חפץ השם· רבי חיים בן עטר
ברכות · דף נב:
גמרא. מסייע ליה לרבי יוחנן וכו' עיין מה שכתבתי במסכת שבת פרק נוטל דגריס רש"י ר"י אוסר והשתא ליכא דוחק שדוחקים התוספות לומר שקשים לעניות דלישנא דמותר משמע דאיכא שום מיחוש ואי איכא דקשים לעניות הו"ל למיחש לעניות דרבותינו ז"ל תמיד שומרים את ישראל מכל מידי דהיזק ככל האיסורים ולא הו"ל למיחלט מותר לאבדן וכפי רש"י לא קשה מידי. וק"ל:
שם גמרא. מתיב רבי יוסף יוצר אור ובורא וכו'. קשה לרבא היכי מצו בית שמאי לשנויי הני קראי דאין לך ראיה כהא וכן הוכיח הש"ס גבי המוציא ומוציא לעיל בשמעתין מקראי ופשיטא דלא מצינן למימר שנעלם ממנו הכתוב. וי"ל דהא יש חילוק בין הלחם והנר כיון שנחלטו מאת ה' ב"ה אלינו מה שאין כן האור והחושך שעדיין הם ביד הב"ה לזה נקט בורא. וגם ההרים ורוח אשמועינן קרא דעדיין בורא כאומרם ז"ל שהארץ פרה ורבה וממילא גם ההרים. וזה פשוט וגם הרוח עדיין ה' בורא אותו וגם השמים הוא כאומרו השמים החדשים אשר אני עושה ולזה אשמועינן הכתוב חידוש בכל אחת ואחת כי עדיין ה' בורא אותם מה שא"כ בנוסח הברכה לגבי הלחם כיון שנחלט מה שהוא מאת ה' ב"ה אלינו. וצריך לברך על מה שלפניו שהוא רוצה לאכול עתה ממנו איך יברך על העתיד וק"ל:
שם גמרא. בשלמא נר וכו' עד מה טעם קאמר וכו' פירושא דסוגיין הכי היא דמעיקרא בעי לאוקומי טעמא דנר משום דלא שבת והוקשה מ"ט לבשמים ומוקי ליה בבשמים של מסיבתם והקשה דאיך יקדים התולדה קודם האב עד שיודיעני שאין מברכין על הבשמים של עבודה זרה ואז ישמיעני תולדותיה דהיינו המסיבות ומדקתני לה בתרה משמע דטעמא דרישא לאו מטעם ע"ז ומכח קושיא זו הוכרח לומר מה טעם קאמר וכיון שכן מוכרח שגם הנר טעם איסורו הוא מטעם המסיבה דטעם הבשמים הוא עצמו טעם הנר וכשם דאמרינן בבשמים סתם מסיבתם הוא לע"ז הכי נמי הנר ומקודם לזה לא הוה ידעינן דחייש גם בנר לומר סתם הוא לע"ז ומכח פירושא דמה טעם הוכרחנו להשוותם נר ובשמים. ונראה דעל כל פנים טעם הראשון שהוא מטעם שלא שבת עדיין איתיה כדקאמר מעיקרא וטעם דהוצרך התנא לומר טעם דאין מברכין על נר נראה דנפקא מינה אפילו ידליק מנר של גוים נר אחר אסור כיון דהוי מטעם ע"ז אבל אי הוי מטעם נר ששבת פשיטא דיכול להדליק אחר ממנו ולברך כיון שאינו אותו עצמו שנעבדה בו עבירה ושרי. ובזה הוא דקאמר לקמן ישראל מכותי שרי כיון דמברך אתוספתא דהתירא שלא נעבדה בה עבירה אבל לגבי ע"ז ההנאה אסורה עד מאה התחלפות מנר לנר ומכותי לישראל תמיד אסיר. וכל זה הוא למאי דשמעינן מהש"ס דדייק הכא במאי עסקינן במסיבת כותים דמשמע דוקא דהוי במסיבות אבל בהיכא דלא הוי במסיבת כותים. אי נמי מסתמא לא אבל אי אמרינן דגזרו על כל הנרות והבשמים של כותים מטעם סתם מסיבת כותים של ע"ז ממילא תו לא איצטריך לטעם נר דלא שבת. והתימה על הרי"ף דיהיב טעמא דנר במתני' הוא מטעם דלא שבת כיון דמסיק הש"ס דסיפא דקתני ולא על הנר ולא על הבשמים של ע"ז הוא מה טעם קאמר וקתני נר של ע"ז משמע פשוט דגם טעם הנר כטעם הבשמים וליכא למימר דטעמו כיון דאיכא בנר טעם דלא שבת תו לא איצטריכנא לטעם סתם מסיבת דתיפוק ליה מטעם דלא שבת דא"כ תיקשה כיון דיהיב תנא דמתני' טעמא לנר מטעם ע"ז אי תימא דאיכא טעמא דלא שבת למה קא מהדר לטעמא דע"ז דמשמע טעמא דאיכא חששת סתם מסיבת כותים לע"ז ובלאו הכי שרי. ותיפוק ליה מטעם דלא שבת ודייקינן מהא דלית ליה לתנא דמתני' בנר דלא שבת דאין מברכין עליו אלא בהכרח לומר דעדיף איסורא דסתם מסיבתם לע"ז מאיסורא דנר שלא שבת וכדפרישי'. ותמצא דכל עצמו של הרי"ף ז"ל לא אתא במאי דכתב טעם הנר דמתני' הוא מטעם שלא שבת אלא לשלול דלא תימא דאית ביה טעמא משום סתם מסיבתם לע"ז דאי לא תימא הכי דברי הרי"ף מיותרים גבי נר כיון דקאמר בסמוך תנו רבנן אור ששבת וכו' ואנר שלא שבת אין מברכין הרי איסורא דנר שלא שבת אמור ולמה איצטריך למכתב להלכה זו שני פעמים ואם משום דאיתא במתים הוה ליה למיכתב ולא על הנר סתם ויסמוך על מה שמייתי סמוך לזה בריית' דנר ששבת וכו' אלא ודאי דבא לשלול דלא תימא דטעם הבשמים הוא טעם הנר. וא"כ פשיטא דאיכא הפרש. ואם כן נחזור לקושייתינו והגם דאין דרכי לעלות על ספר עניינים הנוגעים לפוסקים דאין לי פנאי להעלותם על ספר עם כל זה להיות הדבר נוגע לעומק הש"ס אמרתי לכתוב כוונת הסוגיא לדעת הרב הנזכר והוא דכיון דאשכחן טעם איסור הנר מטעם דלא שבת ומתני' קתני סתם איסור הנר פשיטא דמוקמינן לטעמא דמתני' כדקתני בברייתא דהוי מטעם דלא שבת הנר בשבת. וגם הש"ס לא משני מסיבת כותים אלא לגבי בשמים דוקא וכד פריך מסיפא ומוקי לה במה טעם הכי קאמר דטעם הנר במקומו מטעם דלא שבת. וטעם הבשמים הוא משום דאין מברכין על הנר והבשמים של ע"ז דהוי כזבחי מתים לזה גזרו בבשמים של מסיבתם הגם דלא ידעינן שהם של ע"ז מטעם סתם מסיבתם וכו' והנה איכא הפרש טובא מהבשמים לנר שהבשמים עבידי להו למשתה ותענוג במסיבתם. אבל הנר לא הוי מסתמא במסיבה דלעבידי ליה מסתמא לע"ז דהא דולקים לעשות מלאכה ולשאר תשמיש וא"כ איכא טובא הפרש בין הבשמים לנר לזה דוקא גבי בשמים אמרי' דאסור מטעם מסיבה ולא נר דאינו מסויים למסיבה דוקא וכן דייק הש"ס דקאמר הכא במאי אסקינן בבשמים של מסיבת וכו'. דוקא בשמים. ואי תימא הוה ליה למימר גבי נר כבשמים וטעם דנקט נר כיון דעכ"פ לא הוצרך למה טעם אלא לגבי בשמים הנה פשיטא דהתנא דקתני ולא על הנר ועל הבשמים של ע"ז לאו דכל עצמו לא אתא אלא למה טעם דא"כ הוה תני לה בהדייא ברישא של מסיבת ע"ז אלא ודאי דאשמועי' איסורא דנר של ע"ז ושל בשמים ומדהפך סדר דהוה צריך לאשמועינן עיקר הדין ברישא אמרינן דמה טעם קאמר דאשמועינן תרתי הדין עצמו של נר ובשמים של ע"ז. ובאגב שמעינן דמה טעם קאמר והשתא שפיר איצטריך ליה למימר נר של ע"ז לאשמועינן בה דנוגעין בה מטעם ע"ז מלבד איסורא דלא שבת דכבר תני ליה ברישא נר של גוים והשתא אתי שפיר וסלקא שמעתא כדעת הרי"ף ז"ל דבנר ליכא למיחש לחששת ע"ז. אלא דוקא דלא שבת. וראיתי להב"י שכתב בא"ח סי' רצ"ז דהרי"ף סובר דבכל הבשמים גזרינן מטעם מסיבה דגוים וסתם מסיבה ודייק לה מדלא קתני ובשמים של מסיבתם וכתב זה מדיוק דברי הרב המגיד שכתב בפרק כ"ט מהלכות שבת שדעת ההלכות הפך דברי הרמב"ם. והרמב"ם ז"ל סובר דדוקא בבשמים של המסיבה. באמת שדברי הב"י בזה לא סלקו ליה ביושר. וח"ו דהרב המגיד כיון לזה אפי' בחלום. אלא דהרי"ף ז"ל הוי הפך הרמב"ם הוא לגבי טעם הנר דלרמב"ם אמר בהדיא דטעמא משום מסיבת גוים. והרי"ף כתב דהוי מטעם דלא שבת. וזה פשוט לרואה דבריו. ועוד קשה דהרי לישנא דנקט הרי"ף בהלכות הוא עצמו לישנא דהרמב"ם פרק כ"ט מהל' שבת וכתב הרב המגיד דגריס הרמב"ם בש"ס הכא במאי עסקינן בבשמים של מסיבה ולגירסא זו בהכרח דסובר דוקא בבשמים של מסיבה ואפילו הכי נקט לישנא דהרי"ף וא"כ הא לך דדעת ה"ה היא דלהרי"ף ג"כ כך היא דעתו דדוקא של מסיבה הגם דלא נקט בלישניה הא דהכא במאי עסקינן ואמרינן דהטעם הוא דסמך באומרו סתם מסיבתם ממילא במסיבה קאי וא"כ היכי מצי לדיוקי מה"ה הא מילתא והלשון עצמו של ה"ה מכחיש זה. ועוד קשה דהרי כתב הרמב"ם פרק ט' מהלכות ברכות בהדיא דאינו אסור אלא דוקא בשמים של מסיבתם וז"ל בשמים של מסיבה של גוים אין מברכין וכו' דסתם מסיבתם לע"ז עכ"ל ובפרק כ"ט מהלכו' שבת גבי נר כתב סתם וז"ל אין מברכין על הנר של גוים דסתם מסיבתם עכ"ל. ולרמב"ם טעם אחד לנר ולבשמים ובהכרח בלאו דברי הרב המגיד אמרינן דסובר דוקא בשל מסיבה כאשר גילה דעתו בפרק ט' מהלכות ברכות ואפילו הכי נקט האי לישנא עצמו דנקט הרי"ף אם כן הרי הדבר מבואר דבמה דיאמר סתם מסיבתם מספיק לידע דבמסיבה קאמר ומינה לדברי הרי"ף ז"ל ופשוט. וראיתי לרמב"ם ז"ל שאחר שכתב בפרק כ"ט איסור נר של מסיבת הגוים מטעם סתם מסיבתם לע"ז. כתב סמוך לזה וז"ל נר של עבודת כוכבים ומזלות ושל מתים אין לברך וכו' וקשה מדוע הפך דרך הפסק עד דשמעינן עיקר הדין דנר של עכו"ם ואז בתר הכי ישמיענו נר המסיבה דפשיטא דבדברי רמב"ם ליכא למימר מה טעם ועוד דהא כתב לה בהדיא מטעם מסיבה וא"כ תו לא איצטריך לאשמועינן נר של עכו"ם במכל שכן וגבי בשמים בפרק ט' מה' ברכות לקח הרב ז"ל דרך ישר דכתב ברישא איסור דבשמים של ע"ז ושל מתים שאין לברך עליהם ובתר כן כתב דין בשמים של המסיבה מטעם סתם מסיבתם והוא דרך הנאות. מה שא"כ הכא גבי נר דלכאורה דברי הרב צ"ע. ונראה ליישב דדעת הרב ז"ל היה דס"ד דוקא בנר של מסיבת גוים הוא דאסור והטעם כיון דאז עובדים עבודתם במסיבתם ונר דלוק בזה הוא דאסרו הנר אבל בנר שהדליק לכבוד בעלמא שלא באמצעות עבודה לא מינכר מילתא כהא דמסיבתם קמ"ל דאפילו הכי אסור בין הא בין דמתים מה שא"כ לגבי בשמים דמסתמא כאשר נעשים לקטורת לע"ז אין צד להיות ס"ד להתיר לזה השמיענו עיקר האיסור ברישא וחידש עוד דאפילו אינם של ע"ז אלא של מסיבתם סתם מסיבתם וכו' ואסור זהו הנלע"ד ליישב. וק"ל:
שם גמרא. תנו רבנן אור ששבת וכו' מאי שבת ומאי לא שבת אי נימא וכו' אמר רנב"י מאי שבת וכו' קשה אם כוונת הש"ס למישאל על שלא שבת למה האריך למימר מאי וכו' ומאי וכו' ומה גם בלאו הכי פשיטא דיספיק למימר מאי שבת או מאי לא שבת וממילא מחדא ידע חבירתה. ועוד קשה דמאומרו מלת אי נימא וכו' משמע דאית ליה למיפרך אכל צד אי נימא ואי נימא ולא חזינן דמפיק לקושייתיה לואי נימא לאידך גיסא ועוד הא דקא משני רב נחמן מאי שבת דהוה ליה לשנויי אמאי דפריך אי נימא לא שבת וכו' הוה ליה למימר מאי לא שבת דלא שבת ממלאכת עבירה. ונראה דהש"ס קא דייק כפל התנא דקתני נר ששבת ושלא שבת דהוה מספיק לומר נר ששבת וכו' א"נ שלא שבת אין מברכין אם לא שתאמר דאשמועינן סיפא שלא שבת אין מברכין לאיזה עיכובא דבעינן שבת לגמרי אבל מי שלא שבת לגמרי לא שבת קרינן ליה וזהו אומרו מהו שבת דקתני ומהו דהוצרך עוד לומר ושלא שבת דמיותר. וכי תימא ליישב הכפל דנקט סיפא לחידושא דכל שלא שבת ואפילו ממלאכת דהתירא והיינו טעמא דהוצרך להודיע סיפא דמתני' מה דלא הוה ידעינן אם לא הוה שמעינן סיפא אלא רישא דנר ששבת דהוה אמינא דכל ששבת ממלאכת איסורא שבת קרינן ביה ושרי ומדקתני סיפא ללא צורך שמעת מינה דטעמו לאסור כל שלא שבת ואפילו ממלאכת התירא א"כ קשה והתניא אור של חיה וכו' דאפילו נעשית בו מלאכה בשבת אפילו הכי שרי כיון דנעשית בהיתר ומשני רב נחמן דשמעינן מדתנא רישא פי' דמה דקתני סיפא ושלא שבת איצטריכא לגופה לאסור שלא להבדיל על נר שלא שבת וטעם דהוצרך למיתני רישא דנר דשבת אדרבה להתירא לומר כל דמצית למימר עליה דשבת מברכין עליה ואפילו לא שבת אלא ממלאכת עבירה שפיר מיקרי נר ששבת מה דלא הוה שמעינן אי לא הוה תני אלא נר שלא שבת דהוה אמינא דכל שלא שבת ואפי' ממלאכת התירא מיקרי לא שבת ובזה לא קשה מידי כל מה שהקשינו. וק"ל: