חמדת ישראל על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
פרק ט · הלכה יא
כד) שם בר"מ ז"ל הי"א אחד האבר או הבשר וכו' אבל העוף יראה לי שאין ב"נ נהרג על אמה"ח ממנו עכ"ל. התמי' מפורסמת דהיא היפוך משנה ערוכה דהרי מבואר במשנה דאכל אבמה"ח ממנה [מעוף טמא] אינו סופג את הארבעים ואין שחיטתה מטהרתה וע"כ לב"נ קאי כיון דהישראל אינו מוזהר על אבמה"ח וטומאה ליכא בעוף טמא וא"כ מבואר מזה דאף מפרכסת אסור לב"נ וכ"ש אמה"ח של עוף בחי' ומ"ש מרן הכ"מ לת' דהר"מ ז"ל הוציא מהמשנה דין שלו הנה אף דנסבול כל הדוחק שלו בפירוש המשנה דכולה בב"נ לא אדע מה יענה מרן ז"ל למה דמקשינן בגמ' אח"כ על רב דס"ל דאמה"ח צריך כזית ממשנה הנ"ל דאכלה אינו סופג את הארבעים אמאי לא ילקה מצד טמאה וקשה דלמא רב ס"ל כר' שיזבי דהמשנה קאי על ב"נ ואינו לוקה על טמאה דב"נ אינו מוזהר על איסור טומאה ופשטות הסוגיא נראה דר"ש ור"מ בפ' לא פליגי כלל בפירוש המשנה דרישא בישראל וסיפא בב"נ לכן לולא דמסתפינא מרבותי הייתי בוחר לי דרך לעצמי בשיטת הר"מ ז"ל מה שלא מצאתי עוד מי שקדמני בזה ומקודם נדקדק בלשון הר"מ ז"ל דהתחיל דב"נ מוזהר על אבמה"ח ועל בשר מה"ח וסיום דבריו דאמה"ח של עוף הוא דב"נ אינו מוזהר ושביק לבמה"ח הלא דבר הוא ובטח יש כוונה בזה:
לכן נלענ"ד בזה דהנה הרשב"א ז"ל בחולין (דף קכ"ט) הקשה בהא דאמר ר"י דבשר מה"ח אסור לב"נ ומנ"ל לר"י זאת כיון דר"י ס"ל דלישראל אינו אסור מצד אמה"ח כ"א מצד טריפה א"כ ב"נ דאינו מוזהר על טריפה מנ"ל דמוזהר על בשר מה"ח ותי' כיון דאזהרת ב"נ מדכתיב אך בשר בנפשו דמו ל"ת וזה כולל שפיר גם בשר מה"ח עי"ש ובלח"מ מ"ש בזה. אמנם לענ"ד תמי' לי מאוד הא ר"י יליף אזהרת אמ"ה בסנהדרין (דף נ"ו) מקרא דאכל תאכל ולא אמ"ה א"כ הדרה ק"ל כיון דיליף מיני' אמה"ח איך יליף מיני' במה"ח כיון דלר"י במה"ח הוא בישראל מכח איסור דבשר בשדה טריפה וכיון דחזינן דב"נ אינו מוזהר בלאו זה דבשר בשדה טריפה א"כ ע"כ דלא ילפינן מאכל תאכל אלא אמה"ח לחודא ולא במה"ח ובפרט לפמש"כ הג' בעל כו"פ ז"ל הבאנו דבריו לעיל אות א' דאם ילפינן מאכל תאכל אמרי' דהתורה בא לרמז דב"נ ישנו בכלל איסור דאמה"ח לישראל ואזהרת ב"נ הוא ג"כ מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר א"כ פשיטא דב"נ אינו מוזהר על במה"ח כיון דלר"י אינו בכלל לאו זה אזהרת במה"ח ועל אזהרת טריפה אינו מוזהר א"כ הדרה ק"ל מנ"ל לר"י דב"נ מוזהר על במה"ח לכן נלענ"ד דקושיא חדא מתורצת בחברתא דבאמת ר"י לשיטתו דיליף אזהרת אמה"ח מאכל תאכל נשאר לו קרא דאך בשר בנפשו דמו ל"ת למדרש על במה"ח לב"נ וס"ל לר"י דבאמת אין ללמוד מקרא אך בשר בנפשו תרוויי' וגם מאכל תאכל אין ללמוד תרוויי' כיון דאסורין חלוקין הם לשיטתו לישראל לכן יליף אזהרת אבמה"ח ובמה"ח לב"נ מתרי קראי והא דמקשינן בסנהדרין (דף נ"ז ע"א) ואידך ותי' האי למשרי שרצים הוא דאתי ולא תי' דבא למיסרי במה"ח י"ל דהגמ' רוצה לת' אף א"נ כר"ל דבמה"ח ג"כ נכלל באזהרת אבמה"ח כיון דר"י ג"כ ס"ל כר' יוחנן דרשינן אבמה"ח מאכל תאכל ויכול להיות דסובר כר"ל בזה דבמה"ח ואבמה"ח חדא הוא לכן מוכרח הגמ' לת' דלהתיר שרצים אתא משא"כ לר' יוחנן לשיטתו י"ל בפשיטות דצריך קרא לבמה"ח וז"פ:
ואם אמנם כי הר"מ ז"ל להלכה נראה דס"ל כמ"ש הרשב"א והלח"מ ויליף מאזהרת אך בשר בנפשו תרין אסורים אבמה"ח ובמה"ח מ"מ ר"י דיליף אמה"ח מאכל תאכל ומשם לא נשמע במה"ח כנ"ל ע"כ מוכרח דס"ל דבמה"ח ילפינן מאך בשר בנפשו וצריך שני אזהרות על ב' איסורים אלו. ומעתה אומר אני דלר"י דיליף אזהרת אבמה"ח מאכל תאכל אין עוף בכלל אזהרת אבמה"ח דהרי רש"י ז"ל פירש שם דלכן דרשינן מאכל תאכל ולא אבמה"ח דבהמה בחי' אינה עומדת לאכילה אלא לגדל וולדות עכ"ל. ומעתה ז"ד בהמה אבל עוף כיון דבחי' אינו עומד אלא להטיל ביצים וכבר השריש לן הג' חת"ס ז"ל בת' חיו"ד סי' י"ט דא"נ דאבמה"ח של עוף אסור לב"נ ה"ה דביצים אסורים משום אבמה"ח דהוי אבמה"ח גמור א"ל דנימא כשהותרה נבילה הוא וביצתה הותרה או מצד מא"מ עכ"פ קודם מתן תורה פשיטא דלדעת הגז"ל א"נ דאבמה"ח של עוף נאסר לב"נ גם ביצים הי' אסורים לו וא"כ שוב ליכא אכל תאכל ולא עוף חי שא"ר לאכילה אלא להטיל ביצים דהא א"נ דאינו מותר לאכילה גם הביצים אסורין וז"ב ומוכרח לפ"ד הגז"ל וא"כ ע"כ דאין אבמה"ח של עוף כלל באזהרת ב"נ וא"כ לר"י אין ב"נ מוזהר על אמה"ח של עוף אך ז"ד באבמה"ח אבל בבשר מה"ח כיון דאזהרת בשר מה"ח ילפינן מקרא דאך בשר בנפשו דמו ל"ת וכיון שגם עוף בכלל בשר א"כ פשיטא דב"נ מוזהר גם על בשר מה"ח של עוף א"כ ד' הר"מ ז"ל ברורים להלכה דאע"ג דמה שנוגע להלמודים דאמה"ח נקט הקרא דאך בשר בנפשו גם על אבמה"ח וכמ"ש הרשב"א ז"ל מ"מ להלכה כיון דלר"י מוכרח דאמה"ח ילפינן מאכל תאכל ולא נשמע מקרא דאך בשר בנפשו אזהרת אמה"ח א"כ לדידי' אין ב"נ נהרג על אמה"ח של עוף. אך ז"ד על אמה"ח של עוף דהיינו משהו בשר וגו"ע משלימין לכזית אבל על בשר מה"ח של עוף מודה הר"מ ז"ל דב"נ נהרג עליו וכמבואר במשנה דטהרות הנ"ל ושפיר כ' יראה לי דב"נ אינו נהרג על אבמה"ח ממנו מפני שלדעת ר"י הוא כן. אמנם אם אוכל כזית בשר מה"ח מן העוף מודה הר"מ ז"ל דנהרג עליו משום בשר מה"ח דבזה אין לחלק בין עוף לבהמה וא"ש ד' הר"מ ז"ל מכל הקושיות שיש עליו בזה:
ועפ"ז יש לת' גם ד' מרן הכ"מ ז"ל שכ' דר' שיזבי ס"ל דכל המשנה איירי בב"נ ותמהני עליו דא"כ מאי מקשה בגמ' מאכל אמה"ח ממנה אינו סופג את המ' הא בב"נ ליכא איסור טמאה ולהנ"ל א"ש כיון דעל בשר מה"ח של עוף גם ב"נ מוזהר א"כ בס"ד דגם אמה"ח צריך כזית א"כ שפיר מקשינן בגמ' הא גם ב"נ נהרג ע"ז ותי' במשהו בשר וגו"ע משלימין לכזית דבכה"ג אין ב"נ מוזהר על אמה"ח של עוף וכיון דאינו חייב משום במה"ח כיון דאינו מחשיב את המשהו בשר גרידא כנ"ל שפיר אינו נהרג ע"ז ואין שחיטתה מטהרתה נפ"מ לאזהרת בשר מה"ח:
איברא בעיקר היסוד שכתבנו יש לגמגם בו הרבה א' שכ"כ לעיל שד' החת"ס ז"ל תמוהין ונראה דאין ב"נ מוזהר בביצים כמו דאינו מוזהר בדם מן החי. ב' שאפי' לפ"ד החת"ס ז"ל מ"מ שפיר י"ל גם בעוף דאינו עומד לאכילה כ"א להטיל ביצים להוציא אפרוחים והאפרוחים יהי' לאכילה לאחר שימותו וא"כ נסתרו דברינו לגמרי אך בכ"ז המעיי' בלשון רש"י ז"ל בסנהדרין הנ"ל שכ' דלכן דרשינן מאכל תאכל ולא אמה"ח משום דבהמה בחי' לאו לאכילה עומדת וכו' ומדנקט בהמה נראה ג"כ דס"ל דבעוף ל"ש סברא זו לומר דמחיים אינו עומד לאכילה והרי מבואר בריש ביצה דאיכא תרנגולת העומדת לאכילה ועי' בזה בתב"ש סי' סק"א שכ' מסברא דה"ה עוף מותר לשחוט בסכין של עכו"ם וכ"כ שם בת' דיש לה"ר לזה מד' התוס' במקומו שהקשו על הא דאמרי' בשוחט בשבת בחוץ לעכו"ם דתיקן להוציא מידי אמה"ח אע"ג דקלקולו יתר על תקונו וקשה מאי קושיא הא בסוגי' דרבוצה אסיקנא דמיירי בחטאת עוף ובעוף י"ל דל"ה מקלקל בשחיטה א"ו כד' התב"ש מ"מ נלענ"ד דבעוף אין להחליט איסור אמה"ח מצד דאינו עומד לאכילה כפ"מ דמבואר בריש ביצה הנ"ל א"כ נראין דברינו נכונים דאם ילפינן מאכל תאכל לא ממעטינן אלא אבמה"ח של בהמה וכנראה מדקדוק לשון רש"י סנהדרין הנ"ל וא"ש דברינו בשיטת הר"מ ז"ל:
כה) והנה בת' לח"א כתבנו איזהו הערות בענין זה אי ילפינן אזהרת אמה"ח מאכל תאכל או מקרא דאך בשר בנפשו ולזאת אמרתי להעתיק אותה כאן וז"ל שם אהו' יד"נ מכתבך קבלתי ומרוב הטרדות אשיב לך בקצרה הנה יסו"ד נשען ע"ד הג' בית יצחק נ"י שנדמ"ח שכ' לחדש דאע"ג דאמרי' דבהמה בחי' לאו לאיברים עומדת ה"ט כיון דאיסור אמה"ח אינו חל עד שיוולד אע"ג דמתחילת יצירה נוצרת לאיברים מ"מ אז ליכא איסור אבמה"ח ומעתה לפמ"ש הראשונים דטעמא דמילתא כיון דב"פ ניתר בשחיטת אמו ולכן אינו חל איסר אמה"ח עד שיוולד וא"כ ז"ד בישראל אבל בב"נ דאסור ב"פ א"כ חל איסור אמה"ח בתחילת היצירה בעת היותו איברים ושוב לא נפקע איסור אמה"ח ול"ש בזה לומר דבחי' לאו לאיברים עומדת ועפ"ז א"ש קו' התוס' בחולין (דף ק"ג ע"א) בד"ה מר סבר שהקשו דלמה צריך לומר מצד ב"א ת"ל דאפי' אם לאו לאיברים עומדת ג"כ חל על טריפה מצד שמוסיף לב"נ ולהנ"ל א"ש דלב"נ אסור מקודם דלב"נ אמרי' בבירור דלאיברים עומדת וא"כ עתה אינו מוסיף כלל א"ד הגאון נ"י כפ"מ שהעתקתי בשמו:
ולכאורה עלה בדעתי להעיר בזה דאפי' א"נ כדבריו מ"מ קושיות התוס' אינה מתורצת דהרי התוס' הקשו על ר"י ואיהו יליף לה איסור אמה"ח מאכל תאכל ומבואר ברש"י ז"ל דטעמא דמלתא דבחי' אינה עומדת לאכילה וא"כ נראה ברור דז"ד לאחר לידה אבל קודם שנולד ליכא איסור אבמה"ח לב"נ וא"כ הקשו תוס' שפיר וד' המחבר נ"י י"ל א"נ דאיסור אבמה"ח לב"נ מאך בשר בנפשו דמו ל"ת אבל לר"י נראה פשוט דגם בב"נ ליכא איסור אבמה"ח קודם שנולדה אך מה דיש לעיי' לפ"ד רש"י הנ"ל דלכן דרשינן מאכל תאכל ולא אבמה"ח כיון דבחי' אינה עומדת לאכילה אלא לגדל וולדות וא"כ לכאורה יש לעי' בבהמה טריפה לפ"מ דקיי"ל דטריפה אינה מוליד א"כ לא יהי' בטריפה איסור אבמה"ח לב"נ כלל ואפי' א"נ כיון דכבר חל איסור אבמה"ח על הבהמה בעוד שלא היתה טריפה ואמרי' דזה לא הותרה לאכילה שוב האיסור לא נפקע מ"מ בטריפה מתולדה בוודאי י"ל דלא חל ע"ז איסור אמה"ח כיון דמעולם לא היתה ראוי' לגדל וולדות וא"כ בלא"ה ל"ק קושיות התוס' כיון דהכא מיירי בנטרפה עם יציאת רובה וא"כ נטרפה מיד בשעה שנולדה ושוב ליכא איסור אמה"ח כלל לב"נ וא"כ שפיר מוכרח הגמ' לומר מצד איסור ב"א וע"כ דקושיות התוס' א"נ דאיסור אמה"ח הוא מקרא דאך בשר בנפשו ואע"ג דר"י יליף לה מהך קרא מ"מ מודה דגם מקרא דאך בשר בנפשו נשמע איסור אמה"ח וא"כ שוב י"ל כמ"ש ד' המחבר שיחיו דלב"נ דאינו מותר הולד בשחיטת אמו חל איסור אמה"ח קודם שנוצר ולכ"ע לאיברים עומדת:
אמנם גוף ד' המחבר נ"י אחר מחכת"ה אינם מובנים כלל דנראה פשוט דל"צ לטעמא דב"פ מותר בשחיטת אמו אלא לענין שלא נימא דאיסור אבמה"ח חייל מיד כשנוצר לגמרי אפי' עודו במעי אמו דבן ט' חי ה"ה כילוד וא"כ הוה בכלל לא תאכל הנפש עם הבשר ולכן צריך לבוא לטעם כיון דניתר בשחיטת אמו אינו חל עליו איסור אבמה"ח משא"כ טרם שנוצר לגמרי וניתן בו נפש החיוני נראה פשוט דל"ש איסור אבמה"ח כלל כיון דאינו בכלל לא תאכל הנפש עם הבשר דאין בו עוד נפש כלל וכן בב"נ דהלימוד מאך בשר בנפשו דמו ל"ת ג"כ ל"ש אלא כשכבר יש בו הנפש החיוני וזה רק כשנברא לגמרי וכלו לו חדשיו אבל מקודם לכן נראה פשוט דל"ש איסור אמה"ח כלל וא"כ נסתרו ד' המחבר. ויען כי המחבר הוא אדם גדול לא אוכל לדון אותו שלא בפניו ואין הס' לפני ולא ציינת לי מקום הד' [שוב כ' לי הח' הנ"ל המקום בס' ב"י יו"ד סי' מ"ג אות ו' ועיינתי שם וראיתי שכ"כ אך לא נתיישבתי בדבריו] ואי"ה אשיב לעי' בזה ובאמת גם במה שכתבנו דא"נ דילפינן איסור אבמה"ח מאכל תאכל יש לומר דל"ש אמה"ח לב"נ בנולדה טריפה מבטן יש לפקפק קצת דא"כ גם בנעשית טריפה אח"כ לא יהי' איסור אבמה"ח והסברא שכתבנו לחלק כיון דכבר חל האיסור שוב לא פקע אינו מחוור כיון דכל אזהרת האיסור מצד אכל תאכל ולא דבר שאינו עומד לאכילה א"כ עתה כשנעשה טריפה וה"ה עומד לאכילה צריך להיות מותר ונפקע האיסור אבמה"ח [ובדרך פלפול יש להעיר בד' רש"י ז"ל יבמות (דף מ"ט) דס"ל דא"נ דא"ק תופסין בסוטה ה"ה דצריך להיות נפקעה כשזינתה והד' עתיקין בס' אחרונים אמנם א"צ לזה כלל] ובפרט למה דקיי"ל דמפרכסת ג"כ אסור לב"נ זה בוודאי קשה טובא כיון דכבר מפרכסת ה"ה עומדת רק לאכילה וא"כ אמאי יהיה אסור לב"נ ומש"ל די"ל דמודה ר"י דיש איסור אמה"ח גם משום הקרא דאך בשר בנפשו קשה טובא דא"כ אמאי לא תי' הגמ' כן בסנהדרין (דף נ"ז) דמקשינן על ר' יוחנן ור"י דלמה לי קרא דאך בשר בנפשו הא נשמע אזהרת אמה"ח מקרא דאכל תאכל הא נפ"מ למפרכסת וטריפה כנ"ל וע"כ דז"א דמאן דיליף אזהרת אמה"ח מאכל תאכל ל"צ קרא דאך בשר בנפשו לאמה"ח לב"נ וא"כ הדרא ק"ל:
ולכאורה עלה בדעתי דמכאן ראי' לד' הג' בעל כו"פ ז"ל שכ' לת' דעת הר"מ ז"ל דס"ל דמפרכסת אסור לב"נ וקשה הא בגמ' אמרינן מא"מ ותי' הגז"ל דאין כוונת הגמ' מצד מא"מ דיש לדחות כיון דלאו בני שחיטה הם רק דעיקר הכוונה כיון דילפינן אזהרת אבמה"ח מאכל תאכל והנה בקרא זה לא נכתב אזהרה על אבמה"ח רק דמרמז על קרא הנאמר לישראל לא תאכל הנפש עם הבשר ורמזה התוה"ק האיסור בקרא זה וכיון שכן כל אזהרת אבמה"ח לב"נ הוא מקרא הנאמר לישראל וכיון שכן א"א למיפלג הקרא לשנים ומה שאינו בכלל אבמה"ח לישראל גם לב"נ אינו אמה"ח ולכן הר"מ ז"ל דפסק להלכה דאוסר אבמה"ח לב"נ מקרא דאך בשר בנפשו דמו ל"ת שפיר ס"ל דמפרכסת אסור לב"נ אתד"ק. ואני בחדושי גמגמתי עליו דמפשטות הסוגי' דסנהדרין א"נ כן רק דאכל הוא עצם אזהרת ב"נ ולא אזהרה דל"ת הנפש עם הבשר דאל"כ איך חשוב אבמה"ח נאמרית ונישנית ובזה יש לדחוק כמובן:
אמנם מה שיש לעיין לדבריו ז"ל אמאי ב"נ יהיה מוזהר על אבמה"ח מן הטמאה וזה מוסכם אליבא דכ"ע וקשה למאן דיליף מאכל תאכל ואסורו לב"נ הוא רק מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר ולישראל אינו אסור משום אבמה"ח בטמאה מצד דבשרו אסור א"כ קרא זה לישראל אינו סובל איסור אבמה"ח בטמאה וא"כ נהי דבב"נ ל"ש דרש זה מ"מ איך אפשר למיפלג הקרא בתרתי אמנם לדברינו הנ"ל ד' הגז"ל לענין מפרכסת נכונים ממנ"פ דא"נ כדברינו דאזהרה הוא מאכל תאכל בוודאי מפרכסת מותר כיון דמפרכסת א"ל עומדת לאכילה גדול מזו וא"כ אם ילפינן אזהרת אבמה"ח מאכל תאכל אין שום סברא לאסור מפרכסת לב"נ אפילו בטמאה דל"ש מא"מ:
ובזה י"ל בדרך פלפול לת' את ד' הר"מ ז"ל התמוהין שפסק דאין ב"נ מוזהר על אמה"ח של עוף ותמו' ממשנה ערוכה דטהרות דאכל אמה"ח מעוף טמא אינו סופג את המ' ואין שחיטתה מטהרתה לב"נ ולהנ"ל י"ל עפמ"ש בחידושינו דטעמא דר"מ ז"ל דס"ל דאין ב"נ נהרג על אבמה"ח של עוף היינו משום דחושש לדעת הסוברים דאזהרת אבמה"ח מאכל תאכל ולדידהו אין סברא למעט אמה"ח של עוף כיון דמבואר בריש ביצה דיש תרנגולת העומדת לאכילה וא"כ אין להחליט מאכל תאכל ולא אמה"ח של עוף ונהי דלהלכה פסק דאזהרת אבמה"ח מאך בשר בנפשו דמו ל"ת מכל מקום לענין זה שיהיה בני נח נהרג עליו חשש דילמא הלכה כר' יוחנן ור"י:
ועפ"ז תמצא טו"ט בדקדוק לשון הר"מ ז"ל פ"ט ממלכים הי"ב י"ג שלא כתב חיובא במפרכסת לב"נ רק איסורא עיין היטב בלשונו הזהב ותראה שכן הוא והוא מטעמא שכ' למעלה דאם ילפינן מאכל תאכל אין סברא לאסור מפרכסת ולכן אפי' במפרכסת מטמאה ג"כ נראה מלשון הר"מ ז"ל למדקדק בדברינו דרק איסורא איכא כמו באבמה"ח של עוף ותרווייהו חד דינא אית להו. ומעתה ל"ק מהמשנה הנ"ל כיון דמבואר במשנה דבטמאה אין שחיטתה מטהרתה ע"כ דס"ל להמשנה בפשיטות דמפרכסת הוא לגמרי בחיובא לב"נ וע"כ דילפינן אזהרת אמה"ח מאך בשר בנפשו וא"כ שפיר אמרינן דב"נ מוזהר על אבמה"ח של עוף משא"כ הר"מ ז"ל להלכה דחשש לסברת ר' יוחנן ור"י שפיר פסק בתרווייהו הן באבמה"ח של עוף הן במפרכסת דרק איסורא איכא לב"נ:
אך באמת זה רק לפלפולא אבל לקושטא דמילתא ז"א כלום דאיך יפליגי ר' יוחנן ור"י על משנה ואם מוכרח מהמשנה דאיסור אבמה"ח נשמע מקרא דאך בשר בנפשו ומפרכסת ואבמה"ח של עוף אסור לב"נ איך אפשר ליפלוג ע"ז ובעיקר ד"ז דס"ל להר"ם ז"ל דאין ב"נ נהרג על אבמה"ח של עוף י"ל גם להיפוך עפמ"ש הרדב"ז בפירושו הנדפס בד' ווארשא בטעם הדבר דס"ל להר"ם ז"ל דאין ב"נ מוזהר על אבמה"ח של עוף הוא משום דכתיב אך בשר בנפשו ועוף אינו בכלל בשר א"כ ז"ד אם ילפינן מקרא דאך בשר משא"כ לר' יוחנן ולר"י דילפינן מאכל תאכל ולא אבמה"ח אין נפ"מ בין בהמה לעוף:
ועפ"ז יש לחזק קו' הכו"פ שהזכרת במכתבך על הר"מ ז"ל דס"ל דאין ב"נ נהרג על אבמה"ח של עוף מה יענה לקו' הגמ' פסחים (דף ע"ג ע"א) דמקשינן משוחט בשבת בחוץ לעכו"ם מאי תיקן ותרצינן להוציאו מידי אבמה"ח וברש"י ז"ל לב"נ ולדעת הר"מ ליכא תיקן דב"נ אינו מוזהר ועפ"י הנ"ל הקו' עצומה ביותר דמרא דהאי שמעתתא דהברייתא מיירי בחטאת עוף היא ר"פ כמבואר בחולין (דף מ' ע"ב) ור"פ נראה דס"ל דמפרכסת אסור לב"נ כמבואר בחולין (דף ל"ג) דקיבלה מני' דראב"י דטעמא קאמר וא"כ ע"כ דלא יליף אבמה"ח מאכל תאכל דאל"כ מה בכך דלאו בני שחיטה הם מ"מ לאחר שחיטה ליכא איסור אבמה"ח על הבהמה כיון דאינו עומד אלא לאכילה כנ"ל וכיון שכן מוכרח לד' הרדב"ז ז"ל דאינו נהרג על אבמה"ח של עוף וא"כ איך מקרי לה ר"פ בחטאת העוף ויקשה מאי תיקן. הן אמת כי לכאורה עלה בדעתי בפשיטות כיון דמודה הר"מ דאסור מה"ת א"כ שפיר הוי תיקן לב"נ שיהי' מותר באכילה אמנם באמת לשון רש"י ז"ל בפסחים שכ' דתיקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ שאם אכלו אינו נהרג עליו נראה דלענין היתר אכילה ליכא תיקן. ובאמת דבריו צע"ג דאמאי לא פירש כפשוטו דמותר לו באכילה:
ועלה בדעתי עפמ"ש במק"א דיש לחקור לדברי הר"ם ז"ל בפ"ט ממלכים ה"ב שכ' דאין ב"נ נהרג אלא על עכו"ם גופא אבל לא על הרחקות של עכו"ם מ"מ אסור בכל עיי"ש וא"כ י"ל דה"ה בהנאת עכו"ם אסור ב"נ וא"כ שפיר מוכרח רש"י ז"ל לומר דהתיקן הוא רק לענין שאינו נהרג ואין להקשות דא"כ אמאי לא פירש רש"י דהוי תיקון לישראל שאינו לוקה אם הותרו בו משום אבמה"ח ז"א דמ"מ כיון דמחיים ל"ה אסור משום תקרובת עכו"ם וע"י השחיטה נעשה תקרובת עכו"ם [ובא הכל כאחת בעוף וחצי קנה פגם] א"כ לא תיקן כלל ע"י השחיטה דנהי דהוציא מידי אבמה"ח הכניסו באיסור חדש תקרובות עכו"ם דהוא ג"כ בכ"ש וא"כ לישראל ליכא תיקון כלל ושפיר מוכרח רש"י ז"ל לומר דהתיקון הוא לב"נ לענין שאינו נהרג וכיון שכן הדר"ל הקושי' על הר"ם ז"ל דלשיטתו ליכא תיקון כלל אך באמת ז"א שנראה ברור דב"נ אינו מצווה בהנאת עכו"ם ואין זה מגדרי הרחקה שאוסר הר"מ ז"ל דהיא רק במידי דעשוי' אבל לא בהנאת עכו"ם:
ואם אמנם כי מדברי החת"ס בת' חאו"ח סי' קע"ט לפ"מ שמפרש ד' הר"ן במס' עכו"ם דהא דאמרינן גזירה דילמא מגבהה והדר מבטלה דתליא אם יש בו דין ממון לב"נ אמרי' יש זכייה באיסה"נ ולפ"ז מדהוסיף הר"ן ז"ל הטעם דיכול להתבטל ע"י עכו"ם נראה קצת שגם לו אין לו דין ממון קודם ביטול וע"כ דס"ל דעכו"ם אסור ליהנות מעבו"ז קודם ביטול אך כ"כ במק"א שד' הגז"ל תמוהין בזה וכוונת הר"ן ז"ל עיקר כיון דא"ז איסה"נ בהחלט לישראל אם ל"ה זוכה בו קודם שביטלו העכו"ם וכן בחמץ לדידן דקימ"ל כר"ש דחמץ לאחר הפסח מותר אבל מה שהוא היתר הנאה לב"נ זה אינו מעלה ואינו מוריד ומצאתי שהגז"ל בעצמו בתשו' שאח"ז בסי' ק"פ בסוף הת' פירש ד' הר"ן כדברינו ואותה תשו' כתב באחרונה ות"ח כ"ז שמזקינן וכו' הכלל הדבר ברור בד' הר"ם ז"ל דב"נ מותר בתקרובות עכו"ם א"כ בלא"ה ל"ק על הר"מ ז"ל ומלבד זה ד' הרדב"ז ז"ל תמוהין מאוד דא"כ בישראל ג"כ לרשב"ג לא יהיה חייב על אבמה"ח של עוף ואם כן נמצא פלוגתא חדשה באבמה"ח דלרשב"ג יהיה נוהג בבהמה וחי' ולא בעוף ומסוגיא לא נראה כן ועי' בחולין (דף ק"ב):
ובאמת דברי הרדב"ז צע"ג שמדמה זה לנדר דתליא בלשון בני אדם וכוונתם למה שהוא בלשון התורה וברור הדבר דבלשון התורה העוף בכלל בשר כמבואר בתורה הקדושה על השליו הבשר עודנו בין שיניהם ועי' בת' הרדב"ז ז"ל עצמו סי' אלף מ"ב מה שכתב לחלק בין נדרים לקידושין ועיי"ש. הכלל שדברי הרדב"ז צ"ע לענ"ד. ויש לקיים דברי הרדב"ז ז"ל ולא מטעמו אלא על פי מה שכתבתי לעיל בשם הכו"פ דאם הלימוד מאכל תאכל הוא רק רמז לקרא דאזהר בה ישראל היינו הלאו דלא תאכל הנפש עם הדם וא"כ ממילא אם ילפינן מאכל תאכל דינו לגמרי כישראל ומוזהר גם באבמה"ח של עוף משא"כ אם ילפינן מאך בשר בנפשו י"ל דב"נ אינו מוזהר אלא בבהמה וחי'. אך כ"כ למעלה שדברי הכו"פ גם כן אין מוסכמין ויש לפלפל עוד הרבה בזה. אך הנני מוטרד מאוד כעת בעסקי העיר לכן קצרתי באמרים רק במה שנוגע לדבריך ואולי לעת הפנאי אשיב אדבר בך ואתה שלו' וכו' עכ"ל הת' שכ' לח"א. ולפמש"ל בדעת הר"מ ז"ל דמודה דאיכא איסור בשר מה"ח לב"נ א"ש קושיות הכו"פ שמוזכר בסוף התשובה בפשיטות ויש איזהו דברים במכתב זה שנכתבו בקיצר נמרץ אבל המעי' היטב יובנו הד' לאשורן: