חפץ השם· רבי חיים בן עטר
חולין · דף ב.
שם עילת כל עילין אבאר מס' חולין:
גמרא התם כדקתני טעמא וכו' ותימא דקארי ליה מאי קארי לה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה מתני' דלא עקר התנא להכל ואפילו הכי בהכרח דוקא דיעבד ואין לומר דסובר רב אשי דתנא אקרא סמיך דא"כ הכי הוה ליה לתרוצי. ועוד קשה לקמן דקאמר וכל הכל לאו לכתחילה הוא והלא גם רב אחא לא אסיק אדעתיה זה אלא איכא ואיכא דהכי דייק לישניה וכל הכל לכתחילה. ועוד קשה הלא רב אשי בעצמו קאמר וכל הכל לאו לכתחילה דמשמע איכא ואיכא וא"כ האי הכל דהכא דיעבד ולא תיקשי ליה מתניתין. ויש לומר לעולם סברת רב אשי איכא הכל דיעבד דהיינו שסתם הכל היכא דלא קשה לן מידי אי אוקמינן לה לכתחילה לא מתוקמא אלא לכתחילה אבל היכא דלא איפשר לפרושי לכתחיל' כגון ההיא דממירין וההיא דמעריכי בהכרח שהוא דיעבד דקראי קא צווחי והאי הכל דהכא איכא לספוקי אי לכתחילה אי דיעבד אי מוקמת לה לכתחילה כפשטה קשיא סיפא. ואי מוקמת לה דיעבד מכח הקושיא אכתי תיקשי תרתי דיעבד למה לי. ולזה הקשה רב אשי ואמר הכל לכתחילה ושחיטתן כשירה דיעבד בחר לו לאוקומי הכל דיעבד כיון דסוף סוף תיקשי לן תרתי דיעבד להכי לא מפקינן הכל ממשמעותיה ולהכי לא אקשי ליה קושיית הכפל אי אוקמינן הכל דיעבד משום דלא חש לה רב אשי לפרושה דמילתא דפשיטא היא:
אכן רב אחא לא הבין אלא קושיית הסתי' שאמר בפירוש רב אשי והבין דסבר רב אשי דכל הכל לכתחילה לזה הביא ראיה מההיא דתמורה דאיכא הכל דיעבד הכא נמי מכח קושיית הסתירה דסיפא כולה דיעבד מוקמינן לה ורב אשי לא חשד לרב אחא שלא הבין קושיית הכפל אלא ודאי דידע והכי קאמר ליה מדקא חזינן דלא אקשית אלא קושיית הסתירה משמע שאתה סובר דפשט הכל לכתחילה והא תניא ההיא דממירין וא"כ כיון דאיכא הכל דיעבד מאן לימא לך לפרש האי הכל לכתחילה ותיקשי לך סיפא מלפרש דיעבד ותיקשי לך יתורא אדרבא לישנא דהכל דיעבד הוא. ולזה השיב רב אשי התם כדקתני טעמא וכו' אף כי היה יכול לומר התם שאני דלעולם הכל מן הסתם לכתחילה והתם דגלי קרא ולעולם בהיכא דלא גלי קרא או אין לנו הכרח וכל הכל לכתחילה מכל מקום דברי רב אשי כמסמרות נטועים ומטוניה קאמר ליה דהיינו אף דאיכא קרא ובודאי ליכא למיטעי למימר בדיעבד אפילו הכי הדר תנא למימר לא שאדם רשאי להמי' הרי לך ראיה דסתם הכל לכתחילה ומשום הכי קאמר רב אשי שאני התם כדקתני טעמא ר"ל אף דאיכא התם קרא אפילו הכי כדקתני טעמא דוקא שהתנא בעצמו נחת לפרושי הכל דיעבד כי היכי דלא תיטעי ורב אחא אזיל לשיטתיה דאכתי לא ידע כוונת רב אשי והבין דהכי קאמר ליה לעולם כל הכל לכתחילה ובמקום שהיא דיעבד אף דאיכא קרא צריך תנא לפרושי ולהכי פריך ליה מההיא דערכין דלא עקר תנא להכל ואפילו הכי מוכרחים לפרש דדיעבד היא ואם כן מאן לימא לך דהאי הכל לכתחילה וכדפרי' והאי דלא מתרץ ליה רב אשי לאו דחויא בעלמא בעי למדחייא אלא אדרבא בעי לאותביה על סברתו ולאהדריה מינה שהרי כפי סברת רב אחא בהכרח דכל הכל דיעבד שהרי רב אשי עדיין בסברתו אזיל דהבין רב אחא כוונתו. ובהכרח דלסברת רב אחא כל הכל דיעבד דאילו איכא ואיכא מאי מקשה מההיא דערכין הלא גילה קרא בה אלא בהכרח דסובר דכל הכל דיעבד לזה קא מקשי ליה וכל הכל דיעבד אף כי היה יכול להקשות זה מעיקרא כשהקשה לו מההוא דתמורה דעדיפה מינה פריך ליה מיניה וביה כדפי' והכא קא מקשי ליה מההוא דהכל חייבין כי היכי דאקשי' ליה איהו מההיא דערכין ומכריח משם דכל הכל דיעבד אף דאיכא לדחויי שאני התם דגלי קרא דמשמע לדידיה דלאו דחויי הוא לזה הקשה לו ג"כ רב אשי מההיא דהכל חייבין אף דאיכא לדחוייה ואפי' הכי דחה רב אחא חייבין לא קאמינא כוונתו לומר דכל מקום דקאמר חייבין ודאי דלכתחילה הוא מה שא"כ היכא דליכא לישנא דחייבין איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ורב אשי עדיי בסברתו כנזכר וסבר דהכי קאמר ליה לעולם כל הכל סתמו דיעבד אבל חייבין לא קאמינא לזה הקשה לו מההיא דסומכי' דליכא חייבין ואז כשתירץ לו רב אחא ובירר דבריו שגם הוא סובר דאיכא ואיכא והכא שאני מטעם קושיא דסיפא דסתרא ארישא ולעולם דאי לאו הכי משמעותא דהכל לכתחילה הוא ואז ידע רב אשי דעד השתא לא ידע רב אחא קושיית הכפל ולזה לא מיהד' לתרוצי אלא קושיית הסתירה להכי קאמר ליה אנא שחיטתן כשירה קא קשיא לי כלומר לא כמו שאתה סובר דלא קשיא לי אלא קושית הסתירה דא"כ לא הוה קשה לי ולא מידי דאנא נמי סובר דאיכא הכל דיעבד אי איכא שום הכרח אלא אנא דקא חזית דלא בעית למעבד האי הכל דיעבד משום דסוף סוף אכתי קשי' קושית הכפל ומה אועיל לאפוקי הכל ממשמעותה והשתא דייק לישנא דקאמר אנא שחיטתן כשרה וכו'. ולא קאמר ליה בדרך קושיא והא איכא תרי דיעבד למימר דמעיקרא נמי כך היתה כוונתו ורב אחא לא הבין עד השתא:
בגמרא שם ר"י אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם וכו' קשה למה ליה לאהדורי היתר נודר אפרושי מאיסורא עדיף ושפיר קאמר ליה רבי מאיר שהרי אין שום הנאה לנדור נדר אף באומר הרי זו:
וי"ל שרבי יהודא סובר כשנודר ומקיים הוו ליה תרי מצות כשאומר הרי זה דליכא מכשול שאז מרויח שכר הפרשה ושכר הנתינה וכן פסק הטור שמצוה לנדור ולשלם מיד וכן נראה מדיוק לשון הר"ן במסכת נדרים ע"ש וק"ל:
ברש"י ד"ה הכל שוחטין כל היכא דתניא הכל וכו' והכל שוחטין דמתני' פליגי בה וכו'. לכאורה נראה שדברי רש"י כמיותרים דמו ואין לנו עסק בהם. אכן נראה לי דמה שהוצרך רש"י לפרש זה משום דבתלמוד דידן לא קא בעי הכל לאתויי מאי כדבעי ש"ס דכל היכא דתני הכל ומדחזינן דהכא לא קא בעי ש"ס הכל לאתויי מאי בהכרח לומר דהאי הכל לאו לרבויי אתא והמשנה הזאת אין לה פירוש אלא כפירוש התלמוד ולכל הפירושים קשיא. אם לסברת רב אשי דקא מקשי רישא לסיפא מאי קא מקשה הלא רישא לחוד וסיפא לחוד ולאו במאי דקא עסיק ברישא דקאמר לכתחילה עסיק בסיפא דכיון דהכל דהכא לאו לרבויי אוקמינן רישא כפשוטה דקאי ביחיד מומחה ושלם וסיפא בשאר עלמא כיון דושחיטתן כשירה אין לה שום שייכות עם רישא אם לסברת רב אחא איך יהיה כל המשנה בדיעבד דכפי זה מאן שחיט לן לכתחילה ואם לסברת רבא בר עולא קשה לוקמה בטמא בחולין או דרך אשר יכשר בעיניו ואם לסברת אביי דקאמר כותי למה ליה לאוקומי רישא בעומד וכו' יניח רישא כפשטה כנזכר ושחיטתן כשירה לוקמה בכותי דאז לא תיקשי ליה אהייא אי אכותי הא אמרת אפי' דהשתא דוקא דיעבד קאמר ומכח הקושיות הנז' הוכרח רש"י לפרש כל היכא דתני הכל וכו' ר"ל דמוכרח לומר דכל הכל לאתויי וא"כ גם הכא הכל לאתויי ובזה אתי שפיר קושיי' רב אשי כמו שמפרש רש"י ז"ל לקמן כיון דאף מה שמרבי מהכל הוא לכתחילה היכי מצי למיהדר ושחיטתן כשירה דיעבד הלא אף כל מה שמרבי הוא לכתחילה ועל זה כל האמוראים קא מהדרו לאוקומי הא דקאמר דיעבד בההוא נדון עצמו דריבא בהכל דרישא ואכתי קשה לרש"י דמאי שנא הכא דלא בעי לאתויי מאי הלא אף שכל הכל לאתויי דרשינהו בשמעתא דערכין הדר בעי כל אחד במקומו לאתויי מאי לזה תירץ רש"י ואמר והכל שוחטין דמתני' פליגי בה אמוראי למר לאתויי טמא ולמר לאתויי וכו' ר"ל דכולם לאתויי מאי קאמרי דאי לא הוי ק"ל אלא קושיית רב אשי לא הוו מיתרצי כלמר טמא בחולין ולמר כותי וכו' דמה לך לרישא הלא קושית הש"ס אינה אלא בסיפא אלא בהכרח דהכל לאתויי ובזה אתי שפיר לשון רש"י. ודוק:
תוספות ד"ה הכל שוחטין כתוב בהלכות וכו' ואין נראה וכו' ותימא הרי הם עצמם כתבו במסכת קידושין גבי מן המזבח ולמעלה וכו' וז"ל והא דאיתא בכל הפסולין עבדים ונשים היינו דוקא דיעבד אבל לכתחילה לא עבדי אלא כשרים ומיוחסין עכ"ל. ולפי זה קשה דידהו אדידהו ולזה תירץ הפר"ח ז"ל דהא דקאמר דיעבד כונתו דלכתחילה לא שיחטו כי אם מיוחסין. ואין הכי נמי דלפעמים בשעת הדחק ישחטו לכתחילה העבדים וכפי זה קשה דהוה ליה להש"ס לתרוצי דהא דקאמר דיעבד היינו משום עבדים דאינהו אין שוחטין לכתחילה אלא בשעת הדחק וא"כ למה לי לאהדורי משום טמא הוה ליה לתרוצי משום דבעי למיתני עבדים דתנא להו ברישא קודם טמא. וי"ל אי הוה משני הכי הוה אמינא דסובר דגם טמא במוקדשין בשעת הדחק שחיט לכתחילה ולא כן הוא סובר. ואי נמי הוה אמר הכי הוה מקשה ליה הש"ס מנא ליה דדיעבד דהכא בשעת הדחק היא ואימא דיעבד ממש. ועוד י"ל דהא דהיינו דלכתחילה לא ישחטו כי אם מיוחסין. במוקדשין לא איצטריך לאשמועינן דהחשוב חשוב קודם אלא בוודאי דיעבד ממש ולפי סברת בעל הלכות ארץ ישראל איפשר שסובר דהאי דקאמר התם איידי טמא דנשים במכ"ש אתייא משום דנשים מעותדות לקלקל יותר מטמא דאי מיזדהר שפיר דמי אבל אשה אינה יכולה ליזהר משום דדעתה קלה ואי תנא נשים הוה אמינא דטמא במוקדשין שחי' לכתחילה ולזה נקט משום וכו'. וק"ל:
שם בא"ד והא דלא קתני לאתויי וכו' דאין חידוש. תימא אדרבא חדוש גדול הוא שדעתה קלה וסד"א שמא תקלקל ולא תקפיד בשיעור שהייה וכו' ולא בבדיקת סכין אבל מה שנראה לי לתרץ דאתיא בק"ו ממוקדשין דתנינן בכל הפסולין דגם עבד ואשה כשירין ומכ"ש בחולין ולזה לא איצטריך לרבויינהו ולרבא בר עולא דמרבי טמא אף דאיתיה התם משום דטמא דאיתיה התם היינו דוקא דיעבד כדמוכח מהש"ס דהתם והיינו דוקא במוקדשים וסד"א דלסברת מאן דאמר חולין שנעשו על טהרת קדש כקדש דמי ג"כ דוקא דיעבד לזה בא תנא לומר דגם לכתחילה שוחט ולא גזרינן ומותר לכתחילה ותנא מוקדשין איידי כדלקמן וק"ל:
תוספות ד"ה שמא יקלקלו וכו' וליכא למימר דדיעבד דנקט משום וכו' קשה משמע מדבריו דבכי האי גוונא דאי לא תנא אלא דיעבד דסיפא היינו אומרים דגם לכתחי' שוחטין והאי דנקט דיעב' איידי כפי זה לקמן דקא בעי הש"ס ואלא אטמא במוקדשין הא אמרת בברי סגי מאי קא מקשה הא הוה מצי לתרוצי דהאי דנקט אחרים איידי חש"ו וגם המתרץ למה ליה לאהדורי דליתיה קמן כמו שאפרש לקמן בס"ד. וא"כ הכי הוה ליה להתוספות לדחויי דהכא לא מצי למימר איידי וראייתו מהגמרא דלקמן כנזכר. ולכאורה היה נראה לומר דטעמא דהכא שייך למימר איידי משום דאי תנא שמא קלקלו אז דייקינן הכי דהיינו בהיכא דחיישינן לשמא קלקלו אז אסור אבל בהיכא דלא חיישינן לקלקול דהיינו דאחרים עומדים אז ליכא שום איסורא וממילא אף לכתחילה שרי. וכשהדר תנא למימר וכולן ששחטו ואחרין רואין דמשמע דוקא דיעבד כשאחרים קשיא פשטא דמתני' רישא לסיפא ולא דמי לההוא דלקמן דקא מותיב ליה לאוקמתא דידיה ואז לא מצי למימר איידי דלימא ליה מאן לימא לך איידי ואימא לעיכובה ומאי דקשה לך הוא סברתך אבל הכא דפשטא דמתני' הכי משמע בהכרח דשייך למימר איידי ותנא סמך אאיידי ולא פירש ואינו מחוור אצלי דלעולם לא מצינן למימר איידי. ואי דייקת מתני' הכי דייקת חוץ מחש"ו שמא יקלקלו אסו' והיכא דליכא למיחש לקלקל כגון דאיכא אחרים דוקא דיעבד שרי כמו שגילתה סיפא: והנראה נכון דהן אמת דהוו מצו התוספות למימר הכי ולדחויי דהכא לא מצי למימר איידי וראייתו מהגמרא דלקמן כנזכ' והטעם שדחה מרבא דלא קאי אלא אחש"ו לאו משום דעדיפא מינה קאמר שאדרבא אילו דחה התוספות דהכא לא מצי למימר איידי כנז' או היו דברי רש"י דחויים מה שא"כ השתא דמצו היש מפרשים לדחויי רבא ורבה. אלא טעמם שבאו לשלול תירוץ אחר שעדיין הייתי אומר לדברי רש"י. והיינו לעולם דשמא יקלקלו קאי לאחרים רואין ותרתי דיעבד דקאמר ידוייקו אם לסברת רבא בר עולא דלית עליו פירכא אם לסברת רבינא דגם הוא אין עליו פירכא אבל לשאר אמוראי כבר נדחו בש"ס וא"כ בין לדברי רבה בר עולא דמוקי מתני' בחולין שנעשו על טהרת קדש ובמוקדשין אמרינן הכי דאי לא אמר אלא וכולן ששחטו הוה אמינא הא דאסורין חש"ו לכתחילה אף באחרים רואין הני מיני לגבי מוקדשים דדוקא דיעבד שחיטתו כשירה וכגון בהיכא דאמר בפי' שעשה מעשה זה דהיינו כששחט אמר לשם עולה אני שוחט והיו אחריו רואין שעשה מעשה מוכיח עליו ופירוש וכו'. דאז הוי הדיבור מעשה ותנן יש להם מעשה כדלקמן וא"כ נאמר הכא דתנא טעמא דקפיד גבי חש"ו לאסור לכתחילה משום הפסד מוקדשין שמא יקלקלו והראיה מדאתנייא גבי מוקדשין וכולן אבל לגבי חולין אימא אף לכתחילה שפיר דמי בהיכא דאחרים רואין ודוקא משום הפסד מוקדשין נגעו בו לזה תנא שמא יקלקלו לומר דאף לגבי חולין אסור כדי שלא יהיו פרוצים בזה שישחטו הקטנים ויקלקלו ויאכילו נבילות לישראל ולאו אדעתן סחור סחור וכו' ובין לדברי רבינא אלו לא תנא אלא וכולן ששחטו הוה אמינא כיון דאיתנייה בהדי שאין לא מומחין ולא מוחזקין. דהיינו דליתיה קמן דבעינן אחרים אז אסור לכתחילה אפילו אחרים רואין אבל אי הוו חרש ושוטה וקטן מומחין בדיני שחיטה ואיכא אחרים אז חשבינן להו כבן דעת לשחוט לכתחילה כיון דאיכא תרתי מומחין ואחרים עומדים קמ"ל שמא יקלקלו אף שיהיה מומחה אסור אף באחרים לכתחילה דעלה קאי חוץ דכן פירש רבינא ושחיט' כשירה על סמך שיבדקנו אחר כך וימצא מומחה ועלה קאי חוץ מחש"ו וכו' אף ואחרים עומדים על גבם אסור לכתחילה אף אם יהיו מומחין ותרתי דיעבד צריכי לזה דחה התוספות מההיא דרבא. דלא קאי אלא אחש"ו וכפי זה לא מהני מה שישבנו לעיל דהא כפי רבא לא קאי אלא אחרש שוטה וקטן דוקא וק"ל: בא"ד דהא רבא הוא דדייק שמא קלקלו לא קתני וכו' נראה לי ליישב לדברי רש"י ז"ל דלא קשה ולא מידי ורבא דקא דייק שמא יקלקלו למסקנת הש"ס קאמר דהכי אשכחן בש"ס אע"ג דקאמר לקמן אלא אמר רבא בכותי קאמר הש"ס דלאביי קאמר וליה לא סבירא ליה הכי נמי הכא וזה יאמר בדרך דחוי והאמת שיש ליישב הוא דאילו לא הוה אלא וכולן ששחטו הוה אמינא דהכי קאמר דהיינו היכא ששחטו חרש שוטה וקטן בינם לבין עצמם בדיעבד והיו אחרים רואים אותם דרך פתח או חלון ולא הרגישו בהם החש"ו בזה קאמר התנא וכולן ששחטו בדיעבד ואחרים רואים אותם ולאו אדעתייהו שרי וקמל"ן דסד"א לאסור מטעם ששחטו באנפי נפשייהו וכדי שלא יהיו פרוצים למיעבד הכי לשחוט בינם לבין עצמם קמ"ל דשרי שאין לאסור הואיל ואחרים רואין ולעולם אימא לך בהיכא דאחרים רואין אותן ועומדים על גבם ויודעים החש"ו בעומדם על גבן לשומרם ובלא זה שחיטתן אסורה אימא אף לכתחילה שרי ולמאי ניחוש אי משום שמא קלקלו הא אחרים קא חזו. ואי משום שלא יהיו פרוצים בזה לשחוט בינם לבין עצמם הא קא חזו אחרים עומדים על גבן ומהאי טעמא הוא ששוחטין ולשמא יקלקלו לא חיישינן אימא להפסד חולין לא חשו רבנן להכי תנא שמא יקלקלו זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחילה וק"ל: