות אחרות. ואיתרמי ונצחו. אי נמי כוונתו אחר שנדקדק בדבריו דהוה ליה למימר דע"ז תקיף ליה יצריה ולמה נקט יצרא דע"ז אלא כוונתו כיון דיצרא דע"ז יצרא באנפי נפשיה הוא שאינו ממונה אלא על עבודה זרה. א"כ אי חזינן ביה דעביד ע"ז אמרינן דיצר זה תקיף ליה ולא יצר אחר. דקדק עוד יהושפט צדיק גמור היה דלא תימא כיון דחזינן דנתחתן לאחאב דלא כשר למיעבד כן ע"ד בהתחברך וכו' ולא הקפיד ג"כ לא הקפיד לאכול משחיטתו ח"ו לזה אמר צדיק גמור. וידוע הוא דצדיק לא עביד אלא כפי הדין. וכיון דצדיק גמור היה ודאי דלא הוה אכיל איסורא ומוכרח לומר דמומר לע"ז לא הוי מומר וכו' וממילא ידעינן דמה שנתחתן לאו איסורא הוא אלא מדת חסידות וכיון דלא הוי איסור לא הקפיד משום דצדיק גמור הוא דהוי דלא קפיד אלא אאיסורא. וק"ל: רש"י שם בא"ד דאמרינן יצרא דע"ז ק"ק ולימא ליה הא דאכל יהושפט משחיטת אחאב היינו דוקא אז דהוה יצרא דע"ז תקיף ביותר כדאיתא בש"ס במקומות אחרים דההוא מרבנן דאמר למחר נעסוק במנשה חברין ואתא ליה מנשה בחלמא וכו' עיי"ש. דמשמע דתקיף ביותר הוה. וא"כ אף דחזינן ליה אז דהוה עובד ע"ז אמרינן שפיר בזה הוא דתקפו יצרו ומהאי טעמא אכל יהושפט משחיטתו אבל אחר שנמסר יצרא דע"ז ביד אנשי כנסת הגדולה אימא אי חזינן ליה דעובד ע"ז אמרינן ודאי כמומר לכל התורה כולה הוא וא"כ מאי קא מייתי ראיה מאחאב. וי"ל דהן אמת דרב ענן דקא מייתי ראיה מאחאב אין כוונתו להביא ראי' בבירור דגם בזמן הזה מומר לע"ז אינו מומר לכל התורה כולה אלא לומר דמומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה מדחזינן שנהנה יהושפט מסעודת אחאב והוא סובר דטעמא הוא משום דמומר לזה אינו מומר לזה אף אי לא הוה תקיף ביותר. והש"ס קא דחי ליה דאף באותו זמן דהוה תקיף לא אמרינן דמומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה. וזה קצת דוחק. וק"ל: שם בא"ד דאמרינן יצרא וכו' ק"ק שפיר קאמר רב ענן דמומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה דמומר לזה אינו מומר לזה. והסברא נותנת כן וכי מי לא משכחת לה דהוי הכי וא"כ מאי טעמייהו דמאן דפליגו עליה. ויש לומר דאין הכי נמי דמודים כולי עלמא דאיכא מאן דהוי הכי. אבל סוברים דאנן לא סמכינן על זה לומר בסתה מומר לע"ז דאינו מומר לכל התורה כולה כיון דספק דאורייתא הוא ולחומרא אי נמי אף בלאו טעמא דספק דאורייתא סובר דמומר לע"ז דלא הוי מומר לכל התורה לא שכיח אחד מני אלף ורובא דמומרים לע"ז מומרים לכל התורה וטעמא דרב ענן סובר דבחזקת ישראל הוא ולא מיתרעא חזקתיה אלא במה דחזינן ביה. וק"ל:
רש"י ד"ה סתם יינם וכו' שלא ראינוהו וכו' משמע מדבריו דליכא איסור אלא ודאי יין נסך וכל שלא ידענו ודאי דיין נסך הוא סתם יינם הוא דהוי וזה אי איפשר מטעמים שכתבתי לעי' מכמה ראיות. הן אמת דיכול הייתי לומר דרש"י סובר דלסברת הדוחה לא חיישינן בסתם יינם ליין נסך אף למאן דידעינן ביה דמנסך יינו כמו שפירשתי לעיל לכאורה אבל לא נהירא לי דאיכא מאן דסובר זה דכל מה שכתבתי לעיל דימחה ביה. ודע לך ידידי המעיין דכל מה שכתבתי לעיל כדי הם הדברים לסמוך עליהם אף אם היה רש"י ז"ל מפרש בהיפך. וכדי שתבוא סברת רש"י ז"ל מכוונת עם מה שכתבתי נראה לפרש דהכי קאמר סתם יינם הוא וממילא ידעינן שכוונתו שאחאב אינו עובד בניסוך. וכיון דהכי הוא לא אסרינן יינו מטעם יין נסך אלא אי חזינן ליה דנסכיה והיינו טעמא שכתב רש"י ז"ל שלא ראינוהו שנסכו לע"ז דהשתא דלא ידעינן בודאי שמנסך לע"ז הוה לא אסרינן יינו מטעם יינו נסך אלא אי חזינן ליה דנסכיה אבל אי לא חזינן ליה דנסכיה אין בו משום חשש יין נסך כיון שאינו עובד בניסוך וזה מכוון למה שכתבתי בפירוש הסוגייא. ודו"ק:
תוספות שם ד"ה מומר לע"ז מותר לאכול משחיטתו עד וי"ל צדוקי דלקמן וכו' פי' והא דקאמר רב אחא ורבינא במסכת הוריות כל העובד עבודה זרה הרי זה מין דמשמע אע"ג דלא הוי כומר מין מיקרי היינו לגבי מורידין משמע שזה פי' התוספות לסברת רב ענן דאדבריו קאי. אבל ממה שכתבו במסכת ע"ז משמע דשחיטת מין לע"ז דקאמר לקמן. אליבא דכולי עלמא כומר הוי ולקמן גבי הא דקאמר הש"ס השתא מין דישראל וכו' דנכרי מיבעיא. הקשו התוספות ז"ל והא מין ישראל גרע טפי דהא עע"ז וכו' ותירצו התם דכומר גרע טפי. וכתב מהרש"א במסכת ע"ז דהתם חזרו בהם ממה שכתבו לקמן. ומין דקאמר לקמן כומר הוא מטעם דלא ליתיה רשב"ל הפך מתני': ואני אומר בהפך הוא שאדרבא ממה שכתבו התם במסכת ע"ז הוא דהדור. דסדר נזיקין קודם לסדר קדשים. ומה שכתב מהרש"א ז"ל מטעם דלא ליתי רשב"ל הפך מתני' נראה לי דמה שהביאו ראיה התוספות זלה"ה מרשב"ל אינה ראייה כל כך ומינה הוא דהדור והטעם לעולם מין דידעינן ביה שעובד ע"ז אפילו אינו כומר מן הסתם שחיטתו לשם ע"ז הויא ומה דקאמר רשב"ל באין מחשבין מעבודה לעבודה היינו כיון שפירש כוונתו ששוחטה לזרוק דמה אינו עובדה בזביחה זו. כיון שגילה השוחט כוונתו תו ליכא למיחש למחשבת ע"ז דמה שמחשב הוא דוחה לזרוק דמה ותו לא מידי ולעולם אי איכא למיחש שמא כיון לעובדה בזביחה זו אין הכי נמי אף אי אמרינן אין מחשבין מעבודה לעבודה אסורא דילמא מיכוין לע"ז והכא עסקינן בהיכא דליכא למיחש דילמא מכוין לע"ז כגון שפירש דאינו מחשב אלא לזרוק דמה ואמרינן אי תימא דמכוין ג"כ לעובדה בזביחה הוה ליה לפרש כמו שפירש לזרוק דמה אי נמי עסקינן באדם דלא ידעינן ביה שהוא עובד ע"ז והשתא קא חזינן ליה דמחשב מעבודה לעבודה אמרינן דכך הוא עבודתו ותו לא מידי. אבל אי ידעינן ביה דעובד ע"ז אליבא דכולי עלמא אפילו לא הוי כומר שחיטתו אסורא ועוד בלאו כל הני טעמי'. ואימא הא דקאמר רשב"ל אין שחיטתו נאסרת היינו בשוחט ישראל ומאי ראייה קא מייתי התו' מרשב"ל. ולזה י"ל דטעמ' שדקדקו התם פי' הקונט' מותרת באכילה אם כן ממילא שוחט ישראל. וזה אינו מוכרח בדברי רשב"ל לומר דמותרת באכילה ותיתי מיניה דבישר' קאי. ופשפשתי בדברי רש"י ולא מצאתי זה ותליתי בביטול תורה וכשאגיע לשם בס"ד אעשה חיפוש מחיפוש היכן הם דברי רש"י ז"ל ומאי טעמא שהכריע לפרש באכילה ולא בהנאה דוקא אסיקנא מכל זה דמה שהכריחו התוספות מרשב"ל אינו מוכרח ומיניה הוא דהדר. וא"ת סוף סוף אף בלא ראיית רשב"ל מאי חזית למיהדר מהתם גם מה שכתבו לקמן לא הביאו ראיה אלא מסברא הוא דאמור וא"כ שקולין הם ויבואו שניהם. וי"ל דמה שכתבו התם במסכת ע"ז דוחק הוא לאוקומי דברי רב אחא ורבינא לגבי מורידין דוקא. והם אמרו הרי זה מין סתם. לזה כשמצאו טעם אחר לא הוצרכו לזה הדוחק. וכזה כתב מהרש"א ז"ל לקמן הדוחק היא לאוקמי דבעי רב אחא וכו' לגבי מורידין דוקא ואין הדעת סובלת זה עיין שם דבריו:
ונראה לי לדידי דזה דוחק הוא לדברי רב ענן דגם רב ענן דחקיה דוחקא על כן נראה לי לפרש דטעמיה דרב ענן כמו שפי' לעיל בדברי רב ענן דאע"ג דחשידי לשחוט לשם ע"ז כיון דסובר רב ענן דמומר לע"ז לא הוי מומר לעבירה אחרת גם אלפני עור לא חשיד דעבירה אחרת היא וממילא יהושפט שאכל כיון דליהושפט שחט לא חש דילמא מיכוין. ואלו ואלו דברי אלהים חיים והבוחר יבחר. ודוק: