חפץ השם· רבי חיים בן עטר
חולין · דף ג:
אם יודע לומר וכו' ואם לאו אסור ק"ק והרי איתא לקמן ברייתא סתמית דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ואע"ג שהתוספו' תירצו לזה ואמרו הא מייתי בהר הכי תנאי. הלא דוחק גדול הוא זה לאוקימו הדבר במחלוקת כיון דאיפשר ליה לאוקומי בלא מחלוקת. ועוד היאך יעמיד מתני' דלא כהלכתא כיון דתניא ברייתא סתמיה דסתם שוחטין מומחין ומתני' כפי זה סתמא דלא כהלכתא והוה ליה להש"ס לאקשויי זה לרבינא ומכח זה נראה לומר דרך אחרת בכוונת רבינא והוא דרבינא סובר דרוב מצויין מומחין הן והיינו דוקא דיעבד ופנה והלך לו שאין בידינו למיבדקיה אז סמכינן ארוב מצויין אבל לכתחי' אין נותנין לו לשחוט על סמך שיבדקנו לבסוף. אלא עד שנדע בו קודם מה הוא וטעמא דחיישינן דילמא מישתלי ואכיל קודם שיבדקנו וכשיבדקנו ימצא שאינו יודע ונמצא אכל איסור. אי נמי דילמא אישתמיט ואזיל ליה השוחט קודם שיבדקנו ודבר זה טעון בדיקה ואינו מותר אלא כשאין בידינו לבדקו לכך אין נותנין לכתחילה לשחוט והא דקאמר רבינא ואם לאו אסור ר"ל אם אינו יודע הלכות שחיטה אז אסור ודוק מינה אי לא ידעינן ביה שאינו יודע הלכות שחיטה שרי והאמוראים דנאדו סבירא להו כיון דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן סמכינן אף לכתחילה ונותנין להן לשחוט על סמך שיבדקנו לבסוף ולא חיישינן דילמא משתלי ואכיל וכו' דאי נמי אישתלי ואכיל לאו איסורא עבד דסמכינן ארוב מצויין וכו' וגם כן לא חיישינן דילמא אישתלי ואכיל וימצא שאינו יודע הלכות שחיטה והוי אוכל איסורא בעין משום דהוי ספק ספיקא. ספק יאכל קודם שיבדקנו ספק לא יאכל ואי נמי יאכל שמא ימצא שיודע והוי ספק ספיקא במקום דאיכא רובא דרוב המצויין וכו' ולא חיישינן לה ונותנין לו לכתחילה לשחוט על סמ וכו' וכולן דקאמר דבעינן אחרים כגון ששחט וה לו למקום קרוב שיחזור כשיעור חצי שעה וכדומה ואינו רוצה להמתין אי איכא אחרים שרי ואם לאו לכתחילה בעינן שיבדקנו ובזה לא נשאר שום דוחק על דברי רבינא ובזה הוי הלכתא כרבינא דהא בתראה והלכתא כסתם ברייתא דאיתא לקמן. ועיין בחיבורי שכתבתי על הש"ע בס"ד. ולפי דרך התו' וסיעתיה יאמרו שמה שהקשינו הוא הדוחק דעליה קאמר הש"ס ורבינא מאי טעמא לא קאמר וכו' דאי ליכא שום דוחק מאי קאמר הש"ס מ"ט. לא קאמר הרי כך סברתו כך נ"ל. הגם אם לא היתה שום קושיא לדברי אידך לא היה לו להש"ס לומר מ"ט. כיון שגם לדברי רבינא אין עליהם שום קושיא אלא ודאי שיש לו דוחק על דבריו והיא קושיית הברייתא שכתבתי לעיל. והגם דאיכא אמוראי אחריני לקמן דקאמר עלייהו הש"ס מ"ט וכו' אע"ג שאינם מרויחים מידי באומ' כדברי אידך ואפילו הכי קאמר הש"ס מ"ט וכוונת הש"ס היא לידע כוונת אידך דוקא אפילו הכי השתא מיהא דמצינן לתת כח למאי טעמא דקאמר הש"ס אמרינן. ולפי דרכינו הראשון הדוחק שיש לו הוא כיון שהוא ספק ספיקא בדבר שיש רובא להתירא ואע"ג דלכתחילה הוא וכל כמה דמצינן לתקוני מתקנינן אפילו הכי דוחק היא דלכולי האי לא חיישינן ועלה קאמר הש"ס מ"ט וכו' וק"ל: גמרא שם רבינא ורבה בר עולא כאביי ורב אשי ורבא לא אמרי וכו' אין הכי נמי דהוה מצי הש"ס למימר דסובר כותים גירי אריות הם. אלא נקט הכי דבר השוה בכולהו. אי נמי משום אפושי מחלוקת והש"ס בעי לאוקומי הלכתא כרבא כדלקמן דאייתי תנא דמסייע ליה והכי הוי הלכתא. וק"ל:
גמרא שם כולהו כרבינא לא אמרי וכו' הלא דלא קאמר קסברי בעינן מומחין ומוחזקין משום ברייתא סתמית דלקמן לזה בחר הש"ס לאוקמי הכי מלאוקומי כל הני אמוראי דלא כהלכתא. ופשוט:
גמרא שם כולהו כרבינא לא אמרי רוב מצויין וכו' ק"ק כיון דאיכא ברייתא סתמית לקמן הוה ליה להש"ס לתת אלימות כח להנהו אמוראי דנאדו דטעמא משום ברייתא דלקמן דרוב מצויין מומחין ולמה נקט האי לישנא סתם רוב מצויין וכו' דמשמע דסברתם כך היא בלא שום אלימות כח. ואע"ג דהאמר הוא דטעמם דנאדו הנהו אמוראי הוא מהברייתא דלקמן. אפילו הכי סוף סוף הוה ליה להש"ס לפרש אלימותייהו כנז'. ולפי מה שפירשתי הפך התוספות ניחא משום דבברייתא אינו כל כך מפורש דגם לכתחילה סמכינן ארוב מצויין לזה לא נתן טעם מהברייתא דלקמן שהרי גם רבינא כברייתא דלקמן אמרה למילתיה דרוב מצויי' וכו' לזה קאמר סתם משום דרוב מצויין. ואפשר נמי לומר דגם לסברת התוספות ז"ל טעמא דלא נתן טעם מברייתא דלקמן כנזכר משום שיותר אלימות כח הוא דנקט הכי רוב מצויין וכו' דמשמע דזה מוסכם אליבא דכולי עלמא. וק"ל:
שם גמרא אביי מ"ט וכו' לא סבירא ליה וכו' תימא והרי איתא ברייתא לקמן דמייתי לה סייעתא לרבא חמצן של עוברי עבירה וכו' ובין אי מוקמת לה כרבי יהודה ובין אי מוקמת לה כרבי שמעון אתיא סעייתא לרבא וקשי' לאביי. ולזה יש ליישב ולומר דאביי ידחה ויאמר דהך ברייתא אתיא כרבי שמעון. והאי דקאמר מפני שמחליפין הוא לגבי מילי דרבנן אחשבוה כודאי כמו שאפרש שם בס"ד. אבל קשה לי טובא כיון דאיתא ברייתא אחרת דלקמן והביאה הש"ס לימא מסייע ליה לרבא ודחה לעולם כרב ענן. ובהכרח דהאי ברייתא מוכרח לאוקמה כחד מנייהו דאי לאו הכי קשיא קושיית הש"ס היינו רישא וכו' ואח"כ הביאה הש"ס לימא מסייע ליה לרב ענן ודחה כרבא ואתותב רב ענן מההיא ברייתא דמכם ולא כלכם וממילא ברייתא בהכרח מסייע ליה לרבא. דאי רב ענן כבר אתותב ודבריו כלא היו. ולכאורה היה נראה לומר דאי הכי נמי דמה דקשה על דברי רב ענן קשה נמי לדברי אביי ומה שיש ליישב לסברתו כמו שאפרש שם בס"ד גם כן יתיישב לדברי אביי אבל קשה לי על זה דהכא הוה ליה לאקשויי לאביי מההיא ברייתא דלקמן דהכל שוחטין אפילו כותי וכו' ואם ידחה כרב ענן אז יקשה עליו הש"ס מההיא ברייתא דמכם ולא כלכם דלפי סברת הש"ס האי קושי קושיא אלימתא היא. אע"ג שיש לדוחה לדחות כיון דאין הקושי' מבוארת כל כך שיכול לומר לו והתניא דאיתותב מינה משום הכי לא הקשה אותה הש"ס עד שהביא דברי רב ענן. אפילו הכי האמת שנראה לי הוא דמאי דקא' הש"ס ואביי מ"ט וכו' לאו כוונתו לאוקומי סברת אביי הכי אלא דחיות בעלמא קא דחי וכוונתו לומר דבשלמא לכל הנך אמוראי לכל אחד מצינן למימר טעמיה אלא רבא מ"ט לא אמרי כשמעתיה. ולא היתה כוונת הש"ס לומר אלא מ"ט לא אמר רבא כשמעתיה והא דקאמר הש"ס לית ליה הא דרבא כוונתו לומר דאע"ג דאיכא קושיא אחרת מהברייתא דלקמן טעמו השתא מיהא דאוקי מתני' בהכי לית ליה האי קושיא דמאי טעמא ואפשר דבשעתא דאוקי מתני' בהכי לא היה יודע מהברייתא דלקמן אלא רבא מ"ט לא אמר כשמעתיה ולעולם אביי לא סבר בעולם מומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה וההיא ברייתא דכותי וערל שהיא המכריחתו לומר כרב ענן כשלא יודה לדברי רבא לא שמיעא ליה ואפשר כד שמיעא ליה יודה לדברי רבא ותו לא מידי. וק"ל:
גמרא שם תנו רבנן שחיטת כותי מותרת וכו' חותך וכו' אכלו וכו' ואם לאו אסור. קשה לישמועינן בהיכא ששחט כותי והלך לו דאסור כיון דלא חייש אלפני עור ומכש"כ בנותן לו ולא רצה לאכול. וי"ל דהא דקאמר ואם לאו קאי ארישא והכי קאמר אם בא ומצאו אסור אבל על ידי תיקון כזית בשר שרי אם אכלו ואם לאו דהיינו שלא עשה אותו תיקון ולא נתן לו דהיינו כגון שפנה הכותי והלך לו אסור לאכול משחיטתו. וק"ל:
רש"י שם ד"ה לאו כקדש דמו ופשי' וכו' דברי רש"י ז"ל נראים כמיותרים. אבל האמת הוא שרש"י הוקשה לו דמהש"ס נראה מדקאמר לאו כקדש דמי משמע דחולין נינהו ואין להקפיד על טומאתן וזה אי איפשר שהרי מי שאוכל חולין בטהרה ודאי שמקפיד על טומאתן. לזה פירש רש"י ז"ל דכוונתו היא לאו כקדש דמו למיגזר עלייהו כמה דגזרינן על הקדש דהיינו אעג"ב דחזינן דגזור רבנן בקדש לא אמרינן דגם כן גזרינן בחולין שנעשו על טהרת קדש דודאי קילי אינהי מקדש ואמרינן כי גזרינן בקדש שהיא חמור אבל חולין שנעשו על טהרת קדש לא גזרינן ביהו ופשיטא דלכתחילה שחיט ולא איצטריך לאשמועינן לה. וק"ל:
רש"י שם ד"ה מומחין הן ולא בעי למיבדקיה. נראה מדבריו דאין הכי נמי דלכתחילה אין נותנין לשחוט אבל בדיעבד אם שחט אין בודקין אותו אע"ג דאיתיה קמן דאי ליתיה קמן למי בדקינן דאיצטריך לומר לא בעי למיבדיקיה וכן נראה מדברי הב"י שפירש כן כדברי רש"י ז"ל וכתב שכן דעת הרז"ה ודברי רש"י הללו תמוהים בעיני אם סובר דלכתחילה אין נותנין לו לשחוט אי איתיה קמן כלכתחילה הוי ובעי למיבדקיה ואם סובר דאף אי איתיה קמן לא בעינן הרי גם לכתחילה נותנין לו וזה קשה ג"כ לדברי הרז"ה שהביא הב"י שמסכים לדעת רש"י כנזכר:
וראיתי למהרש"א ז"ל שכתב כוונת רש"י ז"ל דאין צריך בדיקה לא לכתחילה ולא בדיעבד ואף אם תימצי לומר דזה כוונת רש"י ז"ל דברים הללו אין שכלי הולמם דודאי כל דבר שאפשר להתברר אפילו הוא ספק ספיקא חיישינן ליה. ועיין מה שאכתוב בחבורי על הש"ע בס"ד על בעלי סברא זאת. והבאתי ראיות על זה מפי סופרים ומפי ספרים זה נראה נכון לפרש בדברי רש"י דהא דקאמר לא בעי למיבדקיה כוונתו בזה שאין חיוב עלינו לבודקו דהיינו דלא בעינן בדיקתו שאינה מעכבת וכיון דהכי הוא נותנין לו אף לכתחילה לשחוט על סמך שיבדקנו ואי נמי שחיט בדקינן ליה לבסוף אי איתיה קמן וזה על צד היותר טוב לרווחא דמילתא כיון שאפשר לברר וזה מכוון לדברי התוספות ז"ל. וק"ל:
תוספות ד"ה דליתיה קמן תימא דמשמע וכו' ולקמן וכו' נראה ליישב תמיהת התוספות ז"ל דאילו אמר הש"ס הכא במאי עסקינן דאיתיה קמן ולא ידע הוה מקשה פשיטא כדלקמן ולא בעי הש"ס לדחוקי לומר באיידי תנא לה כיון דמצי לתרוצי תירוץ יותר מרווח. ועוד יראה לומר טעם אחר אי תנא הכי הוי אמינא הני מילי דבעינן אחרים דוקא היכא דאיתיה ולא ידע דאתרע חזקתיה אז בעינן אחרים אבל אי ליתיה קמן וליכא אחרים אימא דבהא סמכינן לומר דשחיט שפיר והמצויין אצל שחיטה מומחין הן והכי דוקא דבעינן אחרים היכא דלא ידע לזה אמר הכא במאי עסקינן דליתיה קמן דאז נמי בעינן אחרים רואין ומכ"ש אי איתיה ולא ידע דבעינן אחרים והש"ס לא חש לן למיטעי ולומר דלא סגי באחרים היכא דלא ידע דזה מידי דהוה אחרש שוטה וקטן דשרי באחרים רואין. ולפי מה שפירש לעיל דברי רבינא קמ"ל סד"א בהיכא שהלך למקום קרוב דליתיה קמן לפי שעה דלא מטרחינן להמתין לו או למטרח אבתריה וסמכינן ארוב מצויין קמל"ן. ודוק:
תוספות ד"ה רוב המצויין וכו' אבל אין לפרש וכו' פירוש וא"כ יקשה ג"כ לדידהו הש"ס כמו שהקשה אלא רבא מ"ט לא אמר כשמעתיה ג"כ יקשה הכא מ"ט לא אמרו כשמעתייהו כיון דלא סמכי' ארוב מצויין דוקא דיעבד. ופשוט:
שם בא"ד ושוחטין אף לכתחילה פי' דלכתחילה סמכינן ארוב מצויין על סמך שיבדקנו לבסוף אבל אין לפרש דלכתחילה נותנין לו לשחוט ואף אי איתיה קמן לא בעי למבדיקיה. ופשוט:
שם בא"ד דהא לדידה ולא מיתוק מה וכולן נמי. ק"ק ואימא דהא דקאמר הש"ס קסברי מומחין הוא דוקא דיעבד אבל לכתחילה דסמכינן ארוב מצויין לא הוברר להם אם בוודאי אם לאו. ומסתפקים בו אי סמכינן על זה אף לכתחילה אם לאו דאיפשר כיון דאיכא רובא נותנים לו על סמך שיבדקנו. אי נמי איפשר אי אזלת לאידך גיסא כיון דלכתחילה הוא בדקינן ליה מקודם והדבר תלוי להם בספק והשתא בשלמא אי מוקמי מתני' בהכי וההוא המתני' מיושבת יותר ממה שהיא מיושבת לפי אוקמתא דידהו דהשתא אז מקשינן להו אמאי לא אוקי מתני' בהכי ובהכרח דלכתחילה בעינ בדיקה כיון דבאומר כן מתיישבת מתני' שפיר אבל השתא דקושיית וכולן במקומה עומדת ספיקם עדיין במקומו. וצ"ע לפי דבריהם. ונראה לי לומר דלעולם דהווי יכולין לאוקומי מתניתן בהכי וליישב וכולן כמו שישבתי לעיל בדברי רבינא ואם תימצי לומר שהיה להם ספק אי סמכינן לכתחילה ארוב מצויין אם לאו כיון דבאומרך לא סמכינן לכתחילה אתיא מתני' מיושבת יותר בודאי שהם צריכין לאוקומה הכי מלאוקמה במציאות אחר ותשאר קושיית וכולן ומדלא חזינן דלא אוקו מתני' הכי בהכרח דסברי דגם לכתחילה סמכינן ארוב מצויין. ועוד נראה לי ראיה אחרת ברורה והוא דאי אמרינן דדוקא דיעבד סמכינן ארוב מצויין ולא לכתחילה קשה דלוקמו מתני' בהכי הכל שוחטין כל המומחין אעפ"י שאינם מוחזקים והיינו לכתחילה ובדיעבד דקתני ושחיט' כשירה היינו שאינן לא מומחין ולא מוחזקין וכולן ששחטו כגון דאיתיה קמן ואיתרמי מילתא והוברר לנו שאינו יודע אז בהכרח דבעינן אחרים ולזה קאמר תנא ואחרים רואין. וכי תימא פשיטא אי לא ידע בעינן אחרים מילתא דפשיטא טרח וכתב לה תנא באיידי דחש"ו ומדלא חזינן דלא אוקמו מתני' הכי בהכרח לומר שסוברים דאף לכתחילה סמכינן ארוב מצויין ונותנין להן לשחוט על סמך וכו' ולסברת רבינא כבר ישבתי זה לעיל מה שא"כ לפי דידהו דקשיא להו וכולן קושיית הסתירה שאין יכולין ליישב' ובנדון זה כתבו התוספות ז"ל לעיל ונשארה להם בתימא על דברי רבינא אמאי לא אוקמו וכולן היכא דאיתיה ולא ידע אעג"ב דלדידה לא קשיי' וכולן. וק"ל: