חפץ השם· רבי חיים בן עטר
ברכות · דף מז.
גמרא. אין עונין אמן חטופה וקטופה ויתומה וכו' נראה מדקא חשיב ליתומה בהדי חטופה וקטופה דאיסורן שוה ואיכא עונש. וכן מדברי בן עזאי דקתני בהדיא עונש לעונה אמן יתומה דיתיתמו בניו וקשה למה יהיה האיסור בזה ולא עונש לומר אמן יתומה בהיכא דעבר ושמע קול שעונים אמן הגם שלא ידע אהיכא קאי וענה עמהם אמן מה איסורא איכא ואין צריך לומר עונש ואדרבא אמינא ליה דחצי מצות אמן בידו דהרי מלה זו דאמן אינה הזכרת השם להחמיר באמירתה מבלי שידע אהיכא קאי ואם כן קשה. ע"כ נראה לע"ד דהכא כוונת הש"ס דקאמר דאסור לענות אמן יתומה ועונשה רח"לן הוא דוקא כאשר יוכל העונה לענות אמן שאינה יתומה דידע על מה הוא משיב והוא אינו חש לשמוע הברכה לענות אחריה אלא כאיש נדהם עד דשמע דענו ועני עמהם זה ודאי גברא דחזי לכל הני לוטין שהוא כפי האמת צרי לשמוע ולענות ואסור לענות בלי שמיעה דמגרע לה יסודה שהוא אביה דאמן על כן הוא יעשה לו כאשר עשה לאמן שיתיתמו בניו אבל בהיכא דלא איפשר ואין בידו לשמוע על מה הוא משיב פשיטא דליכא שום עונש ולזה באלכסנדריא של מצרים היו מניפין בסודרין דלא אפשר לשמוע כולם היו מניפים והשתא לא והוא דקא עביד לה יתומה הרי לא באה לידו אלא יתומה ואין בידו לעשות לה אביה. והשתא אסיקנא אם עבר אדם ושמע בני אדם שעונים אמן שלא שמע אהיכא קאי אדרבא אמרינן ליה מצוה קא עביד שיענה אמן מבלי שישתוק לחלוטין. זהו הנלע"ד בפי' הש"ס אמנם רבותינו רש"י והתוספות פי' בענין אחר וגם מה שפי' קצת מהפוסקים דיש הפרש בין עניית אמן בברכה שהוא חייב בה לברכה שאינו חייב בה והכא קאמר בברכה שהוא חייב בה העונה אמן יתומה יענש וכו' והוא דחוק בעיני דלימא לא יצא ידי חובתו כפי זה דלא שמע פשיטא דלא יצא ובאומרך לא יצא וצריך לחזור לצאת ידי חובתו תו ליכא עונש וי"ל. וק"ל: