אור ברסלב
חפץ השם ברכות › דף נג.

חפץ השם· רבי חיים בן עטר

ברכות · דף נג.

דף נב:

גמרא. וראה אור אם רוב כותים וכו' ק"ק למאי דמסיק דמחצה ומחצה שרי כאומרו בדין הוא וכו' א"כ רוב גוים שרי דהא קיימא לן כל הקבוע כמחצה על מחצה דיינינן ליה הגם דאיכא רוב והכא נמי הגם דאיכא רוב גוים שרי מטעם כל הקבוע כמחצה וכו'. ואי לאו דמסיק דבעינן שיראה הנר עצמו ולא יספיק ראיית האור היינו יכולין לומר דלא ראה אלא אור היוצא מכללות נרות העיר וכיון דנתערב האור אמרינן דכי מברך אאור דהתירא קא מברך כיון דאיכא רובא דהתירא מה שא"כ השתא דמסיק דבעינן שיראה הנר עצמו א"כ הדרן לקושיין וי"ל דהכא לא מיקרי קבוע כיון דבני אדם הולכין וחוזרין וכל אחד נרו בידו לפעמים הוא מהלך בו או עומד בו לפעמים יושב לא מיקרי קבועים ובכה"ג שפיר אמרינן דלא הוה ליה כדפריש מרובא וכו' הוי קבוע ואזלינן בתר רובא והוה ליה כדפירש מרובא וכו'. וראיתי להרב מגן אברהם שכתב באופן אחר שהאור פורש וכו' יעויין שם דבריו. וק"ל: שם גמרא. משום ביטול ב"ה צריך לדעת מאי ביטול שייך הכא אדרבא לא יצטרכו לברך כל אחד ואחד ורבינו יונה פי' דצריך להוסיף מלבד הברכה שמברך והם שותקים צריכים לענות אמן. ובית הלל סברי כל כי האי לא מיחשיב לחוש עליו. ולע"ד נראה דפשיטא דלא גרע עניית אמן מתלמוד תורה והרי אינו מתבטל ב"ה אלא נלע"ד דביטול ב"ה הוא דבב"ה איכא כתות כתות ומשמרות שלומדים וכאשר אמרינן שאחד מברך לכולם צריכין כולם להפסיק קודם שיברך כדי שלא לברך הוא והם לאו אדעתייהו ואמטו להכי מפסיקין מתלמוד תורה זמן מה להכין עצמם כדי לשמוע הברכה מפי המברך וזהו ביטול ב"ה אבל אם כל אחד יברך לעצמו כל אחד יפסיק ויברך תכף ומיד ותו ליכא שום הפסק אלא שיעור הברכה. והמדקדק בדברי רש"י ימצא כדברינו. וק"ל:

שם גמרא. בדין הוא דאפילו מחצה על מחצה וכו' ק"ק מי גילה לו רז זה דבדין הוא וכו'. ואי מטעם דכלל זה בידינו דאמרינן נעשה כד מקשינן רישא לסיפא והכא נמי היינו טעמא דקאמר בדין הוא אם כן לאו הכי הוה ליה למימר אלא הוה ליה לשנויי סיפא נעשה וכו' ומהו בדין הוא. ואם טעמו הוא איידי וכו' א"כ למה קאמר בדין הוא הוה ליה למימר הוא הדין וכו' ואיידי. ועוד קשה מההיא דמרחץ דחממו גוים דאמרינן במסכת שבת דף קנ"א דמחצה על מחצה דיינינן ליה ברובא גוים לחומרא: ונלע"ד דהנה ידוע הוא פשיטא דגם בנרות דכותים לאו כולהו אסירי אלא אנן הוא דאסרינן ליהו לכולהו מספיקא ומשכחת לה נר שהדליקוהו גוים משחשיכה מ"ש לאור. וא"כ כשיש מחצה ישראל והמיעוטא של כותים דשרי דכאשר ידעינן ביה דהוי דכותים אסרינן מספיקא דכל הנרות דכותים אסירי אבל מצטרף להתיר כשיש מחצה של היתר. והשתא היינו מחצה של מחצה הא דקתני רוב כותים אסירי ולא תקשה אם כן הרי איכא נרות של ישראל דאסירי ג"כ דהיינו נר של מתים הא הוי מיעוטא דמיעוטא ולא שכיח כהא דמדליקין כותים להאיר משחשיכה להם. ופשוט:

שם גמרא. וכל היכא מתיבי הנכנס לחנותו וכו'. נראה דהכא דייק מדקתני והריח ריח שצריך לברך על הריח שהריח בלי מתכוין כיון דסוף סוף נהנה דאי מתכוין להריח מריח שבחנות פשיטא דצריך לברך דשאני הכא דלא דחינהו בידים הבשם להריח שיש בחנות כהא דשל בית הכסא ושל מתים ולהעביר הזוהמא דגלי דעתיה בהדיא לא לריח אלא להא מילתא ומבטל לריחיה ממילא במה דעביד ליה להני מילי דלהעביר הזוהמא וכו' וכדומה מה שא"כ הבשם לא עביד מידי להרע כוחיה דבושם זה אלא כדקאי קאי ופשיטא דבשמים גמורים הם אם יכוין זה המברך ליהנות מהם מהריח שהריח כיון שיש לו עקר וברך בהכרח אלא דמייה כיון דאתיא ליה ממילא הריח בלאו אדעתיה אפילו הכי מחייבין אותו לברך ואי אמרינן דלא עביד להריח כמאן דלא מרח מידי בריח שהריח בלאו אדעתיה. והשתא לא תיקשה לך מדוע גבי נר של מתים הגם דעביד נמי להאיר בלילה אפילו הכי אסיר ומאי שנא מהא. והשתא שפיר. וגם מ"ש משמן אפרסמון דאנן סהדי דניחא ליה בריח ולכתחילה עביד משחה דבשים וא"כ הוה נמי כניחא ליה דבשים ואפי' הכי אמרינן דאין לברך ומ"ש ובמה שפירשתי אתי שפיר. וק"ל: שם גמרא. והריח ריח אם רוב ישראל קשה למה יאסר רוב כותים כיון דאסיקנא דלא אסרו בשמים של כותים אלא במסיבה כדדייקינן בדברי הש"ס דקאמר הכא במסיבת כותים עסקי' א"כ אטו כולהו במסיבה הוו ומה גם דמסיבות עצמם לא אסרינן ליהו אלא מטעם שהם מסיבות וכו' ולאו דידעינן ביהו בהדיא דלע"ז עבידי לבשמי' הללו ואם כן למה אסרינן הגם דהוו רובא גוים ואפילו כולם כותים כיון דלא ידעינן דהוי מהמסיב' של כותים:

ונלע"ד היינו טעמא כיון דאיכא מיעוטא דבשמים דמסיבה דאסרה מטעם סתם מסיבת כותים ואיכא נמי מיעוטא אחרינא דבשמים דעבידי להו לגמר הכלים דאין מברכין עליו והא דלגמר הוא מילתא דאיתה דפשיטא דשכיחי דעבידי לגמר כלעשן ולהריח וכיון שכן הוי רובא דבשמים דכותים לאיסורא ולזה אי הוי רובא כותים אסיר הגם דכד דייקת שפיר לא הוו כל הכותים אסירי אם כל זה הא איכא מיעוטא דישראל ג"כ דאסירי בהיכא דהוו לגמר ואם כן הוו רובא דבשמים לאסור ואין לברך. וראיתי להרב בעל מגן אברהם שתירץ לקושייתינו דטעם דחששו לבשמים שחוץ לכרך הגם דלא אסרו אלא במסיבת כותים הטעם הוא משום דמסתמא כאשר נתרבה הריח עד שיצא חוץ לעיר ודרך הבשמים העושים במסיבות הם עושים עד שהולך הריח למרחוק ולזה אסרינן בזה הריח שחוץ לעיר דמסתמא מהמסיבה עכ"ד והוא דוחק. חדא א"כ לדבריו אם הריח בתוך העיר ולא ידע מה הוא הריח. אי נמי היה הריח יוצא מבית שסמוכה לחומה דשרי לברך ולהריח והוא דוחק. ועוד מנא ליה להוציא חילוק זה מדעתו ופשוט על כן נראה כמו שפירשתי. והנה הרב עצמו מדלא דייק למיפרך אלא גבי בשמים ולא גבי נר דהלא גם הנר טעמא הוא משום דהוי מהמסיבה דעל תרוייהו קאי הש"ס דקאמר הכא במסיבת כותים וכי היכי דפריך מ"ט אסרו בשמים שמריח חוץ לעיר אם רוב גוים כיון דאין אסור אלא של מסיבה הכא נמי הוה ליה להקשות אנר ולזה מתריצנא דהטעם הוא דשאני גבי נר דהא איכא איסורא אחרינא דנר שלא שבת ולזה אסרינן סתם נרותיהם דהוי מיעוטא דמסיבה ומיעוטא דנר דלא שבת לזה אסרו כל הנרות של כותים משא"כ הבשמים דליכא אלא טעמא דמסיבה ולזה השתא כפי מה דכתיבנא דגם בבשמים איכא מיעוטא אחרינא דלגמר כלים דאין לברך עליו אם כן הוה ליה בשמים ונר הכל אחד. וכי היכי דליכא להקשות אנר ליכא להקשות נמי אבשמים. והגם דסברא זו דלגמר לא קאמר לה אלא רבי יוסי עם כל זה לא פליג עליה תנא קמא אמאי דסבר בנות ישראל עבידי קיטור למכשפות לא חיישי רבנן להאי סברא אבל הא דליגמור פשיטא דמסתמ' לא יכחישו במוחש דהא מילתא איתא במציאות ופשוט אלא דקשה השתא דאיכא מיעוטא נמי דלגמר בין בישראל בין בכותים אם כן דייקינן דמחצה על מחצה שרי והוא הפך מה דאסיקנא לעיל דמחצה על מחצה אסיר. ודוקא מטעם דמחצה על מחצה הוי רובא דהתירא וכדדייקינא מאומרו בדין הוא דכיון דאיכא רובא דכותים דנרותיהם אסורות מטעם מיעוטא דמסיבה ומיעוטא דנר דלא שבת ואיכא בהו ג"כ חלק דהתירא דלא הוי דמסיב' ולא דלא שבת. א"כ הגם דאיכא רובא גוים כד מצרפת לחלק ההיתר בהדי ישראל חזרו להיות מחצה על מחצה ואסיר משא"כ מחצה ישראל דכד מצרפת לחלק ההיתר דגוים הוו להו רובא אלא גבי בשמים דאיכא בשמים דישראל דאסירי כד הוו דלגמר וא"כ אפי' הוו רובא ישראל הוי מחצה על מחצה דאיסורא ואסיר וגם ממה דאסיר רובא גוים משמע דבעי דוקא רובא דאיסורא דהא מיעוטא דאיכא בגוים דהתירא הא איכא מיעוטא אחרינא דאיסורא בישראל דהיינו לגמר ואם כן הוה ליה רובא דאיסורא ובזה הוא דקא אסיר אבל מחצה על מחצה על כל פנים משמע דשרי. ויש לומר דסובר הש"ס בהיכא דאיכא רוב גוים מיעוטא דהתירא דאיכא בגוים עדיף ממיעוטא דאיסורא דבישראל דהיינו לגמר דהא הוו להו רוב לגבייהו דישראל ומהאי טעמא שרי ואמרינן נמי דקים ליה להש"ס דחלק הבשמים דלהריח עדיף מבשמים דלגמר וגם הסברא נותנת זה דלהריח עדיף מלגמר ובזה לא קשה מידי דעל כל פנים בעינן רובא להתיר אבל מחצה ומחצה דהתירא ודאיסורא תמיד אסור וכדכתיבנא לעיל. וק"ל:

שם גמרא. אטו כולהו לכשפים וכו' דהא לא מצי למיגזר אלא אי הוו כולהו או רובא דהא דנקט כולהו לאו דוקא דכולהו אלא רוב וכל הכל א' והא דלא משני מיעוטא דגוים ומיעוטא דבנות ישראל מכפשות וכו' חדא מטעם דהא דלגמר הא איתיה בישראל. ועוד אעיקרא דדינא הא לא קשיא דהא לפי מה דפירשתי דטעם איסורא דגוים הוא מטעם לגמר ג"כ ואי לאו לגמר לא הוו בשמים דכותים אסירי מסתמא אלא מטעם בשמים דלגמר זהו איסורן דכותים וכיון שכן דבעינן טעמא דלגמר על כל פנים דאי לאו טעמא דלגמר דאז אפילו מחצה על מחצה לא הוה אסר רבי יוסי כיון דמיעוטא הוא דאסור בין בכותים מטעם מסיבה. בין בישראל מטעם כישוף. ומכ"ש רובא דפשיטא דלא יאסור דהא רובה התר אלא בהכרח מטעם דגם בגוים בעינן לטעם משום דלגמר לאוסרם וכיון דמוכרח (מוכרח) לטעם גימור לזה נקטיה גבי ישראל כי היכי דלא תימא דלגמר דישראל מברכין עליה. ואם תאמר סוף סוף המקשה הרי ידע איסורא דגוים וא"כ כד יהיב עוד ר"י חששא אחרינא מטעם כישוף הוה ליה לצרופי לאיסורא דכותים והוה ליה רובא דאיסורא ומאי פריך נראה לומר דהש"ס דייק דברי ר"י דקתני דטעם איסורא הוא משום בנות ישראל מכשפות וכו' ולזה קאמר וכי רוב' וכו' ולאו לעיקר הדין דלא הספיק לו לאסור במיעוטא דישראל כשיצטרך לבשמים של גוים אלא דדייק דקתני מפני שבנות ישראל וכו' משמע דמהאי טעמא לחוד אסיר ולזה קאמר איהו וכו'. וק"ל: שם גמרא. מה יונה פי' דכל העופות הגם דיש להם הכנפים אפילו הכי דורסים ברגליהם ונוקבים בפיהם הקשה ובזה הוא מלחמתם משא"כ היונה דדוקא בכנפים. כן ישראל דוקא המצות הם הם המגינים הם הם הלוחמים דאין לבטוח בחוץ מהם ואפילו בשותפות המצות. והשתא אתי שפיר אומרו כנפי יונה שהם המצות נחפה וכו'. ופשוט: שם תוספות ד"ה באכילה מרובה וכו' ולי נראה דזה מועט מאכילה מועטת פי' משיעור דקא יהיב באכילה מועטת ולא איצטריך לפרושי כל כך. והדברים פשוטים דקאי אאכילה מועטת דקאמר הש"ס דיהיב בה שיעורא. וק"ל:

תוספות ד"ה והייתם קדושים וכו' דוקא וכו' הלשון הזה אין לו משמעות לכאורה דמשמע דהכתוב יצוה על מלח סדומית. ומשמעות הכתוב תוכיח דעל קדושה קאמר. ועוד דפתח בחדא וסיים בתרתי דמתחילת דבריו משמע דלא קפיד אלא אמלח סדומית. ומסיים ואין אנו רגילים ליטול וכו' ומה לי לרגילות זה אי ליכא טעמא אלא הא דמלח סדומי'. ומשמע דבלאו טעמא דמלח סדומית מצריך קרא לנטילת ידים. אלא דנראה לומר דהכי קאמרי התוס' ז"ל דהנה במקום אחר בש"ס קאמר בש"ס דצריך לרחוץ ידיו משום סכנה דמלח סדומית המסמא את העינים. והכא יהיב טעמא אחרינא מדרשא דקרא והנה פשיטא דתרוייהו איצטריכו דאי מקרא אמינא דבהיכא דידיו קדושים שפיר דמי ולא בעי נטילה דפשיטא דמאי דמזהר קרא לאו חוקה חקק רחיצה דכיון דידיו נקיות שפיר קרינן ביה והייתם קדושים להכי איצטריך לאשמועינן טעמא דמלח סדומית להיכא דידיו נקיות ואפי' הכי שמא נגע במלח ומסמא עיניו וחמירא סכנתא ואפילו ידיו נקיים אפילו הכי בעי נטילה ואי הוי טעמא דמלח סדומית נפקא מינה בהיכא דליכא למיחש למלח סדומית דליתיה במציאות אימא דאפי' ידיו מזוהמות מצי לברוכי להכי אתא קרא לאיסור ידים מזוהמות בברכה. והשתא קאמרי התוספות ז"ל דהאידנא דליכא לא ידים מזוהמות דלא קפידי אההיא זוהמא וכפי זה לא מיקרייא זוהמא וגם ליכא למיחש למלח סדומית להיותו בלתי מצוי ליכא למיחש אבל בהיכא דאיכא למיחש אחדא מנייהו פשיטא דמחייב לנטילת ידים אחרונים. ושיעור דבריהם כך הוא דוקא להם וכו' דמי דאית ביה חששת מלח סדומית. הא אין לו שום מיחוש ליפטר בין דהוו ידים מזוהמות בין נקיות. ובהיכא דליכא למיחש למלח סדומית דליכא סכנה וגם ליכא זיהום ידים דעליה מקפיד הכתוב והייתם קדושים שפיר דמי ושרי. ואין הכוונה דקאי דוקא אקרא דאין לו הבנה. אלא דקשה לי על דברי הרא"ש דהקשה דהכא משמע משום קדושה ובפרק כל הבשר קאמר דטעמא משום מלח סדומית. ומשני דמשום קרא מצוה ומשום חששת מלח סדומית סכנה וחובה. ולא ידעתי אמאי לא משני כמו שכתבתי דמשמע לא אשכח חילוק לענין דינא אלא הא ואמאי לא אמינא דאיצטריך קרא להסיר זוהמת ידים אפילו בהיכא דליכא למיחש למלח סדומית כגון בהיכא דלא שכיח. וליכא למימר דסובר דלא קאמר והייתם קדושים אלא לגבי מלח סדומית דזה שיבוש חדא סכנתא היא והיינו פירכתו דהרב ז"ל. ועוד אם כן בהיכא דליכא למיחש למלח סדומי' אפי' ידים מזוהמות אין צריך לברך וזה אינו בין מהש"ס דקאמר אין לברך בידים מזוהמות. וכשם שמזוהם פסול לעבודה דפשיטא דלאו מטעם סדומית. ומה גם דלגבי עבודה לא שייך זה כשהוא נכנס לעבוד אלא ודאי דהדברים פשוטים וכן דייקו התוס' ז"ל ג"כ דאסרינן זיהום ידים אפילו בלי חששת מלח סדומית מטעם קרא. אלא דנראה דאין הכי נמי דהוה מצי הרא"ש ז"ל לשנויי הכי והא עדיפא ליה בדרך כלל אפילו בהיכא דליכא למיחש למלח סדומית ואיכא זיהום ידים דאיכא תרוייהו אי אזלינן בתר סכנה חייב. ובתר קרא דוהייתם קדושים מצוה לחוד איכא. והחילוק מצד עצמו קושטא הוא בלי פירכא קושטא קאי דבסכנה חיובי מחייב מה שא"כ המצוה. וק"ל:

תוכן העניינים

חפץ השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה