חמדת ישראל על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
פרק ט · הלכה יב
כו) שם הי"ב השוחט את הבהמה אפי' שחט בה ב' סימנים כ"ז שהוא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לב"נ משום אבמה"ח עכ"ל. עי' באחרונים שרוצים לומר דגם הר"מ ז"ל מודה דאמרי' מא"מ רק דכוונתו דכ"ז שהיא מפרכסת דאסור לישראל מצד ל"ת על הדם וזה לדעת הר"ם ז"ל אסור מה"ת אסור לב"נ משום אבמה"ח והג' בעל שערי שמחה ז"ל הוסיף בזה בטו"ט מה שיש לדקדק בלשון הר"ם ז"ל שסיים דאבר ובשר הפורשין ממנה אסורין משום אבמה"ח ולא כתב בשר מה"ח ג"כ כמו שהתחיל בתרתי אבר ובשר ועפ"י הנ"ל י"ל דדעת הר"ם ז"ל כדעת רש"י ז"ל דנהי דקיי"ל דבהמה בחי' לאו לאברים עומדת אבל לבשר עומדת גם בחי' וא"כ י"ל דמודה הר"ם ז"ל דאמרי' מא"מ אך באיסור אבמה"ח ל"ש לומר דהשחיטה התירה אותו לישראל כיון דל"ה אסור כלל עוד משום אבמה"ח וא"ל דהשתא כשנשחטה הרי לאברים עומדת ומותר באכילה וא"כ הרי התירה השחיטה לישראל איסור אבמה"ח ז"א דגם השתא ל"ש לומר דהיתר איסור אבמה"ח לישראל דבלא"ה אסור מצד ל"ת על הדם ואין איסור אבמה"ח חל על איסור דל"ת עה"ד דחל ג"כ מחיים משא"כ איסור בשר מה"ח דהי' אסור מחיים ועתה נפקע איסורו ע"י השחיטה שפיר שייך לומר מא"מ לכן כ' הר"ם ז"ל דכ"ז שמפרכסת אסור משום אבמה"ח דבזה ל"ש מא"מ א"ד והנה בחי' ליו"ד הארכנו להשיב עליו ואכ"מ:
אך באמת גוף הדברים לומר בדעת הר"מ ז"ל דאינו אסור אלא כ"ז שלא מתה לגמרי אבל אח"כ מותרין החתיכות שפרשו ג"כ דכיון דאז מותרין לישראל לגמרי ע"כ דליכא איסור אבמה"ח לישראל וע"כ דהשתא אמרי' דהשחיטה התירה אותן לישראל ה"ה לב"נ זה אינו מחוור כלל וברור הדבר שדעת הר"ם ז"ל דהני חתיכות שפרשו אסורין לעולם משום אבמה"ח לב"נ דאל"כ מה זה שהוסיף "אבר ובשר הפורשין ממנה" הול"ל סתמא דכ"ז שהיא מפרכסת אסורה לב"נ [ולחדד התלמידים. אמרנו לעורר עפ"ד של הגז"ל די"ל עפ"ז דאפי' א"נ דאסור לעולם משום אבמה"ח לב"נ ג"כ ל"ש להתיר משום מא"מ דהנה נראה מסברא דהיתר דמא"מ ל"ש אלא מה שהותר ע"י שחיטה ולכן אמרי' מדהותר לישראל ה"ה לב"נ משא"כ מה דמותר מטעם אחר ל"ש מא"מ:
ומעתה י"ל דהנה המפורשים הקשו איך משכח"ל אבמה"ח שיהי' אסור לישראל הא בשר חי הוי שלכד"א ומבושל יהי' מותר מטעם דאבמה"ח איתקש לדם ודם שבישלו מותר ה"ה אבמה"ח עי' פסחים סוגיא דחזקי' דלר"א מוכרח לומר כן דאבמה"ח איתקש לדם ואין היקש למחצה. אמנם י"ל דהכא ל"ש היתר דאין היקש למחצה להתיר אבמה"ח מבושל כיון דאפי' א"נ כן מ"מ יהי' אסור עכ"פ מצד ח"ש בשר מן החי דאסור לישראל מצד בשר בשדה טריפה ולא איתקש לדם כלל וא"כ אין להתיר לגמרי בשום אופן ושוב ל"ש ההיקש ומעתה ז"ד מה שפירש קודם שחיטה אבל מה שפירש לאחר שחיטה כיון דאיסור בשר מה"ח הותר בשחיטה שוב אף א"נ דאח"כ כשמתה הבהמה ונפקע איסור דל"ת עה"ד חל איסור אבמה"ח גם לישראל מ"מ לא משכח"ל איסורא מה"ת דחי הוי שלכד"א ובבישול מותר מצד ההיקש. והכא באמת יהי' מותר לגמרי. ושוב מקשינן לדם כנ"ל וא"כ ל"צ לומר כלל דלישראל הותר איסור אבמה"ח ע"י שחיטה ושוב ל"ש מא"מ ועל מה דמותר לישראל מכח דלא משכח"ל אכילה ל"ש מא"מ ולא משכח"ל איסור אבמה"ח לישראל כ"א בעוף דרכוך והוי כד"א אף בחי וע"כ דהשחיטה מתיר ושייך מא"מ. אך בעוף באמת דעת הר"מ ז"ל דאין ב"נ מוזהר על אבמה"ח ממנו ואע"ג דאיסורא איכא מ"מ י"ל דבמפרכסת מודה הר"ם ז"ל דבעוף גם איסורא ליכא משום מא"מ כנ"ל:
ועפ"ז א"ש קו' הג' ז"ל מקאליש בתשו' רעק"א סי' קס"ה שהקשה על הא דאמרי' בשוחט בשבת בחוץ לעכו"ם דתיקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ הא אין התיקן מיד כיון דאסור לישראל מצד עכו"ם ל"ש מא"מ וא"כ מפרכסת אסור לב"נ ואין התיקן מיד והג' רעק"א ז"ל תי' לו כיון דהשחיטה מתיר לישראל להוציא מיד"נ הוי בכלל שחיטה המתרת לישראל ושייך מא"מ א"ד. ואכתי תוקשה לד' הר"ם ז"ל דל"ל מא"מ כלל וא"כ קשה מה תיקן ולהנ"ל א"ש דבעוף אע"ג דהר"ם ז"ל מודה דאיכא איסור לב"נ כנ"ל מ"מ מפרכסת מותר לב"נ דבעוף ע"כ השחיטה מתיר לישראל איסור אבמה"ח כנ"ל ויש לדחות כ"ז בכמה תשובות כמובן לכל מעי' אעפ"כ העליתי עה"ס לעורר לבב התלמידים]:
אמנם בעיקר הדבר שהחליטו הכל בדעת הר"ם ז"ל דס"ל הלכה דל"א מא"מ ומפרכסת אסור לב"נ לכאו' מדקדוק לשון הר"ם אינו נראה כן דהרי יש להרגיש על הר"ם ז"ל שכ' הלכה זו שני פעמים כמבואר לקמן הי"ג שכ' עוד הפעם הלכה זו כצורתה וכבר הרגיש בזה מרן הכ"מ ז"ל ועוד יש לדייק מה שיש שינוי גדול בלשון הר"ם ז"ל דכאן בהלכה שלפנינו כתב השוחט את הבהמה אפי' שחט בה שני הסימנים וכו' ולא הזכיר דהשוחט הי' ישראל אמנם לקמן כ' ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אע"פ ששחט בה ישראל שני סימנים הר"ז אסור לב"נ משום אבמה"ח לכן הי' נראה לכאורה בדעת הר"מ ז"ל דבאמת מודה דאמרי' מא"מ והיכא דהוי שחיטה המותרת לגמרי בישראל ה"ה דמתיר לב"נ מצד מא"מ רק דהכא כוונת הר"ם ז"ל בשחט ב"נ ומקודם נבאר דמד' הר"ם ז"ל לקמן דהוסיף אפי' שחט ישראל נראה כדעת הש"ך יו"ד ס"ב דמודה הר"ם ז"ל בעכו"ם אע"ג שאינו עובד עבוד"ז ג"כ שחיטתו פסולה מצד דאינו בר זביחה דלפ"ד הפוסקים דלהר"מ ז"ל גם שחיטת ב"נ כשירה מה"ת א"כ מה נפ"מ אם שחט עכו"ם או ישראל כיון דהכא איירי בדיני ב"נ וזה הוא ב"נ שאינו עובד עבוד"ז א"כ לענין שחיטה דינו כישראל ושחיטתו מתרת הבשר באכילה לישראל א"ו דמודה הר"ם ז"ל דשחיטתו פסולה:
אמנם נראה לענ"ד בדעת הר"מ ז"ל דס"ל דהבדל יש בין עכו"ם העובד עבו"ז ובין ב"נ המקיים ז' מצות דעכו"ם העובד עבו"ז שחיטתו נבילה ואינה שחיטה כלל וממילא איכא גם לישראל איסור אבמה"ח כ"ז שמפרכסת כיון דהשחיטה לא התירה כלל משא"כ בב"נ שאינו עובד עבו"ז נהי דשחיטתו ל"מ היינו רק דהשחיטה אינו מתיר האיסור דאינו זבוח דהרי לדעת הר"מ ז"ל איכא עשה דשאינו זבוח מלבד איסור דאבמה"ח ואיסור זה דשאינו זבוח אינו ניתר אלא ע"י מי שהוא בר זביחה משא"כ איסור דאבמה"ח כיון דגם ב"נ נכלל באיסור דאבמה"ח שפיר השחיטה מתיר איסור זה לישראל וא"כ י"ל דבדקדוק הר"מ ז"ל נקט כאן השוחט סתמא ולא שוחט ישראל דהכא מיירי בבהמה טהורה דאם הי' שוחט ישראל כיון דמותר לגמרי לישראל והוי שחיטה מעלי' גם לב"נ מותר ול"ש מא"מ משא"כ בשחט עכו"ם נהי דלישראל מותר האיסור דאבמה"ח מ"מ כיון דהאיסור דאינו זבוח אינו מותר ע"י שחיטת העכו"ם והבשר אסור לישראל ל"ש מא"מ ולכן אסור לב"נ אבר ובשר הפורשין בעודה מפרכסת אמנם לקמן בהי"ג דמיירי בטמאה שפיר כתב דאפי' שחט ישראל שני סימנים מ"מ כיון דבטמאה ל"ש שחיטה לישראל שפיר אסור מפרכסת לב"נ ולפי"ז יהי' דברי הר"מ ז"ל מכוונים לגמרי לברייתא והכא מיירי דשחט ב"נ דל"ש מא"מ כיון דגם לישראל אין השחיטה מתיר לגמרי ואסור לישראל מצד אינו זבוח:
אך בעיקר דברינו בדעת הר"מ ז"ל לחלק בין עכו"ם העובד עבוד"ז לבין ב"נ המקיים ז' מצות לומר דבב"נ כיון דאינו מצווה בעשה דוזבחת אין השחיטה מתרת את האיסור דאינו זבוח אבל מוציאה מידי אבמה"ח ומיד"נ אף כי יש מקום לזה בסברא ויהי' מתורץ בזה ד' הר"מ ז"ל במ"ש וגדר גדול גדרו בדבר שאפי' שחיטת עכו"ם שאינו עובד עבוד"ז שחיטתו נבילה דכוונתו בפשיטות דחכמים גזרו שיהי' לו דין נבילה אף לענין טומאה ושיהי' לגמרי כשחיטת עכו"ם שעובד עבוד"ז בכ"ז כיון שד' כל הפוסקים להיפוך נראה דס"ל דכמו שלדעת הריב"א ז"ל דס"ל דוזבחת היא רק תיקון הלאו דאבמה"ח או דנבילה א"כ פשיטא כיון דדרשינן דדוקא מי שהוא בר זביחה כשר לשחיטה א"כ עכו"ם שאינו בר זביחה לא מהני השחיטה כלל ה"ה לד' הר"מ ז"ל אע"ג דס"ל דזבחת הוא עשה בפ"ע וממילא איכא איסור דשאינה זבוח מ"מ כיון דדרשינן מוזבחת שצריך שיהי' ב"ז שוב לא מפלגינן בזה רק לענין איסור עשה דשאינו זבוח רק דאמרינן כיון דאינו בכלל העשה א"כ ממילא הוא נבילה ול"ה שחיטה כלל או דלא דרשינן כלל הך דרשה ושוב שחיטת עכו"ם כשרה לגמרי מה"ת כ"נ ד' הפוסקים ז"ל ובטלה דעתי נגד דעתם הרחבה מני ים. [ובאמת א"נ כן יש להוסיף להסביר הד' בשחיטת ב"נ אע"ג דמתיר איסור אבמה"ח מ"מ ל"ש בזה מא"מ כיון דנשאר איסור אינו זבוח שזה אינו מותר ע"י מי שאינו מצווה על הזביחה א"כ י"ל כיון דבהמה בחי' לאו לא"ע גם עתה א"ח איסור אבמה"ח לישראל על איסור א"ז וא"ל דיחול מצד מוסיף לב"נ ז"א דא"נ דחלה הרי יהי' מותר ע"י הזביחה וא"כ יהי' מותר לב"נ ג"כ מצד מא"מ וא"כ א"ז מוסיף כלל ושוב א"ח כלל ול"ש כלל מא"מ כיון דלישראל אין הטעם דמותר ע"י שחיטה רק דא"ח כלל וכבר העיר כיו"ב הג' בעל שערי שמחה ז"ל. אך יש לפלפל בזה עפמ"ש הפרמ"ג בפתיחה לה"ש להוכיח שד' הר"מ ז"ל דלאו על עשה חל א"כ ל"ש בזה א"א חע"א והארכנו בכ"ז בחי' ליו"ד ואכ"מ]:
אך יהי' איך שיהי' כיון דנראה מבואר מלשון הר"מ ז"ל כאן דיש חילוק בין שחיטת עכו"ם אף על פי שאינו עובד עבוד"ז לשחיטת ישראל א"כ שוב י"ל כדברינו דהכא מיירי בשחט עכו"ם וה"א דנהי דלישראל אינו מתיר מצד דאינו ב"ז מ"מ ה"ד לישראל דמצווה על מצות שחיטה צריך שיהי' ב"ז משא"כ לעכו"ם יהי' מהני שחיטתו להתיר איסור אבמה"ח ולומר בזה ג"כ מא"מ לישראל שרי ולעכו"ם אסור ע"ז כ' הר"מ ז"ל דבזה ל"א מא"מ כיון דאותה שחיטה גם לישראל אינה מתרת כלל א"כ אותה חתיכה בשר אסור לישראל ג"כ מצד אבמה"ח משא"כ בשחט ישראל מודה הר"מ ז"ל דבטהורה כיון דמותר לישראל ה"ה דמותר לב"נ ודוקא במפרכסת מטמאה כ' אפי' שחט ישראל:
ובאמת אין הדבר זר כ"כ להעמיס פירוש זה בד' הר"מ ז"ל דהרי המהרש"ל ביש"ש פ"ב דחולין שלהי סי' טו"ב כ' גדולה מזו לפרש בדעת רבינו ז"ל דס"ל דחילוק הוא אם היתה בהמת ישראל דאז אמרי' מא"מ משא"כ בהמת עכו"ם כיון דעכו"ם לא נצטווה על השחיטה אע"ג דשחט לו ישראל אינו מתיר לו השחיטה ועיי"ש ודבריו צ"ע דסוף כל סוף כיון דלישראל נראה מסברא דמותר הבהמה אפי' אם היתה בהמת עכו"ם וכיון דישראל מותר בה שוב שייך מא"מ עכ"פ נראה מזה עד כמה נדחק המהרש"ל ז"ל להעמיד שיטת הר"מ ז"ל כהלכה דיסבור מא"מ ואם כן יותר מסתבר לפרש כדברינו בדעת הר"מ ז"ל:
אמנם כן בעיקר הדבר אי הרמז"ל סובר הסברא דמא"מ לכאו' יש להכריח מזה דהרמז"ל סובר דב"נ אינו נהרג על אמה"ח של עוף וק' לדידי' א"כ איך אמרי' דאזהרת אבמה"ח גם ב"נ מצווה משום דנאמרת ונשנית דילמא נשנית להורות דגם בעוף איכא אזהרת אמה"ח וא"כ ל"ה בכלל נו"נ וא"כ אמאי ב"נ מצווה ע"ז נימא דרק לישראל נאמרה וכבר העיר בזה הג' רעק"א בח' יו"ד וע"כ צ"ל כיון דכל זה דאמרי' דנאמרת ול"נ רק לישראל נאמר ולא לב"נ הוא משום מא"מ וכיון דהרמז"ל סובר להלכה דל"א מא"מ א"כ אף א"נ דלא הוי בכלל נאמרת ונשנית מ"מ מסברא אמרי' דאזהרת ב"נ נשארת בב"נ וכיון דל"ש לומר דרק לב"נ נאמרה כיון דהוזהרו ישראל אח"כ לאחר מתן תורה ג"כ באזהרה זו וא"כ שפיר אמרי' דבין ב"נ ובין ישראל נכללין באזהרת אבמה"ח וא"כ מוכרח מזה דהרמז"ל סובר דל"א מא"מ וזו ראי' נכונה לכאו'. אמנם לאחר העיון ראיתי שזה אינו מוכרע ל"מ א"נ כמוש"ל דהא דהרמז"ל ס"ל דב"נ אינו נהרג על אבמה"ח של עוף היינו משום שחושש לד' ריו"ח דילפינן אזהרת אמה"ח מאכל תאכל והנה נראה ברור דאם ילפינן אזהרת אמה"ח לב"נ מאכל תאכל ל"ה אמה"ח בכלל נאמרת ונשנית. א' לפ"מ שהעיר הפמ"ג בפתיחה לה"ש דאפי' לר"ל דח"ש מותר מה"ת מ"מ בעשה שאינו זבוח אסור ח"ש מה"ת דבאכילת רשות לכ"ע ל"צ שיעור וא"כ נראה דה"ה אבמה"ח דילפינן מאכל תאכל ולא אבמה"ח ל"צ שיעור וא"כ אם לא היתה נשנית אח"כ בלשון אזהרה דלא תאכל הנפש עם הבשר והי' אסורן של ישראל מאכל תאכל ל"ה צריך כזית דאע"ג דלאחר מתן תורה נתחדשה הלכה דצריך שיעורין מ"מ ז"ד בלשון אזהרה אבל לא באכילת רשות וא"כ שוב ל"ה נאמרת ונשנית אך אפי' לפמש"כ האחרונים להשיג על הפמ"ג ז"ל בזה מ"מ נראה ברור דאם לא היתה נשנית והי' אזהרת אבמה"ח לישראל מקרא דאכל תאכל ל"ה לוקין ע"ז דכללא דישראל אינו לוקה כ"א על אזהרה גמורה ולא על לאו הבא מכלל עשה ואע"ג דב"נ נתחייב ע"ז מיתה מ"מ עתה דנתנה תורה ונתחדשה הלכה דישראל אינו לוקה בלא אזהרה ה"ה במה שנצטווה מקודם מתן תורה:
ואם אמנם כי בחי' לס' המצות מל"ת א' כתבנו דיש סברא לחלק בין אזהרת שמקודם מתן תורה למה שנזהרו ממתן תורה ואילך עיי"ש מ"ש לענין לשאב"מ מ"מ לקושטא דמילתא צ"ע בזה ויש להעיר ממה דנסתפק מ"ר ע"ה במגדף אם ח"מ ולכאו' אינו מובן הספק כלל כיון דברכת השם הוא מז' מצוות ב"נ א"כ מה בכך דל"נ עדיין לישראל מ"מ הא אדרבה כיון דנאמרת ול"נ לישראל נאמרה ולא לב"נ וא"כ חייב מיתה בבירר וע"כ צריך לומר דעיקר ספיקו הי' כיון דבאמת מגדף הוי לאו שאב"מ א"כ נהי דמוכח מדל"נ דלישראל נאמרה מ"מ י"ל דאין ע"ז העונש הקדום שהי' ב"נ חייבין עליו דישראל במתן תורה יצאו להקל דבא"מ אינם חייבין אף מלקות מכ"ש מיתה ואם כי בדרך פלפול יש לדחות וי"ל כיון דמודעה רבה לאורייתא וכפ"מ שנראה מד' התוס' הי' יכולין לחזור בפשטות מקבלת התורה וכ"כ להדי' בת' מר"מ בר ברוך סי' תתקל"ח וא"כ י"ל דבאמת הי' זה ספק של מרע"ה דילמא המגדף חזר מקבלת התורה וא"כ יש לו דין ב"נ וכיון דנאמרת ול"נ לישראל נאמרה ולא לב"נ ושוב אינו ח"מ מצד ברכת השם [ובזה א"ש מה דיש להעיר בהא דמקלל דהניחהו במשמר לפ"מ דמבואר בירושלמי פ' ד' מיתות ה"ח דמקשה ר"י ותפשין בר נשא בשוקא ומבזין לי' עי"ש דמספק אין לבזות לאדם וכבר העירו בזה ולהנ"ל א"ש דכל הספק היא דילמא חזר בו מקבלת התורה והוא ב"נ ושוב א"ח לכבודו]:
אך פשטן של דברים נראה כדאמרן וא"כ ה"ה באבמה"ח א"נ דאזהרת ב"נ מאכל תאכל א"כ נראה דל"ה נאמרת ונשנית כיון דצריך לגופו להורות דאיכא אזהרה לישראל ולוקין עליו אך אפי' א"נ כמו שכ' הרדב"ז וכן תפסו כל הפוסקים דאין נפ"מ בהלמודים ואפי' אי ילפינן אזהרת אבמה"ח מאך בשר בנפשו דמו ל"ת ג"כ אין ב"נ נהרג על אבמה"ח של עוף מ"מ נלענ"ד שלפ"ד הג' רעק"א ז"ל עצמו לא יתכן לומר על אבמה"ח דהוי נאמרת ונשנית והוא עפמ"ש הג' רעק"א בדו"ח לפסחים דכ"ד לחדש דבאבמה"ח כיון דחייבה תורה על גו"ע אע"ג דלאו אכילה הוא ה"ה דחייב גם על שלכ"א עיי"ש דכל אמה"ח הוי שלא כד"א ועיי"ש וא"כ נראה פשוט דאם לא הי' אזהרה מחודשת לישראל ה"א אע"ג דנאמרה לב"נ היינו דב"נ חייבין גם שלא כד"א אבל בישראל דניתנה תורה ונתחדשה הלכה דא"ח אלא כדרך אכילה א"כ ממילא ליכא מלקות בישראל וא"כ א"ל דנשנית אזהרה לישראל ל"ה ידעינן מסברא דישראל ילקו על אזהרת אבמה"ח דמנ"מ אם אין לוקין מצד לאו שאב"מ דאמרי' דצריך אזהרה חדשה לישראל או מצד דל"ה כדרך אכילה וא"כ אבמה"ח ל"ה נו"נ וא"כ לכאו' הקו' עצומה אליבא דכ"ע מנ"ל דב"נ נזהרים באיסור אמה"ח הא כיון דנאמרת ול"נ לישראל נאמר ולא לב"נ:
ועלה בדעתי דבאמת מוכרחין אנו לומר דבאמה"ח ל"צ כלל להיות נאמרת ונשנית כיון דכל הסברא דנאמרת ול"נ רק לישראל נאמרה היינו משום דלא נוכל לומר לב"נ נאמרה ולא לישראל מצד מא"מ כנ"ל ומעתה י"ל דבאמה"ח ל"ש הסברא דמא"מ כלל לפמ"ש הרמב"ן ז"ל עה"ת בפ' בראשית דאיסור אבמה"ח היינו דמקודם לאדה"ר לא הותר לו בשר באכילה כיון דגם בבע"ח יש נפש החיוני לא הותר לצורך אדם שאין לו יתרון גדול עליהם אמנם אח"כ במבול דנצלו רק בזכות אדם לכן הותר לאדם אכילת בע"ח אך לא הותר לו אלא הבשר אמנם נפש הבע"ח נשארת באיסורם ועיי"ש. ומעתה י"ל דז"ד בב"נ אבל בישראל שנתעלו למעלה למעלה בקבלת התורה ה"ה דגם נפש הבהמה הותר להם ועכ"פ אין סברא דישראל יהי' חמור באיסור אבמה"ח מב"נ ואדרבה יש יותר סברא לאסור בב"נ כיון דהוא אינו חשוב כמו הישראל לא הותר בעבורו נפש הבהמה [ועי' ברמז"ל פי"ב מהא"ב ה"י אך שם בעכו"ם מיירי ודו"ק והארכנו בזה במק"א בד' הר"י מיגא"ש ב"ב (ד' כ' ע"א) שס"ל דלהמית ברי' לצורך ברי' אחרת אסור משום צעבע"ח ודוקא לצורך אדם הותר ואכמ"ל] וזה מוכרח לדידן דס"ל דישראל אינו מוזהר שלא כד"א וא"כ יקשה הא אמה"ח הי' צריך להיות נשנית לגופו להיות ישראל לוקה עליו וע"כ צ"ל אע"ג דנאמרת ול"נ מ"מ כיון דל"ש מא"מ וא"כ אמרי' דאזהרת ב"נ נשארת לב"נ ואזהרה שנאמרה אחר מתן תורה לישראל. לישראל נאמרה. וז"ב ופשוט:
אך לפ"ז יסתער עלינו הקו' מגמ' ערוכה חולין (דף ל"ג ע"א) דמבואר דר"פ הי' רוצה להקשות על מימרא דראב"י מכח מא"מ וקשה הא באמה"ח מוכרח דל"ש הסברא דמא"מ כיון דנאמרת ול"נ ואעפ"כ ב"נ מוזהרין עלי' וא"כ מוכרח דל"ש מא"מ באמה"ח. אך באמת א"ש כיון דשם אזלה כל הסוגי' אליבא דר"ל דאיהו ס"ל ד"ז דשחט הקנה ואח"כ נקבה הריאה כשרה והנה כ"כ האחרונים דלר"ל לשיטתו דס"ל בסו"פ גה"נ דחייב באיסורין על הנאת מיעיו אין נפ"מ בין כדרך אכילה לשלא כד"א ובכל איסורין חייב גם שלא כד"א וא"כ לשיטתו שפיר הוי נאמרת ונשנית כיון דגם ישראל מוזהר שלכ"א וא"כ שוב י"ל דגם באבמה"ח אמרי' מא"מ:
ולפ"ז יצא לנו תי' מרווח לשיטת הרמז"ל דלהלכה מוכרחין אנו לומר דבאמה"ח ל"א מא"מ [ולא נעלם ממנו ד' התוס' שם סוד"ה אחד עכו"ם דר"ל ע"כ לית לי' כלל הסברא דמא"מ אך אני כותב כעת לשיטת הרמז"ל ואינו מוכרח לדידי ד' התוס' כמו"ש האחרונים ואכמ"ל] אך עיקר יסוד הד' לומר דאליבא דאמת אבמה"ח ל"ה נו"נ וכל הסוגי' דסנהדרין (דף נ"ט) יהי' רק אליבא דר"ל דישראל ג"כ מוזהר שלכ"א דכל אסורין קשה בעיני מאוד וגוף ד"ז לומר דלר"ל חייב גם שלכ"א כ"כ במק"א שיש לדחות וגם מ"ש בפשיטות דב"נ חייב גם שלכ"א אע"פ שכ"כ הג' בעל מנ"ח ז"ל בפשיטות כיון דל"נ שיעורין לב"נ ה"ה שלכ"א. אך בני ז"ל העירני דלכאו' אין דמיון זל"ז דשיעורין שאני דהיא הלל"מ ואמרי' דל"נ שיעורין לב"נ אבל שלכ"א י"ל דגם ב"נ פטור אמנם לפמ"ש לעיל אות כ"ב בטעמו דהרמז"ל דל"נ שיעורין לב"נ א"ש דבריו דדא ודא אחת הוא ובכל העניינים הנ"ל יש לפלפל הרבה ונמצא הרבה מזה בחי' ליו"ד וכאן לא העתקתי אלא מה שהעירותי כעת איזה הערות חדשות בעזהי"ת לעורר לבב המעי' בהלכות אלו וישמע חכם וגו':