אור ברסלב
חפץ השם ברכות › דף לה.

חפץ השם· רבי חיים בן עטר

ברכות · דף לה.

דף לא:

גמרא. אשכחן לאחריו וכו' פי' למאי דס"ד דשקולין הם לאחריו ולפניו מוקמינן להאי הילול כמבואר להדיא במקום אחר גבי לחם ואומרו הא לא קשיא דאתיא בק"ו. וא"כ תיקשה כיון דחידוש בלאחריו מאן לימא ל דתוקי האי הילול דהכא בלאחריו ותגמר מינה ניו בק"ו דילמא האי הילול אלפניו קאי ודוקא לפניו אבל לאחריו מנין. ועוד הא מילתא מדקאמר לה הש"ס בכה"ג הא לא קשיא משמע דפשיטא ליה ואדרבה איפכא שמעינן ליה דקאמר הש"ס דברכות שלפני המזון דרבנן וכמו שכתבו התוספות ז"ל בד"ה לפניו לכ"ש. ונראה לומר דהכי קאמר מי סברת דהא דקתני לפניהם ולאחריהם תרוייהו מפיק ליהו מהלולים לא מפיק אלא חדא דלאחריהם ואידך מינה נפקא וכפי זה בחד הלול סגי והנה דע כי יש פנים למימר לאחריהם עדיף ויש פנים למימר לפניהם עדיף והכא קאמר דהתנא דקתני לפניהם סבר כסברא בעלמא למיגמר מלאחריהם והפן שיש לו דמסתבר ליה ביה למיגמר הוא השתא כשהוא שבע וכו' ואה"נ דאיכא פנים להיפך אלא דהכא מיהא סבר להצריך ולעולם לאו בהכרח וחדא מינייהו. או מלפניו או מלאחריו דבעית למימר מהאי הלול איכא פנים למיתי אידך מיניה וכפי זה לא קשה נמי קושיית התוספות ז"ל דלאו ק"ו הוא דאה"נ אלא סברת ודחיית הש"ס דאיכא למיסבר ומאותה סברה וחששה קתני תרוייהו לפניהם ולאחריה' ומשכחת לה דחדא מינייהו דרבנן וזה מה שיש לישב בענין זה. ודוק:

שם גמרא. מה לכרם שכן חייב בעוללות. ק"ק אמאי קא מהדר אעוללות ולימא מילתא דאית גביה כהא דרבעי והילול ולימא מה לכרם שיש בו רבעי. אי נמי יש בו הילול. ונראה כי נקט הש"ס מילתא דהויא בכרם בקביעות בכל גפן וגפן ובכל שנה ושנה שייך בכרם האי רבותא דעוללות ולרבותא נקט להאי מילתא בעוללות ביותר משאר טעמי. וק"ל:

שם גמרא. קמה תוכיח וכו' נראה דעד השתא לא סבר דקרא דוברכת קאי לכל שבעת המינים אלא דוקא אלחם וזהו דדייק רש"י ז"ל בד"ה קמה תוכיח דכתיב תאכל בה לחם וכו' דלא קאי וברכת אלא אלחם ובזה לא קשה דמפיק תנא לברכת הגפן מהילולים הגם דהוי משבעת המינין וקאמר נמי וזית דאית ביה צד מזבח ודמי לכרם ותיפוק ליה דהוי בכלל שבעת המינין אלא ודאי דעד השתא לא סבר דקאי וברכת אלא אדסמיך ליה דהוא לחם. וראיתי להרשב"א שכתב דלעולם סבר הש"ס דז' המינין צריכין ברכה מוברכת והאי דמפיק מקודש הילולים היינו ענבים דמקרא הוא אמינא יין. דהוי חשוב ביותר מהענבים. וכן בזית איצטריך למיגמר מכרם דבקרא ליכא אלא זית שמן דמשמע שמן ואיצטריך לענין ברכה על הזיתים בעודם זיתים ודבר זה דעתי החלושה מרחקתו. דקשה לדבריו חדא דקאמר דברי רבי עקיבא מכאן אמר דאסור וכו' מאי עדיפות איכא הכא יותר מקרא דוברכת דשבע' המינים דכלום לא אתא הכא אלא דסלקא דעתך אמינא ענבים גריעי מתאינים ואין לברך אלא על יין קמל"ן דהוו ענבים בכלל ואם כן הוו מסמיך דבריו רבי עקיבא אקרא דוברכת דבהדיא. ועוד הגם דיין אישתני למעליותא עם כל זה פשיטא דלא גריעי מתאינים והגם דאי לא הוה כתיב גפן בכתוב הוה גמרינן ליה מתאנה דלא גרע מינה. והגם דיין חשיב מצד עצמו טפי מענבים עם כל זה לאו מצד חשיבותו מצד עצמו תהיה לו ברכה יתירא אי דמי לחבריה. והראיה מדפריך הש"ס מה לשבע' המינין שכן חייבים בבכורים ואמאי קא מהדר לחיוב' ביכורים לימא דכן חשיבי מה שא"כ שאר אילנות דלא חשיבי כוותייהו. ואין לומר דשאני אי דייק קרא יין דוקא שמע מינה דשלל ענבים דלא ולזה אי שמעינן גפן היינו יין תו לא אמרינן ברכה בענבים דהני מילי אי הוה מתברר לן בהדיא דביין קאמר הכתוב אה"נ ואז אדרבא תו לא הוה מצי קרא לרבות הענבים מקודש הילולים אלא כיון דגפן דקאמר קרא איכא פנים לכאן ולכאן ואדסמיך ליה תאנה ורמון ענבים דמשמע הגם דאיכא שמן זית עם כל זה ליכא למימר דיין קאמר הגם דחשיב טפי דלא גריעי ענבים מתאינה וזה פשוט. וגם מה שכתב ששמע משם רש"י ז"ל בהפך דבריו הוא יותר ויותר מרוחק מהדעת. והנכון הוא מה שכתבתי דעד השתא לא סבר דקאי וברכת אלא אלחם ובתר הכי מחמת דוחק הקושיות מהדר לאשכוחי נחת רוח ואמר אולי סבר דכל שבעת המינים צריך ברכה מוברכת וגמר מינייהו כל הפירות. וזהו אומרו אלא גמר משבעת המינים וממילא סבר ביהו דצריכין ברכה ודייק הכי בדברי הש"ס דהשתא הוא דקאמר לה דאי לא תימא הכי דגם מקודם הכי סביר למה מהדר למיגמר מפרטי מכרם ומקמה וגם כן רש"י ז"ל נראה מתוך פירושו הכי דלא פירש ברכת שבעת המינים עד השתא דהוה ליה מעיקרא לפרש בד"ה קמה תוכיח דכתיב ארץ חטה וכו'. ואכלת ושבעת וברכת. ותו לא הוה צריך לפרושי הכא מידי ומדהתם פי' תאכל בה לחם וכו' וברכת וכו' והוצרך לפרש גם כן הכא מרישא דקרא ארץ חטה שמע מינה בפשיטות דכן סובר רש"י ז"ל דהשתא הוא דקאמר לה מחדש דמלת וברכת קאי אכולהו שבעת מינים ולא אדסמך לה דהיינו לחם. וזה פשוט למעיין בדברי רש"י ועיין בסמוך וק"ל:

שם גמרא. ואתי נמי זית שיש בו צד מזבח. קשה לדברי הרשב"א ז"ל וכי אית ביה צד מזבח נמי מאי הוי הרי לא הוי צד מזבח אלא בשמן. וכבר ידענו דוקא שמן להיותו חשוב וכיון דדייק ליה קרא דוקא שמן לדבריו הרי פלגינהו וכתרתי מילי חשיבי ואז לא הוי בזית צד מזבח. ועוד למה איצטריך למיתי זית במה הצד ליתי ליה בדבר שהיה בכלל ויצא מהכלל ללמוד על כל הכלל יצא דהיינו ענבים וזית הוו בכלל אחד ויצאו הענבים ללמד לא על עצמם לחוד אלא ללמד על הכלל דהיינו גם על הזית דלאו דוקא משקין. ומה גם למה שכתבו התוספות ז"ל בד"ה ואתי נמי זית ממנה דהאי מה הצד קאי באיכא למיפרך ונפיל ליה אלא בדרך את"ל קאמר את"ל דהוי האי מה הצד חשוב אפילו הכי פריך משאר מינים א"כ יותר הוה נקיט אופן דלית עליה פירכא ויש ליישב בדוחק לסברת הרמב"ם ז"ל. ודוק:

שם גמרא. מכל מקום קשיא מה להצד השוה וכו' לכאורה מיחזי כשפת יתר שחוזר עוד לומר מה להצד דכבר אמרה בסמוך ונראה דקאמר לה להיות דקא שקיל הש"ס בפירכת דזית כרם כתיב ביה. ודחי ליה ר"פ דכרם סתמא לא איקרי וסמיך קאמר מכל מקום קשיא משמע דקאי אמילתיה דרב פפא והכוונה דלא סבר הש"ס להאי שינוייא דכרם סתמא לא איקרי דסוף סוף הרי איקרי כרם ומשום טעות היוצא משיגרא דלישנא לזה סיים למילתיה מכל מקום קשיא מה להצד וכו'. ופשוט:

שם גמרא. אלא דיליף לה משבעה המינים וכו' קשה ואם כן למה איצטריך תנא לדרשת הילולי' ונראה דלא מהדר הש"ס להא מילתא משום דאפשר דכוונת התנא היא לברכה ראשונה דמקרא דוברכת לא משמע אלא אחרונה אבל ראשונה לא. ואי נמי אם תמצי לומר דאתיא בק"ו הגם דאי הוי ק"ו חזק איכא למימר דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא והגם דלא גמרינן ברכה ראשונה אלא בכרם עם כל זה דבר דהוה בכלל ויצא מהכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל דהיינו כל שבעת המינים ולמידים כל השבעת מינים מכרם דטעונים ברכה ראשונה ואתי שפיר נמי מה דקתני רבי עקיבא מכאן אמר אסור לטעום קודם שיברך א"כ דאברכה ראשונה קאי. ואל תתמה ממה דתנינן בפרק מי שמתו בעל קרי וכו' דאיפשר דהאי תנא פליג ורוצה למימר דחייב גם בברכה ראשונה מדאורייתא. אלא דפריך אשאר מינים דלא גמרינן להו אפי' ברכה אחרונה דכתיבא בהדיא דשאני ז' המינים וכו'. ופריך עוד התינח לאחריו פי' אשאר מינים דקא גמרי משבעת המינים לא גמרי אלא מהמבואר בהדיא דהיינו אחרונה אבל הראשונה מנא ליה בשאר מינים דקתני לפניה' ולאחריה' והגם דכבר מפקינן לברכה ראשונה נמי מקודש הילולים לשבע' המינים עכ"ז סבר דלא גמרינן אבל עיקר הברכה דכתיב בהדיא וברכת ולא מברכה הבאה מלימוד דהוה ליה כגומר בתר גומר דלא אמרינן התם בש"ס והגם דהוי קצת דוחק זאת הפירכא דועוד עם כל זה כוונת שיטת הגמרא הכי סלקא. והנלע"ד כתבתי. ודוק:

שם גמרא. אסור ליהנות וכו' והנהנה מעל וכו' נראה כי הכוונה באומרו אסור ליהנות הוא למי שיודע ברכה אסור לו ליהנות עד שיברך. ועדיין תאמר מי שאינו יודע לברך פטור לזה תלה הדבר עוד בכל הנהנה מעל ואין לו ליהנות עד שיברך ואתי שפיר אומרו אהא מאי תקנתיה כיון שאינו יודע ילך אצל חכם וילמדהו ברכות ואז יהנה וכו'. ופשוט:

תוספות ד"ה דבר שאין גידולו מן הקרקע וא"ת והא זילי וכו' דבריהם ז"ל כאן סתומים וחתומים. ורבותינו המפרשים ז"ל הפליאו לפרש לפלפל בדבריהם והכל עולה בידם בדוחק ועל ידי שיבוש שמשתבשים בלשון. ונלע"ד לומר דכוונת התוספות ז"ל להיות דדברי הש"ס דקאמר הכא למ"ד וכו' דבר שאין גידולו מן הקרקע וכו' מנין טעם פירכת הש"ם לאו מצד דאשכחן חשיבות וכו' כהא דפאה או מעשר או צד מזבח אלא מצד דלא דמו אהדדי דהאי לחוד והאי לחוד ולא גמר מין משאינו מינו דהיינו דבר שאין גדל מהארץ מדבר הגדל בארץ והיינו דקאמר הא תינח וכו' ביצים ודגים מנא ליה ואהא אזלי התוספות ז"ל ופרכי דגם הירקות לא דמו דלא הוו נטע בדדמי ליה דגמר מיניה ואהא משני דקמה תוכיח דלא הויא נטע ודמיא לירקות דלא הוו נטע. ולזה לא פריך מטעם דלא דמו אלא בשר ודגים וביצים דליכא דדמי להו. ונשאר לומר עוד דכי פרכת אחר האמת מה לקמה שכן חייבת בחלה אמרי' שאר אילנות יוכיחו. וכי פרכת מה לשאר אילנות שכן יש בהם ערלה ורבעי קמה תוכיח הצד השוה וכו'. וכי פרכת מה להצד השוה שיש בהם חיוב פאה תאנה תוכיח שאין בה חיוב פאה מטעם שאין לקיטתו כאחד וזה פשוט. וכן הוא בהדיא ברמב"ם פ"ב מהלכות מתנות עניים וז"ל כל שהוא אוכל וכו' ולקיטתו כאחד וכו' חייב בפאה וכו' התאנים פטורים וכן ירק וכו' הרי דתאנה דמיא לירק בפאה א"כ שפיר מצינן למימר בירקות דטעונין ברכה ואין להקשות מה להצד השוה שבכולן שטעונים מעשר ואפילו תאנה וקמה וכל הפירות טעונים מעשר מה שא"כ ירקות דהא דחייבים במעשרות כל האילנות לא הוי אלא מדרבנן ולא מדאורייתא כדאיתא לקמן דף ל"ו דקאמר סתמא דתלמודא הוא גבי מעשר אילן דבארץ גופה מדרבנן ע"כ פי' דלא הצריכה תורה אלא בתירוש ויצהר א"כ דמעשר בשאר אילנות ליכא אלא מדרבנן כירקות גם כן דלית בהו מעשר מדרבנן א"כ לא מצי למיפרך הש"ס אלא אבשר וביצים ודגים ושפיר אלא דכל זה לא הוה ליה הש"ס להניחו בכח וקאמר סתם התינח דבר שגידולו כאילו הטעמים מפורשים ומבוארים דבאומרך דתני נטע רבעי דהיינו דנפקא לן חיוב ברכה לשאר אילנות חוץ משבעת המינים דאית בהו חיוב בכורים תו לא בעי מידי להצריך ברכה לדבר שגידולו מן הארץ ומנייהו לחודייהו ידעינן דצריכי ברכה כל הדברים הגדילים מהארץ מה דאחר האמת לא יספיקו שאר אילנות למיגמר מנייהו גדולי קרקע אלא מכמה למודים וחזר הדין והצד השוה שבהן וכו' כדכתיבנא בסמוך לזה אמרו הם ז"ל דלפירוש רש"י ז"ל ניחא שגריס דלאו בר נטיעה פי' דלא גמרינן מנטע רבעי אלא נטיעות מה שא"כ דלא נטע לא נפקא לן משאר אילנות ואין ה"נ דאי בעי הש"ס הוה מצי לישא וליתן עד דהוה מכריח לגדולי קרקע כמו שכתבתי בכוונת דברי התוספות ז"ל אלא להיות דכייל בפירכתו גם אבשר ודגים מה. נועיל לשנויי אגידולי קרקע כיון דסוף סוף קשה בשר ודגים. וכתבו עוד וליכא למימר וכו' הכוונה הוא לומר דמשאר אילנות מיהא שחידש מ"ד נטע רבעי לא גמרינן להו להירקות ובזה שפיר פריך מנא לן וזהו דדייק שאר אילנות ובזה לא קשה מתאנה דדייק שאר אילנות ובזה לא קשה מתאנה דדייק שאר אילנות שנחחדשו לן השתא. למ"ד נטע רבעי פשיטא דלא אתו שאר גדולי קרקע מנייהו וזהו אומרו וליכא למימר דאתי משאר אילנות לחודייהו ועל זה סמך הש"ס באומרו למ"ד נטע רבעי תינח וכו' דאיכא למיפר' וכו' זהו כוונת דבריהם. ואין ה"נ ודאי דכד עבדינן שקלא וטריא דמפקינן לירקות כמ"ש בסמוך. ודוק. ומה שלא נקטו הם ז"ל דלא אתיא משאר אילנות שכן חייבים בערלה ונטע רבעי אה"נ ואולי קא מהדרו אפאה דשללו באגב גם הקמה דאין ללמוד ממנה לחודה. ועדיין צריכין לכמה אפוכי לזה נקטו פאה בשאר אילנות מילתא דאיתא גם בקמה ממילא. ודוק:

תוכן העניינים

חפץ השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה