חפץ השם· רבי חיים בן עטר
הוריות · דף ה.
גמרא תנו רבנן ידעו שטעו וכו' ת"ל ונודעה החטאת ולא שיודעו החוטאים וכו' פי' קרא יתירא קא דריש דמיותר הוא ונודעה החטאת אשר חטאו עליה דלא הוה למימר אלא והקריבו הקהל ודריש ונודעה החטאת אשר הורו בה מדאמר החטאת אשר חטאו עליה ולא החטאים וכו'. ומדאמר חטאו ולא אמר ונודעה החטאת אשר נעלם בה משמע נמי דאתא למימר שני שבטי' מביאין ב' ריבוי השבטים מביאין ריבוי הקרבנות חטאו והקריבו ובזה אתי שפיר דלא תיקשה דמדברי רש"י ז"ל משמע דבעינן ג"כ חטאו עלי למידרש ולא שיודעו החוטאים. ואיצטריך קרא למכתבה למלת חטאו כדי שיאמר עליה. וא"כ מהיכא קא מפיק תנא לשני שבטים מביאין שני פרים כיון דחטאו איצטריך למיכתב כי הכי דלימא עליה ובזה שפיר' אתי שפיר. ואתי שפיר ג"כ מה דקשה ממה דקאמר לקמן שאני הכא דכתיב אשר חטאו עליה. וק"ל. וזה לשיטת רש"י ז"ל אבל לפי' הרמב"ם מהלכות שגגות ראיתי לישב הסוגיא לשיטתיה שכתב בפרק י"ד מהלכות שגגות שכתב וזה לשונו ב"ד שהורו בשגגה ושכחו עצמו של חטא שהורו אעפ"י שיודעים בודאי שחטאו ואעפ"י שהעם מודיעים אותם ואומרים להם בכך וכך הוריתים לנו פטו' הם וכו' עכ"ל משמע מדבריו כי הוא גריס בברייתא ולא שיודיעו החוטאים פירו' שיאמרו כך וכך הוריתים לנו. לכאורה דבריו צ"ע חדא מאי בעי הש"ס מאן תנא וקא' דלא כר"א הלא לא זו הדר' ולא זו המדה. דברי מתניתא דידן לאו דלא ידעי החטא קאמר אלא דידעי אלא דהודיעום הקהל חטא פלוני הוא דהוריתים לנו ופלוגתא דר"א היא דלא ידעו מהו החטא ומשכחת לה דאפילו ר"א מודה בנדון דידן ומשכחת לה דאפילו רבי יהושע אינו מודה דהיינו דאימור דאמר רבי יהושע דפטור דוקא בהיכא דאינו יודע החטא בדיוק אבל בהיכא דאתיידע ליה החטא עצמו אפילו מאחרים שפיר דמי דמחייב וא"כ הכא נמי אמרינן דלא כרבי יהושע ואיכא למימר נמי אפילו כר"א אתיא שאני הכא דכתיב ונודעה החטא' דאפילו יודיעו החוטאים אפילו הכי הגם דידע לחטא פטור משא"כ התם גבי ספק חלב ספ' נותר דאפילו ר"י מודה דאי מודיעי ליה חייב: ועוד קשה למה שינה הש"ס מלשון התנא דהוא נקט דכתיב ונודעה החטאת והש"ס נקט דכתיב אשר חטאו עליה באמת כי רש"י ז"ל גבי ההיא דנק' בברייתא דכתיב ונודעה פי' ואמר ג"כ סיומא דקרא דאשר חטאו עליה. וגבי הא דקאמר הש"ס דכתיב אשר חטאו עליה פי' ואמר ג"כ רישא דקרא דכתיב ונודעה החטאת לומר דהכל אחד דרשא אחת היא מנודעה החטאת אשר חטאו עליה. ובאמת כי הוא דוחק ביותר דהו"ל לתנא למינקט כוליה קרא או לימא וכו' מה תאמר דנקט רישא דקרא וכאילו אמר וכו' א"כ גם הש"ס נמי הכי הוה ליה למימר דכתיב ונודעה רישא דקרא דמברייתא משמע מיהא דבעינן רישא דונודעה החטאת א"כ על כל פנים בהכרח להש"ס למינקט ונודעה וכו' ואם רצה לבאר הדבר ביותר מהיכא דרשינן מאשר חטאו עליה הוה ליה לסיומי ולומר ונודעה וכו' אשר חטאו וכו' ולא שיעקר עקר הדבר דקתני מתני' דהוא ונודעה. ועוד קשה לי טובא לפי' זה דרש"י ז"ל א"כ מאי טעמא דרב יהודא אמר רב דקאמרי דלא כר"א פשיטא דשפיר מצינן לאוקומי לה כר"א דהנה תמצא דהתם במתני' בספק חלב ספק נותר קאמר התם דאמר ליה ר"י לר"א והא כתיב אשר חטא בה. ופריך הש"ס ור"א האי אשר חטא בה מאי עביד לה בעי לה פרט למתעסק הוה בהכרח למעבד כרבי יהושע. א"כ הכא דכתיב ונודעה וכו' אשר חטאו עליה דלית ליה מידי למידרש ולא ראינו שחולק פשיטא דיודה ויודה בפה מלא בזה דפטורין וא"כ מאי טעם דרב יהודה אמר רב דקאמרי דלא כר"א פשיטא דשפיר אתיא כר"א ג"כ. ולא מצית למידחי דאי ר"א יודה לדרשא זו דונודעה החטאת אשר חטאו דפטור כי לא אתיידע החטאת עצמו א"כ הוה גמיר מינה להתם דלא ידע אם חלב אם נותר דפטור ומדמחייב ליה שמע מינה דלא משמע ליה האי דרשא זה אינו דא"כ אחר האמת לרבי יהושע דמיתוקמא כותיה למה איצטריך לקרא דנודעה החטאת כיון דאית ליה ההוא קרא דאשר חטא בה יגמור מינה אלא ודאי דלא למיגמר הא מהא כיון דהוו שני מינים הא' החוטאים עצמם והא' ב"ד שהורו ולא חטאו והם שני סוגים ליכא למיגמר הא מהא א"כ הדרא קושיא לדוכתין דילמא ר"א מודה בהא מילתא ומנא ליה לרב יהודה דפליג ואעיקרא דדינא דקאמר מאן תנא מהיכא נולד לו ספק דקאמר מאן תנא:
והנלע"ד כי זהו שהוקשה להרמב"ם ז"ל שפירש בדרך אחר בש"ס והוא נכון והכי הוא דתנא במתני' לא קא מפיק מקרא דונודעה החטאת אלא ולא שיודיעו החוטאים דהיינו שתודע החטאת שלא על ידי הזולת כגון שהורו בחלב ושגגו בו ושכחו מה הורו עד שבאו העושים והודיעום איך חלב פלוני הוא שהורו לו כמו שפירש רש"י ז"ל ושגגו בב' בחלב ודם ואחד מהם בשגגת מעשה וא' בשגגת הוראה דהיכן רמוז דב' שגגות. הן אמת דרש"י ז"ל סמיך אהא דקאמר הש"ס דלא כר"א דאמר שגג בספק חלב ספק נותר אבל בברייתא מיהא לא רמיזא מידי. ולזה אתי שפיר דברי רמב"ם שלא היתה אלא שגגה אחת דהורו להם דוק'. ומה דאמר בש"ס מאן תנא פי' דמדקתני ולא שיודיעו החוטאי' משמע דפשיט' ליה דאם נסתפקו מה הורו הגם דידעו ודאי שהורו ושגגו עכ"ז פטורים כל עוד שלא ידעו מה הורו וזהו דקתני ידעו שהורו וטעו מה הורו דמשמע דלא חסר להו אלא ידיעת הדבר מהו שהורו בו וא"כ אי תימא דסברי כר"א משעה שידעו שהורו ושגגו נתחייבו בקרבן. וא"כ מה מועיל שיודיעו אותם אחר כך סמי מכאן הודעה שמודיעים אותם הרי נתחייבו משעה שידעו שהורו אם לא שנאמר בהכרח דסובר תנא דמתני' דפטורין כל עוד שלא ידעו החטא עצמו ולזה סלקא דעתך אמינא כיון שהודיעום הרי ידעו על כל פנים קמל"ן ולא שיודיעו מיתורא דקרא דונודעה החטאת ולזה קאמר מאן תנא ואמר רב יהודה דלא כרבי אליעזר דמחייב ממה נפשך וטעמו דרבי יהודה דסובר דלא קתני ולא שיודיעו החוטאים אלא אחר דסובר בעלמא דפטור מקרא דאשר חטא בה דאי לא תימא הכי קשה עד שיודיעני הכתוב איך הם פטורים אם לא ידעו החטא ואז יאמר ולא שיודיעו ואם עד השתא אין לו בעולם שצריכין לידע החטא מאי מרבה לן שיודיעו דאין לה הבנה דלמאי נפקא מינה שיודיעו או לא יודיעו הרי חייבין הם לזה מסיק רב יהודה דלא כר"א. מדברי הברייתא עצמה ואתא רב אשי ואמר אפילו תימא רבי אליעזר הכא מודה דבעינן שידעו החטא מסיפיה דקרא דקאמר אשר חטאו עליה משמע החטא שחטאו עליו ממש יודע להם ולזה הגם דחלק ר"א עם רבי יהושע התם הכא מודה מקרא יתירא דאשר חטאו עליה דלית ליה מידי למידרש בה ובתר דכתיב עליה דדרשינן מינה שצריך לידע החטא עצמו דרשינן שפיר ונודעה החטאת ולא שיודיעו החוטאים דהו"ל למימר אם הודע אליהם חטאתם כמו שאמר קרא אחרינא או הודע אליו חטאתו ואמרו רז"ל דאפילו על ידי הזולת ומדשינה הכא ואמר ונודעה וכו' משמע ולא שיודיעו ושפיר דלא קשה כל מה שהקשינו וטעמו דרבי יהודה אמר רב הוא דלא סבר להמציא דרשה אחרת שלא הוזכרה בדבריהם ולא בשום ברייתא:
אי נמי משמע ליה דשאני מלת בה ממלת עליה דמילת בה שמעינן יותר. דבעינן שידע לחטא עצמו. אבל מלת עליה לא הוי כ"כ כמו בה והשתא אתי שפיר מדוע נקט הש"ס ממלת אשר חטאו עליה והניח מה דנקט בברייתא מונודעה החטאת דשני דרשות נינהו כפי דברי רב אשי לפי מה שפירשתי. והשתא עלו דברי הרמב"ם ז"ל ביישוב אסוגין כפתור ופרח. ולפירש"י ז"ל יש ליישב ג"כ מה שהקשיתי ודוק. ודע כי בהכרח דראיית רבי יהושע מאשר חטא בה היינו מתיבת בה ולא מיותר דאשר חטא דהא מיבעי לה להא דאמרינן והביאה הרמב"ם ז"ל פרק ג' מהלכות שגגות שהמפריש חטאתו על החלב שאכל לא יבאנה על השבת שחילל שנאמר על חטאתו אשר חטא וכו' לשם חטאו ולא שיקריבינה מחטא לחטא ע"כ הרי דאיצטרך אשר חטא לההיא דרשה והא דרבי יהושע ממילת בה מפיק לה. וק"ל:
אלא דקשה לי טובא במה דכתב הרמב"ם ז"ל בסוף פרק י"ב שכתב הורו ב"ד וכו' ונסתפק להם אם שגגו פטור מאשם תלוי שנאמר ונודעה החטאת וכו' עד שיתוודע וכו' פירוש הכסף משנה דהיינו ברייתא דהכא ומפרשה רבינו הכי וכו' עכ"ל. באמת שדברים הללו תמוהי' ביותר איך יהיה דמצי לפרושי ברייתא הכי דלמעוטי אשם תלוי מקרא דונודעה וכו' א"כ מאי בעי מאן תנא וכו' ומשני דלא כר"א הרי לא זו הדרן ולא זו העיר ור"א לא דבר מאומה כהא דאשם תלוי דהא דר"א דמי לבהיכא דנודעו החוטאים ולא נודע מהו החט' והכא לא נודע בעולם אי איכא חטא אי ליכא. ועוד סיומא דברייתא דקתני ולא שיודיעו החוטאים אין לה הבנה ובהכרח לומר השתא דלא הוה גרי' רבינו הכי בברייתא. ולזה תמצא בדברי הכסף משנה ז"ל שלא סיים ואמר ולא שיודיעו החוטאים אלא הורו וכו' וטעו מה הורו וכו' ת"ל ונודעה החטאת עכ"ל משמע דלא הוה גריס ולא שיודיע' החוטאי' ובזה מצי לפרושה רבינו הכי אלא דמהש"ס בהכרח דלא משמע כדברי רבינו והוא לא מצי לפרש בברייתא הפך ממה שמפרש בה הש"ס ואיפשר לומר דסובר רבינו ז"ל דמהאי קרא דונודעה החטאת דרשינן לכולהו הני דרשי דרשינן ולא שיודיעו החוטאים ודרשינן נמי ולא אשם תלוי שלא נודע כיון דיכול לסבול והם הדרשות שקולים הי מנייהו מפקת דאי לא תימא הכי קשה מנא להו למימר מקרא דונודעה דאת' ולא שיודיעו דילמא דאתא למעוטי אם נסתפק להם אם שגגו דפטורים מאשם תלוי אלא ודאי דכולהו ממעטינן מונודעה והכי פירושא דמתניתא ידעו שהורו וטעו מה הורו פי' טעו מהו החטא שהורו. אי נמי טעו במה שהורו לא ידעי אם היתה הוראה כפי האמת או לאו וזהו נסתפק להם דקאמר הרמב"ם ז"ל כולהו פטור דכתיב ונודעה וסיים תנא לדרשתו ואמר ולא שיודיעו החוטאים כיון דהך אית בה פלוגתא דלר"א פליג בכה"ג לזה פרטה ואה"נ שאר דרשות דאיתמעיטו מונודעה וכפי זה מצינן למימר דגרס ולא שיודיעו ושפיר והשתא לא קשה דהרי רבינו עצמו כתב ולא שיודיעו משמע דגריס לה וכפי זה נמי אתי שפיר מאן תנא דקאמר הש"ס והגם דקצת דוחק דהרמב"ם בסברתו ימציא זה הגם דסברה נכונה היא עם כל זה לאו כל כמיניה אפילו הכי כדי לישב דברי הרמב"ם בהכרח לומר הכי. ודוק: