אור ברסלב
חפץ השם ברכות › דף מב:

חפץ השם· רבי חיים בן עטר

ברכות · דף מב:

דף מב.

תוספות ד"ה ורב ששת אמר וכו' ונראה דהלכה כתלמידי דרב. דרב ששת קאי כותיהו קצת קשה מדוע תלו התוספות להלכה כתלמידי רב מטעם כיון דרב ששת קאי כותיהו והוה להו למימר דהלכה כרב ששת היכי קיימא לן הלכה כרב ששת באיסורי. ונראה דפשיטא דאי לא הוה אלא פלוגתייהו דרב ששת ורב נחמן פשיטא דלא איצטריכו בעלי התוספות ז"ל למיפסק הלכה דכללא אית בידינו דהלכה כר"ש אלא מטעם דאיכא ספיקא אחרינא בנדון דידן דפליג רב ותלמידיו. ומה גם דקיימא לן דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ולזה איכא למיסבר דהלכה כרב. לזה הוצרכו התוספות לומר דהלכה כתלמידי דרב והטעם כיון דרב ששת דקיימא לן כותיה קאי כותיהו ולזה מקשו דמאי חזית דתסמך אהא וסמוך אהא דקיימא לן הלכה כרב באיסורי ובמה הכרעת. ומה גם דאז לא פסקינן הלכה כתלמידי דרב במקום רב. ומשנו דההוא כלל דקיימא לן כרב באיסורי הכא ליכא למיקם עליה כיון דהוא עצמו קאמר להאי סברא דהא הא דקאמרי תלמידי דרב לאו דפליגי אלא דמסתמא מניה שמעו הכי אלא דרב הדר ביה ולא ידעינן מאיזה הדור. ומאי אמר ברישא. והגם דאמרינן דסברת התלמידים הוא דאמור ברישא והשתא הדור עם כל זה כיון דתלמידי דרב הכי סבירא להו וגם רב הכי אמר הוה ליה כתרי רב וליתיה לכללין דכרב באיסורי והדרין לכללין דקיימא לן כרב ששת. ואין לומר דהתוספות ז"ל סוברים כדברי הרא"ש דרב אחר חזרה כתלמידיו אית ליה והיא סברת הש"ס דא"כ לא הוה להו התוספות למיתלי ולומר דטעם הלכה הוא דרב ששת קאי כותייהו. ועוד מאי קאמרי. ואע"ג דקיימא לן דרב ושמואל וכו' כיון דמהש"ס עצמו דרב הדר ביה וסבר כתלמידי דידיה. ואני אומר עוד דדברי הרא"ש שמעיקרא אינם מתיישבים לי דקשה דלדידיה לא הוה הש"ס מסדר פלוגתייהו דרב ותלמידיו בהדי הדדי כיון דדברי תלמידיו הם הם דברי רב אחר חזרה אלא ודאי דהדבר שקול את"ל דמסתמא דברי תלמידיו דידיה נינהו לא אתיידע הי אמר בתחילה והי אמר אח"כ. ופשוט: שם בא"ד דה"ה אם קבעו על היין וכו' ואם הביא וכו' פירוש אם קבעו וכו' דהיינו דכל עיקר סעודתם אינה אלא להיין והאכילה אינה אלא טפילה ושותים קודם ובתוך ואחר זהו פי' אם קבעו לשתות דבזה בין יין שבתוך הסעודה בין יין שאחר הסעודה יין שקודם הסעוד' פוטר הכל. ואם הביא יין לפני הסעודה פי' שלא היתה עיקר הקביעות על היין אלא שהביא יין לשתות כדי לשרות אכילתו פשיטא שיין שלפני הסעודה פוטרו אבל יין שאחר הסעודה לא מיפטר בהכי דזה לא מיקרי קבע על היין לפטור אף שלאחר. ובזה יתבארו דקאמר ואת"ל דשבתות וימים טובים דוקא י"ל הני מילי לפטור יין שלאחר המזון וכו' פי' דקודם את"ל ואחר את"ל אין הפרש לגבי אם הביא יין וכו' הא פשיטא דפוטר אותו יין שקודם כיון דאיכוין עילויה אלא דההפרש דבין קודם את"ל לאחר את"ל הוא לענין קבעו לשתות דוקא דקודם את"ל משוינן קבע דחול לשבת ויום טוב דסוף סוף קבע ואח"כ את"ל עדיף שבת ויום טוב דמסתמא קובעים לשתות אחר המאכל מה שאין כן בחול דאין לומר ודאי שישתו אחר המאכל מסתמא אפי' קבעו לשתות ודוקא שבת ויום טוב. אלא דנלע"ד דאם גילה מחשבתו להדיא וחשב לשתות אחר הסעודה כשבירך על היין שקודם פוטר הכל דכל זה לא אמינא אלא בהיכא דהוי מסתמא. אבל אם גילה מחשבתו ליכא מאן דפליג דפוטר הכל. וק"ל. וכל זה כתבתי משום שראיתי מי שנשתבש לומר הפך זה לזה פירשתי כוונת דבריהם ז"ל ופשוט: שם בא"ד וכן משמע בערבי פסחים וכו' פי' דמייתו ראיה מערבי פסחים על הקידוש שפוטר ומינה גם על ההבדלה דפטר דטעמא דאדחו דברי רבי יוחנן הוא מטעם דאין קידוש אלא במקום סעודה ותיפוק ליה דאפי' הוי קידוש מעלייתא אפ"ה לא פטר ברכת הגפן שישתה בשולחנו ודע דלא מייתו ראיה התוספות על שתיית יין דלשתות דפוטרת לשרות דהא פשיטא להו ודאי דפוטר אלא מה שהם מביאים ראיה הוא דס"ד כיון דקידוש אינו אלא לצאת י"ח מצותו לא מיקרי בו קביעות לשתות ובאנפי נפשיה הוי קמ"לן דאפי' הכי פוטר כל מה שישתה אחריו ובזה לא תיקשה מאי ראיה מייתו התוספות ז"ל מערבי פסחים דילמא ההוא לפטור יין לשתות שישתה בביתו קאמר רבי יוחנן דפוטר יין שבבית הכנסת אבל מה שישתה בתוך סעודתו דהוא לשרות לא פטר וכדפרישית אתי שפיר וק"ל:

שם בא"ד. ולאפוקי מיש חולקים וכו' נראה דיש חולקים סוברים פשיטא דשתיית יין שקודם המזון פוטרת שבתוך המזון אלא דבעינן שתהיה אחר נטילה דאז מינכר להדיא קביעות אחת מה שא"כ קודם שיטול ידיו לא מיחזי דצורך אכילה היא כ"כ וצריך לחזור ולברך על שבתוך הסעודה. וביין של קדוש סברי כיון שהוא בהכרח במקום סעודה אפילו קודם שנטל ידיו פוטר שבתוך ושלאחר דמסתמא קבועים לשתות גם אחר הסעודה בשבת וי"ט. ובהבדלה סוברים אפי' הבדיל אחר שנטל ידיו לא מהני לפטור והטעם כיון דההבדלה היא מצוה בעלמא ואין לה שייכות בקביעות האכילה באנפי נפשה חשיבא ואינה פוטרת כלום ואפי' הבדיל אחר נטילה. וההיא דרבי יוחנן לא קשה דסברי דאין ראיה ממנה להבדלה דשאני קידוש סוף סוף הרי דעתו לאכול ולשתות בהכרח מטעם חיוב סעודה וכ רגילים לשתות אז מסתמא דעתיה כן הוא וכולה חדא סעודתא היא משא"כ ההבדלה אין לה שום שייכות עם הסעודה ולזה אינה פוטרת כלום זוהי דעת החולקים והיא הפך דברי התוספות ז"ל שפי' מעיקרא דאפי' בירך על היין שקודם הנטילה פוטר שבתוך ושלאחר המזון דלא בעינן שיהיה אחר הנטילה דכן מבואר למבין דבריהם הכא בדיוק. ובסמו כתבו בהדיא בד"ה בא להם יין וכו' דיין שלפני נטי כ"ש שיפטור שלאחר נטילה מדפוטר יין שלפני המזון את היי שלאחר המזון ע"כ. וכפ"ז יין שקודם נטילה ושלאחר נטילה הכל אחד. וכפ"ז אין להקשות לסברתם זו מברייתא דכיצד סדר הסיבה דמשמע דיין שלפני המזון היינו אחר נטילה דאפ"ה הסברא נותנת כיון דזה היין שקודם הנטילה פוטר את שלאחר נטילה במכל שכ שכתבו הם ז"ל בדיבור בא להם הנזכר א"כ ממילא דקודם נטילה ודאחר נטילה הכל אחד זוהי סברתם ז"ל וק"ל:

בא"ד מיהו נראה וכו' פי' דדברי החולקים בהא מילתא לא מיסתבר כלל דהיינו בהיכא דהבדיל אחר שנטל ידיו מדוע לא דמי לקידוש שקודם נטילה דהוכחנו מרבי יוחנן דפוטר אפי' שלא במקו' סעודה דבהא מילתא מודו החולקים. ועוד כיון שהוא אחר נטיל' לא גרע מיין שלפני המזון ומכח זה הדוחק חוששין המחמירין להבדיל קודם הנטילה. ובזה יוצאין ידי השני סברות פי' סברת החולקים וסברת התוספות שאמרו ומיהו. ולא סברת התוספות ז"ל שכתבו מקודם דלפי דבריהם אפי' הבדיל קודם מיפטר פטר אלא לסברתם ב-ומיהו. ולע"ד נראה דדעת התוספות ז"ל מכרעת בענין ההבדלה דאי הבדיל קודם נטילה דגרע מיין שלפני המזון שאינו הבדלה דפוטר אפי' קודם נטילה דיין הבדלה לא פטר קודם ולזה הכריע דעתם ולזה כתבו דהמחמירים יוצאים ידי כולם. ואיפשר עוד דהמחמירים אם מכוונים בהדיא שיהיה כוס ההבדלה באנפי נפשיה ומברכים עלויה ברכה אחרונה פשיטא דאליבא דכ"ע יצא אפי' אליבא דידהו דמעיקרא ועיין בדברי הב"י וק"ל:

תוכן העניינים

חפץ השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה