חפץ השם· רבי חיים בן עטר
ברכות · דף לה:
גמרא. נהמא מיסעד סעיד שמוחי לא משמח פי' והיינו דכתיב ולחם לבב אנוש יסעד מיסעד דוקא ולא משמחו קאמר אבל יין אפי' שמוחי משמח. וק"ל: שם תוספות ד"ה כאן בזמן וכו' ועוד י"ל דפליג וכו' כוונת דבריהם ז"ל הכי הוא דהנה פשיטא דהאי קרא דואספת דגנך לאו ברשעים כתיב ויגיד על זה והיה אם שמוע וכו' ומסתמא דגם רשב"י לא מצי לאוקומה ברשעים אלא דהוו סברי בדברי רשב"י דמוקי להאי קרא שאינם עושים רצונו לגמרי אלא דיש בידם קצת עון וזה קרי ליה רשב"י אינם עושים רצונו של מקום שיזכו לועמדו זרים אלא דהכא דקאמר ר"ח כאן בזמן שעושים רצונו ש"מ משמע רצונו של מקום דקאמר ר"ח כרצונו של מקום דקאמר רשב"י ושקולין הם לזה אמרו הם ז"ל וי"ל דהאי עושים רצונו של מקום דקאמר ר"ח אין עושין רצונו לגמרי ולא נקטו בלשונם בכה"ג במילתיה דר"ש האי אין עושין לאו לגמרי אלא עושין קצת דהיינו אינם צדיקים גמורים אלא משמע דלא איצטריך לחדש הא אלא במילתיה דר"ח דקא מוקי קרא דואספת בעושים רצונו שמע מינה באומרך עושין רצונו ש"מ לגמרי משמע ואהא מדחיק ומשני דעושים דקאמר לאו דוקא. ודע כי אמרו אין עושים רצונו שמע מינה תתפרש שפיר שעושים אלא שאין עושין רצונו לגמרי כי כל עוד דחסר כל דהו מעבודת הבורא מיקרי אין עושין והדוחק הוא באומרו עושים ואחר האמת חשיב ליה קב"ה אין עושין מאומרו ואספת. ומצד דוחק זה אמרו ועי"ל דר"ח פליג בחילוק זה שמחלק רשב"י בין עושין לאין עושין פי' אין עושין לגמרי ולא חש לפרשה דפשיטא דאין עושין דרשב"י לגמרי קאמר אי בעית אימא מכח קרא דכתיב בפ' והיה אם שמוע. אי בעית אימא דסמכו הם ז"ל למה שפירשו בסמוך כשהשוו ר"ח אדלקמן והשתא דעבדינהו פליגי לא חש לפרש אין עושין לגמרי והכוונה דר"ח פליג וסבר דהאי ואספת היינו עושים רצונו לגמרי דבשבח דידיה קא עסיק קרא דקאמר קרא דגנך וכו' ואם כן עושין רצונו לגמרי אי נמי אינם לגמרי כלגמרי חשיב להו ושפיר מיקרו עושים רצונו ואין הפרש ביניהם ומלת ואספת היינו נמי דבעצמו יטרח ושפיר דמי ע"י אחרים ושלוחו של אדם כמותו. אי נמי כר"ש דפליג ארשב"י ומעיקרא טרחו לאוקמה ככולי עלמא ודוק. ואני נלע"ד לתרץ ענין זה דודאי דר"א לא נכנס בענין זה דרשב"י ויודה לו. והא דהנה ידוע הוא דאיכא הפרש בין כשכל ישראל או רובם צדיקים. בין כשישראל או רובם רשעים בר מינן דאז חלק שבהם צדיקים וישרים גרע כוחם הגם דהוו צדיקים גמורים והאי קרא דואספת דגניך שמדבר עם חלק שבהם הטובים והצדיקים שהדגן שלהם מצד עצמם להיותם עושים רצונו של מקום אבל גריעי ולא זכו למעלה כ"כ שצריכין לאסוף הם עצמם דגנם והטעם להיות כללות ישראל בלתי טובים כגון בזמן הזה בעו"ה בגלות דהגם דימצאון צדיקים גמורים אינם זוכים לאחרים יעשו מלאכתם ולזה תמצא הראיה שמביא רשב"י היינו מכללות ישראל דכתיב ועמדו זרים והאי קרא בנבואה העתידה של הכללות כתיב ודייק לה ג"כ בזמן שעושים ישראל רצונו וכו' משמע כללות ישראל והגם דגם ר"ח אמר האי לישנא דישראל עם כל זה ר"ח לא נחת להכי. ורשב"י נחית להכי בהכרח ויורה ג"כ לזה האי דנקיט קרא מילתיה בלשון יחיד כאומר ואספת דגנך וכולה פרשה בלשון רבים דהוי שינוי נרגש משמע דיורה ע"ז דהכתוב מדבר בזמן שאין בישראל אלא יחידים צדיקים ולהא מילתא רמז האי דנקט מילתיה בלשון יחיד וכפי זה צדקו יחדיו דברי הרשב"י ודברי ר"ח. ואלו ואלו דברי אלהים חיים וק"ל: