אור ברסלב
חפץ השם הוריות › דף ד:

חפץ השם· רבי חיים בן עטר

הוריות · דף ד:

דף ד.

גמרא בעי רב יוסף אין חריש' בשבת וכו' תנן וכו' קשה לכאורה בדברי רב יוסף מאי טעמא דלא דקדק הבעיא הזו כי אם בחרישה דהו"ל למיבעי סתם ולומר הורו ב"ד לעבור על אחת ממלאכו' שבת אי נמי באופן אחר בשאר איסורים שעיקר' פרט אחד מהו. ונראה דנקיט הכי משום דחרישה מילתא היא דמודים בה צדוקים דפשי' דצדוקים מודים בחרישה ואפילו הכי בעי רב יוסף הגם דכתיב בהדיא בחריש ובקציר תשבות והויא מילתא דצדוקים מודים בה אפילו הכי בעי דמחייב. וזה הוי הפך דברי שמואל והש"ס דמסקינן במילתא דצדוקים מודים פטורים:

ולכאורה נראה ליישב דלעולם רב יוסף יודה להא דצדוקים מודים בה כשמואל ונקט חרישה מילתא אגב אורחין קא משמע לן דהאי הגם דצדוקים מודים אפי' הכי הויא לה כמי שאין הצדוקים מודים והוא דזיל בתר טעמא מאי טעמא אמרינן דבדבר דהצדוקים מודים פטורים משום שהיה להם ללמוד ולא למדו כדאמר רב ששת בסמוך והא דחרישה דמודים בה צדוקים לאו משום דכתיב בחריש ובקציר תשבות אלא משום שטועים וסוברים בקרא דשבו איש תחתיו כמשמעו ואוסרים כל דבר בין שהוא מלאכה ובין שאינו מלאכה כפי האמת אצלינו מהאי טעמא הוא דאוסרים החרישה וכפי זה לא שייך למימר לגבי דידן דהויא להו ללמוד ולא למדו ודוקא כהאי גוונא דשומר' יום כנגד יום דמקרא עצמו דמפקינן ליה אנן ידעי ליה ג"כ צדוקי' בזה הוא דשפיר אמרינן דפטורים כיון דהוו להו ללמוד ולא למדו דבר המפורש מה שא"כ בנדון זה דחרישה כיון דלא מקרא דבחריש ובקציר עצמו הוא דמפקי ליה צדוקים ומצינן לאוקומי האי קרא כדאמר רבי זירא בסמוך א"כ הוה ליה כאין צדוקים מודים בו ופטורים והא קמל"ן רב יוסף במה שאמר הבעייא בחרישה דהגם דכתיבא בהדיא וצדוקים כפי האמת מודים אפילו הכי לא אמרינן בה צדוקים מודים וכפי דרך זה יתורץ מה דקשה עוד כהא דבעי ר' זירא בסמוך אין שבת בשביעית מהו. והנה הגם דאמרינן דצדוקים מודים דשבת בשביעית כיון דלא הוי ממש כההיא דשומרת יום דהוי דרשתינו לרוב פשיטיתה מודי' בה הם ואי אפשר שיהיו חולקים בה מה שא"כ האי דחריש וקציר כיון דמשערינן דמצו צדוקים למיעבד הכי ולמדרש בכהאי גוונא שפיר אמרינן אין צדוקים מודים כיון דמצו שלא יודו. והן אמת דהגם דהוה נקיט למילתיה דרב יוסף בשאר מלאכות שבת חידוש הוא כיון דבכל מלאכות שבת מודים הצדוקים ויותר מהמה אלא נקט חרישה להיות מבוארת בכתוב בהדיא בחריש ובקציר ואפילו הכי כמאן דאינה מבוארת דמיא. וזה יודה בו גם כן שמואל וכפ"ז אמרינן דרב יוסף לא פליג אדשמואל במילתא דצדוקים מודים בה ומפקי לה מקרא עצמו דמפקינן לה אנן כהא דשומרת יום כנגד יום וכדומה: אלא דזה בעיני דחוק מצד עצמו וקשה לי עוד קושיא חזקה בזאת הסוגייא בדברי הש"ס דקא פריך לרב יוסף מהנהו משניות דשומרת יום וכו' מאי פריך הש"ס והרי כבר מוקמינן ליהו כפי מסקנת שמואל באופן דלא מצי למיפרך מידי אדרב יוסף וזהו עצמו דמשני כדשניין. וא"כ דקרי לה מאי קרי לה. והש"ס עצמו הכי מסיק להו להני משניות בלאו דברי רב יוסף דמסתמא מסיק הש"ס כשמואל אם לא שנאמר דהש"ס לא סבר כמסקנת שמואל דשני וכו' ולזה קא פריך כפשטה דמתניתין דסובר הש"ס דאי לא תימא הכי מנא ליה הש"ס דרב יוסף לא יסבור כדשמואל וכיון דסובר כשמואל ממילא בהכרח דמתניתי' ליכא למיפשט מידי להאי בעייא אלא ודאי דהא דשמואל לא סבר לה הש"ס. א"כ קשה מדוע פסק הרמב"ם ז"ל כשמואל כיון דמסתמא דתלמוד' משמע דלא סבר לה כוותיה שכתב הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות שגגות וז"ל כיצד שגגו והורו שמותר להשתחוות לע"ז או שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת וכו' הרי אלו כמי שעקרו את כל הגוף וכו'. ופטורים מן הקרבן עכ"ל. הרי לך בהדיא דפסק הרמב"ם כשמואל והרי כיון דממה דפריך הש"ס אדרב יוסף מהנהו משניות משמע דלא סבירא ליה להש"ס כדשמואל פשיטא דלא מצי הרמב"ם ז"ל לפסוק הפך סברת הש"ס ואין לומר דמה דפסק הרמב"ם ז"ל כדשניין הוא בתר דחיית רב יוסף דמוקי להו ג"כ כדשניין. זה שיבוש. דהא הרמב"ם ז"ל עצמו פסק הפך סברת רב יוסף שפסק וז"ל או שעיקרו אב מאבות מלאכות והורו שאינה מלאכה חייבין עכ"ל וכלום מי הכריחו לרב יוסף לאוקומי הנהו משניות כדשניין הוא כדי שיהיו פטורים על הוראת אב מאבות דהיינו החרישה דהוי כגוף. ואם פסק הרמב"ם ז"ל בהא דלא הוי כגוף א"כ תשאר המשנה כפשטה לרב יוסף וא"כ למה פסק בפי' דמשניות כדשניין והמשכיל יבין דזה אין בו ממש ומוכרח לומר דלא פסק רמב"ם ז"ל אלא כשמואל והדרא קושייא לדוכתין. הרי משמע מהש"ס דלא קים ליה כשמואל כמו שכתבתי. והגם דאמרינן תמיד דכן דרך הש"ס להוכיח ולבאר ולצדד צדודי לכל סברת האמוראים לגלות דעתם הכא פשיטא דשאני כיון דבהכרח לאוקומי ליהו כדשניין מטעמא אחרינא דשמואל דמוסכם הוא אי תימא דסבר לה הכי פשיטא דלא מצי למיפרך כלל ודוק בדעת העיון שהוא אמת:

ע"כ נראה לומר והוא דהש"ס דקא פריך אדרב יוסף מהנהו משניות בהכרח דסובר בדברי רב יוסף דלא סבר להא דשמואל לעולם דהש"ס פשיטא דכן מסיק כדשמואל דכבר הקשה אדשמואל כל מה שיש להקשות ועלו במסקנת דברי שמואל אלא דרב יוסף הוא דהבין הש"ס בדבריו דפליג אדשמואל וסובר דלא שנא צדוקים מודים לא שנא אין צדוקי' מודים דאין הדבר תלוי אלא בדבר שלם או מקצתו של דבר אם הוא שלם פטורים אם הוא מקצת חייבים הגם דצדוקים מודים בה הגם דמפורשת בתורה ולא קא מיבעיא ליה בחרישה אלא אי הויא ככל הגוף או לא הגם דהוי מילתא דצדוקים מודים בה לית לן בה כך הבין הש"ס. ולזה פריך שפיר מהנהו משניות דבשלמא לשמואל להיותו סובר ההיא סברא בדעתו פשוטא דבהיכא דצדוקים מודי' פטורין לזה שפיר מוקי מתני' כדשניין משא"כ לר"י דאיבע' מיבעיא לי' ומסתפק' ליה ספק' בעלמ' והתנן וכו' דמפשט' דמתני' מוכח דלא הוי ככל הגוף ומאי מסתפקא ליה והיינו דוקא כיון דלא סבר כדשמואל משא"כ אי הוי סבר כדשמואל פשיטא דמעיקרא לא הוי הש"ס פריך מידי פשיטא דבלאו האי בעי' קושטא דמילתא מוקמינן להנהו שלש משניות כדשניין ושפיר. וטעמיה דהש"ס דסבר הכי בדברי רב יוסף דפליג אדשמואל ואמטו להכי פריך מהנהו משניות היינו מדתלה הבעי' ונקט חריש' והחרישה היא מילתא דצדוקים מודים בה משמע ליה להש"ס דכל עצמו דרב יוסף דנקט חרישה לא אתא אלא לשלול ההיא סברא דצדוקים ולומר דלאו מידי עביד הא דצדוקים מודים והגם דכתיב בהדיא לית לן בה וזה היפך דברי שמואל דהרי חרישה בהדיא כתיב בחריש ובקציר תשבות וא"ת דמקרא זה אין ראיה דהוי מילתא דמפורש' בהדיא משום דמצי' לאוקמי לאפוקי שביעית שאין בה שבת כדרבי זירא דבסמוך ומה דמזדהרי בה צדוקים בחרישה לאו משום קרא דבחריש וכו' אלא כמו שפירשתי בתחלת הדיבור ולא הוי הא מילתא שמודים בה וכו' וא"כ מנא ליה להש"ס דרב יוסף סובר הפך שמואל ולא בעי דהורו במילתא דאין צדוקים מודים בה כההיא דשומרת יום וכו':

ונראה לומר דסובר הש"ס דהגם דאמרינן כהאי דרבי זירא דבחריש ובקציר תשבות היינו זמן חרישה וקצירה עכ"ז אמרינן נמי דתשבות מן החרישה קאמר כפשטיה דקרא דאל"כ הוה ליה לקרא למיכתב בשש שנים תשבות או באופן אחר ולמה לא תלה הדבר אלא בחריש וקציר אלא המכוון הוא בחריש ובקציר תשבות מהם לא תחרוש ולא תקצור למעוטי שבועות דמעיקרא ליכא לא קצירה ולא חרישה לא בחול ולא בשבת דאין כאן שבות בה כלל באופן דעל כל פנים איסור חרישה איכא בעולם ודוק. ונראה עוד לומר דגם רבי זירא אזיל לשיטת רב יוס ופליג אדשמואל ולא בעי אין צדוקי' מודים תדע לך דרבי זירא פליג דהא או אמרינן דיודה שמואל להא דרבי זירא א"כ מאי פריך הש"ס לעיל אדשמואל מההוא דהוצאה בשבת בפרט דפריך ואמאי והרי הוצאה כתובה דכתיב לא תוציאו משא ביום השבת ע"כ מאי פריך מקרא דלא תוציאו משא דילמא ההיא מיקמי' ליה בטירחה ובעבוד' הוא דקאמר דאסור אבל בהוצאה כל דהו דילמא דשרי דהסברא נמי נותנת שלא לחייב אמלאכת הוצאה תדע שהרי כתבו התוספות ז"ל במסכת שבת דהוצאה מלאכה גרועה וכו' יע"ש וא"כ כל עוד דמצינן לאוקמ' בגריעותא שפיר דמי וקרא דלא תוציאו וכו' מוקמינן ליה במלאכה אחרת וכמו שפיר'. ועוד תדע דמסכת שבת מהדר הש"ס ובעי הוצאה גופא מנל"ן דאסורא ומשני דכתיב ויעבירו קול במחנה וכו' וגמר ג"ש דהבערה העברה וכו' ומדקמהדר לג"ש שמע מינה דאין ראיה כל כך מהאי קרא הגם דמפורש בה בהדיא לא תוציאו משא ביום השבת וא"כ הכי נמי אין הצדוקים מודים מקרי ולא גרע מטעות שיטעו בהאי דחריש וקציר תשבות והא אדרבה יותר שייך בה. ואי תימא דרבי זירא מאי פריך הש"ס אדשמואל אלא ודאי כיון דפשטי' דקרא הכי משמע שפיר מיקרי צדוקים מודים בה ואם איתא לדרב זירא לא משכחת מילתא דצדוקים מודים בה וההיא דהוצאה תוכיח. אלא נראה דגם רבי זירא לית ליה ההיא דשמואל וקיים כסברת רב יוסף. ומה דמפשיט ליה הש"ס מההיא דנביא שהתנבא וכו' דמשמע דסבר לה הש"ס משום דנפקא מינה לאופן אחר דלא הוו צדוקים מודים ולעולם להא מילתא דחריש פטורים בכל גוונא דהויא מילתא דצדוקים מודים דצדוקים לא דרשי האי דרשא והראיה דצדוקים לא דרשו הא דאין שבת בשביעית מדוקדק לשון בעי דרבי זירא דקאמר במאי טעו בהדין קרא. ואי תימא צדוקים כך סוברים הכי הוי ליה לומר בעי ר' זירא טעו כצדוקים בהאי קרא דבחריש ואמרו אין שבת בשביעית וכו' ומדקאמר במאי טעו משמע דעתה ממציא טעות בעולם ואי איתא כצדוקים לימא ליה בהדיא מה תאמר דלא ידיע לן אי טעו צדוקים אי לאו א"כ מאי בעי הוה ליה למינדע אעיקרא דדינא אי מודו בה צדוקים אי לאו. אי מודו בה דאפילו בשביעית איכא שבת פשיטא דפטורים מצד דאפילו צדוקים מודים ואי לא מודו ועבדי דרשה זו אז חלה הבעייא ומ"ט בעי קוד' שידע אי מודו אי לאו דמשכחת לה דמודו ואין בעייא זו בעולם ובהכרח לא מצית לשנוייא אלא דפשיטא ליה דצדוקים לא מודו בשבת בשביעית א"כ הכא הוה ליה למינקט בבעיא הורו דאין שבת בשביעית וכו' כצדוקים דטעו בקרא דבחריש וכו' ודוק. דמלשון הבעייא משמע דרבי זירא המציא מציאת הטעות בעולם ואי תימא דצדוקים כך הם סוברים לא הוה נקט הכי אלא ודאי דרב זירא לית ליה הא דצדוקי' מודים והגם דיאמרו שבת בשביעי' אפילו הכי חייבין ב"ד אם הורו דאין שבת בשביעית והוא הפך שמואל ולא מצית לשנויי דלא אמרינן דבהיכא דצדוקים מודים פטורים אם הורו אלא אם הוא במילתא דליכא שום דמיה בה כלל אבל במילתא דאיכא למיטעי עוד בה כהא דבחריש וכו' הגם דצדוקים מודים מה בכך אם יכולין לטעות מיקרי שגגה וחייבין ויודה ג"כ בזה שמואל זה אינו חדא הרי גם ההוצאה יכולין לטעות בקרא דלא תוציאו משא דוקא כמו שפירשתי. אבל הוצאה כל דהוי מצו למיפטר בה וא"כ מאי פריך אדשמואל לעיל. ועוד קושיא אחרת א"כ מדוע תלו הדבר בצדוקים מודים או אין מודים הוה להו לתלות הדבר אם הוא מבורר כל כך דאין שום אדם יטעה בו דאין השיעור בדעת הצדוקים דהלא גם דצדוקים מודים לפי דבריך מקרי שגגה כהא דבחריש ובקציר וא"כ מאי אהני לן צדוקים. ועוד בהכרח דלא אתא שמואל למיתלי הדבר בצדוקים מודים אלא לומר דהגם דשגגו וטעו באיזה אופן בעולם לא מקרי שגגה אם צדוקים מודים דאי לא תימא הכי הלא פשיטא כיון דבעלי הוראה הם הסנהדרין פשיטא שלא יטעו בלי ישוב המקרא באיזה אופן טעות ולא משכחת שיורו עד דמיישבו למקרא ואם כן תמיד כך הוראתם ואפילו הכי קאמר שמואל דלא הוו טעות ושגגה אלא בדבר דאין צדוקים מודים בו אבל בדבר דצדוקים מודים הגם דטעו וישבו המקרא על נכון כפי טעותם כהא דבחריש וקציר בזמן דאיכא חריש וכו' אפילו הכי פטורים א"כ בהכרח מכל הני מילי מעלייתא דכתיבנא פשיטא דאי לא דרשי צדוקים הא וסברי דשבת בשביעית והורו ב"ד לאין שבת בשביעית פשיטא דפטורין כפי סברת שמואל וזה פשוט ומצאתי ראי' לכל זה דהרמב"ם ז"ל לא פסק להא דרב זירא כלל לא הביאה בפסקיו ומאי טעמא אלא כיון דפסק כשמואל ורבי זירא לית ליה דשמואל ממילא ליכא למיחש לבעיית רבי זירא ואי לא תימא הכי פשיטא דתיקשה מדוע השמיטה הרמב"ם להא דרבי זירא כפי מה דאיפשטא בש"ס ומה שדחה לזה בעל הלחם משנה אפרשנו לקמן בס"ד באופן כי רב יוסף דלא כשמואל ורבי זירא כפי מה שישבתי פעם שנית דלא כשמואל ואל ירע בעיניך לומר היכי מצי למידחי רב יוסף כדשניין אי לאו דסובר כשמואל. בשלמא לשמואל דאית ליה ודאי ההיא סברא דקאמר דדבר שהצדוקים מודים בו לא הוי שגגה מכח סברא זו דסובר בדעתו מפיק למתני מפשטא דידהו ולזה גם רב יוסף אי אמרינן דסובר כותיה דשמואל מוקי ליהו מכח אותה הסברא דצדוקים מודים כדשניין אלא אי אמרינן דלא סבר רב יוסף כדשמואל א"כ למה מוקי למתני' בהפך מפשטא דידהו והוא עצמו לית ליה סברא חזקה וחתוכה אלא איבעאי הוא דמבעיא ליה ודאי דמצי לאוקומי מתני' כפשטה ולמיפשט הבעיא מלהניח בבעיא ודחקינן מתנית'. זה אינו דכל עוד דמצי למידחי כיון דהסברא שקולה דחי והבט וראה ראיה לדברי ממה דקאמר הש"ס בדף זה עצמו דקאמר הש"ס וז"ל תפשוט הא דבעי רמי בר חמא מדקתני שוגגין ועשו מזידין ודחי סתמא דתלמודא דמתניתי' איידי וכו' וכדי נסבה דהגם דמצי למיפשט מוקי למתניתין ביתור דכדי נסבה ולא פשיט מילתא דאיבעיא ליה הכי נמי הכא דחי רב יוסף כדשניין הגם דלא סבר כדשמואל. ובאמת דקשה ממה דקתני לקמן תנא דבי רב ישמעאל מפני מה אמרו הורו בדבר שהצדוקים מודים פטורים וכו' עכ"ל הרי לך ברייתא פשוטה כדשמואל דאם צדוקים מודים פטורים וא"כ הוה ליה להש"ס לאותביה לרב יוסף דפליג אדשמואל מהך ברייתא דרבי ישמעאל ואיכא לדחוק ולומר דאיפשר דבתנא דרבי ישמעאל לא קתני בהדיא הא דצדוקים מודים אלא טעמא דמצריך שיהיה שם מופלא משום דמחוסרי ידיעה נינהו והא דקאמר דצדוקים מודים הם דברי רב ששת והש"ס כייל להו דבעיקר טעם המשנה הכל אחד ובהא מילתא דהיה להם ללמוד ולא למדו יסבור כן רב יוסף בטעמא דמתני'. ועוד נראה לומר דאין הכי נמי דמהאי ברייתא דרבי ישמעאל מצי למיפרך הש"ס אדרב יוסף אלא דלהיות דלרב יוסף לא גילה סברתו בהדיא לא פריך הש"ס וכיוצא בזה ראיתי לרבותינו שמתרצי' אי נמי דלא חש הש"ס לאותביה דכבר מסיק הש"ס כותיה דשמואל בהא דצדוקים מודים דפטורים ולא טרח הש"ס לסברא דלא הוי מסקנא לדידיה ולא הויא הילכתא דלמאי נפקא מינה וטעמא דקא פריך מהנהו משניות דשומרת יום כנגד יום ודהוצאה ודהשתחויה משום דמשניות סדורות פשוטות נינהו ודרך הש"ס להקשות להאמורא כי פשיטא שלא נעלם ממנו המשנה והוה ליה לידע אותה ומאי בעי אעיקרא דדינא ודרך הש"ס לידע איך האמורא לא ידע המשנה מה שאין כן לאטרוחי ולפרוך מהברייתות להעמיד הסברא אי לא הויא הילכתא לא מטרח למיפרך הש"ס וזה פשוט וא"ת סוף סוף במה יישב רב יוסף מתני' מאי טעמא דהצריכא מופלא בשלמא הבריית' אמרינן שלא ידעה אלא מתני' בהכרח לידע טעמא דמצי שפיר למיהב טעמא דהיה להם ללמוד וכו' הגם דלית ליה הא דצדוקים מודים סברא היא ונראה עוד לומר דהוא יתרץ טעמא דמתני' כמו שכתב הרמב"ם ז"ל דכתיב מעיני העדה עיני העדה הוא המופלא שבבית דין ועיין מה שאפרש בסמוך דאיך פסק היפוך הש"ס בס"ד באופן דרב יוסף מיהא מצי' למימר דסבר טעמא דמתני' מטעם קרא דמעיני העדה ועוד נראה לומר דטעמא דלא פריך הש"ס כדרב יוסף מההיא דרב ישמעאל משום דלא מתניא ביה רבי חייא ורב אושעיה וכל ברייתא דלא מתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא לא סמיך הש"ס למיפרך מיניה וכו' אסיקנא כל הני טעמא דאין הוכחה דרב יוסף סובר ומודה דבעינן אין צדוקים מודים מהא ברייתא וממה דלא פריך הש"ס מינה והגם דהוו דחייה דחוקות עכ"ז כי היכי דלא תיקשי כל מה שהקשינו אי אמרינן דסובר רב יוסף דבעי' דיורו במילתא דאין צדוקים מודים שפיר דחקינן ומשנינן חד מכל שנייא: והשתא כפ"ז יערב לחכך ג"כ מה שפסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהלכות שגגות וז"ל או שעקרו אב מאבות מלאכות והורו שאינה מלאכה הרי אלו חייבין. וכתב הכ"מ ז"ל וזה לשונו שעיקרו אב וכו' יש לתמוה עליו דהא בעיא דלא איפשטא היא שם והוה ליה למיפשטה לקולה ואפשר לדחוק שיתנו על תנאי אם אנו פטורים זו נדבה וכו'. ועוד יש לומר דהש"ס בעי למיפשט' מתלת מתני' והשואל דחה ולא שבקינן מה דבעה הש"ס למיפשט משום הנך דחויי עכ"ל:

ולעד"ן דדברי הכסף משנה ז"ל דחוקים וכמעט לא ירדתי לסוף דעתו כמו שפירש בדוחקו הראשון דמייתי על תנאי מלבד שהוא דוחק. ועוד בכל מקום דאיכא ספיקא כגון הני בעיות דלעיל הוה ליה להרמב"ם לפסוק דמביאין על תנאי. וקשה עוד מההיא דפסק הרמב"ם גבי אכל חצי זית כשהוא הדיוט ונתמנה וכו' הרי זה ספק דמשמע מספק פטור ולמה לא יחייב להביא מספק באופן כי הוא דחוק ביותר וליכא למיסמך אדידיה אפילו בתורת דחייה. וגם מה שדחה עוד כיון דהש"ס בעא למיפשטה סברת הש"ס היא דמיתוקמא ולא דחיות דדחי לסברת רב יוסף גם לזה קשה טובא אחר המחילה ממעלתו של הרב ז"ל הרי כבר הודה הש"ס לדברי שמואל והוכרח לאוקומי להנהו תלת משניות כדקאמר הכא הש"ס דהיינו כדשניין באופן דדחיית הש"ס לסברת רב יוסף היא בהכרח בלאו הכי הכי מוקמינן להו להנהו משניות. מה תאמר דהש"ס לא סבר להנהו דחויי ולשמואל דוקא הוא דדחי הכי והש"ס לא סבירא ליה הנהו דחויי. ויגיד על זה מדקא פריך הש"ס מנייהו אליבא דרב יוסף גילה דעתו דלא סבר להנהו דחוייא דשמואל. א"כ קשה הרי הש"ס בהדיא פליג אדשמואל וסובר דהנהו תלת משניות כפשטן והגם דצדוקים מודים אפילו הכי חייבים וכפי זה למה פסק הרמב"ם ז"ל בזה הפרק עצמו וז"ל הורו שמותר להשתחוות לע"ז וכו' או להוציא מרשות לרשות וכו' או לבא על שומרת יום כנגד יום הרי אלו כמו שאמרו אין ע"ז בתורה אין נדה בתורה אין שבת בתורה שפקרו כל הגו עכ"ל וזה הפך סתמא דתלמודא ופשיטא דלא מצי למיפסק הפך סתמא דתלמודא ומה גם דבכאן פסק בהא מילתא עצמה כסתמא דתלמודא דמוקי כפשטא דמתני' הפך כדשניין וקשה דידיה אדידיה. ודברים אלו אין כדי לאומרים אי הוו כוונת הרב כפשטן:

ובמה שפירשתי אתי שפיר דברי הרמב"ם ז"ל כפתור ופרח והוא דרב יוסף פליג אדשמואל בהא דצדוקים מודים מההכרחות שהכרחתי. וכבר פסק רבינו כשמואל במילתא דצדוקים מודים דפטורים ב"ד שהורו וא"כ בהא דחרישה פטו' מטעם דצדוקים מודים כשמואל ובהיכא דהוי נדון דלא הוי זיל קרי בי רב דלא מודו צדוקים הגם דהויא מילתא כהא דהורו להתיר אב מאבות מלאכות הוכחתו דרמב"ם היא דממה דפריך הש"ס אדשמואל מהנהו תלת משניות. וממה פריך ג"כ הש"ס אדרב יוסף לסברתיה דסובר רב יוסף הפך שמואל דבהכרח דסובר הש"ס דלא הוי כעקירת כל הגוף והוא אי תימא דסובר הש"ס אם הורו לעקור מלאכה אחת שהוא בכלל כל הגוף מקרי ופטורים שהורו מאי פריך אדשמואל הלא גם לדידיה בלאו דברי שמואל בהכרח לאוקומי המשניות דשומרת יום ודהשתחויה שלא כפשטה דהיינו לחלוטין ומאי פריך במילתא דאיהו נמי מוקי להו הכי אי תימא דלדעת סתמא דתלמודא דהוי ככל הגוף אלא ודאי דלדעת הש"ס להלכה דלא הוי ככל הגוף וחייבין אלא מטעם הא דשמואל דחיק לאוקמייהו בהכי כי היכי דתיהוי במילתא דצדוקים אינם מודים בה ופשוט. וגם ממה דפריך אדרב יוסף משמע הורה לדעת כי סובר כדעתיה בהא מילתא דלא הוי כלל הגוף אשר על כן כיון דסתמא דתלמודא גילה דעתו דסובר בהא מילתא דלא הוי ככל הגוף ולא מוקי להנהו משניות כדשניין אלא לשמואל ולעולם לסברת הש"ס פשיטא ליה בסברתו דלא הוי ככל הגו בלאו ראיה ממתני' ולזה פסק הרמב"ם ז"ל במלאכה אחת ממלאכת שבת דחייבין ואפשר לומר דנתכוון לזה הכסף משנה ודוק. וההיא דחרישה כללה הרמב"ם ז"ל במה שכתב פרק י"ד מהלכות שגגות וז"ל לעולם אין ב"ד חייבין עד שיורו לבטל וכו' בדברים שאינם מפורשים בתורה ומבוארים וכו' כיצד שגגו וכו' להשתחות לע"ז וכו' או להוציא וכו' הרי אלו כמי שעקרו כל הגוף וכו'. עכ"ל והחרישה בכלל דברים המפורשים היא וטעם הרמב"ם ז"ל בכלל האי דינא דאין מפורש בתורה ומבואר בהדי' דינא דכל הגוף נתכוין למה שפירשתי בד"ה אמר רב יהודא אמר שמואל וכו' דלא אמר שמואל האי מילתא דצדוקים מודים אלא בתר דאמרינן מדבר ולא כל דבר ופשוט. ונראה עוד לומר לסברת הרמב"ם ז"ל דסובר הוא דבעית רב יוסף הכי היא מדלא בעא אלא בחרישה ולא בעא סתם באב מאבות מלאכות שמע מינה דכוונתו היא. הן אמת דבהיכא דהורו להתיר אב מאבות גם רב יוסף מודה ויודה בזה דלא הוי כל דבר וחייבין וקא בעי בהיכא דהורו להתיר מילתא דהוי מבוארת בקרא כהאי גוונא דחרישה דאפילו צדוקים מודים בה וכתיבה בהדיא בתורה ועקרו לה פי' לאו מצד דצדוקי' מודים בה וכתיבה בהדיא בתורה ועקרו לה פי' לאו מצד דצדוקי' מודים בה היא דבעי הא פשיט' דפליג אדשמואל אלא הכוונה הוא כיון דהויא מילתא כתיבה הגם דהויא פרט אחד כה"ג אימא דשפיר שייך למיקרי ליה דבר ועליה קאי נמי מדבר ולא כל דבר דדבר עבדיה רחמנא ככתוב ודוקא בשאר מלאכות שבת אמרינן דהוו כולהו מקצת דבר דכולהו הוו בכלל לאו אחד דלא תעשה מלאכה מה שא"כ הא דחרישה דהויא דבר בפני עצמה דקרא דבר דבר דבחריש ובקציר תשבות מהו אי אמרינן דדבר הויא או סוף סוף מקצת מקצת דבר היא לגבי שבת. וכפי פירוש זה מודה רב יוסף ג"כ בשאר אבות מלאכות דחייבין כמו שפסק רמב"ם אלא דצריך לומר דמה שפסק רבינו אב מאבות היינו חוץ מהחרישה וראשון נראה עיקר וכפי מה שהעליתי בפי' הסוגיא יהיה פי' דברי רש"י ז"ל שפי' בד"ה בעי רב יוסף וכו' לא מבעיא ליה לרב יוסף בדבר דאין הצדוקים מודים בו כלל וכו' על זה האופן פי' דאינו צריך לחיובי עד שיהיה דבר דאין צדוקים מודים בו אלא דבכל גוונא חייבין ולא בעי ליה כלל שתהיה אין צדוקים מודים אלא הדבר תלוי בביטול מקצת וכו' והגם דקצת דחוק עכ"ז אתי מדויק אומרו מלת כלל ודוק. דאתי מדיוק כפי פירוש זה. ויתישב עוד מאופן אחר ודוק. אלא דעדיין נשאר לי ספק אחד לענין דינא אחר האמת בהיכא דהורו בדבר שאין הצדוקים מודים בו והוא עקירת דבר כל הגוף מהו אי אמרינן הא מיהא הוי דבר שאין הצדוקים מודים וחייבין או דילמא הרי הוא דבר ורחמנא אמר ותלה הדבר במקצת והא לאו מקצת הוא ופטורים וכגון שהורו להתיר ה' עינויין של יום הכיפורים דהוי עקירת הגוף דכל מה שאמרה לנו התורה עקרוהו והוה ג"כ דבר דאין צדוקים מודים דהם סוברים ועניתם את נפשותיכם היינו שעולים ויורדים בראשי ההרים ומעלי משא ומסגפים עצמם כבהמות ואוכלין ושותין ורוחנים וסכים ומשמשים מטותיהם אלא דמצערים גופן באותה הטירחה הגדולה באופן כי לדידן ולתורתינו האמיתית דמה שאמר הכתוב ועניתם את נפשותיכם היינו ה' עינויין כולן נעקרו בהוראתם והויא ג"כ אין צדוקים מודים בו וטעו והורו הגם דעקריהו לדבר עכ"ז הסברא נותנת כיון דהוו דבר דיכול להתעלם חייבין והגם דתלי הכתוב הדבר במקצת דבר ולא כל דבר עכ"ז אמרינן דמסרה התורה הדבר ביד חכמים כאשר יראה להם דהרי מקצת דבר עצמו דאמרה התורה דחייבין אפילו הכי אמרו חכמים ז"ל אם הוא אותו המקצת מילתא דצדוקים מודים בו. אפילו הכי שהוא מקצת פטורים הכא נמי בדבר שלם אם צדוקים אינם מודים בו חייבין ולא תיקשה א"כ כפי זה למה תלו חכמים דרשא זו דדבר ולא כל דבר או מצות ולא כל מצוה באופן דרשא זו. דמקצת מצוה ולא מצוה כולה הכי הוה להו למימר ולמידרש קראו מדבר ולא כל דבר פי' יש לך דבר שחייבין ויש לך דבר שאין חייבין וכו'. וזהו מקצת דבר והיינו בהיכא דצדוקים מודים פטורין בין הוי דבר שלם או מקצתו ובהיכא דאין צדוקים מודים הגם דהוי כל דבר דהיינו דבר שלם שעוקרים כל הגוף חייבין והדבר תלוי במבואר ומפורש וזהו שמיעט הכתוב במ"ס דמדבר וכדומה ולמה תלו חכמים הענין בדבר שלם ובמקצת דבר י"ל דטעם דתלה הענין בדבר שלם וכו' הוא להיות דמסתמא כך הוא עיקר הדבר לא יהיה נעלם וזיל קרי בי רב הוא ולא שכיח שיהיה הא דכולו ולא הוו צדוקים מודים ואין הכי נמי אי הוו חייבין בזה נקטו חכמים בלשונם מקצתו ככולו ולעולם הדבר תלוי דוקא בזיל קרי בי רב אם צדוקים מודים וכו' וא"כ כפי זה אם הורו ב"ד לעקור חמש עינויין של יום הכיפורים חייבין על הוראה זה דפשיטא שהתורה לא אמרה דבריה חוקה מבלי טעם דדבר שלם ולא מקצת דבר אלא מטעם דלא הוי שוגג דבר שלם וזהו עיקר הטעם ובאומרך כן לא שנא. והם אמת דמדברי הרמב"ם ז"ל משמע בהיפ' ממה שכתבתי ממה שכתב הוא ז"ל ברי' פרק י"ד ב"ד הורו לעקור גוף מגופי התורה וכו' פטורים וכו' ע"כ ולא חלק כלום וגבי מקצת חלק אם הוא מבואר ומפורש בתורה או לאו משמע דברישא בכל הגוף בכל גוונא פטורין ובהכרח לומר לסברתו ז"ל דסובר כיון דאיכא עיקר הדבר בתורה לא הוי שגגה ולא עבדינן חילוק אלא במקצת וטעמו משום דקתני במתני' טעם הדבר במצוה ובמקצתה. ואין ידיעתינו מכרחת לגבי ידיעתו של הרב ז"ל. ודוק:

שם גמרא בעי רב זירא וכו' פירוש הרב בעל לחם משנה לדרכו של הרמב"ם ז"ל דטעם דהשמיט להא דרבי זירא מההלכות דבעיא זו היא בעיא עצמה דבעו רב יוסף ושקולים הם דגם הכי עוקרין לשביעית לגמרי ע"כ. ולא נהירא לפי עניות דעתי דלא יס"ד דיסבור כן רבינו ז"ל חדא דאיך יהיה דהש"ס דמפשיט להא דרבי זירא מדוע סלקא ליה בעיא דרב יוסף בבעי' ותוך כדי דיבור מפשיט להא דרבי זירא מהאי דנביא שנתנבא והוה ליה למיפשט נמי בעיא דרב יוסף ועוד הדימוי שדימה הרב בעל לחם משנה ז"ל להא דרבי זירא לבעיא דרב יוסף מחילה מכבוד תורתו איך ידמו בעולם והגם דאי הוי במציאות דהוה הש"ס בעי לדמויינהו ולמיפשט הא דרב יוסף לא הוי מצי והוא דעיקר טעמינו דאמרינן בדבר שלם פטורין הוא שאומרו מדבר. אי נמי ממצו' ה' ב"ה וכו' ולא כל מצוה לזה הן אמת בהיכא דהורו לומר אין שבת בשביעית אמרינן שפיר דחייבים דאודי לי דלא הוי עקירת דבר דהרי מקיימין אותו בכל השש שנים והיכי מקרי עקירת דבר והא איתיה דהתורה לא הקפידה על מקצת דבר ויהיה בכל הזמנים ולזה כיון דמקיימין אותו בשאר שנים לא הוו עקירת דבר ושפיר מה שא"כ בכה"ג דחרישה דמיבעיא לן אי הוי כעקירת דבר לכשתמצא לומר דהויא דבר פשיטא דפטורין הגם דאמרינן גבי אין שבת בשביעית דחייבים עדיין אמרינן כהא דחרישה איפשר דהיו פטורים וא"כ היכי מצינן למיפשט הא מהא ולא דמו כלל ע"כ פשיטא לי דהרמב"ם ז"ל לא יתכוון לזה כלל וטעמו דהשמיטה הוא ז"ל מטעם שכתבתי אם יראה בעיני הקורא בספר זה לשם שמים. וק"ל:

שם גמרא או שלא היה מופלא וכו' מנלן משמע דמפיק לה דבעינן מופלא מסברא כיון דהוה להו ללמוד ולא למדו וגם לא הספיק לו הג"ש דעדה עדה למיגמר מינה דבעינן מופלא. וראיתי לנפוף ידי על מה שראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"ג מהלכות שגגות וז"ל וענין דעד שיהיו כולן ראויין להוראה שנאמר ואם מעיני העדה עד שיהיו להם כעינים ולהלן הוא אומר ושפטו העדה מה עדה האמורה בדיני נפשות עד שיהיו כולם ראויין להוראה אף עדה האמורה וכו' עכ"ל דברי הרמב"ם ז"ל כמעט אין להם הבנה פתח בכד וסיים בחבית. ומה גם כי דבריו ז"ל הם דברי עצמו והם הפך דברי הש"ס דקאמר הכא כידוע לכל קורא בסוגיין והדברים פשוטים. וראיתי לבעל הלחם משנה שתמה על דברי רבינו איך יניח דברי הש"ס ויבאר כדעת עצמו. וגם הראב"ד העלים עין מהשיגו. והעלה הרב בעל הלחם משנה לתרץ דברי רבינו דברים רחוקים ודחוקים שאין הדעת מקבלתן ופשיטא לי שאין כוונת הרמב"ם כדבריו ופשוט לכל קורא יע"ש:

ואני אומר כי דברי רבינו פשוטים הם ומיושבים והיא דקודם כתב רבינו התנאים הצריכין להתחייב ב"ד בהוראתם פר והם התנאים דבעינן שיהיו סנהדרי גדולה ושיהיה שם מופלא ושלא יהיה בהם גר או ממזר או נתין וכו' והדר הביא רבינו ראיה אכל חדא וחדא. מנא לן ואמר על מה דאמר דבעינן סנהדרי גדולה שנאמר עדת ישראל וכו' ומנין דעד שיהיו כולן וכו' שנאמר ואם מעיני העדה וכו' ולכאורה קשה מדוע רבינו לא הביא ראיה למה דאמר גם כן דבעינן עד שיהיה שם מופלא מנין והשמיטה וכאשר הביא מנין לתנאי הראשון שהזכיר דבעינן עד שיהיו סנהדרי גדולה והביא ג"כ ראיה לתנאי ה"ג דבעינן עד שיהיו כולן ראויין להוראה מדוע השמיט ראיה לתנאי שבאמצע התנאים הנז' שהוא דבעינן מופלא מדוע לא הביא מנין ג"כ אלא ודאי דרבינו ז"ל במתק לשונו הביא ג"כ ראיה דמינה שמעינן דבעינן עד שיהיה שם מופלא במ"ש עד שיהיו להם בעיני' שהוא המופלא שהוא עיני הסנהדרין וסיי' לגזירה שוה להא דבעינן שיהיו כולם ראויים להוראה כמו שכתו' בש"ס ונשאר לנו לדעת למה לא כתב טעם הכתוב בש"ס ובקש דרך לעצמו וזה אינו מן הראוי. ולזה בקשתי ומצאתי און לי מדברי הירושלמי שכתוב בהדיא וז"ל מתני' וכו' מעכב אלא מופלא של ב"ד וכו' דכתיב אם מעיני העדה מי שהוא עשוי עיניו לעדה ע"כ הבט וראה כי הם דברי רבינו עצמם שכתב עד שיהיו להם עינים דהיינו המופלא. ולזה נתכוון הרמב"ם ז"ל להביא ראיה מנין שעד שיהיה מופלא שכתב בתחילת דבריו. ופשוט. ואל תתמה האיך הניח הרמב"ם ז"ל טעם המובא בתלמוד בבלי ובחר לו טעם הירושלמי ותמיד לא אזלינן בכל הלכותינו אלא לשיטת התלמוד בבלי הטעם הוא כיון דלא נפקא מינה מידי לענין דינא בחר רבינו טעם היותר נכון שכתוב בירושלמי ודוק. דתו לא מידי בדברי הרמב"ם ז"ל ונכון:

שם רש"י בד"ה או שלא היה וכו'. וקשה לי מפני אין ראוי להוראה וכו' ע"כ. ונלע"ד דטעמו דרש"י ז"ל דקא קשיא ליה הוא להיות דמשמעות התנא היא דהגם דאית ליה לזקן בנים כיון דעמד מלד' תו לא הוי ראוי להוראה ולזה קא קשיא ליה למה תלי ליה הטעם מצד שאינו ראוי לבנים והא אית ליה. ואי משום זקנותו לא הוה ליה למתלי טעמא משום אין ראוי לבנים דהא אית ליה בנים. ופשוט:

שם רש"י ד"ה והתם מנא לן וכו' והואיל ומצינו דעדה האמורה כאן וכו' עכ"ל לא ידענא לכאורה כוונת רש"י ז"ל בזה שאומר הואיל דהא נפקא בתר הא דמשמע דאי לאו הכי לא הוה אמרינן הא דסנהדרי גדולה ולמה לא הרי דרשא זו דסנהדרי גדולה מפקינן לה לקמן מאומרו ישראל ולא עדת שבט ומאי כוונתו ז"ל באומרו הואיל מי תלה הא בהא. ועוד מה ענין זה לכאן. ונראה דכוונתו דהוקשה ליה והא כיון דאמרינן דבעינן סנהדרי גדולה ופשיטא לן דסנהדרי גדולה בעינן דכולהו הוו כשרים מאתך בדומין לך א"כ תו למה איצטריך לגזירה שוה דעדה עדה. לזה פירש"י ז"ל ואמר הואיל ומצינו וכו' פי' דלא גמרינן דבעי' סנהדרי גדולה אלא בתר דמצינו דעדה דהכא כולן ראויין להוראה משא"כ אי לאו דמצינו דעדה דהכא כולן ראויין מגזירה שוה לא הוה אמרינן דבעינן סנהדרי גדולה והוה דרשינן עדת ישראל להא מילתא דבעינן כולהו ראויים להוראה ולא הוה מצריכינן סנהדרי גדולה משא"כ השתא דהא מילתא דכולהו ראויין להוראה מפקינן לה מג"ש אייתר לן עדת ישראל למידרש מינה ולא עדת שבט דבעינן סנהדרי גדולה. וזה פשוט:

תוכן העניינים

חפץ השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה