חפץ השם· רבי חיים בן עטר
הוריות · דף ג.
גמרא ואב"א עדיין אני אומר לא מצית מוקמת לה כר"י דקתני רוב הקהל שחטאו ב"ד מביאין וכו' משמע דבאומרך ב"ד מביאין על ידיהן וכו' דלא הוי במשמע דציבור מייתו פר לשבט כרבי יהודה ופשוט. ואם כן קשה למה שכתב הרמב"ם ז"ל בריש פרק י"ג מהלכות שגגות וז"ל והורו להתירא וכו' ועשו העם וכו' הרי הב"ד חייבים קרבן חטאת וכו' ושאר העם פטורין אעפ"י שהם העושין ומה הוא הקרבן וכו' מביאין פר לעולה מכל שבט ושבט ע"כ. לכאורה דברי הרמב"ם ז"ל סתרי אהדדי וזיכה שטרא לבי תרי בתחילת דבריו קאמר ב"ד חייבים וקהל פטורים כדברי רבי מאיר ובסוף דבריו סיים באומרו מכל שבט ושבט כרבי יהודה. וכתב הכ"מ על זה דרבינו פסק כרבי יהודה ואומרו הרי ב"ד חייבים בתחלת דבריו מפני שמה שמביאים הציבור הוא בשביל הב"ד הם מביאין ע"כ. ואם כן לדידיה מצי למימר ב"ד חייבין הגם דציבור מייתו. וכפי זה מאי קאמר הש"ס לא מצית אמרת כרבי יהודה לעולם כרבי יהודה דלר"י נמי מה דמייתו צבור הוא בשביל הבית דין ולעולם ב"ד הם דמחייבי והגם דיש מקו' לומר דזה היינו טעמו דמהקש' דאמר אימא איפכא דפשיטא דמשנה שלימה היא דר"י סובר צבור מייתו ואפילו הכי קאמר דלוקמינן לה כר"י ומאי דעתיה אלא דאמרינן דסובר הכי כמו שפי' הרמב"ם והש"ס דחי לה דעל כל פנים משמעות ב"ד מייתי משמע ב"ד עצמם כרבי מאיר עכ"ז פשיטא דבסתמא דתלמודא מתוקמא ופשטן של דברים כך הם ויש ליישב. ועיין לקמן בס"ד:
שם גמרא ורב נחמן אמר שמואל וכו' נלע"ד מדמייתי הש"ס הא דרב נחמן דלא מיתוקמא ואידחייא מכמה דחיות דדחי לה רב פפא וכולן יש בהן ממש ומייתי לה הש"ס בתר ההיא דר' יהודה אמר שמואל דלא אידחיא שמע מינה דלא מסיק הש"ס להאי מילתא דיחיד העושה בהוראת ב"ד דחייב ולא מוקמינן אלא כסתם משנה דפטור וההיא דרב יהודה ממילא משמע מהש"ס דאין הכרח לומר הכי דיחיד העושה בהוראת ב"ד דחייב והטעם משום דחיית רב פפא דממאי דילמא לא הן ולא ב"ד. ואי הכי דקאמר הש"ס לרב פפא אינה קושיא ומצינן לשנויי לה ודאי ודוק. אלא דתמיהה לי להרמב"ם ז"ל דפסק גבי יחיד העושה בהוראת ב"ד דחייב. וי"ל דלהרמב"ם ז"ל ההיא דרב יהודה אמר שמואל עיקר ומיתוקמא בש"ס וטעמא דמייתי הש"ס הא דרב נחמן בתר הכי דלא מיתוקמא משום דשמעינן מינה כל הנהו חילוקי דינים דמוקי להו רב פפא וחדא מנייהו פסקו הרמב"ם ז"ל להדיא הא דמוקי רב פפא לרשב"א דמיחייב ברוב הקהל בהיכא דלא הוו רוב השבטים ורוב השבטים הגם דלא הוו רוב הקהל דחכמים דמחייבי הכי בברייתא ופסק הילכתא כרשב"א משום דקיימי רבנן כוותיה. וכן תמצא בפ' י"ג מהלכות שגגות ומה דלא פסק ג"כ בההיא דשבט שעשה בהוראת בית דינו כחכמים דמחייבי כפי מסקנת רב פפא ופסק דפטורים ב"ד וכל א' מהעושים מביא חטאת קבועה כבר תמה עליו הרב בעל לחם משנה ובמקומה אישבינו בס"ד לקמן. וק"ל:
שם גמרא ב"ד משלימין איכא לספוקי בהיכא דלא עשו ב"ד אלא הורו ההוראה אם מצטרפין לשלא עשו ומבטלי מנין רוב העושים דהוו רוב כד סלקת להו לסנהדרין דלא הוו במנין ואי מצטרף ליהו בהדי שאינם עושים הוו להו רוב אין עושים אי נמי כיון דסוף סוף הם בעלי הוראה לא יצטרפו לפטורי' לחלוטין שלא עשו כלו' באמ' פשיטא לי דבהיכא דעשו מיהא בעלי הוראה הגם דלא יצטרפו למהוי רוב צבור העושים הא מיהא לא יצטרפו לשאינם עושים. ופשוט:
שם גמרא מר סבר בית דין משלימין וכו' ומר סבר ב"ד אין משלימין וכו' משמע בהכרח דחכמים דמחייבי סוברים דב"ד משלימין לרוב צבור דאי לאו הכי דאין משלימין היכי מחייבי והוו להו יחידים ויחיד שעשה בהוראת ב"ד אליבא דכולי עלמא פטור וכפי זה קשה למה דפסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות שגגות דאין ב"ד משלימין לרוב צבור והוא הפך סברת חכמים דמחייבי ואיך יניח דברי חכמים ופוסק כיחיד הפך סברת רבים. ומה שפי' בכסף משנה לישב זה דרמב"ם כחכמים פסק וכו' יע"ש דבריו שהם צ"ע ולא יתיישבו בש"ס:
והנראה לע"ד לומר הוא דהרמב"ם ז"ל פשיטא דלא סבר בפירוש הסוגיא אלא כמו שפירשתי בפשט' דש"ס שהוא הנכון והישר בדברי הש"ס ועל כל זה שפיר פסק דאין ב"ד מצטרפין והוא דהנה דע כי באמת לא אשכחן פלוגתא דפליגי תנאי כלל בהא מילתא דאין ב"ד מצטרפי או אין משלימין מלת בסוגייא דידן דס"ד דרב פפא לדחות ולומר בתורת דחייה לאוקומי פלוגתייהו דרבנן ורבי מאיר דהכא בהכי והיינו טעמא כי היכי דתיהוי מתני' דקתני יחיד שעשה בהוראת ב"ד דפטור היחיד מוסכמת אליבא דכולי עלמא וליכא מאן דפליג דודאי דרבי מאיר וחכמים לא גילו דבריהם להדיא דבהכי פליגי אלא כיון דאיכא מציאות דמצינן לאוקומי פלוגתייהו בהכי שפיר מוקמינן דהא שמואל בעצמו דמוקי פלוגתייהו ביחיד העושה בהוראת ב"ד היינו טעמו משום דלא מצי לאוקומי פלוגתייהו בשום אופן ובמאי פליגי ודחי ליה רב פפא דילמא וכו' והנה הרמב"ם ז"ל הוקשה ליה דמשמעות הברייתא דמייתי הש"ס בסמוך דהקה' ועשה מעשה תלוי בקהל על כרחין משמע דאין מעשה תלוי בבית דין כלל בשום אופן דקרא לא פליג מידי וקא פסיק הקהל ועשו. ואי תימא דמצטרפי בית דין לרוב קהל דמעשה א"כ הרי מעשה בב"ד נמי ועוד דאי לאו מעשה דבית דין נמי דעשו לא הוו מייתי ב"ד קרבן ואין לך מעשה תלוי בבית דין כזו באמת אי לאו דברי רש"י ז"ל הייתי מפרש מכח קושיא זו דאין ב"ד עושין כלום כי אם הוראה בעלמא הוא דהורו ועשו מיעוט הקהל ובית דין משלימין לרוב פירוש בהוראתם שהורו נחשב העון כמעשה עצמו ובהצטרפם עם מיעוט הקהל הוו להו רובא ולעולם בית דין לא עשו כלום ואין מעשה תלוי בב"ד אלא כרש"י ז"ל שלל זה בפירושו שפירש בד"ה וב"ד משלים לרוב צבור שעשו וכו' עם מיעוט צבור וכו' ע"כ. משמע מדבריו דוקא אם עשו ב"ד הוא דאמר דמצטרפי. ורש"י ז"ל מוכרח בפי' דרחמנא אמר ועשו כל העדה על המעשה חייב הכתוב כשיעשו כל העדה. ופשוט. וא"כ כפי זה תיקשה היכי מצטרפי בית דין במעשה והגם דאיכא לדחוק ולומ' דהני מילי דתלה הכתוב מעשה בקהל היינו לאפוקי בהיכא דלא עשו קהל כלל כי אם בית דין דאז פטורי' מהפר אבל בהיכא דאיכא צבור דעשו על פיהם אלא דלגבי כללות הצבור כולם הוו ליה מיעוט ב"ד משלימין דהרי הקהל עשו וזוהי פלוגתייהו דר"מ ורבנן כפי דחיית רב פפא עם כל זה כל עוד דלא אשכחן בהדיא מאן דמחלק חילוק זה שהוא דחוק מוקמינן לברייתא דקתני מעשה תלוי בקהל כפשטה דאין מעשה בב"ד כלל בכל גוונא. בין לאשלומי בין וכו' ורב פפא דקאמר לה בתורת דחיה בעלמא קאמר ודילמא וסבר רמב"ם ז"ל דאחר האמת דאשכח רב פפא עצמו לאוקומי בפלוגתא דהנהו תנאי דמייתי דפשיטא דרב פפא עצמו לא מוקי פלוגתייהו בהא ולבדות מסברא דידיה פלוגתא אחריתי שלא היתה בעולם כיון דאשכחן לאוקומי פלוגתייהו במילתא דפליגי בה בהדיא והגם דיונת דרב פפא סובר זה אחר האמת ואמרי' דסובר רב פפא דההיא ברייתא דהקהל ועשו אינה מוסכמת ובה פליגי רבי מאיר ורבנן עכ"ז ליכא למיקם עלה חדא דהא מדברי הש"ס דקאמר אי לימא ב"ד מאי טעמא דרבנן וכו' משמע דזה מוסכם להו. ועוד לא מצי רב פפא להוליד פלוגת' בעולם והגם דסבר לה כיון דקא חזינן דאין לו ראיה כי אם מכח האי פלוגתא דהכא והאי פלוגתא מצי' לאוקומה במאי דמוקי לה איהו נמי הנהו אוקמתי אי נמי כאוקמתא דשמואל דיחיד שעשה על פי הוראת ב"ד דהא כבר מסיק לה הש"ס דהויא פלוגת' פשיטא דלא למיחש לה הגם דסבר לה רב פפא ומה דפסק רמב"ם כרב פפא בשאר אוקמתי להא מיה' לענין הילכתא אי הויא כרבנן או כרשב"א וכדומה מצי דאימורא למיסבר לה ולמיפסק כוותיה אלא לאשכוחי פלוגתא מדעתיה פשיטא דלא ולזה פסק רמב"ם דלא מצטרפי ב"ד לרוב צבור. ודוק. דכן דרכו של רמב"ם ז"ל ליורד לתוך עמקי הש"ס ודלא למיחש לדחיות הש"ס כשלא יהיו מיוסדים וכשלא יהיו במשמעות המתקבל ומכ"ש בנדון דידן שהוא פשוט כמו שפירשתי. ופי' אדונינו הרמב"ם ז"ל חן. ודוק: גמרא פשיטא וכו' מועטים ונתרבו וכו' פי' דהני מילי דפליגי בההיא דהיה הדיוט ונתמנה נשיא דפנים חדשות באו לכאן ודכוותה מרובים שנתמעטו דהעושים החטא פנו והלכו להם ואינם לפנינו בעולם מה שא"כ בכה"ג דלא נשתנו העושים לא במנין ולא במינוי והוו כמה דהוו אימא דר"ש יודה לרבנן או רבנן לר"ש והוא דאיכא למימר אימור דאמרי רבנן חייבים ובתר מעשה דוקא אזלינן כשנתחייבו להדיא אז מה שא"כ השתא כיון שלא היה חיוב בשעת מעשה פטורים. אי נמי השתא מיהא הוו ליהו רובא ואלו הם העושים והשתא כי אתודע להו שגגתם הנה הנם רבים ואמור דאמרי רבנן דכה' משיח ונשיא דבתר שעת מעשה אזלינן ולא בתר השתא התם דוקא שנשתנה ופנים חדשות באו מה שא"כ בכה"ג דבשעת מעשה כי השתא הוו ומחייבי ולרבי שמעון נמי אי פליג אדרבנן במאי דאמרי בהאי או לאו פי' אי אמרינן דתמיד לא אזיל רבי שמעון אלא בתר ידיעה. וחייבין. ואי אמרינן דרבנן פטרי כיון דשעת מעשה מיה' לא הוו רובא אז יהיה רבי שמעון פליג גם כן אדרבנן. ואי אמרינן דרבנן מחייבי כיון דלא נשתנו מכמות שהיו והן הם השתא בשעת מעשה לא פליגי ואלו הם צדדי הבעיא ולעולם נפקא מינ' מבעיא זו אליבא דרבנן דאי לא תימא הכי קשה דהא למה דמשתמע מהש"ס דבעי אליבא דר"ש משמע דסובר הש"ס כותיה דרבי שמעון וא"כ כפי זה הויא הילכתא כותיה דרבי שמעון דזה כלל פשוט בש"ס בהיכא דנושא ונותן הש"ס אליב' דחד הכי הויא הילכתא וא"כ כפי זה תיקשה למאי דקיימא לן הילכתא כחכמים. וכן פסק הרמב"ם ז"ל כרבנן דבתר מעשה אזלינן בין אם היו מרובים ונתמעטו בין אם היו מועטין ונתרבו יעש"ד אלא ודאי דגם לרבנן נפקא לן מידי להאי בעיא ובעי הש"ס אליבא דכולי עלמא וכמו שפירשתי. והוא נכון. ובזה אתי שפיר דקאמר הש"ס הא פלוגתא וכו' מיעוטא ונתרבו מי פליגי וכו' ופירש רש"י ז"ל אי דמי לפלוגתא דרבי שמעון ורבנן וממילא רבנן פטרי ור"ש מחייב. ומשני הש"ס דדמיא הא להא מסברא ופליגי נמי רבי שמעון ורבנן ודחי הש"ס הא דרבי שמעון ומיתוקמא הא דרבנן לסברת הש"ס דכיון דאזלי בתר שעת מעשה דאז הוו מועטים. וכפי זה מסיק הש"ס כרבנן דגם בכה"ג בתר שעת מעשה ולזה פסק הרמב"ם הכי והבעיא היא מאי מי פליגי ר"ש ורבנן אי לאו ומה דאמר בש"ס ר"ש דאזיל וכו' ורבנן וכו' הוא שינויא דמשני הש"ס ולא גרסינן מאי ודוק:
שם גמרא כיון דתרי איסורי פי' דאין איסור שייך בדם כל היכא דאיכא איסור שייך בחלב:
וכן להיפך דמשכחת לה שיהיה חלב מותר ודם אסור וזהו שפירוש רש"י ז"ל בד"ה כיון וכו' דחלב אין שוה וכו' ואיכא עוד לומר כיון דאיכא צדדין דמשוו ביהו איסורייהו כהא דתרוייהו אית בהו כרת וגם כן דשוו בלאו אחד נאמרו וכמ"ש התוספות ז"ל בריש מסכת חולין יע"ש וגם כן קרבנן שוה אימא דמצטרף אלו הם צדדי הבעיא ואין אנו צריכין להגיה כמה הגהות בש"ס דאין איסורן שוה הכתובה בש"ס בג' מקומות והוא דוחק גדול למוחקה בג' מקומות ומה גם דהתוספות צווחי ככרוכיא דשוים הם חלב ודם באיסורם ואנן קא חזינן להו דשוו בכמה צדדי ודברי רש"י ז"ל יכולין להתיישב לדרכינו וק"ל:
שם גמרא מיעוט בע"ז וכו' תיקו הרמב"ם ז"ל פסק בהא לחומרא דמצטרפי ותמהו עליו הכסף משנה ומהרמ"ט והל"מ דחה מה שישבו הכ"מ ומהרמ"ט לתמיהא זו ומסיק דהא נמי באת"ל היתה בש"ס בגירסת רבינו ז"ל ואת"ל כיון דאידי ואידי כרת הוא מצטרף הורו ב"ד שחלב וכו' ומתו ב"ד וכו' ולהיות דאין כוונתי בפירושי זה בענין פירושי הפוסקים וכדומה אלא במה שנוגע להילוך פשטה דשמתתא. לזה לא אכתוב כל מה דקשה לי לכל דבריהם אלא מה שנוגע להילוך הש"ס והוא דקשה לי לדברי הלחם משנה וכי מי נפקא הא מהא דכל הנהו דלעיל חדא נפקא מאת"ל דהך דקודם ממנה מה שא"כ הא דמה שייכות איכא בהא דמתו ב"ד דהורו לאת"ל דכיון דאידי ואידי כרת הא לא אית ליה שום שייכות מלבד דמעיקרא הוא דוחק להמציא גירסא אחרת בש"ס: על כן נראה לע"ד הוא דכיון דלא ימנע מחלוקה דהעושים חייבים מדאורייתא ודאי אלא דהש"ס לא ידע אי מיחייבי ב"ד או הקהל כשבה. או שעירה לכל אחד. לזה כתב הרמב"ם ז"ל כיון דעל כל פנים חיובא איכא מדאורייתא לזה מייתו ב"ד דכל כמה דמצינן לאקולי שלא יבוא לידי הבאת חולין לעזרה שפיר דמי. ומה שהקשה הלחם משנה ממה שפסק הרמב"ם ז"ל גבי אכל חצי זית כשהוא הדיוט ונתמנה ועבר ואכל כחצי זית אחר הרי זה ספק ומשמע דפטור לגמרי וא"כ לא פסק ג"כ כהכא שיביא מספק אינה קושיא לפי פירושינו דכיון דמשכחת לומר דפטור ואין שום חיוב ואיכא ספק בדבר דלית שום חיוב בעולם לזה פטור מה שא"כ בנדון דידן כמו שפי' שלא יהיה פטור לחלוטין מסיבת מיעוט ידיעתינו איזה מין הוא דחייב להביא. ודוק בענין דספי' דהכא דמתו ב"ד הוא חמור ביותר דלא אמרינן בו ספק לקולא כיון דעל כל פנים איכא חיובא לכל צד מצדדי הבעיא. ודוק: