אור ברסלב

חמדת ישראל על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

פרק ט · הלכה י

הלכה ט

כב) שם בר"מ ז"ל ה"י וכן חייב על אבמה"ח ועל בשר מה"ח אכ"ש שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד עכ"ל. ותמי' לי מאוד תיבת "וכן" שכ' הר"מ ז"ל איך שייך זה להא דלעיל דמיירי מגזל והר"ז אזהרות בפני עצמן דחייב גם על אבר ובשר מה"ח וע"כ צ"ל דכוונתו על מה שכ' לעיל מיני' דגזל חייב בפחות מש"פ ע"ז בא עתה להוסיף דכמו דגזל נהרג על פמשו"פ ה"ה דבאבמה"ח ובשר מה"ח חייב בכ"ש דלא נתנו השיעורין לב"נ:
אך לכאו' זה תמו' מאוד וכי מה ענין זל"ז דהרי בגזל הטעם דפחות מש"פ הוה אצלו ממון ואינו מוחל משא"כ באבר ובשר מה"ח דאמרי' דהוא מטעם דל"נ שיעורין לב"נ וא"כ מה ענין זל"ז. אמנם לאחר העיון נראה שדבר גדול דיבר רבינו ז"ל בזה דהנה כבר חקר המחנ"א בדיני גזילה בטעמא דמילתא דפחות מש"פ ל"ה גזל אי הוא רק משום דמחיל. ולפ"ז היכא דחזינן דאינו מוחל אסור מה"ת והוה גזלן גמור ומחויב בהשבה א"ד דפחות משו"פ לאו ממון הוא. אמנם האמת בזה דתוה"ק ירדה לסו"ד של ישראל דפמשו"פ מחלי ואינו ממון אצלם ולכן אפי' אם אחד עומד וצווח שאינו מוחל בטלה דעתו ולכן בפחות משו"פ ממילא ל"ה גזל גמור ומעתה סובר רבינו ז"ל כיון דחזינן דבב"נ ל"א דבטלה דעתו וכיון דהוא אינו מוחל פחות משו"פ הוי אצלו ממון וב"נ הגוזל ממנו ח"מ ה"ה דחייב על אבר ובשר מה"ח בכ"ש דהנה כ"כ הפוסקים דבח"ש איכא תמיד אחשבה שהוא מחשיבו לאכילה בזה שאכלו אך בישראל קיי"ל דלא מהני מחשבתו שיתחייב עלי' מלקות ואמרי' דבטלה דעתו משא"כ בב"נ כמו דנהרג על פמשו"פ מצד דאצלו הוא ממון כן ה"ה דנהרג על כ"ש של אבר ובשר מה"ח כיון דהוא מחשיבו לאכילה וז"ב מאוד בדעת הר"מ ז"ל לענ"ד:
ובזה א"ש מה שתמה הג' בעל שאג"א על הר"מ ז"ל דלפ"ד דס"ל דב"נ חייב בכ"ש א"כ למה לי זה דב"נ מצווה על אבמה"ח ת"ל דחייב תמיד על המשהו בשר משום במה"ח ולהנ"ל א"ש כיון דכל הטעם דחייב להר"ם ז"ל דכ"ש הוא מצד דאכל כ"ש אחשבי' לאוכל א"כ ז"ד כשאינו אוכל אלא משהו בשר אבל כשאוכל אבר שלם דשוב אינו מחשיב את המשהו בשר בלחוד א"ח משום בשר מה"ח כיון דהבשר לחוד לא אחשבי' לאוכל רק בצירוף הגו"ע ועל הגו"ע אינו שייך איסור בשר מה"ח לכן צריך לטעמא דאבמה"ח וחייב בזה גם כן על ח"ש מצד דמה שהוא אוכל הוא מחשיב וחייב מצד אבמה"ח וז"נ בעזהי"ת:
ובאמת עלה בדעתי לומר סברא זו באופן אחר לפמש"כ רבינו מאיר ז"ל דר"ש דס"ל כ"ש למלקות הוא מצד אחשבה הוא רק בעינא אבל לא בתערובות וה"ה בשוגג לקרבן ל"ש אחשבי' כיון דהוא שוגג על הדבר אינו מחשיב ולכאו' צריך ביאור כיון דעכ"פ אכלו במזיד נהי דהוא לא ידע שהוא חלב מ"מ הא אחשבה לאכילה ואמאי לא יהי' חייב קרבן וצ"ל בכוונת ר"מ ז"ל דהא דס"ל לר"ש כ"ש למלקות מצד אחשבה אין הטעם מצד דאחשבה לאכילה רק דהטעם משום דהיתה מחשבת איסור ג"כ מצטרפין המחשבה להמעשה איסור שאכל והו"ל כאילו אכל שיעור שלם ומעתה ז"ד במזיד דאיכא מחשבת איסור אבל בשוגג דליכא מחשבת איסור וגם אכילה ל"ה כיון דלא אכל אלא פחות מכשיעור לכן מודה ר"ש דאינו חייב קרבן וז"ב ומוכרח בפירושא דרבינו מאיר ז"ל ומעתה י"ל דה"ה בב"נ כיון דבב"נ קיי"ל דנענש על המחשבה ג"כ א"כ י"ל דזה כוונת הר"מ ז"ל דבב"נ ל"ש שיעורין כיון דאחשבה והו"ל מחשבת איסור עכ"פ ותמיד נהרג ע"ז וכמו לר"ש בישראל דלוקה בכ"ש מצד דמצטרפין מחשבת איסור למעשה אכילה ואע"ג דאנן לא קיי"ל כר"ש ה"ד בישראל אבל בב"נ כיון דקיי"ל דנענש על המחשבה כ"ע מודים דנהרג בכ"ש:
ולפ"ז יצא לנו דין חדש דהא דסובר הר"מ ז"ל דל"נ שיעורין לב"נ ה"ד בהי' מזיד על אכילת איסור אבל בשוגג באומר מותר דפסק הר"מ ז"ל לקמן פ"י דב"נ נהרג עליו מ"מ ה"ד באכל כשיעור דעשה מעשה איסור אבל באכל פחות מכשיעור כיון דכל החיוב מצד דהי' מחשבת איסור וכיון דהכא הי' שוגג באומר מותר אינו נהרג עליו ולפ"ז א"ש בפשיטות קושיות השג"א ז"ל דשפיר צריך אזהרה מיוחדת לאמה"ח דנפ"מ בהי' שוגג באומר מותר על ב' איסורין ואכל אבמה"ח כזית בצירוף גו"ע דמצד במה"ח אינו חייב כיון דבשוגג ל"ש לחייבו על המחשבה ושוב גם בב"נ צריך שיעור:
אמנם לאחר העיון נלענ"ד עיקר כהסברא הראשונה שכתבנו בכוונת הר"מ ז"ל דבב"נ לא נתנה התורה כללים בשיעורין רק הניחה התורה על מחשבתו וכיון שהוא אוכל פחות הרי הוא מחשיב זה המעט לאכילה הוי אכילה לדידי' וכיון שהוא אכילת איסור נהרג עליו ואפי' אם הוא שוגג דאומר מותר בזה ול"ה מחשבת איסור מ"מ נהרג עליו כיון דשוגג זה אינו פוטרו ממילא חייב מצד דאכל אכילת איסור דמחשבתו משוי לי' אכילה ודוקא בישראל מחשבתו גרידא לא משוי לי' אכילה אלא משום דמצרפינן המחשבת איסור להאכילה שאכל ולכן בשוגג דליכא מחשבת איסור ליכא קרבן לר"ש משא"כ בב"נ שיעור האכילה תלי' בדעתו של זה ולכן אפי' בשוגג נהרג עליו כמו באכל שיעור שלם והא דצריך איסור דאמה"ח הוא כמוש"ל באינו אוכל המשהו בשר לבד רק בצירף גו"ע דא"א לחייבו על פחות ממה שמחשיב לאכילה אם הוא פחות מכזית ודו"ק היטב בזה:
ועפ"ז שכתבנו ממילא יובן שמה שכ' האחרונים לחדש עפ"ד הר"מ ז"ל אלו שכ' דל"נ שיעורין לב"נ דה"ה דשיעורי קטנות וגדלות דהם הלל"מ אין ב"נ בכלל זה ולדברינו אין ענין זל"ז ועיקר כוונת הר"מ ז"ל הכא כיון דב"נ מחשיבו לפחות מכשיעור חייב אף בפחות מכשיעור משא"כ בזמן החיוב י"ל דדינו כישראל ועפ"ז יש לת' מה שמקשין האחרונים לד' הר"מ ז"ל דל"נ שיעורין לב"נ א"כ מה מקשינן בגמ' בסוגי' דחזקי' לר"א מאמה"ח דתני' לא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואמה"ח לב"נ משום לפנ"ע מבואר דאמה"ח מותר בהנאה וקשה הא י"ל דמיירי בח"ש דאע"ג דח"ש אסור מה"ת מ"מ איסור הנאה שבו דהוא רק איסור עשה מאותו י"ל דח"ש מותר בהנאה מה"ת וא"כ אי לאו מצד לפנ"ע דב"נ גם בכ"ש אסור מה"ת שפיר הי' מותר ליתן לב"נ:
ולהנ"ל י"ל עפ"מ שנלענ"ד להעיר דלפי דעת הסוברים דבאיסור דרבנן ליכא לפנ"ע דאו' ה"ה השולח לחבירו איסור ח"ש אפי' לר"י ליכא לפנ"ע דאו' לפמש"כ הח"צ דטעמא דר"י כיון דאוכלו אחשבי' א"כ בשעת השילוח עדיין אינו מושיט לו איסור ול"ש בזה לפנ"ע דאו' וא"ד למושיט כוס יין לנזיר דמושיט לי' מיד בשעת השטה דבר האסור משא"כ אם מושיט לו ח"ש וז"נ בסברא ומעתה לפמ"ש דגם בב"נ כל האיסור דח"ש הוא ג"כ מצד שמחשיבו ע"י אכילתו א"כ אינו עובר בלפ"ע דאו' בזה שמושיט לו כיון דקודם שאוכלו אינו איסור תורה כנ"ל וא"כ ע"כ דמיירי בשיעור שלם ומקשה הגמ' שפיר ת"ל דאסור מצד הנאה:
ויש להסתפק עפ"י דברינו הנ"ל לפ"מ דנראה מד' הר"מ ז"ל פ"ג מה' מילה ה"ז וביתר ביאור בתשובותיו סי' ס"ח דב"נ יכול לקיים המצות של ישראל ויש לו שכר כאינו מצווה ועושה עיי"ש ועי' לקמן פ"י ה"י ומש"נ שם בעזה"י אם רוצה לקיים מצות אכילת מצה אם צריך לאכול כזית דוקא או אפי' בפחות מכזית מקיים מצוה זו כיון דאמרי' דל"נ שיעורין לב"נ ומחשבתו משוי לי' אוכלא ה"ה דמקיים בזה מצות אכילת מצה אע"ג דבישראל צריך כזית היינו משום דבישראל גזה"כ שאין אכילה חשיבה פחותה מכזית משא"כ בב"נ א"ד דאין שכר מצוה בידו אם לא יאכל כזית כמו שצריך לקיים המצוה בישראל. ויש להעיר בזה מד' הר"מ ז"ל פ"ט מק"פ ה"ז שכ' המאכיל כזית מן הפסח וכו' או לגר תושב או לשכיר הר"ז עובר בל"ת נראה מזה דהלאו הוא רק כשמאכילו כזית דוקא וא"נ דגם לענין מצוה דינו דב"נ בכ"ש א"כ הכא דהתורה אמרה דלמצוה זו אין לו שום שייכות ואדרבה אסור להניחו לעשות מצוה זו דאכילת פסח א"כ הי' נראה דה"ה בפחות מכזית אם מאכילו עובר הישראל בלאו כיון דבב"נ גם פחות מכזית חשיב אכילה והרי מקיים מצות פסח וזה הוא הלאו שישראל לא יאכילו מפסח שיקיים הנכרי מצות פסח [ובאמת הענין מובן דפסח ושבת חדא הוא וב"נ שהם תחת המזל אין להם שייכות לפסח דהוא מורה על השגחה והארכנו בזה במק"א ואכ"מ] ומוכח מזה דלענין קיום מצוה אינו מקיים בפחות מכשיעור הניתן לישראל לכן אין אוסר להאכיל לב"נ פחות מכשיעור וכבר ראיתי שהעירו מחברים ע"ד הר"מ ז"ל הנ"ל אך לא ביררו הד' לאשורן:
ויש להעיר עוד עפ"ד בחולין (דף ג' ע"ב) דחותך כזית בשר ונותן לו אם אכלו מותר לאכול משחיטתו והקשה בראש יוסף שם סוד"ה לשון הרשב"א ז"ל לד' הר"מ ז"ל דל"נ שיעורין לב"נ א"כ מסתמא כותים ג"כ נזהרים בפחות מכשיעור ג"כ ולמה צריך דוקא ליתן לו כזית בשר אמנם לדברינו י"ל כיון דהא דחייבין בפחות מכזית הוא מצד דמחשיבו לאוכל בזה שאכלו א"כ הכא שאנחנו מכריחין לו לאכול כדי שנדע ששחטו כדת א"כ א"ר שמחשיבו לאוכל דהוא רוצה לאכלו כדי שנאמין לו וא"כ ל"ח אוכל גם לדידי' ולכן צריך כזית דוקא דהוא שיעור אכילה בעצם ויש לפלפל הרבה בעניינים אלו כמו"ש במקומות מפוזרים בחידושינו ואכמ"ל:
כג) שם בר"מ ז"ל ומותר הוא בדם מן החי עכ"ל לכאו' צ"ע מה בעי הכא בד"ז דהכא אכתי לא בא הר"מ ז"ל לבאר דיני אבמה"ח ובמה"ח כ"א לענין זה שאסורין בכ"ש ול"צ שיעורין א"כ אמאי כ' כאן ד"ז דמותר בדם מה"ח ונראה דכוונתו דלא נימא אע"ג דלהלכה אינו מוזהר בדם מה"ח מ"מ יהי' אסור משום דמחי אתי וכיון דהוזהר על אבר ובשר מה"ח ה"ה דיאסר בדמו דהוא מכח הבשר והאברים ובפרט לפ"מ שביאר לעיל מני' דנאסר אפי' במשהו א"כ י"ל דיהי' נאסר בדם מה"ח לכן קמ"ל בזה דב"נ מותר בדם מה"ח דנהי דאסור בכ"ש היינו בגוף האיסור אבל בהיוצא מן האיסור בזה לא הוזהרו ב"נ כיון דחזינן דבישראל צריך דרשה מיוחדת הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקופה שלהן א"כ בב"נ דל"ל הך דרשה אמרי' דהמתמצה מגופן אינו אסור כלל וז"ב ומוכרח לפי הלכה דקיי"ל דב"נ מותר בדם מה"ח ועי' בתוס' פסחים (דף כ"ב ע"א) ד"ה והרי דם שכ' להסתפק אי דם בכלל בשר ובאבן עוזר כתב שם להוכיח בראיות דדם הוי בכלל בשר עיי"ש ולכאו' מכאן מבואר דדם ל"ה בכלל בשר דחזינן דב"נ אסור בבשר מה"ח ומ"מ מותר בדם מה"ח א"כ מבואר דדם אינו בכלל בשר ותמהנו שלא העירו מזה:
ואולי י"ל דהנה באמת מסברא י"ל דדם אינו בכלל בשר כיון דכתיב לשון אכילה ודם משקה היא ועי' פנ"י פסחים שם בשם הר"ן אך י"ל כיון דמצאנו גם בדם לשון אכילה א"כ י"ל דגם דם נכלל בלשון אכילה דקרא והא דכתבה התורה בלשון אכילה להורות דצריך כזית דאין אכילה פחותה מכזית או דצריך שיהי' כד"א דוקא לכן אמרי' דדם בכלל בשר ומעתה ז"ד בישראל מה שאין כן בב"נ דאסור בכ"ש וכפ"מ שביארנו הטעם מצד אחשבה ה"ה דאסור בשלא כד"א כיון דהתורה גלי דבב"נ ל"א בטלה דעתו א"כ גם שלא כד"א חייב וא"כ שוב אמרי' מסברא מדכתבה התוה"ק אך בשר בנפשו לא תאכלו בלשון אכילה אינו כולל את הדם שהיא משקה ולכן מותר בדם מה"ח וא"ש סמיכות ד"ז להא דלעיל דב"נ אסור בכ"ש עכ"פ מבואר מזה דבב"נ אינו אסור היוצא מה"ח ומה"ט נפלאתי על הג' בעל הפלאה ז"ל כפי המובא ממנו בת' חת"ס חיו"ד סי' צ"ד שהורה בעוף חי שפרח לתוך קלחת של חמאה רותחת ומתה שם דאסר החמאה לב"נ. ונראה דסברתו עפמ"ש התוס' לחד תירוצא דעיקר דרשה דהטמאים אתי להורות דלא נימא דעל המשקה א"ח אבל אם בא לאוכל כאוכל דמי עי' בחולין (דף קי"ב ע"ב) והד' עתיקין בס' האחרונים א"כ ה"נ כיון דהחמאה הו"ל אוכל וטעם הבא לחמאה אסור גם לב"נ:
אך באמת כמה תשובות בדבר א' דסברת התוס' ל"ש אלא במה שהוא אוכל באמת והמחה אותו למשקה דה"א דא"ח משום דהוה שלא כד"א וכמ"ש הרשב"א חולין (דף ק"כ) משא"כ דם דהוה משקה בעצם והוי כדרך א"נ דב"נ חייב על טע"כ צריך להיות חייב גם בדם מה"ח. ב' דאפי' באוכל שהמחה ג"כ ל"צ קרא בב"נ לפמשכ"ל דחייב גם על שלא כד"א א"כ א"נ בב"נ טע"כ ל"צ קרא דהטמאים כלל. ג' דזה גופי' דנימא דחמאה רותחת הוי אוכל צ"ע כיון דבעצם הי' משקה דחלב הוי משקה ועתה כשנעשה רותח ונעשה משקה ג"כ ל"ה אוכל ובאמת כבר העירו המחברים בזה ע"ד הגז"ל אך לא ביארו כל הצורך בזה ולא העירו מד' הר"מ הנ"ל. [ ובחי' לח"א כתבנו שבאמת הגז"ל הי' יכול להתנצל על הוראתו אף א"נ דבע"ח אינו מפליט מ"מ כיון דחלב גופא ג"כ צריך להיות אסור משום אבמה"ח וכל ההיתר משום מא"מ וא"כ הכא דהחמאה אסורה לישראל מה"ת מצד בליעת נבילה כיון דמתה בתוך החמאה הרותחת ונאסרה מה"ת מצד טע"כ דנבילת עוף וא"כ ל"ש מא"מ ושוב החמאה אסורה מדינא לב"נ מצד אמה"ח. אך לקושטא דמילתא ז"א וברור הדבר דמה שנאסר אח"כ לישראל מטעם אחר ל"ש לאסור משום זה לב"נ כיון דכבר הותר לב"נ משום מא"מ נהי דאח"כ נאסר לישראל מטעם אחר מ"מ לב"נ נשאר בהתירו הקדום ולכן שפיר הי' מוכרח להתנצל משום בליעת אבמה"ח דעוף וראי' ברורה לזה מהא דמבואר במס' בכורות (דף ו' ע"א) דבב"ח לר"ש מטמא טו"א כיון דס"ל דמותר בהנאה הוי בכלל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים כיון דמותר לנכרים וקשה אמאי לא יהי' אסור מצד אבמה"ח כיון דנאסר לישראל משום בב"ח וע"כ כדאמרן ובזה נסתרין דבריו מה שמפלפל בחולין (דף צ"ח ע"א) בהא דסמכינן על קפילא ארמאה בטעימת בב"ח וכ"ת נדחק לת' והד' ברורין כמ"ש ואם כי אינו כדאי לעלות הד' על ספר לרוב פשטותן בכ"ז מפני שהח' הנ"ל האריך בזה בספרו ששלח לי אמרתי לרשום מש"כ לו בזה] ועי' לקמן מה שנכתוב בזה בעז"ה:
הוספה עי' לעיל מ"ש לענין טע"כ בב"נ וכבוד יד"נ הרב מוה"פ הנ"ל נ"י העירני שיש לה"ר דבב"נ אינו אסור טע"כ מדנדחקו התוס' בסנהדרין לת' הא דאדה"ר נצטווה על אמה"ח אע"ג דהי' אסור באכילת בשר בלא"ה והר"מ ז"ל מה"ט פסק דאדה"ר לא נצטווה כלל על אמה"ח וקשה הא נפ"מ דמצד דלא הותר לו אכילת בשר עניינו רק מצד גזל גבוה א"כ פשיטא דאינו אוסר בתערובות כי טעמו ל"ש לאסור דעצמות הדבר אינו אסור לו משא"כ מצד אמה"ח אסור גם הטעם וא"כ איכא נפ"מ גדולה לדינא בזה שנצטווה על אמה"ח דבגזל ל"ש לאסור מצד טע"כ כיון דסוף כל סוף לא גזל א"ו דפשיטא לרבותינו הראשונים ז"ל דל"ש טע"כ בב"נ ויפה העיר בזה:

תוכן העניינים

חמדת ישראל על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה