חפץ השם· רבי חיים בן עטר
חולין · דף ב:
ובמוקדשין וכו' ואם שחט ואומר ברי לי וכו' קשה לדברי רבה בר עולא אי מתני' קא מפרש מתניתי' לא קתני אלא בדיעבד שחיטתו כשרה דהיינו מאי דקאמינא ברישא לכתחילה הכא הוי בדיעבד ולא קתני ברי לי ואם דברי עצמו קאמר לא ידענא מנא ליה ומי הכריחו לזה. וי"ל דרבה בר עולא הוכרח לזה דהוקשה לו קושית הש"ס דלקמן וכולן ששחטו אהייא ובהכרח לומר דקאי אטמא במוקדשין וכפי זה בהכרח לומר דלא סגי בדיעבד לחוד דאף אי מוקמינן לה בדליתיה קמן סוף סוף אי איתא דבדיעבד סגי לן אף כי ליתיה קמן לא ליבעי מידי אלא בהכרח דלא סגי לן בדיעבד לחוד לזה קאמר ואומר ברי לי ואף דמתני' קתני אחרים ס"ל דנקט זה משום דבחש"ו לא שייך אלא אחרים וברי לא שייך בהו אבל לגבי טמא במוקדשין שהוא בן דעת די ליה בברי לי. וק"ל:
גמרא שם כיצד הוא עושה וכו' קשה והא חיישינן דילמא איתרמי ונגע ואי שיילינן ליה איפשר שיאמר שנגע כלום ההפרש שבין חולין שנעשו על טהרת קדש לקדש גמור שנראה מתון פי' רש"י הוא דבחולין כיון דלא הוזהרו ישראל על טהרת חוליהן לא גזרו לאסור שמא יגע דאי נמי נגע לאו עבירה עבד בטומאת האי חולין והבשר יאכל למי שאינו עושה חולין שלו בטהרה אבל במוקדשין אי נגע הוי איסור שמפסיד קדשי שמים ולעולם אי חיישינן דילמא נגע שיילינן ליה כדי שלא יאכל דבר טמא מי שעושה חוליו בטהרה והן אמת דבהיכא דידע האי שוחט שחולין אלו על טהרת קדש נינהו אמרי' אי איתא דאיתרמי ליה ונגע היה לו לאומרה משום לפני עור וכו' וכגון זה אמרינן לקמן גבי ראה אחד ששחט וכו' דמותר לאכול אותה שחיטה ולא אמרינן דילמא איתרמי ונתנבלה בידו מטעם הנזכר אבל חיישינן דילמא לא ידע דחולין שנעשו על טהרת קדש נינהו ונוגע לכתחילה ואינו חושש. ולכאורה נראה לי לומר דאין הכי נמי אי חיישינן דילמא לא ידע שנעשו על טהרת קדש ודאי דשיילינן ליה והכא במאי עסקינן דחזינן שיודע שנעשו על טהרת קדש וקשה לי על זה כשהקשה הש"ס וכולן ששחט' אהייא אי לימא אטמא בחולין וכו' אדמהדר אטמא במוקדשין לימא ליה לעולם אטמא בחולין והכא במאי עסקינן שלא ידע שנעשו על טהרת קדש וליתיה קמן למישייליה דאז בעינן אחרים והאי קושיא אינה כל כך חזקה משום שיכולין לדחוק ולומר דוכלן קאי אמאי דמסיק ברישא. וברישא לא קתני כי אם שיודע שנעשו על טהרת קדש כנז' ומה שקשה לי הוא אדמהדר אטמא במוקדשין שנשארה עליו בקושיא ונדו אימוראי מינה משום מהתם נפקא הוה ליה לאוקומי מתני' כולה בחולין שנעשו על טהרת קדש ולימא הכי הכל שוחטין אפילו טמא בחולין לכתחילה בהיכא שיודע שנעשו על טהרת קדש דהיינו דאין נותנים לו לשחוט לכתחילה עד שמודיעין אותו שהם חולין שנעשו על טהרת קדש ושחי' כשרה בהיכא שלא נודע לו שהם חולין שנעשו על טהרת קדש דהיינו דוקא דיעבד אבל לכתחילה אין נותנין לו עד שיודיעהו כנזכר והיינו באומר ברי לי שלא נגעתי וכולן וכו' דליתיה קמן דלישייליה אם נגע אם לא אז בעינן אחרים ומכח הקושיא הנזכרת מוכרח לומר דגם שלא ידע שנעשו על טהרת קדש לא בעינן למישייליה וצ"ל במה שהקילו כל כך באילון שנעשו על טהרת קדש היינו דליתיה קמן דלישייליה דאז לא גזרו כל כך לאסור מספ' שמא נגע דלא אזלינן בספיקא לחומרא אלא בספק דאורייתא ואי הוה מוקי מתני' בחולין כנז' הייתי אומר דגם כן אי ליתיה קמן בעינן אחרים ואי ליכא אחרים אסור והוא לא כך סברתו מטע' הנזכר ולעולם אי ידעינן ביה שלא ידע שנעשו על טהרת קדש ואיתיה קמן שיילינן ליה. ודוק:
שם מביא סכין ארוכה וכו' נראה לי דהאי דקתני סכין ארוכה לאו דוקא דבהכי הוא דשחיט לכתחילה ולא יצטרך לומר ברי לי אבל אי לא הוי ארוכה דוקא דיעבד ויצטרך לומר ברי לי אלא הן אמת דלכתחילה בעינן סכין ארוכה אבל אם שחט כבר בסכין שאינה ארוכה לא יצטרך לומר ברי לי והראיה דאי לא תימא הכי קשה דלוקמה כולה בחולין שנעשו על טהרת קדש ורישא דלכתחילה בסכין ארוכה ושחיטה כשרה בסכין שאינה ארוכה ואומר ברי לי וכולן ששחטו דליתיה קמן אז בעינן אחרים אלא ודאי כמו שפירשתי דלכתחילה כל מאי דמצינן לתקוני לכתחילה מתקנינן ועוד לאשמועינן דבמוקדשין אף אם תהיה ארוכה אסור לכתחילה ודיעבד יצטריך לומר ברי לי, וק"ל: שם ואומר ברי לי וכו' תנא לה בחלוקת סכין ארוכה דמינה סליק ושחיטתן כשרה כוונתו דגם בארוכה בעינן שיאמר ברי לי לאו דוקא באינה ארוכה בארוכה סגי בברי לי. וק"ל:
בגמרא שם דליתיה קמן תימא סוף סוף פשיטא השתא דאיתיה קמן ואומר ברי לי סגי דליתיה קמן ואיכא אחרים רואין אותו מיבעיא אלא מוכרח לומר כמו שפירשתי לעיל דאי לא תנא וכולן וכו' לא הוה מוקי מציעתא בברי לי. דאי לא תימא הכי דאף בלא ריבוייא דוכולן אוקמינן למציעתא באומר ברי קשה אף אי מוקמינן ליה בדליתיה קמן אכתי וכולן היא מיותרת כדלקמן דעמדה בקושיא לדברי אביי דמוקי הכל שוחטין בכותי ואחרים רואין וכו' ג"כ הכא תשאר בקושיא לסברת רבה בר עולא אלא ודאי מוכולן מפיק ליה רבה בר עולא וכמ"ש וק"ל:
גמרא שם דליתיה קמן קשה לישמועינן בדאיתיה דסגי בברי ומכ"ש היכא דליתיה קמן ואחרים רואין דשרי והדרא קושייתינו לדוכתה. וי"ל משום דאיידי דבעי למימר גבי חרש שוטה וקטן דבעינן אחרים דוקא נקט ג"כ אחרים זה השתא דהמקשה ידע משינוייא איידי מעיקרא מאי מקשה הוה ליה לאסוקי אדעתיה איידי. גם המתרץ למה הודחק לפרש בדליתיה לוקמה אף בדאיתיה. ואיידי חש"ו. וי"ל דמעיקרא קודם שידע משנוייא דליתיה הוה מקשה שפיר כיון דמעולם לא בעינן אחרים רואין ותמיד שיין למימר ברי לי. ונקט אחרים בודאי שאינו אלא אלא לעיכובא דלאו כל כמיניה למימר איידי ואנן קא חזינן דתנא לעיכובא קתני דכפ"ז אין לדבר סוף בכל מאי דקשה לן נימא איידי דלימא ליה שקיל תירוציך ולא תיקשו מדי. אכן אחר שחידש לו דליתיה קמן ר"ל לעולם האי דקאמר אחרים רואין לעיכובא אתא דבעינן דוקא אחרים אבל היינו דוקא דליתיה קמן ואז יוצדק תירוצא דאיידי ר"ל טעמא דמהדר תנא לחלוקת דליתיה קמן דבעינן אחרים משום דשוה דיניה לחרש שוטה וקט ואיידי דשוה דיניה לחש"ו מהדר תנא לצד השוה לשניהם דהיינו אחרים רואין ובדליתיה קמן. אי נמי טעמא דלא אשמועינן בדאיתיה קמן דסגי בברי ומכ"ש היכא דליתא דסגי באחרים רואין משום דאי אשמועינן בדאיתיה קמן דסגי בברי הוה אמינא הני מילי כיון דאיתיה קמן אז בעינן למשיילי'. וכשיאמר ברי לי די. אבל אי ליתיה קמן אימא דלא אסרינן ליה אי ליכא אחרים ודיינינן ליה כספק טומאה ברשות הרבים קא משמע לן בדליתיה קמן דוקא אי איכא אחרים רואין שרי ואי לא אסיר משום דרוב הפעמים אינו יכול ליזהר מליגע כמו שכתבו התוספות. וק"ל:
רש"י שם בד"ה תרתי דיעבד למה לי וכו' אי נמי ליתני הכל שוחטין לחודיה וכו' ק"ק אי תנא הכל שוחטין ולא תנא ושחיטתן כשרה הוה אמינא דמאי דמתרבי מהכל לכתחילה הוא ותנא לא בעי למימר הכי. ואין לומר שרש"י סובר דלסברת רב אחא פשטיה דהפל דיעבד הוא ורב אשי קאמר ליה לרב אחא לדידך ליתני הכל שוחטין והיינו דיעבד ג"כ ולמה ליה למיתני ושחיטתן וכו' דהא מדקאמר רב אחא לעיל וכל הכל לאו לכתחילה הוא משמע דלדידיה איכא ואיכא וג"כ מדקאמר ליה לרב אשי הכל דהכא ממאי דלכתחילה הוא ותיקשי משמע דאלולא הקושיא היה מודה לו דהכל דהכא ודאי לכתחילה הוא אי נמי למיעוט איכא ואיכא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דתנא בעי למימר דהאי הכל הוה דיעבד. וגם כן צריך לדקדק רש"י ז"ל דקאמר למה ליה למיתני הכל שוחטין ואיצטריך לפרושי ושחיטתן כשרה דמשמע דבאומרו הכל שוחטין יתחייב לפרושי ושחיטתן כשרה דהכי הוה ליה לרש"י לומר למה ליה לפרושי ושחיטתן כשירה ותו לא מידי:
אכן האמת היא שצריך להגיה בדברי רש"י. אי נמי ליתני הכל שחיטתן כשירה והשתא אתי שפיר מה שכתב אח"כ רש"י למה ליה למיתני הכל שוחטין שמפני זה יחוייב לפרושי ושחיטתן כשרה. ואי קשיא בתמורה דקאמר הכל ממירין. וחזר לפרש לא שאדם רשאי להמיר וכו' ג"כ התם הוה ליה למימר הכל תמורתן תמורה. לזה השיב רש"י הא דהדר לפרושי לא שאדם רשאי להמיר משום דבעי לאסוקי וסופג את הארבעים והראיה דלא קאמר לה בהדי הדדי וממילא נמי אתיא דדיעבד קאמר. אי נמי בתמורה לא בעי לפרושי דאיכא קרא דלא ימירנו ועל זה סמך ואמר הכל ממירין וק"ל: