חפץ השם· רבי חיים בן עטר
הוריות · דף ג:
גמרא. ואלא מאי כל עדת ישראל וכו' קשה לפי מאי דפריך הש"ס בסמוך מההיא דהגוי כולו דהג' דקאמר כולו רוב במשמע וא"כ ה"נ כל העדה רוב במשמע ומאי פריך ואלא מאי כל אלא ודאי המכוון הוא דמלת כל מיותרת דהוי מצי למימר ואם עדת ישראל ומאי כל לזה הוא דקאמר הש"ס ואלא מאי כל משא"כ בההוא דהגוי כולו א"כ מאי פריך מעיקרא לר"י מההיא דהגוי כולו להא דקאמר דכל כולהו ממש דשאני כל העדה דמיותרת דרשי' מינה עד שיורו כולהו כדקאמר ר"י משא"כ ההיא דהגוי כולו דליכא שום יתורא וקרא איצטריך לגופיה דאין גוזרין גזירה על הציבור וכו' דאי לאו קרא דכולו הוה אמינא דבכל גוונא גוזרין לזה אמר כולו ולעולם כולו היינו רובו וקרא דכולו איצטריך לגופיה משא"כ קרא דכל עדת ישראל כיון דקאי אבית דין בהוראתם פשיטא דבעינן רובא כי היכא דתיהוי הוראה וזה הלכה רווחת בכל התורה דבעינן ולמה איצטריך קרא לכל אלא ודאי לומר דבר חדש הכא דהיינו עד שיורו כולהו כדברי ר"י. ונראה לומר דסובר הש"ס דאילו הי' משמעות דכל דהכא היינו דווקא כולו ולא רוב הגם דהוי מיתורא אפילו הכי הוינן למידן מיניה דאיכא הפרש בין כולו לרובו וכיון דאיכא הפרש מכל לרוב לא מצו רבנן למימר מסברא דכולו ורובו שוים רובו ככולו דהרי קרא מכחיש זה במה שגילה הכא דכל לעיכובא ונמצא דבכל מקום דאמר כל אמרינן כולו ממש וההיא דהגוי כולו נמי לא הוו אמרו רבנן רוב ציבור ופריך מינה הש"ס מה שא"כ השתא דמסקינן דרובו ככולו תמיד לעולם פריך הש"ס סוף סוף האי כל העדה דעל כל פנים מיותרת למאי אתת. ומשני באופן דלא סתר לכללין דרובו ככולו והיינו דהוו כולהו שם בהורא' ולעולם לגבי גמר דין בתר רובא כדקיי"ל ועדיין יש להקשות לדרך זה מלבד דסוף סוף כל הוי במשמע ולא רובא. ומה גם למאי דקתני במתני' ידע אחד מהם שטעו ואמר להם טועים אתם דבטלה לה הוראה הגם דהוו רובא. א"כ איכא הפרש דרוב מכל. ונראה לי עוד לשנויי באופן אחר והוא דכיון דקיימא ליה להש"ס דתמיד חשבינן לרוב ככל הכח כיון דאייתר לן קרא דכל עדת לא עבדינן כהאי ריבוייא אלא מדרגה היותר קרובה ומדרגה אחת דוקא דהיינו בעלמא קיימ"ל רובא ככולא לכל מילי הכא מוספינן מריבוייא דכל מדרגה אחת שהיא בהיכא דאמר להם אחד שטעו להדיא דבטלה לה הוראה משא"כ אם שתק הגם דבדעתו פליג עכ"ז לא בעינן שיורו כולהו והוראת רובא תספיק למהוי הוראה דלא מרבינן אלא חדא מדרגה יותר ממה דקי"ל ואי הוי ריבוייא אחרינא הוי מרבינן מדרגה אחרת מה שא"כ לסברת ר"י דסובר דבעינן שיורו להדיא כל האחד ושבעים וגם המאה בהכרח דסובר דמשמעות דכל כל ממש ולא הוי רובא ככולא בעלמא כשאומר הכתוב כל כל ממש דאי הוי סובר במשמעות הכל היינו רובא דוקא משום רבוי דכל הוה ליה למיעבד כסברת הש"ס או עד דהוו תמן כולהו דהיינו חדא מדריגה. אי נמי כדקתני אמר להם שטעו ומדהא מעקר לרובא לחלוטין שמע מינה דמשמעות דכל קא סבר כל ממש לזה קא פריך מהגוי כולו וכו'. ועדיין לא עלתה בידינו משמעות הסוגייא בעומק ועיין בסמוך. ודוק: שם גמרא הכי אמר רחמנא אי איכא כולהו וכו' קשה א"כ כפי זה מנא להו למימר דאי אמר להו אחד מהם שטעו דבטלה לה הוראה דילמא דהוי ליה כדיני נפשות דבטלה להו מיעוטא מקמי רובא וכל עדת ישראל דקאמר קרא דלא תימא דלא בעינן כולהו ע"א כדמסיק הש"ס דהכא דעד דהוו כולהו סנהדרין דע"א דסלקא דעתך אמינא כיון דדיני נפשות עצמם בכ"ג גומרין את הדין ולא בעו סנהדרין דע"א קמל"ן כל עדת ישראל דבעינן יותר מדיני נפשות ולעולם בתר רובא אזלינן ובטל לי' המיעוט ומכל שכן בחד פשיטא דכמאן דליתיה ומנא להו למימר אם אמר להם אחד וכו' דבטלה הוראה ועוד קשה הא דקא משני הש"ס אי איכא כולהו משמע דלא קפיד אלא אי איכא כולהו לאפוקי שלא היו שם הסנהדרין ע"א דוק מינה אי הוו שם הע"א הגם דאמר להו אחד מהם שטועים אפ"ה לא בטלה הוראה. וזה היפוך ממה דקתני במתני' דפריך מינה בסמוך דהכי הוה ליה למימר עד דלא הוי חד דמבטיל להו ההוראה כגון דאמר להו טועים אתם דמקאמר דהוו כולהו משמע מידי דהוי בדיני נפשות דבעינן שיהיו שם הכ"ג ודיני עיר הנדחת דבעינן דהוו שם ע"א ולעולם לא אזלינן אלא בתר רובא הגם דאמר טועים אתם יבטל במיעוטו. ועוד אעיקרא דדינא מנא ליה להש"ס להמציא ריבוי אחר מחדש והרי שלך לפניך מה דקתני במתניתין וכו' וגם המקשה אעיקרא דדינא מאי פריך ואלא מאי ומשנתינו סדורה לפניו בדין זה המחודש דבאחד בטלה לה הוראה ומנא ליה זה אם לא שנאמר מכל עדת:
והיה נראה לומר והוא כשנדקדק דקדוק אחד בלשון המשנה האי דנקטא ואמר להם אחד מהם טועים אתם דהכי הוי לי' למיתני ואמר להם אחד אין אני בסברתכם או אני חולק עמכם. אי נמי הו"ל למימר וחלק אחד עמם בטלה לה הוראה. ומאי טעמא נקט לישנא כהאי גוונא וכמעט אינו לשון הגון כי אין דרך הסנהדרין לומר בלשון הזה א' לע' טועין אתם. אלא דנראה המכוון הוא דכאשר אמר להם טועים אתם בכח ראיות והוכחות דממילא לא מצי אמר להו טועים. אלא דידע בנפשו דיש לאל ידו להחזירם ולהוכיח טעיותם ובהיותו עדיין נושא ונותן עמם הלך הא' או הרבים ועשו על הוראת השאר ב"ד שהורו להתיר ולא חשו להמתין עד שיעמדו במסקנתם עם אחד שאמר להם טועים או לחזור או להודות לדבריו פטורים הב"ד והקהל חייבים דלא הויא הוראה ודכוותה דהא בדיני נפשות אם אמר אחד מהם שיש לו ראיות להביא הפך דברי הרוב אין לגמור ההוראה עד שישאו ויתנו עמו ואחר שישאו ויתנו עמו בדבריו ויראו הרוב שאין ממש בדבריו אז סומכין על הרוב והלא תמצא באומר אחד מהסנהדרין איני יודע דאין שום הוראה נגמרת על פי הרוב דאמרינן אם היה יודע הענין איפשר שיאמר דבר שיודו כולם לדבריו ויחזרו מסברתם ולזה בנידון דידן כאשר אמר טועים אתם כל עוד שלא שמעו בהיכן הוא הטעות דקאמר האחד הלזה לא הויא הוראה כפי דין מסברא בלא ריבויא דכל ולזה דקדק התנא ואמר להו טועים אתם דאם היה אומר האחד אין כך סברתי דהיינו חולק בסברא בעלמא פשיטא דאין לחוש לדבריו דסברת רבים עדיפא. לזה נקט טועים אתם לומר דאיכא למיחש דממש בדבריו ולזה לא קתני נמי וחלק אחד עמהם דמשמע מינה דהגם דכבר ירדו לסוף דעתו ולא נראה להם אפילו הכי כיון דחלק עמהם בטלה הוראה אלא דווקא טועים אתם בכי האי גוונא הוא דבטלה הוראה כל עוד שלא עמדו על טעם דבריו ודוק. וקשה לפי"ז חדא דא"כ מאי קמל"ן פשיטא ועוד הרי הרמב"ם ז"ל כתב בה"ש וז"ל הואיל ולא היה שום חולק וכו' וממה שכתב עוד ורבו עליו המתירין הרי משמע בהדיא הפך פירושינו וא"כ הדרא קושיא לדוכתין כל מה שהקשינו:
והנה עוד נראה לומר דהכי במתניתן סברא בעלמא קתני במתני'. והוא דלהיות דמילתא כי האי אין מחייבין אותו ב"ד לעשות את הדבר אשר הם מתירין אותו אלא דאמרי כל הרוצה לעשות שרי לי' למיעבד כהא דהתירו חלב הקיבה ולהיות כי חלב זה שמתירין אותו עתה פשיטא דפשט ידיעת איסורו אלא דעתה נחתי להורות דשרי לזה כל עוד דאיכא סברא אפילו דחד ראוי לעם שלא לאכול על פי אותה הוראה ומה גם דאיתחזק שלא היו אוכלים דבר זה בצירוף סברא יחידית יספיק למנוע שלא לאכול לזה אמרו דאם אכלו העם חייבים דלא מיקרי הוראה לחייב ב"ד והעושה הוא הוא דשגג שעשה על פיהם וחייב אלא דגם לדרך זה קשה ממה שכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה וז"ל שאנו צריכין להסכמת כולן פירוש של הע"א על ההוראה דכתיב כל עדת ישראל וכו' הרי לך בהדיא דטעמא דאמר להם אחד טועים אתם הוא מכל דאמר קרא והוא היפוך פירושינו דמסברא וא"כ הדרן קושיין לדוכתין. והנה צריך לומר הא דכתב מיהא הרמב"ם להסכמת כולן היינו שלא לחלוק דוקא לא שיורו כולם כדאמר לעיל עכ"ל. וקשה מאן הוא דאמר עד שיורו כולן להדיא דהא מילתא כבר אידחיא לה דאיתותב ר' יוחנן ועוד קשה לי בדברי רש"י ז"ל שפירש לקמן בפי' המשנה דאמר להם טועים אתם וכו' וז"ל בד"ה ואמר להם וכו' דבעינן עד שיורו כולם כדאמר לעיל עכ"ל. וקשה מאן הוה דאמר עד שיורו כולן רבי יוחנן וכבר איתותב הכא מההיא דסמכו רבותינו וכו' ומסיק הש"ס אלא מאי כל עדת עד שיהיו שם בהוראה ופירש"י ז"ל אעפ"י שלא הורו כל אותן שישבו להורות והיה עוד נראה לומר והוא דאיפליגו לקמן ר"י ורבנן וסברי רבנן דלא מחייבי ב"ד ופטורים הקהל אלא על הוראת ב"ד הגדול של ע"א ולא על הוראת של אחד מהשבעים והנה ידוע שב"ד הגדול הוא של אחד ושבעים וקפיד הכתוב על הע"א ודבר זה מפקי ליה רבנן מכל עדת ישראל מדלא אמר קרא ואם כל העדה וקאמר ישראל לומר עדת ישראל ולא עדת שבט. וא"כ פשיטא דכיון דחזינן דקפיד קרא לסנהדרין של סנהדרי גדולה בעינן שיהיו בהוראה זו ע"א ודבר זה מפקינן ליה ממילת ישראל ואייתר לן מילת כל למידרש מינה דאם אמר להם אחד שטעו דבטלה לה הוראה דהא לא הוו כולהו בהסכמה וחילוק ביניהם והשתא כפי זה צריך לפרש דרך זה הא דקאמר הש"ס אי איכא כולהו הויא הוראה היינו כולן בהוראה לאפוקי אמר להם א' טועים אתם דאז הא מיהא לא הוי בכלל וכאילו אינו שם מצוי וזהו עצמו דברי המשנה ואומרו הש"ס ואלא מאי וכו' פי' לסתור כוונת ר"י דמפיק מינה עד שיורו להדיא דלא הוי אלא שלא יסתור ויאמר להם טועים אתם. וגם ליישב נמי מה דקתני במתני' מהיכא מפיק לה מקרא והגם דהלשון קצת דחוק אינו מדוקד' כמצטרך עם כל זה לא ישתנה האמת מחמת הלשון. ותדע ראיה לפירוש זה כי הוא נכון ואמיתי להרמב"ם ז"ל מיהא כך היא סברתו מדלא פסק בפסקיו מסקנת הש"ס דהכא עד דהוו כולהו בהוראה ולא הזכירה כלל אלא דסמוך אמאי דכתב דאין הכתוב מדבר אלא בב"ד הגדול והוא כמו שפירשתי ודוק. דאי לא תימא הכי דמלבד דבעינן ההיא דרשה דבית הגדול בענין נמי למילף דין זה דעד שיהיו כולם בהוראה פשיטא דלא מצי הרמב"ם ז"ל למישתק מינה והיא מסקנת הש"ס פשיטא הכא אלא ודאי כמו שפירשתי ונכון. והשתא לא קשה מידי כל מה שהקשינו, וכל זה דוקא לסברת הרמב"ם ז"ל אבל לסברת רש"י ז"ל ליכא לפרש מה שפירשנו והוא דהגם דאמרינן דהא דקאמר רש"י ז"ל דבעינן עד שיורו היינו לאפוקי אומר טועים אתם כדקתני במתני'. ומה דאיתותב רבי יוחנן הוא דוקא דלא בעינן שירכין בראשו עכ"ז לא מצינן לפרש מה שפירשנו דהוא קאמר דמפיק מכל עדת דבעינן סנהדרי גדולה. ולדרכינו מפקינן לה מעדת ישראל כנז' וגם הנהו ישובי שישבתי כולהו לא מתיישבי לפי רש"י ז"ל דהיינו הראשון שדקדקתי מלת טועים אתם הרי הוא ז"ל שלל אותה בהדיא דאמר טעמא הוא דבעינן עד שיורו ופירוש הב' שפירשתי דמסברא קתני לה תנא דמתניתן כיון דמצי למנוע עצמו מלאכול וישאר כמות שהיה וכו' הא נמי שללה רש"י ז"ל כמו שפי' ואמר במשנה כדאמרינן לעיל ודוק. וא"ב דברי רש"י ז"ל צריכין עיון והיכי מתרץ לכל הקושיות שהקשיתי בש"ס:
ועוד באמת צריך לדעת סוף סוף הא מילתא דבעינן שיהיו בהוראה ע"א למה איצטריך כל כיון דקפיד קרא אסנהדרי גדולה פשיטא דע"א הוו דהא כל דבר שהצריכוהו ע"א כהא דעיר הנדחת וכדומה שדינה בע"א בעינן שיהיו שם בהוראה כל הע"א וא"כ כיון דאמר הכתוב עדת ישראל דהוו ע"א תו לא בעינן ריבויא בכל:
והנלע"ד לומר בזה דהכי היא כוונת הש"ס והכי היא כוונתו באומרו ואלא מאי פירוש לאו דפריך ואם כן כפי זה מאי כל עדת וכו' אלא דמסיים הש"ס לפירכתיה ואומר אלא מאי כל עדת ישראל וכו' דלא כר' יוחנן רובא ככולא ולא בעינן עד שיורו כולהו ואגב סיים ונקט קושטא דמילתא דמפקינן לקמן מעדת ישראל דבעינן עד שיהיו שם ע"א ולא נקט ההיא דאמר להם טועים אתם משום דכבר אייתי לה בסמוך הרי שלך לפניך וישובא דקרא כוליה אשמועינן הש"ס באגב ולעולם כמו שפי' דמעדת ישראל נפקא ליה ע"א ומכל נפקא ליה אמר להם טועים אתם ופי' אלא דקאמר הש"ס לאו פירכא אלא סיומא דמילתא. ויכולני לומר עוד דטעם אומרו הש"ס הכי הוא לומר דבעינן דהוו בהוראה כולהו הגם דבעינן ע"א דלא תימא אי הוו התם רובא דע"א יספיק כיון דעכ"פ הא איכא כ"ג שלימים דהוו נמי סנהדרין ואי אמר להו לע"א אחד מהם טועים אתם לא חשיב מידי לבטל ההוראה כיון דעל כל פנים הא איכא כ"ג אחריני דשוים כולהו בהוראה קמ"ל כל עדת ישראל עד דהוו כולהו ע"א פי' דאי אמר להו אחד טועים אתם יבטל ההוראה אפי' דע"א ופטור ב"ד זהו הנלע"ד בזה אלא דקשה לדרך זה ממה שפירש רש"י ז"ל לקמן במשנה דהורו ב"ד וכו'. ואמר להם טועים אתם פרש"י בד"ה או שלא היה מופלג וכו' דאפילו קטן שבכולם לא היה שם לא הויא הוראה מעליא כדקאמר מאי כל עדת ע"כ הרי לך בהדיא דממלת כל עדת מפקי לה וזה הפך מה שפי' דהא דבעינן עד דהוו כולהו הע"א בהוראה הוא ממלת ישראל וכל איצטריך לאמר להם טועים אתם. וי"ל דסבירא ליה להש"ס דהא מילתא נמי דהוו כולהו סנהדרין הוי בכלל ריבוייא דכל כיון דיכולה לסבול זה גם כן הא והא דרשינן והי מנייהו מפקת. ונראה לו הש"ס סברא למכייל הא נמי והא קמל"ן הש"ס והפי' על דרך עצמו שפירש' בש"ס וא"ת כיון דסוף סוף מפקינן מכל עדת ישראל סנהדרי דע"א למה הש"ס תו למיהדר בתר ריבוייא דכל הרי בעינן ע"א. וי"ל דהוה ס"ד לומר דלגבי הא מילתא אם הוי רובא דהוראה יספיק דרובא ככולא ולגבי הא מילתא מיהא אם הורו רוב הע"א שהיו שם והלכו ועשו על פיהם פטורים הא איכא רובא דע"א קמל"ן דבעינן כל הע"א כדינם כמו כולם ולהכי תמצא התם נמי בההיא משנה דקתני דגר וממזר ונתין פסולין. והרי פשיטא דפסולין נינהו בסנהדרין ומאי קמל"ן למיגמר מעדה פשיטא דאנא אמינא דהוא הדין ובמה שפירשתי אתי שפיר. וכל זה דוקא לפירוש רש"י ז"ל מה שא"כ לסברת רמב"ם ז"ל כבר פירשתי דלא סבירא ליה דמרבינן מכל כל אלה להסכמת כולן כדקתני טועים אתם בטלה הוראה ולזה תמצא דדייק בפי' דההיא משנה וז"ל ואנו צריכין להסכמת כולם על ההוראה שנאמר ואם כל עדת ישראל וכו' ופירושא דסוגיין כמו שפירשתי ודוק היטב: