חפץ השם· רבי חיים בן עטר
ברכות · דף מו:
גמרא. שאי פרסאי דמחוי ליה במחוג דוקא מהאי טעמא אבל בלאו הכי שני לו למטה ממנו כשהם שוים. וכדתני בברייתא. וק"ל:
שם גמרא. אמר ליה לאלתר מייתו תכא קמיה ולא תיקשה איך מצי בצע ואכיל לעצמו. דהא תנן הסבו אחד מברך לכולן. והכא נמי כיון דהסבו לא יברך לעצמו עד שיברך לכולן דיש לומר דהני מילי אם נתחייבו כולם בברכה דהיינו נטלו ידיהן כולם וצריכין לבצוע ולברך לאכול בזה הוא דאמרינן אחד מברך לכולם אבל בכי האי גוונא דעדיין לא נטלו ידיהם לא יתחייב הרוצה לאכול להמתין עד שיטלו ידיהם ויכול לברך בעצמו. ויצאו עמו כל מי שנטל כבר ורוצים לאכול ולא יברכו עוד לעצמם. ומי שלא נטל עדיין יברך לכשיטול ויוציא הנוטלים עמו. וק"ל:
שם גמרא. אמר רב ששת אנא מתניתא ידענא. קצת קשה מהו מלת אנא דקאמר רב ששת. ונראה דקאי אמאי דאמר ליה ריש גלותא דפרסאי בקיאי מרבנן. לזה קאמר דזה תנו ליה רבנן והוא ידע ליה והיינו מלת אנא דקאמר ר"ל דהוא מיהא ידע להא מילתא מדתניא ואם ריש גלותא לא ידע לה בזה הוא דאמר דפרסאי בקיאי מרבנן אבל אנא מתניתא ידענא. וק"ל:
שם גמרא. דתניא כיצד סדר הסבה וכו' קשה כיון דהוה ידע ר"ש הברייתא מדוע הוה פריך אדפרסאי הוה ליה למיפרך אברייתא דהיינו הך דמשמע דאברייתא לא הוה קשה ליה אלא אפרסאי. ואחר האמת דברי הברייתא היינו דעבדי פרסאי דהן אמת דההיא דהסבה כיון דקאמר סתם שני לו למעלה הימנו משמע בין אי הוו שנים או שלשה לזה קא מתמה אי בעי גדול לאשתעויי וכו' ומשני דמחוי ליה במחוג ואפילו דהוו שנים שני לו למעלה ממנו מטעמא דמחוי ליה במחוג ובלאו הכי כד הוו שנים שני לו למטה ממנו אלא הא דמתמה ישב גדול וכו' עד שנוטלים כולם וגם ההיא דאמר וגדול יתיב וידיו מזוהמות עד שנוטלים כולם הרי מתניתין הכי תנא מים ראשונים מתחילין מן הגדול ואחרונים מן הקטן כשהם יותר מחמשה שהם שיעור שנתנו לו חכמים לעיין בברכת המזון וא"כ ליפרוך אמתני' גדול יושב וישמור וכו' וגדול יתיב וידיו מזוהמות וכו'. ונראה דפשיטא דהוא הדין דהוה מיבעי' ליה הא מילתא אמתניתין ולא הוה ליה מידי לשנויי והשתא דחזי דריש גלותא משבח לפרסאי דמעשה חזא להו דעבדי ושפר קדמיה דריש גלותא לזה קא בעי ליה במה מתקני להני מילי דלכאורה אינם דרץ ארץ אי חזי להו דעבדי איזה תיקון ומשני ליה לאלתר מייתו תכא ולא מסלקי תכא וכו'. ופשוט:
שם גמרא. ואם הם מאה קשה מדוע נקט מאה כיון דאפי' יותר מחמשה יתחיל מהקטן מדקתני חמשה מתחיל מהגדול. והיה נראה לומר דדוקא מאה נקט דאז כשיגיע אצל החמשה יתחיל מהגדול אבל מחמש עד עשרה כשיגיע אצל השלשה דלא מנכר כל כך באחד או שנים קודם לגדול ואדרבה יראה שהם גדולים ממנו והיינו טעמא דנקט מאה לומר כשיגיע אצל החמשה וזה אינו דכד דייקינן מאי טעמא שיערו חכמים חשבון זה של חמשה בדיוק דהוה להו לומר או שלשה או עשרה. דחשבון זה של חמשה לא ידענו מה טיבו. ולזה אמרו הפוסקים ז"ל שהוא שיעור לעיין בברכת המזון כי הנוטל ידיו וכו' הוא מזומן לברכת המזון ואם כן כפי זה מה לי שיהיו שלשה או מאה הכל אחד. והדרן לקושייתינו דליתני ואם הם יותר מחמשה. ונראה ליישב דתנא יהיב טעמא במתק דבריו לומר דאי לא אמרת הכי מה יהיה כשיהיו מאה גדול יושב ומצפה עד שיטלו כולם לזה נקט מילתיה במאה וכיון שכן שירחצו הקטנים קודם הגדול מהאי טעמא אם כן תו ליכא להקדימו אלא קודם החמשה שהוא שיעור ששיערו חכמים לעיי' בברכת המזון ולא חש לטעות דוקא מאה ממה שקדם ותנא כשהם חמשה מתחילין מן הגדול. זהו מה שנראה לע"ד ליישב קצת. ודוק:
שם תוספות ד"ה אין מכבדין וכו' וא"ת הא אמרינן וכו' אלמא מכבדין בדרכים וכו'. ולע"ד נראה דלא קשה מידי דהכא דקתני אין מכבדין בדרכים הוא דומיא דגשרים דאית בהו סכנתא או צערא אף דרכים דומיא לזה ומהאי טעמא אין מכבדין וכה"ג נמי ידים מזוהמות משום צערא דיתיב וידיו מזוהמו' והוא צער בכה"ג לא הצריכוהו לכבד ופטור לחלוק כבוד. אבל ההיא דלוי ורב הונא איפשר דמוקמינן לה דהוו הולכין בדרך דלית ביה שום מיחוש כלל כגון בדרכים שבתוך העיר וכדומה ולזה הוצרך להוציא מליביה דטעמא משום חמור שעסקיו רעים ואין בידו להדריכו כאשר יחפוץ. ולזה תמצא בסמוך בעובדא דרבין ואביי שהקפיד אביי ומסתמא אמרינן דהוה ידע אביי להאי ברייתא דקתני אין מכבדין בדרכים וכו' ולמה אקפד אלא נראה דסבר דוקא דומיא דגשרים וכדפי' ולזה הוצרך רבין להשיבו דוקא מדברי רבי יוחנן דאין מכבדין אלא בפתח הראוי מזוזה:
ולע"ד נראה דמהברייתא לא מישתמע הא דרבי יוחנן דאי תימא הכי דכן סברא הברייתא א"כ לישמועינן חידוש דאין מכבדין אלא בפתח הראוי וכו' ומכ"ש דאין מכבדין בדרכים ובגשרים אם לא שנאמר לתרץ זה והוא דהברייתא דקתני אין מכבדין בדרכים וכו' המכוון הוא לומר דאין לו רשות לכבד דהגם דבעי לכבד אין לו רשות. ורבי יוחנן דקאמר דוקא בפתח וכו' הוא שאינו חייב מדינא אלא בפתח וכו' אבל בפתח שאינו ראוי למזוזה חוץ מהגשרים ודומה להם אינו חייב אבל רשות בידו לכבד וכו' וכפי זה פרכינן שפיר על ההיא עובדא דלוי ורב הונא דילמא יקפיד כיון דמדינא אינו חייב לכבדו ומשנינן כשינוייא דתוספות אלא דתמיהה לי לדברי התוספות כפי זה מדוע סמכו דבריהם וקושייתם לההוא עובדא אברייתא כיון דמהברייתא אין הוכחה כלל לכל הדרכים דלא הוו דומיא דגשרים אלא דוקא דומיא וכו' מדלא פסיק ותני דרכים וממילא דרכים בכלל. אי נמי כדברי רבי יוחנן. ואפשר לומר כיון דהאי שינוייא דמחלקינן בין דרכים לדרכים אחר האמת לדברי רבי יוחנן עדיין דמשמע לדברי רבי יוחנן דבכל מיני דרכים פטור במסקנא והדרא קושיא לדוכתין למה יקפיד לוי לזה לא דחו למיקם ההיא בדרכים שבתוך העיר שאין בהם מיחוש צער וסכנה ותירצו בחילוק דקאי אחר האמת גם לדברי ר' יוחנן. וק"ל: