חמדת ישראל על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
פרק ט
הלכה א
א) ז"ל הר"ם ז"ל בפ"ט ה"א על ששה דברים נצטווה אדה"ר על ע"ז ועל ברכת השם וכו' אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממ"ר והדעת נוטה להן. מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטווה עכ"ל. הנה ד' אלו סתומין וחתומין וא"י מה כוונתו של רבינו ז"ל בזה ועיינתי בהם הרבה לירד לסו"ד רבינו ז"ל ולא עלתה בידי. ולחומר הנושא אולי י"ל דכוונתו כיון דחזינן דכל אלו נשנו בהר סיני ואנחנו חייבים בהם מכח מה שצוה הקב"ה עוד הפעם אותם המצות ע"י מרע"ה א"כ לאיזה תועלת נצטווה אדה"ר ובניו במצוות אלו אחר שבלא"ה הדעת נוטה להם הרי יקיימו את המצות גם בלי ציווי וא"כ למה נצטווה. ואפי' א"נ שזה ל"ק די"ל דאדם נצטווה במצוות אלו להיות מצווה ועושה מ"מ יקשה למה נאמרת ונשנית ואי כדי שיהי' המצות אלו נשארת בב"נ גם לאחר מ"ת בתורת ציווי בזה בוודאי יקשה דלמ"ל זאת כיון דבאמת קיבל מהם הציווי אח"כ כמו שדרשו חז"ל על הקרא דראה ויתר גוים עמד והותר להם ובפרט כאן דהדעת נותן א"כ מוטב שיהי' בלי ציווי שיקיימו ג"כ כיון דהדעת נותן להם ואין סברא דהי' להגדיל שכרם וא"כ מדנאמרו כל המצות אלו בסיני נראה קצת מסברא דלא נאמרו מקודם לב"נ לזאת כתב הר"ם ז"ל שמכלל ד' תורה יראה שנצטווה על אלו. ועי' ב"ק (ד' פ"ז ע"א) גדול המצווה ועושה ובשטמ"ק שם בשם ר"ם דה"ד בז' מצות דב"נ שאילו לא נכתבו ראוין הי' לכתוב. וכוונתו נראה דבאמת מסברא צריך להיות אינו מצווה ועושה גדול רק בז' מצות אלו כיון דאפי' בלא מצוה צריכים לעשותה מצד הדעת א"כ זה שעושה באינו מצווה א"ז זכות כלל לכן גדול המצווה ועושה שיש לו פיתוי היצה"ר שלא לעשותו משא"כ האינו מצווה אין לו שום מניעה שלא לעשות דפיתוי יצר א"כ כיון דאינו מצווה וגם עשי' גופי' אינו זכות כיון דהשכל מחייבו. ובחי' ביארנו דזה באמת כוונת הגמ' ב"ק (דף ל"ח ע"א) ראה ויתר גוים ראה שאין מקיימין ז' מצות עמד והתיר להם. איתגרי איתגר א"כ מצינו חוטא נשכר אמר מר ברי' דרבנא לומר שאפי' מקיימין אותן אין מקבלין עליהן שכר אלא כמי שאינו מצווה ועושה עכ"ד הגמ'. ולכאו' תמו' הא אכתי איכא עול בחיקו ית' ח"ו שנימא לענין עונש יהי' נענשין כמצווין ועושין ושכר לא יקחו אלא כאינן מצווין. לכן נראה דבאמת זה א"א לפטור ב"נ מז' מצוות כיון דזה יסוד קיום העולם ובלעדי זה לא יתכן ישוב העולם רק דהכוונה דעמד והתיר להם היינו מפני שקב"ה ראה שאין בכחם לעמוד נגד פיתוי היצר ולהיות מצווים ועושים לכן התיר להם הציווי כדי שיהי' בנקל להם לעשות את הז' מצות הנ"ל וזה הי' תכלית מה שהפקיע הקב"ה אותם הציווי כדי שיהי' בנקל להם לעשות את הז' מצוות א"כ מובן ממילא שאם לא יקיימו נענשין כיון דהתכלית ל"ה לפוטרן עיד"ז וכשמקיימין אינן נוטלין שכר יותר מאינו מצווה ועושה:
ועפי"ז מובן היטב כוונת הר"ם ז"ל הנ"ל דיש סברא גדולה לומר כיון דכל אלו קבלה הן בידינו ממ"ר ע"ה היינו דנשנית בסיני עוד הפעם והדעת נוטה להם א"כ יהי' יותר נקל לב"נ לקיים בלא ציווי א"כ היה נראה מזה דלא נצטווה ב"נ דאל"כ למה נשנית לזאת כ' הר"ם ז"ל דז"א דמכלל ד"ת יראה שעל אלו נצטווי והא דנאמרת ונשנית היינו שישארו לב"נ בתורת ציווי והגדיל שכרם שיהי' בכלל מצווין ועושין וכמ"ש הר"ם ז"ל לעיל ספ"ח דאם אינו מקיים הז' מצות מצד ציווי הבוי"ת אינו מחסידי אוה"ע וצ"ע בזה כוונת הר"ם ז"ל [ובד' הר"ת ז"ל במ"ש דגדול המצווה ועושה היינו רק בז' מצוות אלו י"ל הסבר הד' עפמ"ש במק"א לת' ד' כמה גדולי האחרונים שכ' טעם דאין לברך על מצות שכליות כיון דל"ש בזה א"ק במצותיו וציונו דגם בלי ציווי היינו עושים המצוות האלו. אך לכאו' זה תמו' דאדרבה א"כ צריך לברך כיון דהמצוה העיקרת לעשות המצוה בשביל הציווי. אך ביארנו די"ל לפמ"ש הפוסקים דל"ש לברך על ביטול חמץ כיון דמהני בלב ועל המחשבה לא תקנו ברכה א"כ ה"ה במצות שכליות עיקר המצוה הוא המחשבה לעשותה בשביל שציוה אותנו הקב"ה דגוף המעשה גם בלי המצוה היינו עושים כיון שהדעת מסכים לזה וא"כ עיקר המצוה הוא המחשבה וע"ז ל"ש ברכה. ומעתה י"ל דזה כוונת ר"ת ז"ל דבאמת בכל המצות אינו מצווה גדול יותר כיון דאינו מצווה ועושה אמנם ז"ד בכל המצות אבל בז' מצות דהשכל מחייב לעשותן א"כ עיקר המצוה הוא לעשות בשביל הציווי וזה אין בכח האינו מצווה לעשות כיון דהוא באמת לא נצטווה א"כ ממילא אינו עושה מצוה כלל לכן מצווה ועושה גדול ועי' בזה]. אמנם יהי' איך שיהי' ז"ב דנהי דנצטווה על ז' מצות אינו מכח אותו ציווי שנצטוונו בה אנחנו במ"ת ואינם כלולין כלל באזהרות שנתנו לישראל וזה מוכח מכל הסוגיא דנאמרת ונשנית כמובן לכל מעי' ועפ"ז יפלא בעיני על רבינו הכו"פ ז"ל בסי' כ"ז סק"ב שכ' לת' ד' הר"ם ז"ל דלא פסק מא"מ וס"ל דמפרכסת אסור לב"נ דהוא משום דהר"ם ז"ל ס"ל דאזהרת אבמה"ח מקרא דאך בשר בנפשו דמו ל"ת והוי אזהרה מיוחדת לב"נ ול"ש בזה מא"מ כיון דעכו"ם לאו בני שחיטה הם אמנם הגמ' בחולין קאי אי ילפינן מאזהרת אכל תאכל ולא אבמה"ח ולדידהו אין הפירוש דשם איכא אזהרת אבמה"ח אלא רמז דב"נ נצטוו על אבמה"ח באותה אזהרה שנאמרה לישראל דהיינו ל"ת הנפש עם הבשר ולכן אע"ג דנכרים לאו בני שחיטה הם מ"מ א"א לחלק הלאו לשנים ונאמר דלישראל אחר שחיטה ל"ה אמה"ח ולב"נ הוי אמה"ח כיון דתרווי' מחד קרא הוא את"ד. ולפ"ד יצא לנו דבאמת דששה מצות שנצטוו ב"נ מכח ציווי דאדם הכוונה רק לרמז שנכללו באזהרת דישראל. ולענ"ד הדבר תמי' לומר כן ומלבד שכ"כ דמדקרי לה נאמרת ונשנית ע"כ דאזהרת חליקות הן דאל"כ הרי הוצרכו לכתוב האזהרות במ"ת כיון דכל אלו המצות של ב"נ היא ג"כ מכח אזהרות אלו. מלבד זאת יש להעיר לפ"ד הר"ם ז"ל דכל לאו הכולל יותר מעשה ל"ה לאו הנל"ע א"כ גזל אמאי הוה נל"ע הא ב"נ ג"כ מוזהר על לא תגזול ועשה דוהשיב ל"ש בב"נ. א"ו דאין ב"נ מצווה כלל על הלאו דלא תגזול הנאמר לישראל ואזהרתם מכל עץ הגן ולא גזל וזה הוי אזהרה גמורה ולא רמז ואם כי ראי' זו יש לדחות בכמה אופנים מ"מ נראה כמ"ש. וכ"נ מוכח מהא דאמר רבא ר"פ א"נ. למ"ל דכ' רחמנא לאו בגזל וכו' וקשה הא צריך למיכתב לאו בגזל דאל"כ הו"א דב"נ מותר לגזול ישראל כמו דמותר ליקח רבית מישראל. וגם בזה יש לפלפל הרבה דבלא"ה קשה למ"ד גזל עכו"ם אסור והא רבית מותר לקחת מעכו"ם וצריך למכתב לאו דגזל דאל"כ יהי' גזילו מותר. ואין רצוני להאריך בזה. כי כל מעי' יראה בזה שפשטות הד' היא כמו"ש דאזהרת ישראל וב"נ חלוקות המה ויתבאר עוד בעזהי"ת לקמן רק מפני שהוא יסוד הראשי לדיני ב"נ אמרנו להעיר בזה ר"פ:
ב) הוסיף לנח אבמה"ח שנאמר אך בשר בנפשו דמו ל"ת נמצאו ז' מצות עכ"ל. עי' בכ"מ שכ' לת' ד' הר"ם ז"ל דס"ל כיון דאדה"ר הוזהר באכילת בשר ממילא ע"כ דלא נצטווה על אמה"ח כיון דכל בשר הי' אסור לו ע"ש אמנם האחרונים כתבו להעיר מהא דמבואר בזבחים (דף קט"ז ע"א) דקרבנות שהקריב הבל הי' שלמים וא"כ ע"כ דבשר שלמים הי' מותר לו וא"כ שוב צריך אזהרת אמה"ח לאבר מדולדל בחי' עי"ש ובכו"פ שם כ' באמת לתלות הד' בפלוגתא זו ע"ש אמנם לענ"ד נראה בזה דהנה הרמ"ה על סנהדרין כ' לת' הקושיא הנ"ל דאיך אפשר דנצטוו אדה"ר על אמה"ח כיון דהי' אסור באכילת בשר ותודה"ק דנהי דאמרי' דאדה"ר לא הותר לו אכילת בשר מ"מ לא נאסר לו ג"כ רק דהכוונה דכל הנבראים הם של גבוה וצריך היתר להתירם לאדם ובשר לא הותר לו וממילא הי' אסור לו מצד שהוא של גבוה אבל באזהרת מיתה ל"ה ע"ז אמנם באבמה"ח נוסף לו אזהרה שיתחייב מיתה ע"ז והיא דבר נפלא למבין ועי' היטב בלשון רש"י ז"ל סנהדרין (דף נ"ט ע"ב) ד"ה כירק עשב שכ' וז"ל שהפקרתי לאדם לאכול וכו' נראה דג"כ הרגיש בכוונת הרמ"ה ז"ל דהפירוש הוא דלא הותר לו היינו שהקב"ה לא התיר לו זה להיות אוכל לאדם. והא דהוכרח רש"י ז"ל לפרש דאזהרת אבמה"ח הי' על נוטל אבר ממילא כמו"ש התוס' היינו משום דס"ל דא"נ דכל בשר לא הותר לו ולא הופקר לו לאכילה אע"ג דלא הוזהר ע"ז בפירוש מ"מ חייב מיתה משום גזל דהוי גזל גבוה וכ"נ ברור דעת הר"ם ז"ל דגם הוא ז"ל ס"ל כפירוש הרמ"ה ז"ל רק דאעפ"כ הכריח דאדה"ר לא נצטוו על אבמה"ח דסברת רש"י ותוס' לחלק בין מיתה מאלי' להמית ברי' ל"ה ניחא לי'. וא"כ יהי' איך שיהי' כיון שבשר אינו בכלל האוכלין אשר הפקירו לו ממילא חייב מיתה משום גזל גבוה וז"נ מאוד בעזהי"ת:
ומעתה מובן היטב שבשר שלמים שפיר הי' יכולין לאכול דהרי כל איסור דאכילת בשר הי' משום גבוה א"כ ז"ד בכל בשר שאם הוא של גבוה אסור באכילה וצריך היתר שיהי' משל אדם משא"כ שלמים דמשלחן גבוה קזכי והתורה אמרה דזה היא המצוה לאכול של גבוה א"כ פשיטא דגם אדה"ר היה יכול לאכול אותו בשר ומעתה לק"מ קושיות הכו"פ דממ"נ אם הבשר נתקדש ע"י זריקה וניתר לאכילה להיות משלחן גבוה ע"כ דאהני לי' שחיטה וא"כ אינו אמה"ח ואי דלא אהני ליה זריקה ואינו בכלל בשר קדשים אחר זריקה שוב אסור מצד אכילת בשר דמה דאינו המצוה לאכול משל גבוה הי' אסור לאדה"ר [ועי' זבחים (דף פ"ו ע"א). ונראה דאפי' למ"ד דפרשו מחיים הזריקה מתיר היינו רק בקרנים אבל הבשר כיון דהוא רק משלחן גבוה לאכילה ואינו משלו לשום דבר והמקדש בו אשה אינה מקודשת א"כ מה שפירש מחיים פשיטא דאינו מותר ע"י זריקה ולא נפיק מכלל קודש להיות מותר בשאר הנאות כיון דקדשים צריכים שחיטה לאכילה וזה שפירש ל"ה בכלל שחיטה אין הזריקה יכול להתיר הבשר והבין היטב] אמנם לכאורה יש לעיין בזה מהא דמבואר במד"ר מובא ברש"י ריש ויקרא בקרא דאדם כי יקריב קרבן אדם למה נאמר מה אדה"ר לא הקריב מן הגזל שהכל הי' שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל. מבואר מזה דגם בהמות הי' משל אדה"ר ולכאו"נ מד' רש"י הנ"ל שלא הפקיר הבהמות לאדה"ר וכן מד' הר"ם והרמ"ה ז"ל מבואר להיפוך דכל איסור בשר לאדה"ר הי' משום דלא נפק"ל מכלל גבוה להיות של אדם וא"כ מבואר להיפוך:
אך באמת א"ש מאוד עפ"מ דכ' החת"ס בת' חאו"ח סי' ק"פ דבקרבן דלא כתיב ולקחתם לכם א"צ שיהי' שלו אלא שלא יקריב קרבנו של אחר אבל כל שאינו של אחר אע"ג דאינו שלו לא אימעט שלא יהיה כשר להקרבה נמצא דמה דפסול גזל להקרבה היינו משום דרשות אחר מעכב עליו שלא יוכל להיות של גבוה א"כ אז דהי' הכל של גבוה ול"ה של אחר כיון דגם לבניו הי' אסור אכילת בשר א"כ שפיר הי' יכול להקריב וכוונת המדרש דהכל היה שלו לא קאי על אדם דמהכ"ת לומר כן ופשיטא דאם אדם גזל דבר שזכה בו בנו הי' חייב מיתה מצד גזל ומוכרח כן לדעת הר"ם ז"ל דמה שלא שייך באדם ל"ש לומר דנצטוו ע"ז אם כן למה נצטווה אדה"ר על הגזל רק דכוונת המדרש על הבהמות להקרבה דבזה ל"ש באדה"ר גזל כיון דהכל הי' משל הקב"ה ולא הופקר לאדה"ר ובניו שיהי' יכולין לזכות בה וא"כ ממילא ל"ש בזה גזל ה"ה אתם לא תקריבו מן הגזל והיינו מה שיהי' רשות אחר מעכב עליו וכד' החת"ס ז"ל ויהי' ראי' גדולה לד' מד' המדרש ודו"ק:
ג) שם בר"ם ז"ל בא אברהם נצטווה יתר על אלו במילה עכ"ל נראה דכוונת הר"ם ז"ל במ"ש יתר על אלו דלא נימא כיון דנצטוה הוא ובניו במילה ונבדלו מכל האומות שוב הי' להם דין ישראל לכל דבר וא"כ שוב נ"ל דהי' מותר לגזול מעכו"ם למ"ד גזל עכו"ם מותר מה"ת א"כ לכאורה ע"י שנצטווה במילה נשתנה אצלו דין גזל וכן בהרבה ענינים. ועי' חגיגה (דף ג' ע"א) בתוס' ד"ה תחילה לגרים שכ' בזה"ל שנצטווה על המילה טפי מכל אותם שלפנינו עכ"ל נראה להדי' מדבריהם ז"ל דזה שנצטווה על המילה היינו מצד גירות ונכנס לכלל ישראל לכן כ' הר"ם ז"ל דיתר על אלו נצטווה במילה אבל מז' מצות הקודמת לא נשתנה בו דבר להקל והר"ם ז"ל לשיטתו דגזל עכו"ם אסור מה"ת א"נ דאפי' למ"ד גזל עכו"ם מותר מן התורה היינו רק לאחר מתן תורה אבל מקודם הי' עליו כל דינו ב"נ להחמיר ורק במ"ת נבדלו ישראל מב"נ בז' מצות בהרבה ענינים כיון שנתקדשו במתן תורה ונזדככו מזוהמתן ויש הרבה להאריך בענינים אלו ואכ"מ:
הוספה על מ"ש אי האבות יצאו מכלל ב"נ והנה בענין זה יש להאריך הרבה ועיין בפנים בכמה דוכתין שכתבנו בזה. ועי' באור החיים פ' בא בקרא דגם אתה תתן בידינו זבחים ועולות שכ' בזה"ל אלא נתכוונו לומר שהוא יתן בידם מקנה הראוי לזבחים ואנחנו נעשה לד' לצורך עצמינו וכו' גם בזה ל"ק אמרו זבחים ועולות לתנא שאמר שאין מקבלין מהאה"ע אלא עולה ולא שלמים והרי מקרא מלא דיבר הכתוב כאן זבחים ועולות ולדברינו לא קשה עכ"ל מבואר מד"ק דישראל לא היה בכלל ב"נ ולכן הם היו מותרין להקריב גם זבחים ותמהני מאוד שלא הביא גמרא מפורשת בזבחים (דף קט"ז ע"א) דמקשינן באמת למ"ד דב"נ אין מקריבין שלמים מקרא זה דגם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ותרצינן זבחים לאכילה ועולות להקרבה ומוכרח מזה אחת משני אלו או דהגמרא סבירא ליה דפירוש הקרא היה שמ"ר אמר שיקריבו עבור פרעה או דגם ישראל היה להם דין בני נח ולא היו מקריבין אלא עולות ועי' ברש"י ז"ל דמבואר להדי' דלמ"ד בקושיות הגמרא משום דגם ישראל היה להם דין ב"נ עכ"פ ד' האוה"ח ז"ל תמוהין שלא הביא ד' הגמרא הנ"ל ועי' בפי' הרמב"ן ז"ל שם בסדוה"ק שכתב גם כן פירוש הקרא כן. ולפירוש זה מוכח להדיא דישראל היה להם דין בן נח:
איברא לכאורה קשה טובא א"נ דישראל קודם מתן תורה היה להם דין ב"נ מהא דמבואר בסוכה (דף כ"ה ע"ב) ר"י אומר אם נושאי ארונו של יוסף היה כבר היה יכולין ליטהר וברש"י ז"ל שם שכ' בזה"ל ונושאי ארונו של יוסף נמי כבר עברו עליהם עשרה חדשים ויותר שלא נשאוהו משחנו בהר חורב בר"ח סיון כדכתיב ביום הזה באו מדבר סיני ולא נסעו משם עד עשרים באייר של שנה הבאה עכ"ל ותמוה דלפי"ז למה צריך לומר כבר היה יכולין ליטהר ת"ל דלא היה צריכין טהרה כלל כיון דזה שנשאו את ארונו של יוסף היה קודם מתן תורה וממתן תורה ואילך בעת שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים לא נשאו את הארון וא"כ אמאי היה צריכין טהרה הא מבואר בפסחים (דף צ"ב) דגר שנתגייר בערב פסח מה"ת טובל ואוכל את פסחו לערב לכ"ע וא"כ ה"נ כיון דלאחר מתן תורה לא נשאו ארונו של יוסף ולא נטמאו כלל למה היה צריכין טהרה:
אמנם נראה דזה תלי' בפלוגתא דתנאי דהנה ביבמות (דף מ"ו ע"א) ס"ל לר"א דגר שמל ולא טבל הר"ז גר שכן מצאנו באבותינו שמלו ולא טבלו ופי' רש"י ז"ל בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל ב"נ לקבל התורה ולקבל פני השכינה עכ"ל נראה דר"א ס"ל דמיד כשיצאו אבותינו ממצרים היה בכלל גרים וזה היה ע"י המילה שמלו את עצמם במצרים והיה להם דין ישראל גמור ולכן בזה שנשאו את הארון אח"כ בר"ח סיון נטמאו והי' צריכין טהרה. אמנם לר"י דס"ל דאין גר עד שימול ויטבול וס"ל דהי' טבילה באבותינו קודם מתן תורה א"כ קודם לזה היה בכלל ב"נ ועיי"ש בתוס' ד"ה כי פליגי במל ולא טבל שנתקשו בדעת ר"ע כמאן ס"ל ובתוס' ישנים שם הנדמ"ח בש"ס דפוס ווילנא שכ' בשם רבינו נתנאל ז"ל דר"ע ס"ל דמדאכלו פסח במצרים ע"כ דמלו וטבלו במצרים והיו גרים גמורים מיצ"מ ואילך אמנם ר"י ס"ל דבפסח מצרים לא הי' גרים עד מתן תורה ועי' בתוס' ישנים שם בד"ה ור"י טבילה באמהות מנ"ל. היו"ל מזה שכתבנו דקודם יצ"מ היה להם דין ב"נ לכ"ע ולכן מקשי' מינה בזבחים למ"ד דב"נ אין מקריבין זבחים מקרא דגם אתה תתן בידינו זבחים. ואע"ג דמ"ר אמר שיקריבו זה לאחר יצ"מ מ"מ מקשה הגמ' שפיר כיון דכמות שהי' עתה שעדיין לא מלו וטבלו היה בכלל ב"נ ולא היה לו לומר בפשיטות שיקריבו זבחים אמנם לאחר יצ"מ לר"א ור"ע היה להם דין ישראל כיון דמלו וטבלו לשם יהודית וקבלו עליהם המצות שנצטוו אז וזה דעת ר' יוסי הגלילי בסוכה דנושאי ארונו של יוסף הי':
אך מה שיש עוד לעי' בזה דא"נ דבאמת נושאי ארונו של יוסף היו מחמת טומאה דקודם מתן תורה א"כ רוב ישראל הי' טמאים ל"מ א"נ דעכו"ם מטמאים באוהל ג"כ א"כ נטמאו מיד במצרים במכות בכורות [ובאמת יש לומר עפ"ז בפי' ד' ראב"ע ברכות (דף ט' ע"א) נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן בלילה הזה וכו' שנתקשה בזה הצל"ח מנ"ל למדרש על סוף זמן אכילה דילמא על תחילת זמן ולהנ"ל י"ל דזה מסברא שלא הי' המצוה שיאכלוהו דוקא בטומאה ומחצות ולהלן נטמאו א"נ דהי' להם דין ישראל ויש לפלפל הרבה בזה לפ"ד התוס' ישנים הנ"ל דר"ע ס"ל דהי' אז גרים גמורים ואעפ"כ ס"ל דאכלו את הפסח כל הלילה אע"ג שנטמאו ע"י מיתת הבכורים כנ"ל וי"ל בזה עפ"מ דמבואר בריש מס' שמחות ובילקוט בהעלותך בשם הפסוקתא דמכות בכורים אע"ג דהי' בלילה לא מתו אלא ביום ועיי"ש בנחלת יעקב שנתקשה הסמוכות למס' שמחות ועיי"ש מ"ש עפ"י דרכו ולדברינו י"ל בסיגנון הנ"ל באופן אחר דס"ל כר"ע דהי' אוכלין כל הלילה וקשה הא נטמאו בטומאת מת וע"כ משום דגוסס כחי וא"כ א"ש הסמוכות. והעירני לזה כ' אהו' ב"ד ותלמידי האברך המופלג ושנון כ"ש מו"ה שמעון נ"י ואכמ"ל בזה] אך אפי' א"נ דלא נטמאו אז מ"מ בביזת הים שהיה לאחר שפלטן הים כשהיה מתים ונטמאו במגע ומשא [ועי' בילקוט ובת"י שהיו גוססין על שפת הים אך בודאי מתו מיד] ונראה דזה נכלל בכוונת ר"י כיון דבאמת הרבה מישראל היו ט"מ רק משום דזה היה כשיצאו ממצרים והי' להם זמן ליטהר א"כ מה"ט גם נושאי ארונו של יוסף הי' יכולין ליטהר ועי' באו"ח ר"פ חוקת שכ' להדי' דישראל במצרים אע"ג שהי' ט"מ מקודם מ"מ הי' להם דין גר שנתגייר בער"פ והי' פסח הבא בטהרה [וכיון לזה בני ז"ל בסוף הקונטרס בית יהודא] נראה מבואר מדבריו דעד אז היה להם דין ב"נ ומפסח ואילך כיון דמלו לשם גירות היה להם דין ישראל וצ"ל דמ"ש בקרא דגם אתה תתן בידינו היינו דס"ל כמש"ל כיון דמ"ר אמר כן על אחר יציאת מצרים ואז יהי' להם דין ישראל והא דהגמ' מקשה למ"ד זה מקרא הנ"ל היינו משום דהגמרא קאי לר"י דגם לאחר יצ"מ לא היה להם דין ישראל ובזה ניצל אותו צדיק ממ"ש לתמוה עליו מגמרא הנ"ל ויש עוד להאריך בכ"ז ואכ"מ:
ד) שם בר"ם ז"ל והוא התפלל שחרית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום עכ"ל עי' בלח"מ שתמה על הר"ם ז"ל אמאי לא כתב דאברהם קיים הכל כמבואר ביומא (דף כ"ח) ואי משום דלא קא חשיב אלא מה שנצטווה אמאי חשיב ביצחק דהפריש מעשר. ולפענ"ד נראה דהר"ם ז"ל לא קחשיב אלא מה שהוסיפו למצוה להם ולבניהם אבל מה שהם בעצמם קיימו כל התורה מזה אינו מדבר הר"ם ז"ל כלל וכוונת הר"ם ז"ל במ"ש דיצחק הפריש מעשר היינו שהוסיף מצוה זו על בניו כמו בתפילות דאבות תקנו על בניהם ג"כ ונוסיף עוד מצוה לזרעו של יצחק. ולכן מ"ש הר"ם ז"ל דיעקב הוסיף גה"נ והתפלל ערבית הכוונה ג"כ כנ"ל דהוסיף עוד שני מצות גה"נ ותפלת ערבית על תפלות הקודמת כמבואר מד' ביצחק שהוסיף תפלה אחרת לפנות היום נראה דקיים גם תפילת שחרית וז"נ פשוט בכוונת הר"ם ז"ל. והנה בלח"מ הקשה על מ"ש רבינו ז"ל דיעקב הוסיף גה"נ ממנ"פ הא לר"י נצטווה יעקב על גה"נ ולרבנן בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו וכבר העירו האחרונים בזה שאשתמיט לי' ד' הר"ם ז"ל בפי' המשניות פ' גה"נ שם שנראה מבואר מדבריו ז"ל דגם לרבנן הי' נוהג גה"נ מקודם אלא שאנחנו אין אנו נזהרין בו מכח המצוה הקודמת אלא ממה שצוה הקב"ה לישראל במ"ת ע"י מרע"ה:
אמנם לא ביארו היטב דעת הר"ם ז"ל בזה דהנה לכאורה דבריו בפי' המשניות קשין קצת דמ"מ כיון דהי' האיסור נוהג מקודם אמאי לא יהי' איסור חמור עכ"פ אמנם באמת כוונתו שם כמ"ש כאן דלרבנן לא נצטווה יעקב על גה"נ אלא שהוא בעצמו הוסיף מצוה זו והי' מקיימין אותה עד מתן תורה מכח מצות יעקב ורק בסיני נאמר ע"ז ציווי הקב"ה ולכן ל"ה איסור חמור כיון דמקודם מ"ת ל"ה הדבר נאסר כלל וז"ב בדעת הר"ם ז"ל:
ועפי"ז א"ש מה שהעיר בני החריף ז"ל ע"ד הר"ם ז"ל בפי' המשניות מד' הגמ' חולין (דף צ"א ע"א) ואמר ריב"ח וכו' הכן טול גה"נ בפניהם כמ"ד גה"נ נאסר לב"נ ולד' הר"ם ז"ל הרי לכ"ע אסור גה"נ לבני יעקב. אמנם להנ"ל א"ש דהרי לרבנן כל האיסור הי' מכח מצות יעקב עליהם וא"כ הוא רק מכח כיבוד אב מוטל על בני יעקב לשמוע בקולו ומה שהוא מכח מצות כ"א וקבלתם שלא לאכול אין הטעם אוסר כמבואר במשנה דנודר מן הבשר מותר ברוטב א"כ לא הוצרך ליטול גה"נ בפניהם דאפי' נתבשל בגידו לא יאסר את הבשר. והגיד הרי בידם שלא לאכלו ולמה הי' צריך ליטול בפניהם ע"כ מחשש שמא יתבשל עם הגיד ויהי' נאסר בטעמו וא"כ מוכרח דגה"נ נאסר לב"נ כר"י:
ובפשיטות יותר נ"ל דאם אינו מצוה אלא מכח מצות יעקב אין להם לחוש ע"ז אצל יוסף דכבודו של מלך גדול מכ"א כמו שנראה מתוה"ק שאמרו תמיד עבדך אבי וכמו שהתירו על עצמם לשתות יין בסעודה זו אע"ג שקבלו ע"ע שלא לשתות יין מיום שמכרוהו וע"כ דמשום כבוד מלכות ל"ח לזה. ובחי' אמרנו לת' כעין זה קו' התוס' סוטה (דף ל"ו ע"ב) ד"ה איתשל נמי אדידך שהקשו הא אין מתירין שלא מדעתו ואמרנו דהכוונה הי' דבאמת הי' עליו מצות כ"א לבד השבועה אך כבוד מלך עדיף אך לכאורה כיון דפרעה ל"ה יכול שבעים לשון ל"ה יכול להיות מלך אך ז"א דאע"פ דהי' נכתב כן בנימוסיהם מ"מ כיון דלא ידעי מזה שא"י שבעים לשון ועשו אותו למלך יש בו כבוד מלכות ועי' בתוס' כתובות (דף י"ז ע"א) בד"ה מלך שמחל ע"כ וכוונתם כנ"ל ולכן הוצרך יוסף לומר לו מכח השבועה אמנם כשאמר לו פרעה זיל איתשל אשביעתך אמ"ל שפיר אם ס"ל דמהנה שאלה לשבועה א"כ ה"ה דיכול ליתשל אדידך ואע"ג דלזה צריך דעת פרעה מ"מ כיון דישנו בשאלה ואז יסתלק ממלכותו א"כ עשה דכיבוד המלך קיל דישנה בשאלה שוב חייב לקיים מצותו של אביו מכח כ"א והארכנו יותר ואכ"מ:
הלכה ב
ה) שם בר"ם ז"ל ה"ב ב"נ שעבד עכו"ם חייב וכו' ואע"פ שאינו נהרג אסור בכל ואין מניחין אותו להקים מצבה ולא ליטע אשרה ולא לעשות צורות וכיו"ב לנוי עכ"ל המפרשים ז"ל לא העירו מקור דברי רבינו ז"ל מנ"ל זאת דב"נ אסור בכל הרי פשטות הסוגיא דסנהדרין נראה דעל מה שישראל אינו נהרג אין ב"נ מוזהר כלל והנה בפשיטות נ"ל דטעמא דהר"ם כיון דפליגי אמוראי אליבא דר' יצחק דיליף מויצו עכו"ם אז אסור בב"נ עשוית עכו"ם לכן פסק דמספיקא אסור בכל ואינו נהרג עליו:
ונ"ל יותר לפ"מ דמבואר במכילתא מובא ברש"י עה"ת בפ' יתרו בקרא דלא יהיה לך שפירש הקרא לאסור קיום עכו"ם בביתו א"כ לריו"ח דיליף איסור עכו"ם מאלקים ומקרא דלא יהיה לך בוודאי אסור גם בב"נ עשיות צלמים וקיומם ואע"ג דהר"ם ז"ל להלכה פסק דלאו דלא יהיה לך היינו לאסור גוף עכו"ם וכמ"ש הרמב"ן עה"ת להכריח זה מ"מ לחומרא חשש לדעת המכילתא ולדעת המכילתא גם לריו"ח מוזהר ב"נ על עשיות עכו"ם [ובאמת לפ"ד המכילתא בפירוש הקרא דלא יהי' לך ארווח לן לת' קושיות הרמ"א בת' ס"ו שהקשה דאמאי לא מקשה בגמ' מא"ב בין ריו"ח לר"י ולהנ"ל נ"ל כו' דזה הוי ידע הגמ' דאיכא נפ"מ גדולה עכ"פ באיסור קיום עבוד"ז לב"נ דלריו"ח ג"ז אסור ולר"י אפי' א"נ דעשוי' אסור ה"ד עשוי' אבל קיום שרי לב"נ כיון דילפינן מועשו להם עגל מסכה והבין]. אך באמת כ"ז לא יספיק לנו לתרץ ד' הר"ם ז"ל במ"ש דב"נ אסור אפי' בעשוית צורות לנוי וזה תמו' מאד דמנ"ל זאת לאסור בב"נ הר"ז לא נשמע אלא מקרא דלא תעשון אתי ומנ"ל דגם ב"נ נכלל באיסור זה ולכאורה עלה בדעתי עפמ"ש הפנ"י בר"ה דאהרן עשה עגל היינו לנוי ולא עשה איסור כלל כיון דל"ה לשם עבוד"ז לא אסור אלא צורת אדם רק הערב רב עשו אותו אח"כ לעבוד"ז ועי' במנ"ח מצוה ר"ז שביאור דבריו וא"כ לפי"ז למאן דיליף דעשוי' אסור מחטא העגל מבואר דגם עשוי' לנוי אסור וצדקו ד' הר"ם ז"ל:
אך באמת ז"א דהרי א"נ דעשו העגל לנוי א"כ באמת ל"ה איסור בעשוי' א"כ לא יתכן לומר סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם עגל מסכה דאסור בעשוי' הא באמת ל"ה שום איסור בעשוית העגל וע"כ דהגמ' ס"ל דנעשה לשם עבוד"ז וא"כ אין הוכחה מזה אלא לאסור עשוית עבוד"ז כמבואר בגמ' עשה עבוד"ז ולא השתחוה לה אבל בעשוית צורות לנוי א"י שום מקור מנ"ל לאסור בב"נ:
ולכאורה מדברי הגמרא ר"ה (דף כ"ד ע"ב) דמקשינן בגמ' על ר"ג איך הו"ל צורת חמה ותי' שאני ר"ג דאחרים עשו לו ועי' בתוס' שם דאע"ג דאמירה לעכו"ם שבות מ"מ במקום מצוה שרי נראה מוכח דאין ב"נ מוזהר ע"ז מה"ת דאל"כ איכא לפנ"ע דאו' אך באמת א"ז קושיא דהר"ם ז"ל לשיטתו דלא פסק כלל להלכה דלא יושיט אמה"ח לב"נ וע"כ צ"ל בדעתו דס"ל כמ"ש הפנ"י בת' ח"ב ס"ג דליכא לפ"ע להלכה במכשיל לב"נ מטעם ראה ויתיר גוים ע"ש וא"כ א"ש פירוש הגמ' בפשיטות [ואדרבה נ"ל דהר"ם ז"ל לשיטתו דב"נ אסור בעשוית צורות לנוי הכריח מסוגי' זו דל"ש לפ"ע בב"נ ולכן השמיט הברייתא דלא יושיט וכ"כ בזה במק"א ואכ"מ בזה] ויש לעורר בזה עוד לד' אהע"ז ז"ל דנהי דא"ש במקדש מ"מ על ב' שבותין גזרי גם במקדש א"כ נראה דה"ה לצורך מצוה וכ"כ האחרונים בזה א"כ אכתי קשה לדעת הר"ם ז"ל הא הכא באמירה לעכו"ם איכא ב' שבותין א' מצד איסור דידי' וא' מצד איסור לפנ"ע דמדרבנן עכ"פ אסור אפי' לפ"ד הפנ"י הנ"ל:
אך באמת ז"א דמלבד די"ל דדעת הר"ם ז"ל דפירוש הגמרא דאחרים עשו לו היינו בלתי ידיעתו וקנה אח"כ מעכו"ם וכמ"ש הרא"ש פ"ג דעבוד"ז דמ"ג מלבד זאת לולא דמסתפינא הייתי אומר שמפירוש הר"ח ז"ל הנדמ"ח נראה קצת דאינו מפורש כפירש"י וכל הראשונים בהא דאחרים עשו לו דהיינו נכרים והכוונה דהעכו"ם מותר לעשות צורות לנוי רק דפירוש כפשיטו דאחרים היינו ישראל וס"ל דאיסור עשוית צורות לנוי הוא רק לעצמו אבל לאחרים מותר לעשות אפי' ישראל לצורך ישראל אחר אם אינו עושה לצורך עכו"ם אינו איסור אלא בעושה לעצמו וטעמא דמילתא כיון דחזינן דבעשוית עכו"ם איכא לאו מיוחד לעושה לאחרים ע"כ דיש חילוק בזה בין עושה לעצמו ובין עושה לאחרים ואינו נלמד זמ"ז א"כ י"ל דבאיסור עשוית צורות לנוי כיון דליכא אלא חד קרא א"כ לא נשמע אלא עושה בידו לעצמו ולפי"ז י"ל דא"ח כלל בין ישראל לעכו"ם דלעצמו תמיד אסור ולאחרים תמיד מותר:
איברא דלקושטא דמילתא ז"א דדווקא בעכו"ם כיון דהקיום ג"כ אסור יש מקום לומר דלא אסרה תורה אלא עושה לקיימו אבל עושה לאחרים אינו נכלל באיסור עשוי' לכן צריך בזה קרא מיוחד משא"כ באיסור צורות כיון דקפדה התורה רק על מעשה הצורות אבל הקיום אינו אסור מה"ת כלל רק משום חשדא כמבואר בסוגיין א"כ אין סברא לחלק כלל בין עושה לעצמו ובין עושה לאחרים. וד' הר"ח ז"ל מ"ש דדווקא הוא עצמו אסור לעשות אבל אחרים שרי הכוונה דרק על עשוי' קפיד קרא לא על הקיום וכיון דעשו לו אחרים מותר לקיימו וצ"ע עוד בכ"ז. יהי' איך שיהי' אע"פ שמד' הגמ' א"ר נגד שיטת הר"ם ז"ל אך מקום של דברי הר"ם שכ' לאסור עשוית צורות לב"נ ל"ז למצוא. וד' יאיר עיני:
והנה יש להסתפק לדינא לד' הר"ם אי ב"נ מצווה בלאו דל"ת תועבה אל ביתך. וא"נ דלאו זה עיקרו לאסור הנאת עכו"ם והבאה לבית אינו אסור כלל מה"ת לא מבעי' לי דזה פשיטא דאיסור הנאה בעכו"ם אינו אסור לב"נ. אמנם לפ"מ דנראה סתמא דש"ס במס' עכו"ם (דף כ"א ע"א) ובתוס' שם ד"ה אף במקום שאמרו להשכיר וכ"נ מר"מ ז"ל פ"י ה"ד דלאו זה אף במקום דאינו נהנה מעכו"ם א"כ י"ל כיון דלהר"ם ז"ל אסור בכל ה"ה דאסור בזה להכניס עכו"ם בתוך ביתו. והנה לר"י דס"ל במכילתא דלאו דלא יהי' לך בא לאסור קיום עכו"ם וכ"כ דלפי"ז לר"י דיליף עכו"ם מאלקים גם לב"נ אסור קיום עכו"ם בביתו וא"כ פשיטא דנכלל בכלל לאו דל"ת תועבה אל ביתך. והנה שם בע"ז (דף כ"א) במשנה מבואר פלוגתת ר"מ ור"י בענין שכירות בתים ואח"כ איתא במשנה אף במקום שמשכירין לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו עכו"ם שנאמר ל"ת תועבה עכ"ל המשנה ובגמ' שם מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי וסתמא כר"מ דאי כר"י בכל דוכתי' מוגרי. מבואר מד' הגמ' דלולי זאת דנאמר במשנה הלשון במקום שאמרו להשכיר ה"א דאתי' כר"י ג"כ. ולדידי נראה פשוט דהעכו"ם נכלל בלאו דל"ת תועבה כנ"ל:
ולפי"ז נ"ל דפירוש המשנה משום שנאמר ול"ת תועבה אין הכוונה דישראל עובר ע"ז הלאו דזה דחוק כיון דאין הישראל דר בו ומה"ט כ' תוס' באמת דהוא רק איסור דרבנן וע"ש. אמנם לדברינו י"ל דהכוונה במשנה משום דהעכו"ם עובר על לאו זה במה שמכניס עכו"ם לביתו א"כ עיד"ז שמשכירין להעכו"ם גורם להעכו"ם לעבור בהלאו הנ"ל והוי בכלל לפנ"ע דאסור מדרבנן עכ"פ לכ"ע ואע"ג דאמרינן דסתמא כר"מ מ"מ בפירוש המשנה נראה דאין נפ"מ בין ר"מ לר"י ויהי' מוכח מזה דב"נ אסור בלאו דל"ת תועבה:
ואם כנים דברינו בפירוש המשנה ממילא ארווח לן שמעתתא טובא מה שתמהו בתוס' אמאי היום משכירין להם בתים. ולהנ"ל א"ש כיון דעיקר האיסור מצד לפנ"ע נגעה בה א"כ היום שדרים אנו בין העכו"ם ואם לא ישכור לו ישראל ימצא דירה אצל עכו"ם ובכה"ג אף היכא דשייך לפנ"ע דאו' מותר מה"ת [ואפי' לפ"ד המל"מ בה' מו"ל החולק על פנ"מ מ"מ בב"נ ל"מ לדעת הסוברים דאינו עובר על לפנ"ע א"כ בוודאי כן הוא אך אפי' א"נ דעכו"ם מצווה על לאו דלפ"ע מ"מ זה שעכו"ם אחר יעבור על לפנ"ע אינו עושה זאת לעוברי דנהרי דנימא דישראל עובר על לפנ"ע והבין כי קצרנו] מכ"ש הכא דאינו אלא מסייע קצת כיון דגם היום הוא דר באיזהו דירה ויש לו עכו"ם שם וא"כ נהי דיש בזה סרך איסור דלפנ"ע מ"מ בזה"ז דיוכל למצוא הרבה דירות אצל עכו"ם מקילין בזה ולענ"ד הוא הערה נכונה ועי' היטב בכ"ז וברמב"ן עה"ת פ' יתרו בקרא דלא יהי' לך ותבין דברינו:
אמנם כ"ז לפלפולא אבל לקושטא דמילתא כיון שכל הראשונים לא פירשו כן ח"ו להמציא פירוש חדש בפרט שכ"כ בחי' לס' המצות שנראה עיקר דעת הר"ם ז"ל דלאו דל"ת תועבה היינו במכניס ליהנות ממנו ובב"נ כיון דמותר ליהנות מעכו"ם אינו בכלל הלאו דל"ת תועבה וז"פ:
הן אמת שראיתי לאיזהו מחברים שנסתפקו בזה אי ב"נ מותר ליהנות מעכו"ם אך לענ"ד אין בזה ספק כלל דהרי מבואר בתוה"ק פ' וישלח שאמר יעקב לבניו הסירו את אלהי הנכר מקרבכם ועי' ברש"י ז"ל שהי' בידם משלל של שכם נראה מבואר דב"נ אינו מוזהר באיסור הנאת עכו"ם ואפי' לפמ"ש שם הרמב"ן ז"ל דכבר ביטלו היינו משום דהי' קשה לו כיון שיעקב רצה להחמיר בביעור עכו"ם כדין ל"ה מספיק קבורה אבל זה גופא שלקחו בני יעקב בכלל השלל גם עכו"ם זה ל"ה קשה לו כלל וע"כ בב"נ אינו מצווה ע"ז וכ"נ מבואר מלשון הר"ם ז"ל כאן שלא הוזהרי אלא בהרחקות מעשיות עכו"ם ועבודתה אבל בהנאת עכו"ם אינן מוזהרין:
ולכאורה יש להעיר מהא דאמרי' במס' עכו"ם (דף נ"ג ע"ב) אמר ר"י אמ"ר ישראל שזקף לבינה וכו' כתחילה של א"י מכדי ירושה הוא להם מאבותיהם וכו' ואי משום הנך דמעיקרא בביטל בעלמא סגי להו ועי' בתו"ח שהעיר בזה הא מיד כשזכה בהן אברהם נעשה עכו"ם של ישראל ושוב ל"מ ביטול ותי' מצד דאיסורא לא ניחא לי' דליקני ולכאו' לפ"ד ל"ה איסור אצל אאע"ה כלל כיון דלא הוזהרו שלא ליהנות מעכו"ם וא"כ הדר"ל קושית התו"ח דנעשה עכו"ם של ישראל וא"כ אח"כ במתן תורה כשנאסר להם הנאת עכו"ם הרי ממילא האשירות חייבין שריפה דביטול ל"מ בהו:
אך באמת נראה דלק"מ דנהי דקיי"ל דעכו"ם של ישראל א"ל ביטול אפי' בקנאה מהעכו"ם ה"ד לפי האמת דאסורה בהנאה אמרי' כיון דקנאה ישראל ואסורה בהנאה שוב האיסה"נ שבו לא פקע משא"כ קודם שהוזהרו על איסור הנאת עכו"ם בוודאי הי' מהני ביטול בעבוד"ז של עכו"ם שבאה ליד ישראל ומלבד זה יש כמה תשובות בזה וא"צ להאריך:
ומה"ט אני תמה על הגאון בעל שבות יעקב ז"ל בח"ג סי' ל"ח דפשיטא לי' דמותר לגזול עבוד"ז מעכו"ם אפי' למ"ד גזל עכו"ם אסור מה"ת דכתיב ואשריהן תשרפו באש ורחל אמנו שגנבה התרפים יוכיח דליכא איסור בזה את"ד. ולענ"ד א"י שום היתר בזה כיון דלעכו"ם מותר ליהנות בו וה"ה ככל ממונו ואמאי יהי' מותר לגזול ממנו הא אינו מצוה על ישראל שיבער העבוד"ז של עכו"ם וכיון שכן ה"ה גזל גמור ולומר כיון דלישראל אסור בהנאה וא"ז באיסה"נ ממילא א"י לקנותו ואינו נעשה גזלן ז"א דכמו שכ' הר"ן ז"ל דמהני זכי' שלו להיות עכו"ם של ישראל כיון דעבוד"ז של עכו"ם מהני ביטול אינה אסורה בהנאה בהחלט ה"ה דקונה אותה להתחייב באחריות. ומ"ש הראי' מרחל הנה באמת מבואר בזוה"ק דעברה על לא תגנוב. אך כוונתה הי' להציל את אבי' מעכו"ם ואעפ"כ נענשה ע"ז. ועי' בפנים יפות לבעל הפלאה ז"ל שם דג"כ פשיטא לי' דאיכא איסור גניבה וזה בוודאי א"ל לפמ"ש החכ"צ דאפי' למ"ד גז"נ אסור מה"ת היינו רק משום שלא ירגיל לגזול אצל ישראל א"כ בעכו"ם דאצל ישראל בוודאי מותר לגזול הימנו שוב גם אצל העכו"ם מותר ז"א דמ"מ שייך שלא ירגיל על דברים המותרים לישראל ופשיטא שאסור לגזול חמץ בפסח מעכו"ם הכלל כי לענ"ד ד' השב"י אינן ברורין בזה וצ"ע:
ובעיקר הד' שכ' הר"ם ז"ל להלכה דב"נ מצווה על עשיות עכו"ם עי' במד"ר שמות פ' ט"ו דאיתא שם בזה"ל ד"א החודש הזה לכם אמר הקב"ה איני מצוה לעכו"ם על עבוד"ז אלא לכם שנאמר לא תעשו לכם אלילים עכ"ל מבואר דפשיטא לי' להמדרש דב"נ אינו מצווה על עשיות צלמים אמנם אין קושיא מזה כיון דהוא פלוגתא בגמ' ועי' בכ"ז:
הלכה ג
ו) שם בר"ם ז"ל ה"ג ב"נ שבירך את השם בין שבירך בשם המיוחד וכו' משא"כ בישראל עכ"ל עי' בכ"מ שתמה על הר"ם ז"ל אמאי פסק כר' מיאשי' כיון דר"י נפחא פליג עליו ובלח"מ כ' לתרץ דהר"ם ז"ל ס"ל כד' התוס' דקושית התוס' למ"ל לרבנן איש איש ה"ד לר"י נפחא אבל לר' מיאשי' א"ש דג"כ יליף לה מאיש איש לרבות עכו"ם. אך דל"נ דקנקב שם ד' אתי למעט לכן צריך כגר וכאזרח דדווקא ישראל נתמעטו ממיתה אבל לא ב"נ ומעתה כיון דלר' מיאשי' אתי' הברייתא ככ"ע לכן פוסק הר"ם ז"ל כוותי'. אתד"ק:
אמנם לענ"ד צ"ע בזה לפמ"ש הג' תבואות שור ז"ל בחי' בכור שור לסנהדרין נ"ו להכריח שדעת הר"ם ז"ל דעל הכנוין ליכא כרת כ"א אזהרה בלבד וממילא צ"ל דהא דכ' בתוה"ק איש איש כי יקלל אלוקיו ונשא חטאו דהיינו כרת כמבואר בפסחים צ"ג ע"כ דהאי קרא לא קאי על כנוין כלל רק ג"כ על שם המיוחד רק דהקרא אתי להורות לענין שם בשם דזה ל"ב שם המיוחד עיי"ש בתבואות שור ותמצא מבואר כן וא"כ ליכא למימר דהר"ם ז"ל מפרש כתוס' דר"מ אליבא דרבנן ג"כ דריש מאיש איש לרבות ב"נ כיון דלחכמים ל"א קרא לאזהרת כנויין כלל וא"כ ע"כ הפירוש הסוגיא דקושיות דאיש איש למ"ל היינו לתרווייהו וא"כ הדר"ל קושיות הכ"מ על הר"ם ז"ל ומה שנלענ"ד לת' דעת הר"ם ז"ל בהקדם לבאר ד' רש"י ז"ל בסוגיין שכ' בזה"ל לא נצרכא האי איש איש אלא לרבות הכנויין שיהי' הנכרים מוזהרים על ברכתן כישראל דאי מהתם ה"א שם המיוחד דוקא דכתיב ד' דהאי אלקים דבהאי קרא לאזהרת עכו"ם דרשינן לי' לקמן עכ"ל מבואר מד' רש"י דסתם ד' ר"י נפחא אליבא דר' יוחנן דיליף מאלקים איסור עבוד"ז וצ"ע מה כוונת רש"י ז"ל בזה ואטו לר"י לקמן דס"ל דדרשינן דינים מאלקים ל"צ איש איש לרבות כנויין לכן נלענ"ד בזה דהנה התוס' נתקשו על ר"י נפחא אמאי קאמר דוקא אליבא דר"מ דמחייב ישראל על כנויין הא אפי' לרבנן דס"ל דעל כנויין באזהרה ג"כ י"ל דאיש איש אתי לרבות עכו"ם ובעכו"ם אזהרתן זו מיתתן ותי' דאין סברא לרבות עכו"ם למיתה מאותו קרא דכתיב בישראל כיון דבישראל ליכא מיתה ולכאו' סברתם אינה מובנת כל הצורך אמנם בחי' הר"ן ז"ל הוסיף ביאור כיון דכל הקרא הזה אתי למעט ישראל ממיתה אין סברא דנימא דמאותו קרא נתרבה ב"נ למיתה על כנויין כיון דאותו קרא עיק' למעט ולא יתכן לעשות בקרא אחד שני הפכיין עי' היטב בחי' הר"ן ז"ל ותראה שזה כוונת דה"ק:
ומעתה אומר אני שזה דוקא לריו"ח דיליף מאלקים על איסור עכו"ם שפיר צריך לרבות מאיש איש דב"נ מצווה על הכנויין א"כ שפיר תליא בפלוגתת ר"מ וחכמים אי ישראל ח"מ על כנויין משא"כ לרי"צ דיליף מאלקים דינים מדכתיב ונקרב בעה"ב אל האלהים וכ"כ לעיל בשם הרמ"א בת' דלרי"צ ב"נ מוזהר על כל הדינים כישראל דלגמרי ילפינן ב"נ מישראל לענין דינים ומעתה נ"ל דה"ה דבאזהרת אלהים לא תקלל ג"כ נכלל ב"נ דג"ז בכלל דיני ישראל שלא לקלל הדיינים וא"כ ה"ה דב"נ נכלל בלאו זה וממילא נכלל גם באיסור כנויין דג"כ הוא בכלל אזהרת אלקים לא תקלל ושוב אמרי' דגם לחכמים חייב ב"נ מיתה על הכנויין כיון דב"נ אזהרתן זו מיתתן וכיון דנכלל באזהרה זו שוב ממילא חייב מיתה ג"כ כקו' התוס' ובזה ל"ש תירוצם כיון דהך קרא לא אתא למעט ממיתה ואדרבה הא בהאי קרא גם אזהרת שם המיוחד נכלל בו דחייב עליו גם ישראל מיתה ולכן מוכרח רש"י ז"ל לפרש דכל השו"ט בגמ' היינו רק לריו"ח דיליף דינים מויצו ואלקים אתו לאיסור עבוד"ז אבל לרי"צ דיליף דינים מאלקים אז ל"צ איש איש כלל רק דממילא אמרי' דב"נ חייב על הכנויין [וע' לקמן (ד' נ"ו ע"ב) בגמ' כמאן אזלא הא דאמר ר"י אמר רב אלקים אני לא תקללני אלקים אני לא תמיתני אלקים אני יהי' מוראי עליכם כמאן כי"א מבואר ג"כ דרב ס"ל דב"נ מוזהר על הכנויין ויליף מאלקים דינים]:
ומעתה לפ"מ שהכריח הרמ"א ז"ל בת' שהלכה כרי"צ. ובח' עה"ת כתבנו ראי' גדולה שדעת הר"מ ז"ל להלכה כרי"צ לפמ"ש בחי' הר"ן ז"ל דלר"י דס"ל דילפינן דינים מויצו ונלמד מדכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וב"ב ושמרו את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט ב"נ מצווה על הצדקה דג"ז נכלל בכלל ויצו וא"כ לפ"מ שפסק הר"ם ז"ל דאין ב"נ מצווה על הצדקה ע"כ דיליף דינים מאלקים וא"כ ממילא שפיר פסק הר"ם ז"ל דב"נ מוזהר על הכנויין וי"ל יותר כיון דחזינן דרב ס"ל דאפי' אם ילפינן מאלקים איסור עבוד"ז ג"כ דרשינן מאלקים כנויין רק דר"י נפחא ס"ל כיון דלא דרשינן מזה אלא עבוד"ז אין ענינו לברכת השם כלל ואינו מרבה איסור כנויין בברכת השם א"כ ז"ד לריו"ח אבל לרי"צ דיליף דינים מאלקים שפיר יש מקום גדול לומר דנכלל בכלל אזהרת אלקים לא תקלל כרב דיליף הכל מאלקים וז"ב בדעת הר"ם ז"ל ובאמת אני מתפלא על מרן הכ"מ והלח"מ ז"ל שהוקשו על הר"ם ז"ל ולא הרגישו כלל בד' ר"י אמר רב דס"ל דמאלקים מרבינן איסור ברכת השם ומדכתיב אלקים לא תקלל מבואר דרב ס"ל דב"נ חייב אף על הכנויין ופסק להלכה כרב וצע"ג:
ויש עוד להעיר ראי' לר"ם ז"ל דב"נ מוזהר על הכנויין לפ"מ שחקר המל"מ לקמן פ"י ה"ז דנראה מתוה"ק דב"נ חייב לקיים שבועתו ואסור לישבע על שקר ממה דמצאנו באברהם ואבימלך. ויצחק ואבימלך. גם אברהם שהשביע לאליעזר וע"כ דחייבין לקיים שבועתן וע"כ דמצד ברכת השם נגעה בה ועיי"ש ולפי"ז א"נ דב"נ אינו מוזהר על הכנויין א"כ נראה פשוט דנשבע לקיים איזהו דבר בכנויין ג"כ אינו מחויב לקיים דעובר על השבועה לא גרע ממברך את השם בהדיא וא"כ בשבועת אבימלך ואברהם דמבואר בתורה דהי' בשם אלקים ואיזהו תועלת הי' בשבועה. הן אמת דאינו מבואר בתוה"ק אלא שהשביע אבימלך לאברהם בשם אלקים אבל מסתימת הדברים נראה דגם אבימלך נשבע בשם אלקים כמבואר בתוה"ק דנשבעו שניהם וא"כ יהי' מוכח דב"נ מוזהר בברכת השם על הכנויין ג"כ אך לפי"ז יקשה לרי"צ נפחא דס"ל אליבא דרבנן אין ב"נ מוזהר על הכנויין ומה תועלת היתה בשבועת אבימלך ומלבד זה גוף ד' המל"מ דשבועת שקר להבא יהי' בכלל ברכת השם דחוק טובא כיון דבשעה שנשבע לא הוציא שקר מפיו אין הסברא נותנת דאם אח"כ עובר על השבועה יהי' בכלל ברכת ד' ונראה יותר כמ"ש האחרונים דהוא בכלל דינים שלהם שחייבין לקיים שבועתן וא"כ אין מזה ראי' כלל לברכת ד' ודו"ק:
הלכה ד
ז) שם בר"מ ז"ל ה"ד ב"נ שהרג נפש אפי' עובר במעי אמו נהרג עליו עי' בכ"מ מקורן של דברים דפסק כר"י דלמד מדכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך איזהו אדם שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה עוברין. והנה בת' נוב"י מה"ת חו"מ סי' ס"א הקשה הגר"י פוק ז"ל מנ"ל זאת דהך קרא נאמר לב"נ הא אדרבה כל שנאמרת ולא נשנית לישראל נאמר ולא לב"נ וא"כ הסברא נותנת דישראל יהי' חייב על העוברין ולא ב"נ והשיב לו הנוב"י ז"ל כיון דגם לישראל אסור עכ"פ ול"ש בזה מא"מ א"כ שוב אמרי' דלב"נ נאמר עיי"ש:
אך לענ"ד גוף הדבר צ"ע אם אמנם שכ"כ התוס' בד' נ"ט דגם לישראל לא שרי להמית עוברין מנ"ל זאת להתוס' ואי משום הקושיא דמא"מ הלא משום קושיא זו יש לומר דכל הקרא לישראל נאמר כמו דהכריח הגמ' כלל זה משום מא"מ וראיתי בס' זכותא דאברהם ממרן הגאה"ק מטשעכנאוו ז"ל שכ' ע"ד התוס' הנ"ל בזה"ל ואני מוסיף ע"ד שיש אפי' חיוב מיתה לשמים על העוברין דהא לא גרע מהוצאת זרע לבטלה שחייב מיתה לשמים כדילפינן בנדה פ"ב מפסוק ויהי ער בכור יהודה וכו' שחייב ומכ"ש על העוברין עכ"ל וע"ש שכ' בזה לת' ד' המדרש דהמילדות הי' נענשין בדיני שמים אם היו שומעין לפרעה להמית העוברין ולפי ד"ק יצא לנו מקור נפתח בהא דישראל אסור להרוג עוברין במעי אמו אך באמת תמיהן לי ד"ק דהרי איסור זה דמוז"ל הוא איסור אחר והוא מטעם מצות פו"ר וכמ"ש תוס' יבמות (דף י"ב ע"ב) ד"ה שלש נשים ובתוס' סנהדרין (דף נ"ט ע"ב) ד"ה והא פו"ר ואדרבה א"נ דאיסור עוברין יש בו איסור דהשחתת זרע א"כ לפמש"כ תוס' דזה תליא במי שמצווה על פו"ר א"כ יש סברא גדולה לומר דשופך דם אדם באדם דאתא לחייב על עוברין כיון דנאמרת ול"נ לישראל נאמר ולא לב"נ כיון דלאחר מ"ת ניטל מצות פו"ר מב"נ וניתן לישראל א"כ י"ל דחיובא דעוברין הוא ג"כ רק לישראל דמצווה על השחתת זרע ומלבד זה קשה טובא בעיני דאיך אפ"ל דחייב מיתה ביד"ש על עוברין הא מקרא מלא בתורה דמשלם דמי וולדות ויקשה לרנבה"ק אליבא דאביי דס"ל דמיתה ביד"ש ג"כ פוטר מתשלומין ואיך משכח"ל דמשלם דמי וולדות הא קלב"מ והרי מבואר בתוס' כתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה זר שאכל תרומה דלאביי גם בשוגג רנבה"ק פוטר מתשלומין דחיי"מ ביד"ש בשוגג ג"כ פטור ולא משכח"ל כלל דמי וולדות א"ו כדאמרן דהשחתת זרע ל"ש כלל אלא בזרע שלו והוא מטעם מצות פו"ר אבל בעוברין של אחרים אינו ענין כלל לאיסור השחתת זרע וא"כ הדרא ק"ל דמנ"ל דאיכא איסורא בישראל כיון דאמרי' דקרא לב"נ נאמר ואי משום מא"מ נימא כיון דנאמרה ול"נ כל הקרא רק לישראל נאמר ולא לב"נ וקושיות הגרי"פ ז"ל עצומה:
אמנם ראה זה מצאתי בחי' הרמ"ה סנהדרין (דף ע"ב ע"ב) בד"ה אמר"ה קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו שכ' בזה"ל איתיבי' ר"ח לר"ה מהא דתנן באהלות פ"ז האשה שהוא מקשה לילד מחתכין את הולד במעי' ומוציאין אותו איברים איברים מפני שחי' קודמין לחיו יצא רובו אין נוגעין בו שא"ד נפש מפני נפש דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך איזהו אדם שהוא באדם הו"א זה עובר ודווקא כשיצא רובו אבל כ"ז שהוא מבפנים לאו נפש הוא ולא חסה עליו תורה שהרי לא חייבה עליו מיתה דכתיב ויצאו ילדי' ענש יענש עכ"ל מבואר מד' הרמ"ה ז"ל דהא דיצא רובו אין נוגעין בו הוא ג"כ מצד הדרשה דשופך דם אדם באדם דאל"ה ל"ה חייב עליו עד שיצא לאויר העולם לגמרי ולפ"ז צ"ל דבאמת הקרא הזה נאמר בין לישראל ובין לב"נ דהוי בכלל נאמרת ונשנית כיון דכתיב בתורה מכה כל נפש גם עובר הוי בכלל נפש ונהי דנתמעט נפל מדכתיב מכה איש אבל עובר לא נתמעט רק דבזה חלוק ישראל מב"נ לענין עובר שהוא במעי אמו לגמרי דבזה יצאו ישראל להקל שלא יתחייבו עליו מיתת ב"ד והטעם י"ל בזה כמ"ש הרא"ם ז"ל בפ' משפטים משום דרוב להבא ל"א לכן כ"ז שהוא במעי אמו ל"ח התורה לישראל מיתה עליו משום דכתיב בישראל והצילו העדה וכ"כ בזה בת' לפלפל בד' הרא"ם ז"ל משא"כ בב"נ חייב מיתה אף קודם לכן:
איברא דבאמת לשון הרמ"ה ז"ל שכ' אבל כ"ז שהוא בפנים לאו נפש הוא ולא חסה עליו התורה נראה להיפוך ממ"ש דבישראל כ"ז שהוא בפנים אינו בכלל נפש וא"כ הדרא ק"ל כיון דהך קרא דשופך דם האדם באדם ל"נ ונשנית קאי רק לישראל ונהי דנתמעט עובר שהוא במעי אמו לגמרי מדכתיב נפש עכ"פ צריך קרא על יצא ראשו כשיטת הרמ"ה ז"ל אם לא שנימא כיון דסתמא דקרא דשופך דם האדם באדם משמע אפי' עובר במעי אמו לגמרי ע"כ לא מפקעינן הקרא ממשמעותא וכיון דבישראל גלי קרא דא"ח אלא על מי שהוא בכלל נפש אמרי' דב"נ מצווה על העוברין כיון דליכא קרא למעט בב"נ ומצד מא"מ ג"כ ל"ש כיון דישראל עכ"פ מוזהר ע"ז אך כ"כ שא"י מנ"ל זאת דלישראל אסור מה"ת להמית עוברין וד' הג' בעל זכותא דאברהם צ"ע כנ"ל:
אמנם להצדיק את הצדיק גאון וקדוש כבעל זד"א ז"ל שלא לומר עליו ששגה בדבר פשוט ח"ו עלה בדעתי בדעת הגז"ל דס"ל דבאמת בכל עוברין איכא ח"מ ביד"ש דלא גרע מהשחתת זרע והא דמשלם דמי וולדות היינו משום דחזינן דצריך קרא ולא תקחו כופר לנפש רוצח הא לא"ה ה"א דמהני כופר לנפש רוצח ועי' ב"ק (דף פ"ג ע"ב) דדרשינן מזה ולא תקחו כופר לנפש רוצח אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים שא"ח וא"כ נ"ל דה"ה עוברין כיון דאינן בכלל נפש אע"ג דח"מ ביד"ש מ"מ הדמי וולדות הם כופר להמיתה ביד"ש וממילא ל"ש קלבד"מ כיון דאם משלם דמי וולדות ליכא ח"מ ביד"ש כלל וזה כפתור ופרח בעזה"י. ועי' בלשון הר"ם ז"ל פ"א מה' רוצח ה"ד ומוזהרין ב"ד וכו' שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה עכ"ל וכוונתו נראה דאפי' בהורג את עבדו של חבירו מ"מ החיוב מיתה היא בשביל שהרג אדם שנברא בצלם אלקים ול"ש בזה כופר דהיינו שנפשו אינו קניינו ולפי"ז נ"ל דבעובר שעדיין לא נברא שפיר מהני כופר ולכן כשמשלם דמי וולדות ליכא ח"מ ביד"ש ויש לעורר בזה מסנהדרין (דף ע"ד ע"א) דר"י ב"ש יליף דיכול להציל בא' מאיבריו א"נ להצילו בנפשו דאל"כ לא משכח"ל דמי וולדות דנימא קלבד"מ וקשה להנ"ל דדמי וולדות הם מכפרין על חיוב מיתה ביד"ש ובכפרה ל"א קלבד"מ ועי' בפנ"י ב"ק (דף כ"ו ע"א) ד"ה ויהי אדם חייב בכופר והבין היטב כי קצרנו מפני שכ"כ אריכות ד' בזה בחי'. ואולי י"ל דדווקא במזיד דאיכא ח"מ ביד"ש צריך כפרה ומכפרין הדמי וולדות אבל בשוגג א"צ כפרה ואין הדמי וולדות מכפרין כלל ושוב אמרי' קלבד"מ והתם לענין הוולדות שוגג הוי ויש להאריך בכ"ז אלא מפני שא"ז מענייני קצרתי וסמכתי על המעיין שיבין הד' לאשורן:
והנה יש לחקור בהא דקימ"ל דב"נ מוזהר על עוברין וכן ישראל אע"ג דאינו מוזהר איסורא איכא ואפי' בנשים דעל השחתת זרע אין מוזהרין מ"מ בעוברין מוזהרין באיסור עכ"פ כמו ב"נ דג"כ אין מוזהרין על השחתת זרע לאחר מתן תורה. מאימתי מתחיל החיוב שיהי' הולד בכלל עובר שיצא מכלל זרע ויהי' נחשב בכלל עיבור להיות ב"נ חייבין עליו ונשים מוזהרין והנה לכאו' הדבר פשוט כיון דקימ"ל דעד מ' יום מיא בעלמא היא ואינו בכלל עובר לשום דבר כמו לענין לידה ולענין תרומה בר"מ ז"ל פ"ח מה"ת הלכה ג' ולענין המזכה לעובר קנה כמבואר בש"ך חו"מ סי' ר"י סק"ד ועי"ש בש"ך דפשיטא לי' דבתוך מ' יום אינו בכלל עובר כלל א"כ נראה ברור דה"ה דאינו בכלל עוברין לענין שיהי' ב"נ מוזהר עליו ובאמת י"ל דממקומו הוא מוכרע לפ"ד ר"ת ז"ל בתוס' יבמות (דף י"ב ע"ב) ד"ה שלש נשים דמפרש פלוגתת ר"מ וחכמים בענין שלש נשים משמשות במוך היינו לאחר תשמיש והפלוגתא אם צריך לשמש במוך דר"מ ס"ל דהוה סכנה ולכן צריכה לשמש במוך ורבנן ס"ל דא"צ אבל מותר היא לכ"ע כיון דאשה אינה מוזהרת על השחתת זרעו וקשה לכמ"ש הפוסקים דעפ"י רוב הזרע נקלט מיד בשעת ביאה וא"כ אמאי יהי' מותר הא הו"ל עוברין ונהי דאשה אינה מוזהרת על השחתת זרע הא על עוברין אשה ג"כ מוזהרת ולאחר שנקלט הזרע ה"ה בכלל עובר א"ו דז"א דקודם מ' יום אינו בכלל עוברין רק בכלל השחתת זרע ולכן אשה דאינה מוזהרת על השחתת זרע אינה מוזהרת להשחית הזרע בתוך המ' יום:
אמנם חכם אחד העירני מד' הרמב"ן בתורת האדם מובא בר"ן פ' יוה"כ שכ' בדעת בה"ג ז"ל דס"ל דמאכילין לאם ביוה"כ משום סכנת הולד אע"ג דהוא בכלל עוברין ולית בי' משום הצלת נפשות מ"מ מחללין עליו את השבת מצד שיוכל להיות שישמור שבתות הרבה והוה בכלל ושמרו בנ"י את השבת חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה. וכ' דלפ"ז אפי' בפחות ממ' יום מחללין עליו את השבת ומוכח מזה דגם בפחות ממ' יום הוי בכלל עובר וא"כ י"ל דה"ה בב"נ ההורגו חייב מיתה. אבל באמת ז"א כלום ואדרבה מלשון הרמב"ן ז"ל מבואר להיפוך וכוונתו פשוט כיון דטעמא דמחללין שבת בשביל עובר אע"ג דאינו בכלל נפש הוא משום שיוכל להיות ממנו ישראל שישמור שבתות הרבה וא"כ מה"ט ה"ה בפחות ממ' יום אע"ג דאין לו חיות כלל ופשיטא דאינו בכלל עוברין מ"מ מחללין עליו את השבת כיון דכבר נקלט הזרע אמרי' דרוב נשים מתעברות ויולדות אבל לענין שיהי' בכלל עוברין כיון דא"ל חיות כלל כמ"ש הרמב"ן ז"ל בעצמו פשיטא דלא נוכל לומר דהוא בכלל שופך דם האדם דמזה דרשינן איזהו אדם שהוא בתוך אדם זה עוברין וצריך שיהי' בכלל אדם ואין ללמוד חיוב מיתה מהצלה והרי מד' תוס' ב"מ (דף קי"ד ע"ב) סוד"ה אמרי לי' נראה דאפי' במת ממש אם ברור לו שיחי' אותו ויהי' שומר מצוה מותר לחלל עליו את השבת וע"כ דהוא מטעמא דהרמב"ן הנ"ל דאע"ג דא"ל חיות כלל מ"מ מצד העשה ושמרו מותר לחלל עליו את השבת וא"כ מבואר דאין ללמוד זמ"ז וזה ברור ופשוט:
שוב חפשתי בספרים ומצאתי בשאילת יעב"ץ ח"א סי' מ"ג שכ' להדיא דהך דשלש נשים משמשת במוך היינו אפי' לאחר שיקלוט הזרע שרי כיון דהוא לצורך וע"כ דכוונתו לשיטת ר"ת ז"ל דמשמשת במוך היינו לאחר תשמיש ומבואר כדברינו למעלה. ובאמת מוכרח כן דא"נ דמותר רק קודם שנקלט הזרע איך מותר לר"מ לשמש על סמך שתשמש במוך לאחר תשמיש כיון דעפ"י רוב נקלט הזרע מיד בשעת תשמיש ושוב תהיה אסורה לשמש במוך ולר"מ הרי סכנה הוא ואיך מותר לסכן אותה אלא ודאי כדאמרן. הארכנו בזה מפני שלא נתבאר הדבר בבירור בס' האחרונים ז"ל ודבר זה שכיח ונוגע להלכה אמרנו להציע חו"ד הקלושה עי' בשאילת יעב"ץ תראה שהוא ז"ל פליג על החו"י שס"ל ג"כ דעוברין ל"ג מהשחתת זרע והוא ז"ל כ' די"ל דז"א דומה להשחתת זרע עיי"ש היטב ואי"ה עוד נבאר בזה:
הוספה עי' מה שהקשיתי על מרנא הגאה"ק בעל זכותא דאברהם ז"ל ומה שתירצתי בדבריו הקדושים וכתב לי ע"ז כבוד יד"נ הרב המובהק חו"ב החסיד מו"ה פנחס נ"י מפ"ק שבלא"ה י"ל ד' הגז"ל עפ"ד התוס' סנהדרין (דף ע"ט ע"א) בד"ה ומפקה מדרבנן שכ' וז"ל וי"ל דהא דפליגי עליו לאו משום דל"ל הקישא לענין ממון אחר בהדי מיתה וכו' אבל לענין דמי הנהרג דווקא פליגי משום דגלי קרא ונתת נפש תחת נפש ממון ועיי"ש בחי' הר"ן ז"ל וממילא י"ל כמו כן לרנבה"ק אליבא דאביי דיליף מיתה ביד"ש דפטור מאסון אסון ובאסון זה דבידי אדם דגלי קרא דחייב ממון עבור האשה כמו כן בהכה ילדים דאיכא חיוב מיתה ביד"ש נמי חייב לשלם עבור הוולדות דלענין דמי הנהרג עצמו גלי קרא דלא אמרינן הקישא דתנא דבי' חזקי' עכ"ד:
והנה לכאורה אין זה מספיק דברור הדבר דזה אינו אלא לר"ש דס"ל דנתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור וצ"ל דמה דכתיב בקרא ונתת נפש תחת נפש היינו ממון א"כ שפיר י"ל דלענין דמי הנהרג גלי קרא דבמקום מיתה היא מה שאין כן לרבנן דס"ל נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב וקרא כפשטא דקאי על מיתה ממש א"כ מהכ"ת לחלק בין אותו ממון שנתחייב עליו מיתה ובין ממון אחר אדרבה מסברא החיצונה הוא להיפוך כיון דעל אותה עבירה יש עליו חיוב מיתה ליכא חיוב ממון ועי' בחי' הר"ן תמצא מבואר להדי' כן דרק לרבי אמרינן סברא זו ולפ"ז להלכה דקיי"ל לרבנן ולא גלי קרא כלל דממון יהיה תחת הנפש אם כן גם בכה"ג אמרינן קלבד"מ. אך יש לקיים דבריו עפ"ד התוס' ב"ק (דף ד' ע"א) ד"ה כראי אדם בשם הר"י ז"ל ועיי"ש במהרש"א ומהר"ם לובלין ובפני יהושע והארכנו בזה בחי' לב"ק ואכ"מ:
ח) שם בר"מ ז"ל וכן אם הרג טריפה עכ"ל עי' בכ"מ של"כ מקור לזה והנה בת' כ' דרך פלפול טעמו דהכריח כן מהא דקיי"ל דב"נ מצווה על העוברין דא"נ דהורג טריפה פטור אמאי יהי' חייב בעוברין הא איכא תרי מיעוטא דלמא נפל ודלמא טריפה ובכה"ג ל"א בת"ר א"ו דהורג את הטריפה חייב ולכן חייב על העוברין. ובחי' עה"ת כ' דיש ראי' לדעת הר"מ ז"ל מסנהדרין (דף נ"ז ע"א) דמקשינן למאן דדריש שפכ"ד מעל האדם דל"ל קרא דשופך דם האדם שנאמר לנח ובניו ותי' קטלייהו דקמגלי. וקשה טובא הא אזהרת שפכ"ד לאדה"ר הי' קודם החטא ואז ל"ה מיתה בעולם וא"כ נראה מסברא דאחר החטא שנולד באדם ההפסד והמיתה צריך לימוד חדש על שפכ"ד דכמו דלדידן בהורג את הטריפה פטור ה"ה אז כיון שנשתנה האדם ונולד בו דבר הממית ועלול למות בלא"ה מנ"ל מאזהרה הראשונה דבכה"ג חייב מיתה א"ו דמיד כאשר צוה הקב"ה על שפכ"ד אזהיר אותו אפי' על טריפה וא"כ ממילא ל"צ לימוד חדש על לאחר החטא והארכתי בזה בדברי המדרש מה שאמרו שקין ל"ה לו ממי ללמוד דהכוונה כנ"ל ואכמ"ל:
וי"ל עוד די"פ בדעת הר"מ ז"ל דב"נ נהרג בהרג טריפה לפ"ד המהרש"ל דמיעוט חי'. וא"כ נ"ל דתמיד איכא תרי מיעוטא. א' דילמא הנהרג הי' מהמיעוט. ועוד דילמא הוא ג"כ טריפה ובישראל ל"ש זה דעכ"פ א"א להרוג אותו מספיקא משא"כ בב"נ נ"ל דס"ל להר"מ ז"ל דמספק נהרג. ויש להאריך בזה גם בלשון הר"מ ז"ל פ"ב מה' רוצח ה"ח שנראה לפ"ר מלשונו דבהורג את הטריפה אינו פטור א"ד כשהרופאים אומרים בבירור שאין לו רפואה הא לא"ה נהרג משום דאמרי' דאדם א"ל מזלא והיא תימה וכבר נתעורר בזה בס' מנ"ח ולהנ"ל אולי י"ל דאל"ה אמרי' דילמא גם הוא טריפה ויש לדחות כמובן וא"ר להאריך בקונטרס הלז:
והעיקר נראה בדעת הר"ם ז"ל דס"ל דטריפה לא גרע מעוברין וכיון דב"נ מצווה על העוברין אע"ג דל"ל חיות עוד לגמרי ה"ה לטריפה דחייב עליו ומה שנ"ל יותר בזה בהקדם לתרץ תימה גדולה שתמהתי על הר"מ ז"ל בהלכה זו ומצאתי להג' בעמנ"ח שקדמני בזה במ"ש בכפתו ונתנו לפני ארי או הניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מ"מ נהרג לפמ"ש הר"מ ז"ל בעצמו בפ"ב מה' רוצח ה"ב בכפתו ונתנו לפני ארי ליכא אלא חיוב מיתה ביד"ש וכ' הטעם לזה כיון דזה נלמד מקרא דמיד כל חי' אדרשנו וכיון דכתיב בי' לשון דרישה הרי דינו מסור לשמים וקרא זה הלא לב"נ נאמר וא"כ איך פסק הכא דב"נ חייב ע"ז מיתת ב"ד וכתבנו בחי' עה"ת לת' כיון דמצאנו בסנהדרין (דף פ"ב ע"ב) בכהן ששימש בטומאה דכיון דהי' חייב מיתה ביד"ש הי' הכהנים הורגין אותו ונהי דבכל ח"מ ביד"ש אסורים הב"ד להרוג אותו ופשיטא דהוי רוצחים אם הורגין אותו היינו משום דבישראל מהני תשובה שמכפר על ח"מ ביד"ש אסורים הב"ד להרוג אותו ופשיטא דהוי רוצחים אם הורגין אותו היינו משום דבישראל מהני תשובה שמכפר על ח"מ ביד"ש ולכן אסור להרגו משא"כ בב"נ דל"מ תשובה וא"כ היכי דמחויב מיתה ביד"ש שוב הב"ד הורגין אותו. ומעתה י"ל דה"ה והוא הטעם בהורג את הטריפה לפ"מ דנראה מד' הר"ם ז"ל בהל' רוצח הנ"ל שח"מ ביד"ש וכ"כ להדיא בתשו' מר"י ברונא ז"ל וא"כ ממילא דבב"נ נהרג דכללא הוא היכא דיש עליו ח"מ ביד"ש ממילא הב"ד הורגין אותו:
ולכאורה יש להעיר לפ"ז לפ"ד הג' בעל חו"י ז"ל וכיוון לזה גם הג' בעל זכותא דאברהם ז"ל דעוברין לא גרע מהשחתת זרע א"כ ל"ל דכתב רחמנא בב"נ שופך דם האדם באדם להורות על העוברין ת"ל כיון דהוי בכלל השחתת זרע וח"מ ביד"ש וא"כ ממילא הב"ד הורגין אותו. אך באמת א"ש דנראה דאע"ג דהר"ם ז"ל ס"ל דבב"נ היכא דח"מ ביד"ש הב"ד הורגין אותו היינו דיש רשות לב"ד להרוג אותו כיון דבלא"ה הוא בר קטלא ביד"ש אבל חיובא ליכא על הב"ד ונפ"מ דבישראל איכא איסורא ובב"נ רשות לב"ד להרוג אותו. אמנם בעוברין גלי קרא דהוא בכלל ח"מ דרוצח והב"ד חייבין להרוג אותו ואל"כ חייבין מיתה מצד מניעת הדין כמ"ש הר"ם ז"ל לקמן אך יש להעיר עוד בזה ממ"ש הר"מ לקמן בפ"י ה"ט לענין ב"נ שלמד תורה וב"נ ששבת ח"מ ביד"ש אבל אין הב"ד הורגין אותו עיי"ש מבואר להיפוך מדברינו דאע"ג דח"מ ביד"ש מ"מ אינו נהרג בב"ד אך באמת כ"כ הלח"מ שם דהר"ם ז"ל ס"ל דאסמכתא בעלמא הוא והח"מ הוא רק מדרבנן עיי"ש ועי' במקומו מה שנכתוב עוד בזה:
ולפי"ז יצא מדברינו דבר חדש דמ"ש הר"מ ז"ל בכפתו ונתנו לפני ארי דנהרג עליו א"ד לרישא בחיוב מיתה דעוברין דשם חיובא על הב"ד להרוג אותו דהוי בכלל שפיכת דמים והכא הוא רק רשות מפני שח"מ ביד"ש וכ"נ מלשון הר"ם ז"ל דמחלק לה בתרי בבא. ועפ"ז יתבאר לנו מה שיש לתמוה לכאו' על רבינו ז"ל דלא כ' דב"נ חייב מיתה גם בשוכר להרוג דהרי לעיל בה' רוצח כ' גם ע"ז דח"מ ביד"ש וזה נלמד ג"כ מקרא דמיד איש אחיו עיי"ש וא"כ למה השמיט הר"מ ז"ל דין זה כאן והוא קושיא גדולה:
אמנם להנ"ל נראה עפ"מ שמחדש הגאון בעל זכותא דאברהם ז"ל דלדעת הר"ם ז"ל לשיטתו דס"ל דב"נ נהרג על שלא עשו דין א"כ בב"נ שצוה להרוג את חבירו ח"מ מצד דינים דמה אם לא עשו דין בהורג את חבירו ח"מ מכ"ש זה שמצוה להרוג את חבירו בוודאי חייב על שלא שמר הדינים ודפח"ח. וא"כ שפיר השמיט הר"ם ז"ל ולא חשב לה הכא כיון דהכא החיוב מיתת ב"ד הוא רק רשות מצד דח"מ ביד"ש ובשוכר להרוג א"ח איכא ח"מ מדינא מצד דינים כנ"ל:
ועפ"ז א"ש מה שקשה עוד בסוגי' דסנהדרין (דף נ"ו) דאמרי' דכיו"ב בשפכ"ד לא תניא משום דלא משכח"ל עי"ש. וקשה לפ"ד הר"ם ז"ל דב"נ חייב גם בכפתו והניחו לפני ארי. אמנם ישראל פטור ממיתת ב"ד בזה א"כ שפיר משכח"ל כיו"ב דכותי בכותי וכותי בישראל ח"מ וישראל בכותי פטור וישראל בישראל אסור וז"א שפכ"ד ממש. אמנם להנ"ל י"ל כיון דבברייתא קתני דכותי בכותי חייב והיינו ח"מ ב"ד מדינא וזה ל"מ דכיו"ב דגם כותי בכותי אינו חייב מדינא מיתת ב"ד כנ"ל ובשוכר להרוג אינו כיו"ב דשפכ"ד רק דהחיוב מצד דינים כנ"ל ועי' ברמב"ן עה"ת פ' וישב ל"ז כ"ב דהא דאמר ראובן אל תשפכו דם וגו' שלומד אותם שאין עונש כשופך דם בידיו ולכאו' לדעת הר"ם ז"ל בב"נ הא אין נפ"מ אמנם לדברינו א"ש ועי' בכ"ז:
הוספה עי' לעיל מ"ש לענין הורג את הטריפה העירני כ' יד"נ הרב המובהק מהר"פ הנ"ל דא"נ דהר"ם ז"ל ס"ל דגם על חבלה חייב ב"נ כמ"ש הרמב"ן ז"ל א"ש בפשיטות ד' הר"מ ז"ל דכ"כ האחרונים דהורג את הטריפה לא גרע מחבלה והיכא דחובל חייב מיתה גם הורג טריפה חייב ויפה העיר אך אינו מספיק לת' דברי הר"מ ז"ל דהוי ברור הדבר דאפי' א"נ דב"נ ח"מ על חבלה ג"כ הטעם כמ"ש הר"ן ז"ל דמ"ל חבל בממונו מ"ל חבל בגופו והוי בכלל גזילות וא"כ הדבר פשוט דאם הוא מדעתו ורצונו א"ח מיתה משא"כ מצד רוצח אין נפ"מ וא"כ הר"מ ז"ל דכ' דין דהורג את הטריפה בהדי אזהרת דשפכ"ד נראה דמטעם רוצח הוא ובעיקר דעת הר"מ ז"ל אם ב"נ חייב בחבלה נתבאר במקומו בעזה"י:
ט) שם בר"מ ז"ל וכן אם הרג רודף שיכול להצילו בא' מאבריו נהרג עליו משא"כ בישראל עכ"ל. הנה כוונת הר"מ ז"ל פשוטה כמ"ש מרן הכ"מ ז"ל דבישראל אע"ג דח"מ ביד"ש מ"מ אין הב"ד הורגין אותו כמ"ש הר"ם ז"ל בפ"א מהל' רוצח משא"כ בב"נ נהרג בב"ד. ובאמת לפמ"ש הכ"מ שם הטעם דאין הב"ד הורגין אותו משום דל"מ לה התראה א"כ בב"נ דנהרג שלא בהתראה א"ש דב"נ ח"מ ע"ז. אמנם עיקר סברת הר"מ ז"ל צ"ע כיון דמתרין אותו והוא מקבל עליו ואומר אעפ"כ איך יכול להתנצל לומר שכוונתו להציל. ולענ"ד נראה טעם אחר בדעת הר"ם ז"ל עפמ"ש הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תרכ"ז דא"צ לסכן עצמו בסכנת אבר בשביל להציל את חבירו דבכל סכנת אבר יש חשש מיתה לגמרי עיי"ש שהאריך בזה:
ומעתה א"ש מאוד ד' הר"ם ז"ל דלכן אין הב"ד הורגין אותו אע"ג דהי' יכול להצילו באחד מאבריו מ"מ דילמא גם עיד"ז הי' מת וכיון שכן שוב אינו ח"מ על הריגתו ומעתה ז"ד בישראל אבל בב"נ דעל הריגת טריפה ג"כ חייב א"כ ביכול להצילו בא' מאבריו אע"פ שיוכל להיות שגם ע"י חתיכת אבר הי' מת אח"כ מ"מ לא גרע מהורג את הטריפה דג"כ ח"מ:
ובדרך חידוד י"ל ביותר להסביר ד' הכ"מ בטעמא דידי דהנה זה בודאי מ"ש הרדב"ז ז"ל דבסכנת אבר יש חשש מיתה אין כוונתו חשש גמור דא"כ שוב יקשה לפ"ד הפוסקים דגם ספק מיתה פטור מתשלומין א"כ איך משכח"ל דמי וולדות וא"ל ביכול להצילו בא' מאבריו. הא ג"ז אינו ברור דלא ימות וע"כ דהוא רק מיעוט שימות ע"י סכנת אבר רק שאעפ"כ ס"ל לרדב"ז דא"צ לסכן עצמו בשביל חבירו אך לפי"ז כיון דבד"נ אזלינן בת"ר ג"כ שוב צריך להיות ח"מ בב"ד היכא דיכול להציל בא' מאבריו אך ע"ז י"ל כיון דבאמת סד"א בגמ' דמשום דכתיב והצילו העדה לא אזלינן בת"ר. אך האמת דאזלינן בת"ר משום המצ"ע דובערת הרע א"כ ז"ד בהורג סתמא אבל זה שהי' כוונתו להציל וא"כ אינו בבירור בכלל ובערת הרע ושוב ל"א בת"ר ואמרינן דלמא גם ע"י אחד מאבריו הי' מת וא"ש ד' הכ"מ משום דיוכל לומר שנתכוון להציל שוב א"א לענוש אותו מטעם הנ"ל א"כ ז"ד בישראל אבל בב"נ דאזלינן בי' בת"ר שוב ח"מ מדינא היכא דיכול להציל בא' מאבריו ועי' בכ"ז:
והנה מפשטות לשון הר"מ ז"ל מבואר דבאין יכול להציל בא' מאבריו גם ב"נ פטור אם הרג רודף. אמנם מה דיש לעי' בזה אם ז"ד ברודף אחריו להורגו אבל ברודף אחר חבירו להורגו והלך הוא והרג את הרודף אם פטור ממיתה או לא ומקום הספק אם בב"נ ג"כ המצוה להציל הנרדף בנפשו של רודף. והנה לכאו' ממקומו הוא מוכרע מדאמרי' בגמ' דל"מ בשפכ"ד כיו"ב אלא לר' יונתן ב"ש אבל לרבנן לא משכח"ל וקשה אמאי הא משכח"ל בא"י להצילו בא' מאבריו וברודף אחר חבירו להורגו וא"כ א"ש דכותי בכותי וכותי בישראל הרודף אחר אחר להורגו והלך הוא והרג הרודף חייב מיתה משא"כ ישראל בכותי פטור. אך באמת ז"א דמלבד דע"ז ל"ש לומר דישראל בכותי פטור הא ישראל בישראל ג"כ פטור ואדרבה הוא מצוה בא"י להציל מלבד זאת נראה דגם זה אינו כללא דכותי בישראל חייב דנראה פשוט דאפי' נימא דאין בב"נ מצוה להציל נרדף בנפשו של רודף מ"מ אם ישראל רודף אחר ישראל להורגו ובא כותי והצילו בנפשו של רודף דא"ח מיתה על הריגת ישראל ומצוה להורגו להציל הישראל ואע"פ שהוא אינו מצווה ע"ז מ"מ מצוה עשה להציל הישראל ואיך נוכל להורגו ובפרט דהוא בר קטלא ג"כ וא"כ בא"י להצילו בא' מאבריו וכן לרבנן אפי' ביכול להצילו בא' מאבריו כותי בישראל היכי דרדף אחר ישראל יהי' פטור וא"כ ל"ש למיתני בזה כיו"ב ומוכרח הגמ' לומר דאתי' כריב"ש ומשכח"ל ביכול להציל דאז שפיר כותי בישראל תמיד חייב:
אמנם בעיקר הדבר הנה לפ"ד הג' בעל זכותא דאברהם ז"ל נראה פשוט דיש חיוב על ב"נ להרוג ב"נ אחר שרודף אחר חבירו להורגו מצד דינים ואפי' להרמב"ן החולק על הר"ם וס"ל דא"ח מיתה מ"מ פשיטא דמחויב להציל ושלא להניח להרוג את חבירו כמו דהם מצווין לדונו אח"כ. אך בעיקר ד' הגז"ל יש לעי' אם מצות דינים שייך גם קודם שעשה עבירה שלא להניחו לעבור אולי מצות דינים הוא רק במי שעשה עבירה לדון אותו על העבירה שעשה. אמנם נ"ל טעם אחר כיון דב"נ נענש על המחשבה א"כ ב"נ שרוצה להרוג א"ח ה"ה בר עונשין בד"ש עכ"פ ושוב מותר להרוג אותו וגדולה מזו נראה ד' הרא"ה ז"ל בס' החינוך דב"נ מצווה בלאו דלא תתאוה כיון דהוא חלק מגזל על המחשבה דגזל גם ב"נ מצווה כמו שעתידין אנו לבאר במקומו אי"ה:
איברא דיש קצת להעיר מד' רש"י ז"ל בסוגיין שמדוקדק לשונו הזהב נראה שמפרש פלוגתת ריב"ש ורבנן בנרדף עצמו אי מותר להציל עצמו בנפשו של רודף היכי ביכול להציל א"ע בא' מאבריו של רודף עיש"ה נראה מדעתו ז"ל דבאחר אע"ג דמצוה להציל את הנרדף בנפשו של רודף מ"מ אין סברא דבזה יסברו רבנן דהיתר גמור הוא להרוג א"ח אע"ג דיכול להצילו בא"מ וא"כ לכאו' קשה הא גם לרבנן משכח"ל באחר דכותי בכותי וכותי בישראל אם יכול להציל בא"מ ח"מ משא"כ ישראל בכותי מותר וישראל בישראל אסור ביכול להציל בא"מ א"ו דבכותי ליכא מצות רודף כלל וא"כ באחר ל"ש לומר דיכול להציל דוקא דבאינו יכול להציל ג"כ ח"מ ובאינו יכול להציל ג"כ ליכא למימר כיון דבכה"ג ישראל בישראל היתר גמור הוא כנ"ל:
שו"ר להג' בעל המנ"ח ז"ל שכ' דתליא בהלימודים דרודף ניתן להצילו בנפשו דאם נלמד מהקרא דשופך דם האדם כמבואר בסנהדרין (דף ע"ב ע"ב) אז בוודאי גם בב"נ יש מצות רודף משא"כ א"נ דילפינן מוקצותה את כפה א"כ לא נשמע מצות רודף לב"נ אמנם יש להעיר קצת מהא דמבואר בסנהדרין שם דצריך לומר שבן ברית הוא וכו' נראה מבואר דאף אם ילפינן משופך דם האדם אמרי' דרק לישראל נאמרה ובאמת הסברא נותנת כן דבזה הדר"ל הסברא כיון דנאמרת ול"נ לישראל נאמרה ולא לב"נ ול"ש בזה מא"מ כיון דבישראל הוא מצוה ואמרי' דרק בישראל יש דין רודף ולא בב"נ ואסור להציל הנרדף בנפשו של רודף לבד הנרדף עצמו דזה מסברא דמותר להציל עצמו בכל אופן שיוכל. הכלל שד"ז צ"ע:
אמנם יהי' איך שיהי' אפי' א"נ דבב"נ שייך ג"כ דין רודף נראה דז"ד בשפכ"ד ובזה יש סברא גדולה דאפי' אם הרודף הוא ישראל ורודף אחר ישראל אחר להרגו אולי זה הנכרי מותר להרוג את הרודף להציל את הישראל אמנם בהא דקיימ"ל ברודף אחר נעה"מ דג"כ ניתן להצילו בנפשו בזה יש לעי' טובא אם ב"נ ג"כ מותר להרוג את הישראל הרודף אחר הערוה כיון דבזה אין הם נכללין באיסור כלל וכיו"ב בכל חיי"כ שב"נ אין מוזהרין עליהם כלל נהי דבישראל הרודף ניתן להצילו בנפשו מ"מ אם ב"נ הרגו נראה שח"מ. ואפ"ל כיון דניתן להצילו בנפשו וה"ה כל ישראל מצווין להרגו באותה שעה א"כ הוי גברא קטילא וגרע מטריפה דב"נ חייב עליו כיון דעכ"פ יכול לחיות י"ב חודש משא"כ בזה שעתה הוא בר קטלא וגם בזה צ"ע. עכ"פ תמה אני על הג' בעל או"ח ז"ל בס' כתנות אור פ' בראשית שכ' לת' קושיות השעה"מ על המל"מ שכ' להסתפק אם ברודף אחר העריות ניתן להצילו בנפשו בשבת והקשה השעה"מ הא יש לפשוט מקושיות הגמ' בסנהדרין (דף ע"ג ע"ב) דמקשינן על חיי"כ אמאי יש להם קנס הא ניתן להצילו בנפשו וקשה הא י"ל דהמשנה מיירי בבא על חיי"כ בשבת וכ' הגז"ל לת' דעכ"פ ניתן להצילו בנפשו ע"י ב"נ. ולענ"ד א"י מניין פשוט להגז"ל כ"כ דעכו"ם מותר להרוג ישראל הבא על ערוה מצד רודף ובפרט בשבת א"נ דל"נ להצילו בנפשו לגבי ישראל שיהי' עכו"ם מותר להרוג אותו וד"ז צע"ג לענ"ד:
ובאמת עיקר ד' האו"ח אף אם יהיבנא לי' דעכו"ם ג"כ מותר להרוג את הישראל הרודף אחר הערוה מ"מ אינם מספיקין לת' ד' המל"מ דהנה בלא"ה יש לעי' על קושיות השעה"מ דמה בכך דבשבת ל"נ להצילו בנפשו מ"מ כיון דנראה פשוט דאם הרגו בשבת ג"כ אינו נהרג עליו נהי דאסור מצד שבת זה ד"א גרם לו אבל עכ"פ צריך להיות בכלל ח"מ שוגגין. אמנם נראה דשעה"מ יפה הקשה לפמ"ש האחרונים דקנאים פוגעין בו ל"ש קלבד"מ כיון דאינה מצוה אלא רשות ל"ש קלבד"מ ולא מקרי מחויב מיתה אלא היכא שמצוה להורגו א"כ בשבת דמצד איסור שבת עכ"פ מצוה ליכא ושוב ל"ה בכלל ח"מ שוגגין וא"כ ממילא ה"ה בנכרי אע"ג דא"נ דהב"נ מותר להרגו מ"מ מצוה בודאי ליכא אצלו דהוא אינו מצווה להציל וא"כ משום זה לא מקרי קלבד"מ ודו"ק בכ"ז:
היוצא לנו מכ"ז שכתבנו שיש להסתפק אם בב"נ שייך דין רודף וכן אם מותר להרוג ישראל הרודף א"ח להרגו וכן אם ב"נ הורג ישראל שנגמ"ד למיתה אם ח"מ אם זה גרע מטריפה או לא. ובפשיטות י"ל בספק זה דפטור ממיתה דבאמת קשה מא"מ אך בטריפה א"ש דגם בישראל ח"מ ביד"ש משא"כ במי שנגמ"ד דבישראל ליכא איסורא ועי' בר"מ ז"ל פ"ד מסנהדרין ה"ח אמנם אם הורג אותו בשבת נראה לכאו' דחייב הב"נ מיתה כיון דלפי האמת אין רציחה דוחה שבת א"כ היום אינו בר קטלא והר"ז דומה לטריפה שחייב עליו ב"נ. אך מת' הרשב"א אלף ת"ה סי' שי"ז שכ' דלכן לא מקשינן בגמ' על גוף המיתת ב"ד דאיך סד"א שידחה שבת הא איכא נ"נ כיון דאיכא עצה להמית ע"י נכרי נראה דפשיטא לי' דאפי' א"נ דרציחה א"ד שבת מ"מ הנכרי מותר להרוג את הישראל שנגמ"ד וא"ח מיתה מצד הורג את הנפש דאל"כ ליכא עצה ע"י נכרי כיון דאמרי' דא"ד ע"י ישראל שוב גם נכרי אסור להרגו מצד הורג את הנפש ודוח"ל כיון דעושה בשליחות הב"ד אינו חייב מיתה כיון דא"ש לנכרי וצ"ע בזה. וי"ל בזה גם בקושיות הפוסקים למ"ד מילה בנכרי כשרה אמאי דוחה שבת הא אפשר בנכרי ולהנ"ל י"ל דבאמת בכל מילה איכא חובל אך בישראל כיון דהמצוה מוטלת על הכל ליכא איסור חובל משא"כ בב"נ הא איכא איסור חובל. אך נ"ל דז"א כיון דעומד לחבול אין הנכרי עושה איסור בהחבלה א"כ ז"ד בחול וכן בשבת לפי האמת דדוחה שבת אבל א"נ דמילה א"ד שבת כיון דאיכא עצה ע"י נכרי שוב לא יהי' עצה כלל כיון דבלא הנכרי אינו עומד לחבול היום אלא למחר שוב אסור הנכרי למולו מצד שחובל את התינוק ואיכא לפנ"ע דאו' במה שמצוה לנכרי למולו וזה לא מקרי אפשר לקיים ב' ושוב דחי שבת ויש לפלפל בזה ואכמ"ל:
הלכה ה
י) שם בר"מ ז"ל ה"ה שש עריות אסורות על ב"נ וכו' ודבק באשתו ולא באשת חבירו באשתו ולא בזכר עכ"ל ועי' בכ"מ שכ' שהר"מ ז"ל סובר דהא דאמרי' בגמ' ודבק ולא בזכר אין הלימוד מודבק רק מדכתיב אשה דרשינן למעט זכר ומדכתיב אשתו דרשינן למעט אש"ח ולכאו' יש לעי' כיון דצריך הך באשתו למידרש ולא באשת חבירו מנ"ל למעט זכר דלמא כל הקרא להכי אתא ונראה דהר"מ ז"ל סובר כיון דחזינן דמאשתו נתמעט אשת חבירו ולכאו' אמאי לא נתמעט פנוי' ג"כ מה"ט ונימא וידבק באשתו ולא במי שאינה אשתו וע"כ צ"ל דפנוי' כיון דיכולה להיות אשתו ל"ש לומר ודבק באשתו ולא בפנוי' כיון דראוי' להיות אשתו וכיון דממעטינן מזה מי שא"ר להיות אשתו ה"ה דממעטינן מזה זכר שא"ר להיות אשתו:
ובזה מובן היטב ד' הפסקי תוס' קדושין (דף כ"א) אות ל"ח שכ' דאפי' בכותית פנוי' איכא בישראל איסור עשה דודבק באשתו ולא בכותית ולהנ"ל מובן היטב כיון דא"ר לו להיות אשתו הרי היא ג"כ כמו אשת חבירו ועיקר המיעוט הוא ודבק באשתו ולא בא"ח הוא מה"ט וא"כ ממילא כותית לישראל תמיד איכא עשה דודבק. וראיתי להמחברים שהקשו דא"כ הדר"ל קושיות התוס' שם דלמ"ל קרא דאשת אפי' אשת איש ת"ל דאין אישות לכותי ואי משום ודבק הא גם בפנוי' איתא איסור ודבק:
ולענ"ד לק"מ דכוונת הפסקי תוס' לדעת רש"י ז"ל דס"ל דגם ביאה ראשונה אין מותר אלא לאחר כל המעשים וזה הרבותא דאע"ג דיש אישות לב"נ וה"ה קנינו של עכו"ם הותרה ביפ"ת אבל בפנוי' ליכא איסור כלל כיון דכבר נתגיירה והרי אינה כותית כלל ועי' בתוס' חולין (דף ק"ט ע"ב) ד"ה נדה דם טוהר שכ' בזה"ל בסילק של פ' פרה יסד ר"א הקליר וכו' ומא"א יפ"ת לאיש וכנגד כותית לא פירש והכל עשה עפ"י הירושלמי ופירש בזה הג' מלבוב ז"ל בשם אביו הג' ז"ל דכוונתו כירושלמי דביאה ראשונה אסורה ג"כ ואינו מותר אלא לאחר כל המעשים א"כ באמת כותית א"ל היתר דיפ"ת אינה כותית אבל א"א ה"ה דהיתה קנינו של עכו"ם וזה כוונת הפסקי תוס' ג"כ ובאמת לשיטת ר"ת ז"ל דב"ר מותר במלחמה יהי' מוכרח דבפנוי' כותית ליכא עשה דודבק:
אמנם לד' רש"י ז"ל שפיר י"ל כן והסברא נותנת כנ"ל דכל שא"ר להיות אשתו נתמעט מזה הן א"א הן כותית ולכאו' יש להעיר א"כ גם בחיי"ל יהיה איסור עשה דודבק אך באמת ז"א כיון דעכ"פ קידושין תופסין א"ד לא"ח ולכותית ולזכר והיא בת הוי' לו כמות שהיא עתה ולא נתמעט שצריך שתהיה ראוי' לקיימה רק כל שהוא בת תפיסת קדו' לו ה"ה בכלל ודבק באשתו. ולפי"ז י"ל מה שמקשין לד' הר"ם ז"ל דס"ל דא"ח בחיי"ל אלא בקידש ובעל א"כ נימא בהקידושין כל מילתא דא"ר ל"ת אעל"מ כיון דבקדושין ג"כ איסורא איכא ועיד"ז יהיה מתוקן האיסור דביאה דהוי בלא קידושין ולהנ"ל א"ש דא"נ דחיי"ל ל"מ הקדושין שוב לא תהיה בת הוי' וא"כ שוב יהי' איסור עשה דודבק וא"כ שוב ל"ש בזה ל"מ כיון דלא נתוקן האיסור דיהי' איסור עשה ויש לפלפל בכ"ז ואכ"מ ול"כ אלא ר"פ מה שנראה לפ"ד הפסקי תוס' הנ"ל דלא נתמעט מודבק באשתו דווקא א"א אלא כל אשה שא"ר ואינה בת הוי' לו. איברא דבעיקר הד' שכתבנו דהא דקתני אשת לרבות א"א י"ל אפי' א"נ דב"ר אינה מותרת אלא לאחר כל המעשים צ"ע טובא דאחר שנתגיירה ה"ה כקטנה שנולדה ופשיטא דפקע האישות ואפי' בלא מלחמה א"א נכרית שנתגיירה מותרת לינשא ואפי' אם נדחק בזה כיון דהגירות אינה ברצון מ"מ כיון דמדינא הוי גירות גמור אינה א"א ובפרט לפרש בזה ד' הפייט אסר לנו א"א שרי לן יפ"ת דהכוונה יהיה שאינה מותרת אלא לאחר כל המעשים ואעפ"כ קרי לה א"א דא"כ יותר הו"ל למינקט גרושה בחי' בעלה כמו דנקטי בגמ' דידן:
אמנם לענ"ד נראה בכוונת התוס' חולין הנ"ל דנראה דאפי' א"נ דב"ר מותרת במלחמה מ"מ ל"ש לומר דהוי א"א אלא דווקא למ"ד דל"מ גירושין בב"נ אבל למ"ד דמהני גירושין בב"נ וגירושין שלהם הוא בדעת שניהם שכל שירצה אחד מהם לפרוש מחבירו פקע האישות כמבואר בר"מ ז"ל לקמן ה"ח א"כ כיון דישראל קונה אותה בכיבוש מלחמה פשיטא דזה לא גרע מהיכא דהיא מפקעת עצמה ברצונה מבעלה:
ויש להסביר הדברים יותר דהנה באמת צריך להבין הפלוגתא בזה אם מהני גירושין בב"נ או לא דמסברא נראה לכאו' כיון דחזינן דבישראל צריך קרא להתיר ע"י גירושין וא"כ בב"נ מנ"ל דמהני גירושין אך האמת היא דזה תלי' בקנין ב"נ באשתו אם הוא קנה"ג כמו שיש לישראל באשתו או רק ק"פ כמו שקונה אדם למעשה ידיו דא"נ דהיא קנה"ג וזה לא פקע בכדי וצריך קרא להתיר ולפי"ז בב"נ דליכא קרא להתיר ממילא ל"מ הגירושין משא"כ א"נ דא"ל קנה"ג באשתו א"כ מסברא דיכולין להתפרד זמ"ז ונראה דזה כוונת הר"מ ז"ל כיון דחזינן דמהני גירושין ע"כ דא"ל אישות רק קנין למעשה ידיו ולכן אין נפ"מ כלל באיסור א"א וכמו דל"ה גזל במה שגוזל אשתו של הב"נ ממנו מטעם כיבוש ה"ה דליכא איסור א"א מה"ט וז"ב לענ"ד. אמנם לדעת הסוברים בירושלמי דבב"נ ל"מ גירושין א"כ שפיר אם אמרי' דב"ר מותרת במלחמה הוי רבותא דמותר א"א ומעתה י"ל דזה כוונת התוס' דלכן נקט ר"א הקליר נגד א"א יפ"ת ול"נ גרושה בחי' בעלה משום דס"ל כירושלמי דל"מ גירושין בב"נ וא"כ יפ"ת יותר רבותא מגרושה בחי' בעלה אמנם גמ' דילן ס"ל דמהני גירושין וא"כ אפי' א"נ דב"ר מותר במלחמה ג"כ אין רבותא כלל ביפ"ת א"א דג"כ הוי גרושה בחי' בעלה דכיבוש הישראל לא גרע ממה שהולכת מהבעל ברצונה ועי' בכ"ז ומה שנכתוב לקמן אי"ה בה"ט כי שם נתבארו הד' היטב בעזהי"ת:
יא) שם בר"מ ז"ל ונאמר אחות בת אבי אך לא בת אמי ותהיה לי לאשה עי' בכ"מ ז"ל שכ' דבזה פסק הר"מ ז"ל כר"א משום דפשטא דקרא מסייעא לי' ואע"ג דשני ר"ע לא ניקום וניסמוך אשנויא דחיקא עכ"ל:
ותמהני דהרי לפמ"ש מרן ז"ל בר"ד דלר"א דדרש מאת אביו אחות אביו ומאת אמו אחות אמו ה"ה דאחותו מן האב אע"פ שאינה מן האם אסורה לו מכ"ש דאחות אביו וא"כ גם לר"א צריך לת' הקרא דאל"כ הא אחותו בת אביו ג"כ אסורה ליה אך באמת ד' מרן ז"ל צ"ע בזה דמכל הסוגיא נראה דלר"א ג"כ אינה אסורה אלא אחותו מאמו וכמו שפירש"י ז"ל בקושיא מקרא הנ"ל דהקושי' רק לר"ע אבל לר"א ל"ק אעפ"י שבאמת לכאו' צ"ב כיון דחזינן דתוה"ק אסרה אחות האב וא"כ גילתא תוה"ק דלענין זה אית ליה שאר האב א"כ נימא מכ"ש אחותו מאב:
ולכאורה עלה בדעתי דרך פלפול דהנה באמת בעיקר ד' הר"מ והיא מד' רש"י ז"ל דאחותו נלמד במכ"ש מאחות אביו ואחות אמו צ"ע לכאו' הא אין עונשין מה"ד וצ"ל כמ"ש הפוסקים דבב"נ עונשין מה"ד והטעם כתבנו במק"א לפמ"ש הטעם דאעמה"ד דדילמא אית ליה פירכא לק"ו ומעתה ז"ד בישראל דכתיב והצילו העדה חוששין לזה ומה"ט הוה ס"ד דלא ניזול בת"ר בד"נ בישראל משא"כ בב"נ דלא כתיב והצילו העדה עונשין מה"ד ומעתה י"ל דז"ד באחותו מאמו אבל באחותו מאביו כיון דהכא איכא עוד חשש דילמא לאו אביו הוא ורק מצד רוב אתה בא לחייבו ושוב גם בב"נ אמרי' אעמה"ד דהוי תרי מיעוטא א' דלמא לאו אביו הוא ועוד דלמא יש להק"ו פירכא ולכן אפי' לר"א אין ב"נ חייב אלא באחותו מאמו דווקא:
איברא דלקושטא דמילתא ז"א. דהרי מקור פלוגתת אביי ורבא בעונשין מה"ד היא בבתו אי ילפינן מק"ו דבת בתו כמבואר בסנהדרין (דף ע"א ע"א) ושם בתו ג"כ רק מצד רוב ואעפי"כ למ"ד דעונשין מה"ד גם בכה"ג עונשין מה"ד ואם כי שם י"ל קצת דבתו מאנוסתו ע"כ לאו מתורת רוב דליכא בזה רוב בעילות אחר הבעל וצ"ל באמת בחבושין בבית האסורין ולפי האמת הוי זה כוודאי וא"כ שפיר י"ל דבזה עונשין מה"ד אמנם מהא דמבואר בסנהדרין (דף נ"ד ע"א) הבא על אביו חייב שתיים ומייתי לה בק"ו מאחי אביו נראה לכאו' להיפוך דהא אביו הוא רק מצד רוב:
אך באמת ג"ז יש לדחות כיון דמיירי בישראל ולענין קרבן ובזה ל"ש והצילו העדה שפיר ס"ל דעונשין מה"ד אף היכא דהחיוב רק מצד רוב. ומהא דמבואר במכות (דף ה' ע"ב) דאם ה"א באחותו עונשין מה"ד ה"א דה"ה בע"ז דהרגו נהרגין ג"כ מכח ק"ו אע"ג דלכאו' בע"ז ג"כ איכא עוד מיעוט דילמא זה דאסהודי בי' טריפה היא וא"כ א"נ בכ"מ עונשין מה"ד הכא אין עונשין:
אך באמת א"ז ראיה לפמ"ש הנתה"מ בסי' ל"ו דבטריפה ל"ש והצילו העדה א"כ אותו מיעוט דלמא טריפה הי' יש גם על העדים שי"ל דלמא הם טריפה ושוב ל"ש והצילו העדה ושוב עונשין מה"ד אך אע"פ שיש לפלפל בכ"ז מ"מ לקושטא דמילתא פשטות השמיעות נראין דלמ"ד עונשין מה"ד אין נפ"מ אם הח"מ מצד רוב או מצד וודאי לכ"נ דלכן לר"א ל"א ק"ו באחותו מכח אחות אביו כיון דאחות אביו אינה אסורה אלא מן האב דווקא א"כ אמרי' דיו דגם אחותו מן האב אינה אסורה אלא כשהיא אחותו מן האם דווקא ואע"ג דאם אמרי' דיו מופרך הק"ו צ"ל דס"ל לר"א דגם בכה"ג אמרי' דיו ובאמת בעיקר הדבר דאמרינן בב"נ עונשין מה"ד יש לעי' הרבה עיקר ראיות המפורשים מב"ק (דף ל"ח ע"א) דאמרי' בגמ' דמשה נשא ק"ו בעצמו דמה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם מואבים עצמם לכ"ש ומזה הכריחו דבב"נ עונשין מה"ד:
ולפענ"ד אין בזה ראיה כלל דענין זה שהולכין למלחמה על אומה זה אינה בגדר עונש לב"נ שעליהם נאמר על חרבך תחי' ואם כי מרע"ה ידע מכח הק"ו שינצח אותם אבל בכ"ז אין זה בגדר עונש כיון דהוא יצא עליהם למלחמה ויש בידם להציל את עצמם ובידם ספק אם ינוצחו או ינצחו אין זה אצלם כלל בגדר עונש שזה חיותם אבל לעונש בלא מלחמה שפיר י"ל דאין עונשין מה"ד. ועי' בחי' הר"ן ז"ל בסוגיין שכ' דלר"א כיון דס"ל דאחות אביו ואחות אמו אסורה שוב מרבינן מאיש איש עריות דחיי"כ ולכן מרבינן אחותו עיי"ש נראה מזה שנשמר מד' רש"י ז"ל דהוא מכח ק"ו רק מרבינן מאיש איש אך א"י דעת הר"ן ז"ל דאחותו מן האב לר"א אם אסורה לו ולא מצאתי גילוי לזה בד' ז"ל ובדעת הר"ם ז"ל דפסק בזה כר"א יש להעיר דהוא מטעם דהיה קשה לו קושיות התוס' ב"ב (דף קמ"א ע"א) ר"י אומר בת הי' לו ובכל שמה שהקשו (ברמ"ס) [בפד"מ] דא"כ למ"ל אנסבה ליצחק ומזה הוכיח הר"ם ז"ל דאחותו מן האב אסורה והלכה כר"א בזה ועי' היטב בכ"ז:
הלכה ו
יב) שם בר"מ ז"ל ה"ו ב"נ חייב על מפותת אביו ואנוסת אביו ה"ה אמו מ"מ עכ"ל הנה בגמ' דילן נזכר על קושיות הגמ' אמו היינו אשת אביו ותרצינן אמו מאנוסתו ולא נזכר מפותתו ועי' בבנין שלמה בשם הפר"ד שכ' דבדוקא נקטה הגמ' כן דבמפותתו לא משכח"ל לפ"מ דמבואר בירושלמי פ"ק דקידושין דשמואל ס"ל דקונה אפי' שלא בכוונה לשם אישות וא"כ במפותתו תמיד ה"ה אשתו ועי' בב"ר פי"ח ס"ט. ולפי"ז נראה דהר"מ ז"ל הוסיף בכיוון מפותתו להורות דאפי' מפותתו אינה אשתו וא"כ יהיה מוכרח מד' הר"מ ז"ל היפוך הירושלמי:
אמנם לענ"ד נראה דז"א דבודאי מודה שמואל דאם שניהם לא כיוונו לשם אישות אלא לשם זנות דודאי אינו קונה אותה ואינה אשתו ואם בא עלי' אחר אח"מ מצד א"א ומה דקאמר שמואל בב"נ קונה בלא כוונה היינו אם היא מתכוונת להקנות א"ע לו בזה ס"ל לשמואל אע"ג דהוא אינו מתכוון לקנותה מ"מ קונה אותה כיון דקימ"ל דבדעת אחרת מקנה א"צ כוונה לקנות וכבר התעורר הג' בנו"ב גם בישראל בקדושי קטן אמאי ל"מ מטעם דבדעת אחרת מקנה א"צ כוונה לקנות והרי האשה מקנית עצמה לו ותי' האחרונים משום דהוי כי תלקח והתורה כ' כי תקח אשה צריך שיהי' הקיחה מצדו וא"כ בב"נ דל"כ כי יקח אלא והיא בעולת בעל א"כ אם היא מקנית עצמה לו קונה אותה אפי' בלא כוונה וה"ה אשתו. ולפי"ז יצא לנו מזה דבב"נ מהני בעולת קטן ג"כ לעשותה לאשתו מה"ת. וא"ש בזה מה שיש להקשות על מה שהיתה תמר חייבת שריפה מצד שומרת יבם הא ער ואונן מתו כשהיו קטנים כמבואר ברמב"ן ז"ל עה"ת ועי' בבע"ת עה"ת הטעם דנענשו אף כשהיו קטנים משום דבזה תלי' בדעת והארכנו בזה במק"א א"כ הרי לא היתה אשתו כלל ואיך היתה זקוקה ליבם ולהנ"ל א"ש דבב"נ דל"ב שיהי' הלקיחה מצדו דווקא שוב גם אשת קטן הוי אשתו מה"ת מטעם ד"א מקנה כנ"ל. איברא דיש להעיר בזה לפמ"ש הקצוה"ח בסי' ער"ה סק"ד דהטעם דבד"א מקנה ל"צ כוונה לקנות הוא משום זכיי' ובעכו"ם ל"מ עיי"ש א"כ נסתר זה אך לפ"ד המ"ב בת' דנכרי לנכרי יש שליחות א"ש:
אמנם בל"ז י"ל לפ"ד המחנ"א דאע"ג דא"ש לעכו"ם בפועל יש שליחות ולפ"ז י"ל דהכא כיון דא"נ דמהני הקנאה שלה ה"ה אשתו וקניי' לו ושוב הוי כפועל ואמרי' דבאין כאחת ובלימוד התלמידים אמרתי דלכאו' י"ל עפ"מ דמבואר במנחות (דף צ"ג ע"ב) דאשתו דכגופו דמי' עדיף גם מעבד עי"ש לענין סמיכה ע"י אשתו וא"כ י"ל אף דא"נ דגם בפועל נכרי אין שליחות מ"מ אשתו כגופו דמי' מהני גם בב"נ וא"כ הכא כיון דעיד"ז שמקנית עצמה לו ה"ה נעשית אשתו ושוב מהני הזכיי' וקונה אף בלא כוונה אך י"ל דעיקר ד"ז אם בב"נ ג"כ שייך אשתו כגופו דמי' תלי' אי יש קה"ג לב"נ באשתו דאם אין לו קה"ג ל"ש לומר אשתו כגופו ולא עדיף מפועל וכ"כ לעיל דזה תלי' אם יש גירושין בב"נ או לא והנה יש להכריח דשמואל ע"כ סובר דמהני גירושין בב"נ דאל"כ ל"ש לומר דהוי זכי' ומהני בד"א מקנה כיון דא"י לגרשה כשירצה א"כ א"ז זכות עבורו מה שמקנית עצמה לו ואם כן א"נ דכוונת שמואל משום ד"א מקנה וזה משום זכיי' ע"כ דס"ל דמהני גירושין בב"נ וא"כ ע"כ אין לו קה"ג ושוב ל"ש אשתו כגופו ושוב אמרי' א"ז לעכו"ם וא"כ ל"מ ד"א מקנה:
שו"ר בפר"ד בפנים בדרך האתרים ד"א שכ' בהדיא כן דמד' הר"מ ז"ל נראה מבואר היפוך ד' הירושלמי דלד' הירושלמי במפותתו ה"ה אשתו נראה שלא ניחא לי' לומר בפירוש הירושלמי כדברינו דס"ל דבנכרי ל"מ ד"א מקנה וע"כ דס"ל לירושלמי דל"צ כוונה כלל לקנות אך לא אדע א"כ אמאי באנוסתו לא תהי' אשתו ומה בכך שלא הי' רצונה בזה ואולי י"ל דבאנס אותה כיון דעובר על איסור גזל וכמו שכ' הר"מ ז"ל בשכם שנתחייב מיתה מה"ט וכיון שיש עבירה בביאתו לא יוכל לקנותה בזה אמנם במפותה מרצונה אע"פ שלא היתה כוונת שניהם לשם אישות אלא לזנות בעלמא מ"מ נעשית אשתו ויהיה נפשט מזה ספק הפר"ד המובא בהגהת מל"מ (כיון) אם ב"נ בא על ערוה וכיוון לקנותה אם קונה אותה או לא ולהנ"ל מוכרח מזה דהיכא דהיא ביאת איסור ל"ק וראי' מירושלמי דל"צ כוונה לקנות כלל ומ"מ באיסור ל"ק אך בעיקר הדבר נלענ"ד ברור כדאמרן דהירושלמי מודה דאם שניהם לא כיוונו לשם אישות אינה נעשית אשתו בע"כ וראי' ברורה לזה מיהודה שחשב לתמר לקדשה ורצה לבוא עליה וקשה הא היא א"א וכן איך בא עלי' יהודה והניח אותה שתזנה אח"כ עם אחרים הלא נעשית אשתו א"ו דבזונה ואין כוונתה להקנות לו לשם אישות אינה נעשית אשתו בע"כ וכוונת שמואל בירושלמי הוא כדאמרן וד' הפר"ד צ"ע לענ"ד:
יג) שם בר"מ ז"ל וחייב על אשת אביו אפי' לאחר מיתת אביו עכ"ל לכאו' צ"ע כיון שכ' בהלכה הקודמת דב"נ חייב על א"א ועל אשת אב ע"כ דקאי לאח"מ דאל"כ ת"ל דהוא א"א כמבואר בסוגי' וא"כ למה כפל הר"מ ז"ל כאן לומר דחייב אפי' לאח"מ ונראה דכוונת הר"מ ז"ל לומר דל"ת דדוקא בחי' אביו אע"ג דכבר גירש לאשתו מ"מ חייב על אשתו משום א"א כיון דאביו קיים וחייב בכבודו אסור לבוא על אשת אביו אע"פ שעתה אינה אשתו מ"מ כיון שהיתה אשתו חייב עלי' אבל לאחר מיתת אביו לא יהי' חייב על א"א קמ"ל הכא דגם לאח"מ חייב עלי' דאין החיוב משום כיבוד אב רק דגזה"כ הוא דבזה חייב על שאר האב אע"ג דבשאר עריות אינו אסור כ"א בשאר האם לענין אשת אביו גזה"כ דחייב עליו משום ערוה לכן אפי' לאח"מ אביו חייב עלי' ויותר נ"ל לפמ"ש מרן הכ"מ ז"ל דהא דקימ"ל דב"נ הבא על אשת חבירו שלא כדרכה א"ח עלי' ה"ד בא"ח אבל בשאר עריות חייב אפי' בשלא כדרכה וא"כ ה"ה באשת האב חייב אפי' שלא כדרכה וא"כ י"ל באמת דהא דב"נ חייב על אשת אביו היינו רק בעוד הוא אשת אביו ומשום כ"א נגעה בה וא"ל דת"ל דחייב משום א"א די"ל דנפ"מ בבא עליה של"כ דא"ח משום א"א אלא משום אשת אב. אך לכאו' עיקר ד' הכ"מ תמוהין מסוגי' הנ"ל דנראה דאין נ"מ אלא לאח"מ וע"כ דבכל עריות פטור שלא כדרכה דאל"כ אמאי לא תי' בגמ' כן דנפ"מ על של"כ:
ובחי' עה"ת כתבנו דהנה באמת יש לכאו' להעיר לפ"מ דמבואר במס' ב"ק (דף ל"ב ע"א) דהטעם דאשה חייבת בעריות אע"ג דאינה עושית מעשה משום דהנאה חשוב מעשה ועי' בתוס' שם (דף ל"ב ע"א) ד"ה איהו קעביד מעשה א"כ בשלא כדרכה דאין האשה נהנית וא"כ לא תהי' חייבת אך כ"כ האחרונים דמקור הד' דאשה חייבת אף בשלא כדרכה היא משום היקש דמשכבי אשה כתיב ואתרבי שלא כדרכה כמבואר ברש"י סנהדרין (דף ס"ו ע"ב) ד"ה למעוטי מעשה חידודין עיי"ש ומעתה י"ל דז"ד בישראל אבל בב"נ דליכא לימוד לחייב אשה בשלא כדרכה באמת אינה חייבת אלא בכדרכה וא"כ נ"ל דלכן תי' הגמ' לאח"מ שיהי' א"ש החיוב גם עליה מצד אשת האב אבל בחיים ממנ"פ כדרכה חייבת משום א"א ושלא כדרכה באמת פטורה לגמרי. איברא דלקושטא דמלתא ז"א דנראה פשוט דדוקא בישראל דעל לאו שאב"מ אין לוקין משום דא"ד ללאווי דחסימה לכן צריך טעם דאשה חייבת בעריות וצ"ל דהנאתה אחשבה רחמנא כמעשה משא"כ בב"נ דל"צ מעשה כלל וא"כ אין נפ"מ בין איש ואשה כלל ול"צ כלל לטעמא דהנאה הוי מעשה ולכן גם שלא כדרכה חייבת וז"פ:
אמנם בפלפול התלמידים אמרתי לת' ד' הכ"מ ונקדים לת' מה שמקשין האחרונים על הג' פנ"י ז"ל בחי' קדושין שכ' לחדש דמיתת הבעל אינו מתיר בב"נ כיון דליכא לימוד בב"נ דמיתת הבעל מתיר ותמהו עליו מסוגיין דמבואר דאשת אב צריך קרא על לאח"מ מבואר מזה דלאח"מ ליכא איסור א"א אך כ"כ מה שקשה דלמה צריך הגמ' לת' לאח"מ ת"ל דנפ"מ שלא כדרכה וא"ל דנפ"מ לחיוב דידה ז"א דגם היא מוזהרת אפי' שלא כדרכה דבב"נ ל"צ מעשה לחיוב כנ"ל אמנם נראה להעיר בדבר חדש דאפי' א"נ דבכל העריות גם האשה חייבת אף שלא כדרכה מ"מ הכא באשת אב י"ל דמוכרח הגמ' לת' לאח"מ משום חיובא דידה דבשלא כדרכה לא היתה הוא חייבת דהנה לכאו' יש לעיי' דהא דחייבת גם היא על איסור דא"א אם בא עלי' בן בעלה הא באמת י"ל דלמא לאו אביו היא וכל החיוב שעליו הוא רק משום רוב והנה ידוע ד' הרמב"ן ז"ל בהא דשלח שליח לקדש אשה סתם ומת השליח בדרך דאסור בכל הנשים דילמא קידש השליח קריבתה של זו והקשה הרמב"ן ז"ל נוקמה הקרובות בחזקת פנוי' ותי' דאין החזקת של קרובות שאין אנו דנים עלי' כעת מהני לדידה וא"כ הכ"נ בשלמא הוא שפיר חייב מיתה מצד רוב אבל איך נוכל לחייב אותה מיתה דילמא לאו אביו הוא וא"כ לא זינתה עם בן בעלה ואיך מהני רוב שלו לחייב אותה וכ"כ החת"ס בתשו' דגם ברובא אמרי' הך סברא אך באמת א"ש בפשיטות דהרמב"ן ז"ל לא קאמר אלא כיון שאין אנו דנים על הקרובות השתא משא"כ הכא כיון דאנו דנים גם עליו ואזלינן בת"ר וא"כ שוב גם היא חייבת מכח אותו רוב כנ"ל אמנם יש לעי' לפמש"כ דנראה מד' הר"ם ז"ל שחילק בתרי בבא הדין דאשת אב דחייב אפילו לאח"מ וע"כ צ"ל דס"ל דבחי' האב י"ל דהחיוב משום כיבוד אב כנ"ל אך צ"ע הא ב"נ אינו מצווה על כ"א כמבואר בסוגיין דז' מצות שהוסיפו במרה אמנם נראה דנהי דלא נצטוו מקודם על מצות כ"א להיות מצוה ביחוד כמו שנצטוו בה ישראל מ"מ היו מצווין בהם מצד דינים שגם היא בכלל נמוסי המדינה לירא מאב ואם ושלא לבזותם וכמו"ש הרמב"ן ז"ל כיו"ב לענין אונס ופיתה דהכל נכלל בכלל דינים. וראי' לזה דב"נ מצווה על כ"א ממה שאמרו רז"ל דאליפז בן עשו שביקש להרוג את יעקב מכח מה אעשה לציווי של אבא וע"כ דנצטוו ג"כ על כ"א [ואע"פ שהתם קשה דמ"מ לעבור עבירה אסור לשמוע אך כ"כ בחי' עה"ת דבאמת מלבד הציווי הי' ירא אליפז דאביו יהרגנו אם לא ישמע לו והנה בב"נ קימ"ל דיעבור ואל יהרג רק בשפכ"ד כתבו הפוסקים כיון דהוא מסברא דמה חזית דדמא דידך סימק טפי לכן גם בב"נ יהרג ואל יעבור ומעתה י"ל דזה כוונת אליפז כיון דאני אנוס דאבי יהרגני ואי משום דמה חזית הא בדידי איכא כ"א ג"כ וא"כ שוב ל"ש מה חזית וא"כ שוב אמרי' יעבור וא"י ויש לדחות כמובן והארכנו בחי' בזה ואכ"מ]:
ומעתה אומר אני כיון דהא דב"נ הי' מצווה על כ"א הי' מצד דינים דנימוס דבני אדם לכבד אב ואם שוב ל"ש בזה החשש דילמא לאו אביו הוא דאפי' אם באמת לאו אביו הוא מ"מ כיון דכל העולם מחזיקין אותו לאביו ה"ה פורץ נמוסי המדינה ועובר על דינים וחייב מיתה ול"צ בב"נ כלל רוב וז"נ בסברא. ומעתה הדרא ק"ל איך הוא חייבת מיתה דלמא לאו בעלה הוא וא"ל דאזלינן בת"ר הא רוב שלו ל"מ לדידה כלל וא"ל כיון דאנו דנין אותו לחייב מיתה מכח רוב ה"ה דגם היא חייבת ז"א כיון שכתבנו שנראה מד' הר"ם ז"ל דבחי' האב יש לומר דחייב מיתה על א"א מכח כ"א ול"צ לבוא לקורבה כלל וא"כ אפי' אם לאו אביו הוא באמת חייב עליו דבכ"א ל"צ לבוא לרוב וא"כ עליו א"צ לדון מתורת רוב וא"כ שוב היא אינה חייבת:
אך י"ל דאה"נ דמשום זה תי' הגמ' לאח"מ דשוב ל"ש כ"א וע"כ החיוב שעליו היא ג"כ מצד קורבה וא"כ אנו צריכין לדין הרוב עליו וממילא גם היא חייבת מיתה מכח הרוב כנ"ל ומתורץ ד' הכ"מ דליכא למימר בחי' האב ונפ"מ שלא כדרכה ז"א דא"כ היא לא תהי' חייבת כיון דבחי' האב יש חיוב עליו מכח כ"א ובזה א"צ לבוא לרוב וא"כ שוב ליכא לחייב אותה דדילמא לאו אביו היא ורוב שלו ל"מ לדידה כיון דאין אנו דנין עליו ולכן מוכרח הגמ' לת' לאח"מ וממילא מת' ד' הפנ"י ג"כ דשפיר י"ל דמיתת הבעל אינו מתיר בב"נ ורק דכוונת הגמ' לאח"מ ואע"ג דאכתי איכא איסור א"א מ"מ נפ"מ בשלא כדרכה כמו"ש הכ"מ הנ"ל והכא שוב א"ל דאין היא חייבת דדלמא לאו אביו היא ז"א דלאח"מ דשוב ליכא כ"א וא"כ החיוב דידי' ע"כ מכח קורבה וגלי רחמנא דלענין זה שאר האב הוי שאר ואזלינן בת"ר וממילא גם היא חייבת מכח הרוב ועיין היטב בזה כי הוא פלפול נחמד ואם לקושטא דמלתא כמה תשובות יש בזה בכ"ז העליתי עה"ס כי עכ"פ הוא בכלל פטפוטי דאו':
יד) שם בר"מ וחייב על הזכור בין קטן ובין גדול וכו' עי' בכ"מ שמסופק בדעת הר"ם ז"ל אם כוונתו אפי' על קטן פחות מבן טי"ת ודינו חלוק מישראל א"ד דכוונתו על פחות מבן י"ג והנה לכאו' לפ"מ שכ' האחרונים לפ"ד הר"ם ז"ל דל"נ שיעורין לב"נ ה"ה שיעורי קטנות וגדולות ל"נ לב"נ ותלי' עיקר בדעת וכיון דקי"ל דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר מתק"ח והוא מבן ט' ואילך א"כ בב"נ תמיד הוי בר חיובא וא"כ א"נ דהר"ם ז"ל סובר דבן ט' צריך גם בב"נ א"כ מה זה שכ' אחד גדול וא' קטן בשלמא בישראל הוי רבותא אע"ג דהנשכב ל"ה בר עונשין משא"כ בב"נ כיון דהוא בן ט' ממילא הוא בר עונשין ג"כ וא"כ אינו קטן כלל וע"כ דכוונת הר"ם ז"ל על קטן פחות מבן ט' ובאמת הסברא נותנת כן כיון דכל סברת רב דאם הנשכב פחות מבן ט' אין השוכב חייב הוא משום דכל דליתא בשוכב ליתא בנשכב דמקשינן להדדי א"כ זה שייך רק בישראל אבל בב"נ לא דרשינן דרשות כאלו כמבואר בת' מהרי"ל סי' קס"א דהיקש לא נאמר לב"נ וא"כ מסברא כיון דפחות מבן ט' עכ"פ בכלל נשכב איתא חייב השוכב עליו מצד משכב זכר כיון דהוא בכלל זכר ונראה יותר דאפי' בנשכב פחות מבן ג' דבזה גם לשמואל פטור בישראל השוכב מ"מ בב"נ חייב כיון דלענין זכר אין נפ"מ כלל בנשכב רק דילפינן מדכתב ואת זכר ל"ת משכבי אשה דצריך שיהי' הנשכב עכ"פ בן ג' כיון דבאשה פחות מג' ל"ה ביאה (מבת) כלל א"כ כ"ז שייך למידרש בישראל אבל בב"נ כיון שבא על הזכר אפי' בן יומו הר"ז נהרג אם השוכב בר עונשין ולכן כ' הר"מ ז"ל סתמא בדין זכר כבהמה וא"ל ע"ז מצד מא"מ דבישראל שרי ולעכו"ם אסור כיון דבישראל ג"כ אסור אפי' בקטן ממש כמבואר בר"מ ז"ל פ"א מא"ב הי"ד דלוקה מ"מ עי"ש. איברא דמה שכ' להכריח דע"כ כוונת הר"מ ז"ל על קטן פחות מב"ט דב"ט הרי הוא כגדול כיון דהוא בר עונשין הנה ד"ז אינו ברור בשיטת הר"מ ז"ל ועי' לקמן פ"י ה"ב שנראה לכאו' להיפוך ומ"ש שם בעזה"י ומלבד זה לאו כללא הוא דכל בן ט' הוי בכלל בר דעת וא"כ אין הכרח לדברינו אמנם בכ"ז נראה מסברא כמ"ש וצ"ע:
טו) שם בר"מ ז"ל ואין הורגין את הבהמה שלא נצטוו על הריגת בהמה אלא ישראל עי' בכ"מ שכ' בעיא דל"א ופסק רבינו דלא קטלינן לה מספיקא עכ"ל ולענ"ד צ"ע דלשון רבינו ז"ל שכ' שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל נראה דלא אתא עלה מטעם דהוא ספק. ולולי דמסתפינא מרבותיי הייתי אומר בדעת הר"ם ז"ל דהנה איבעיות הגמ' הוא אי צריך תרוויי' תקלה וקלון ובב"נ תקלה איכא קלון ליכא א"ד תקלה אע"פ שאין קלון ועי' ברש"י ז"ל שם הטעם דבעכו"ם ליכא קלון משום דלא חס רחמנא על קלונו עיי"ש. ומעתה נאמר דהא דפשיטא לי' לגמ' דתקלה איכא היינו א"נ דחס רחמנא על תקלתו אבל א"נ דאינו חס רחמנא על תקלתו ה"ה דגם תקלה ליכא ולפ"ז א"ש דעת הר"ם ז"ל להלכה דהשמיט הברייתא דאסור להושיט אבמה"ח לב"נ מצד לפנ"ע וע"כ דס"ל דלהלכה אין אנו מוזהרין מה"ת שלא להכשיל לב"נ וכמוש"ל בזה וא"כ ממילא נראה דגם על תקלתו ל"ח רחמנא וא"כ ממילא לא הזהרו כלל בהריגת בהמה והסוגיא אזלא א"נ דהישראל מצווה על לפנ"ע שלא להכשיל ב"נ אבל הר"ם ז"ל להלכה שפיר פסק בפשיטות דאין הבהמה נהרגת וז"נ לכאו'. אמנם בעיקר הד' כ"כ בחי' על הס' המצות בלאו דלפ"ע שאינו ברור בדעת הר"ם ז"ל דישראל אינו מצווה דלפנ"ע לב"נ ע"ש שכ' לחלק בין מכשיל במזיד למכשיל בשוגג לכ"נ עיקר בד' הר"מ ז"ל שפסק כירושלמי דסוגיין דפשיטא לי' במסקנא דתרוויי' בעינן תקלה וקלון ור' שמעון הביא ראי' לזה דאל"כ חרש בבהמה בשבת תהי' הבהמה נסקלת א"ו דתקלה בלא קלון אין הבהמה נהרגת ומעתה כיון דבב"נ ליכא קלון אלא תקלה פסק הר"מ ז"ל דאין הבהמה נהרגת ודו"ק:
הלכה ז
טז) שם בר"מ ז"ל ה"ז אין ב"נ חייב על א"ח וכו' בד"א בב"נ שבא על בת נח אבל עכו"ם הבא על הישראלית בין כדרכה או שלא כדרכה חייב טרם שנבוא לבאר דעת הר"מ ז"ל בד"ז נקדים מה שיש לדקדק בלשונו הזהב שכ' לדקדק בד"א בב"נ שבא על "בת נח" שלכאורה הלשון קשה והול"ל בפשיטות בד"א בב"נ שבא על אשת עכו"ם אבל ב"נ שבא על אשת ישראל ומובן ממילא דהיא ישראלית דא"ק תופסין בעכו"ם חייב אף שלא כדרכה וראה בסו"ד הר"ם ז"ל במ"ש דאם בא על אשת ישראל אחר שנבעלה הר"ז כמו שבא על אשת עכו"ם חבירו. נקט באמת אשת ישראל ואשת עכו"ם ואמאי הכא משנה הלשון ונקט בת נח וישראלית [והנה לכאו' עלה בדעתי דהי' קשה לי' לר"ם ז"ל דהרי כל הלימוד היא מדכתיב והיא בעילת בעל והרי התם כבר נימול אברהם ונכנס לכלל ישראל וא"כ אמאי אמר הקב"ה דווקא והיא בעילת בעל א"ו אף דאברהם נכנס לברית ע"י מילה מ"מ שרה לא נכנסה לברית לכן כ' הר"ם ז"ל להורות זה. אך ז"א מכמה טעמים דמלבד דאין לחלק בין אברהם ושרה בזה מלבד זאת כיון דנשאת קודם שנכנס לברית א"כ נעשית אשתו רק ע"י בעולה ושפיר קאמר הקב"ה והיא ב"ב ועוד יש כמה תשובות בדבר ואכמ"ל]:
לכ"נ שדבר גדול השמיעני הר"מ ז"ל בדקדוק לשונו דנהי דקיי"ל דא"ק תופסין בעכו"ם וישראל הלוקח לו עכו"ם לאשה פשיטא דאינה אשתו מ"מ ה"ד להיותה אשתו לכל דבר כאשת ישראל אבל קנין האישות שהיה בב"נ קודם מ"ת זה לא נפקע מישראל גם לאחר מתן תורה והבא על בת עכו"ם לשם אישות יש לו קנין בה ואם בא עלי' ב"נ חייב מיתה מצד ודבק שקנין זה שהיה לישראל בבת נח קודם מ"ת לא נפקע אח"כ רק לישראל במ"ת נתחדש הלכה שאשתו היא שלו לגמרי וא"א להפרד ממנה אלא בגט ודבר זה היא רק בישראלית אבל בב"נ א"ק תופסין להיות צריכה גט אבל מ"מ יש לו קנין בה לחייב מיתה את ב"נ הבא עליה עד שתתפרד מבעלה ברצונה או ברצונו כמו בב"נ:
ועפ"ז מדוקדק היטב לשון הר"מ ז"ל דלקמן בבא עליה אחר שנבעלה כתב סתמא אשת ישראל להורות דאין נפ"מ אם היא ישראלית או לא דאפי' אם היא עכו"ם ג"כ חייב עליה מיתה אמנם הכא שבא לחייב מיתה אף שלא כדרכה וכן בנערה המאורסה מדקדק בלשונו למינקט ישראלית דבזה תליא עיקר אם היא ישראלית הנישאת לישראל דבזה גלי קרא דיש אירוסין וכן חייב עליה אף שלא כדרכה משא"כ אם היא נכרית אע"ג דהיא ארוסת ישראל א"ח עלי' דבנכרים ליכא אלא בעולה וכן אינו חייב עלי' אלא כדרכה כיון דמצד ודבק קאתינן עלה א"ח אלא בכדרכה ובאמת כבר ישב על מדוכה זו הגאון בעל שבות יעקב ז"ל ח"א סי"כ שחקר בישראל שנשא נכרית אם יש לו קנין באשתו ודבריו שם אינם מבוררים כל צרכן דהאריך לברר שיש לב"נ קנין על אשתו והיא למותר ועיקר החקירה היא כדאמרן אם לאחר מ"ת נשאר קנין האישות לישראל בבת נח מה שהיה לו בה קודם לכן ובזה אינו מברר כלום אמנם מלשון הר"ם ז"ל כאן ראי' גדולה לזה ומה שהעיר השבו"י מצד אעל"מ מלבד שאינו ברור בד' הר"מ ז"ל דפוסק בזה כרבא מלבד זאת כ"כ הפמ"א דהיכא דהאיסור אינו על שניהם ל"ש אעל"מ וה"נ עלי' ליכא איסור שלא להנשא לישראל ושוב מהני הקנאתה להיותה אשת ישראל כנ"ל נכון בס"ד בכוונת הר"ם ז"ל:
ועתה נבוא לבאר ד' רבינו ז"ל במ"ש דעל אשת ישראל חייב גם שלא כדרכה והנה מרן הכ"מ ז"ל כ' דטעמו דר"מ ז"ל דכמו בנכנסה לחופה ולא נבעלה נידון בדיני ישראל ה"ה בבא על אשת ישראל של"כ אע"ג דבדינא דידי' א"ח מ"מ נידון בדיני ישראל אך הרגיש בעצמו דא"כ למה צריך ר' יוחנן לומר ל"נ אלא לנעה"מ אמאי ל"ת דנפ"מ על של"כ ותי' בדוחק. אמנם לענ"ד קשה מאוד אם זה כוונת הר"ם ז"ל א"כ הול"ל דשל"כ נידון בחנק ומסתימת ד' נראה דשל"כ הדין שוה לכדרכה נידון בסייף וע"כ דאין זה מטעמא דנידן בדיני ישראל:
לכן נלענ"ד דכוונה אחרת להר"מ ז"ל בד"ז ואקדים מה דקשיא לכאורה בסוגיין דקאמרינן ל"נ אלא לנעה"מ או נכנסה לחופה ול"נ דלדידהו לית להו דדיינן להו בדינא דידן וקשה דנהי דאצלם ליכא אלא קנין ביאה מ"מ כיון דבישראל גם קידושין הוי קנין ועיד"ז שבא עלי' הרי אוסר אותה לבעלה וגוזל אותה מבעלה ואמאי לא יתחייב משום גזל ואם בא עלי' באונס באופן דאינה נאסרת על בעלה בוודאי איכא גזל שגוזל אותה ובועל אותה שלא מרצונה וכמ"ש הר"ם ז"ל לקמן הי"ד בטעם שנתחייב שכם מיתה עיי"ש וע"כ צ"ל כיון דלדידהו נעה"מ לית להו וא"ז קנין כלל וא"כ גם גזל ליכא לדינא דידהו כיון דלשיטתם אינו גוזל כלל כיון דעדיין לא קנה אותה בעלה וא"כ נהי דנאסרת עליו מ"מ א"א לחייבו מצד גזל וכן השיב לי בזה מורי הגאון האדיר קדוש ישראל הרב מסאכטשאוו שליט"א ומעתה ז"ד בנעה"מ או בנכנסה לחופה ול"נ משא"כ בבא על אשת ישראל לאחר שנבעלה דאז גם לשיטתם הוי קנוי' לו ועיד"ז שמזנה עמה הרי אוסר אותה על בעלה וגוזל אותה ממנו וא"כ שוב ח"מ מצד גזל. ומעתה מובן היטב דברי הר"מ ז"ל דפסק סתמא דבאשת ישראל חייב אף שלא כדרכה דהכוונה מצד גזל דבאונס הרי הוא גזל לגבי דידה וברצון כיון שנאסרת על בעלה ה"ה גוזל אותה מבעלה וח"מ מצד גזל ולכן מיתתו בסייף וא"צ לבוא לדינא דידן וזה יישוב נכון בדעת הר"מ ז"ל:
אמנם כן עיקר הד' שכתבנו לת' דלכן בנעה"מ ל"ש לחייב משום גזל כיון דאצלם עוד לא קנה אותה א"כ ע"פ דינא דידהו גם משום גזל אין לחייבו קשה טובא בעיני דא"כ נימא כן דכל עכו"ם הגוזל חפץ מישראל אשר קנה בכסף מחבירו ולעכו"ם אינו קונה אלא במשיכה א"כ בדיניהם אינו של ישראל זה אלא של ישראל המוכר וא"כ אם המוכר יצוה לגזלו נימא דלא יתחייב מיתה כיון דבדינא דידהו הרי לא גזל כלל וזה אינו מסתבר כלל וע"כ צ"ל דמה שאינו גזל אצלם מפאת שאצלם א"ז קנין בזה ל"ש לומר דדין שלהם נשתנה כיון דגם בדין שלהם הדין דגוזל מחבירו ח"מ רק דהם יש להם קנינים אחרים וא"כ הכ"נ כיון דבישראל בנעה"מ ג"כ הוי קנין ובזה שבועל אותה אוסר אותה לבעלה הוי גזלן ויתחייב מיתה מצד גזל אם לא שנימא כיון דאצל ב"נ אין האשה נאסרת על בעלה בזנות א"כ א"ז גזל כלל בדינא דידהו א"כ נהי דאשת ישראל נאסרת על בעלה מ"מ אין לחייבו מצד גזל כיון דאצלם אין ביאה זו שהיא מרצונה גזל כלל וא"כ ה"ה לאחר שנבעלה אע"ג דגם בדינא דידהו ה"ה אשתו מ"מ אין לחייבו מצד גזל כיון דאצלם א"ז גזל וא"כ נסתרו דברינו:
אך באמת ד"ז צ"ע לדינא אם בכה"ג לא יהיה נידון בדיני ב"נ כיון דגזל מישראל דאשה משועבדת לבעלה לתשמיש ועיד"ז שבועל אותה מפקיע אותה דנאסרת לבעלה וא"כ הוי גזל גמור ומה בכך דאצלם זה ל"ה גזל כיון דאינה נאסרת עפ"ז מ"מ הרי בגוזל ממנו את אשתו הוי בכלל גזל כמבואר בסוגי' דיפ"ת הוי בכלל גזל א"כ בישראל כיון דבזה שבועל אותה הרי אוסרה על בעלה א"כ צריך להיות ח"מ מצד גזל. ולכאו' עלה בדעתי להביא ראיה דגם בכה"ג אין לחייב הב"נ בדינא דידהו כיון דאצלם א"ז גזל מהא דמבואר במס' עכו"ם (דף נ"ט ע"ב) אמר ר"א האי עכו"ם דנסכא לחמרא דישראל בכוונה שרי למשקל דמי' מ"ט מיקלי' קלי' ומחויב לשלם מטעם מזיק וקשה לפמ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' וישלח דעכו"ם המזיק ממון ישראל ח"מ א"כ לדעת רש"י דאמרי' בב"נ קלבד"מ הרי פטור לשלם מטעם מזיק אמנם להנ"ל א"ש כיון דאצלם א"ז היזק כלל דיין שנתנסך לעכו"ם אינו אסור בהנאה לב"נ דאינו מצווה על איסור הנאת תקרובת עכו"ם א"כ בדינא דידהו הרי לא הזיק כלל ול"ש לחייב אותו מיתה כיון דצריך לדון אותו בדינא דידן ובדינא דידן המזיק א"ח מיתה אלא תשלומין:
אך באמת ז"א דמלבד דגוף ראי' זו יש לדחות בכמה אנפין כמו שיתבאר ענין קלבד"מ בב"נ בה"ט בעזהי"ת. מלבד זאת נראה דהכא הוי מזיק אף בדינא דידהו נהי דלהם אינו נאסר ע"י ניסוך מ"מ כיון דנאסר לישראל הרי ממילא אינו שוה כמות שהי' שוה קודם לכן דהי' ראוי לישראל ג"כ וזה הוי בכלל מזיק כמו מדמע תרומה בחולין ומסברא נראה כדאמרן לעיל דזה הוי גזל כיון דבישראל הפסידו נהי שאצלם א"ז הפסד מ"מ ח"מ מצד גזל וכן מוסכם בפי המפורשים דב"נ המזנה ברצון את אשת ישראל באופן דנאסרת על בעלה ח"מ מצד גזל ולת' הקושיא אמאי בנכנסה לחופה ולא נבעלה וכן בנעה"מ אינו חייב משום גזל ע"כ צ"ל כדאמרן לעיל כיון דאצלם לא קנה אותה ע"כ בדינא דידהו לא גזל כלל וסברא זו מוכרחת בלא"ה דאל"כ אמאי לא יתחייב משום א"א ג"כ אע"ג דאצלם עדיין אינה א"א מ"מ דבישראל קידושין הוי קנין וכ"ש חופה דמשוי אותה לנשואה גמורה א"כ ה"ה בא על א"א וע"כ צ"ל כיון דהם אין להם אלא בעולת בעל לא נוכל לחייב בדינא דידהו מצד א"א ה"ה דמצד גזל אין לחייבם כיון דבדיניהם אינה א"א הרי לא גזל כלל וא"ז דומה לשאר ענייני קנינים וצ"ע טובא בזה לחלק העניינים:
ומה שיש להעיר עוד בענין זה דלכן א"ח מיתה מצד גזל בנעה"מ ואפי' בנכנסה לחופה ול"נ דהנה באמת דעת ר"ת ז"ל דביאת כותי אינה אוסרתה על בעלה כלל מה"ת דכביאת בהמה היא ואפי' לפ"ד הריב"ם ז"ל האוסר כ"כ האחרונים דהוא מטעם דעכ"פ מתכוונת למעול מעל בבעלה והוי בכלל ומעלה בו מעל וכמ"ש המהרי"ק בחי' כיו"ב לענין אומר מותר דאסורה על בעלה מטעם הנ"ל:
ומעתה י"ל כיון דכ"ז דמפורש בתורה דנאסרה אשה לבעלה מכח ומעלה בו מעל הוא רק כשכבר נבעלה לבעלה כמבואר בתוה"ק כי תשטה אשה תחת אשה ומעלה בו מעל א"כ בארוסה י"ל דאינה נאסרת באומר מותר וה"ה ביאת כותי אינה אוסר בארוסה וא"כ ליכא למימר מצד גזל ומוכרח לומר מצד דינא דידן:
אך באמת ז"א דהרי מראיות הריב"ם ז"ל נגד שיטת ר"ת ז"ל מבואר דס"ל דגם ארוסה שנבעלת לכותי אסורה לבעלה ועי' היטב בתוס' ישנים יומא (דף פ"ב) ד"ה חוץ כי שם מבואר היטב שיטת ר"ת וריב"ם ז"ל וד' התוס' אלו אשתמיטתי' להג' בעל חת"ס ז"ל חאה"ע ס"ט ואכמ"ל בענין זה. ובאמת בלא"ה בעיקר הקו' שהקשינו דיהי' ח"מ עכ"פ מצד גזל יש לתרץ בפשיטות דנפ"מ כשזינתה בעודה ארוסה ברשות הבעל דמצד גזל אין לחייב אותו כיון דהוא ברצון הבעל א"כ החיוב רק מצד עריות וזה רק משום דדנין אותו בדינא דידן. אך לפ"ז ה"ה גם בשלא כדרכה אם הוא ברצון הבעל א"א לחייב מצד גזל וצריך לבוא לדינא דידן:
ויש להוסיף בזה לפמ"ש הר"מ ז"ל לקמן דבב"נ הפורד מרצונם הוי גירושין ול"צ גירושין בכתב א"כ אם ישראל יאמר לאשתו הרי את מותרת לכל אדם ואח"כ יבעול אותה ב"נ או אם היא תרצה להפרד מבעלה אם יש לחייבו מצד דינא דידהו דהרי בדינא דידהו שוב אינה א"א וכמו דאמרת בארוסה כיון דדינא דידהו ל"ל א"א לחייבו מיתה כ"א מצד דינא דידן א"כ ה"ה בכה"ג דבדינא דידהו כשהוא רוצית להפרד מבעלה הרי כבר נפקע האישות ואינה ערוה כלל ומגמ' דלא תי' נפ"מ אלא לנעה"מ נראה דבכה"ג ל"צ לבוא לדינא דידן וצ"ל דדווקא נעה"מ או נכנסה לחופה ול"נ כיון דבדינא דידהו א"ז בגדר א"א כלל לכן א"א לחייבו מצד א"א דדינא דידהו אבל היכא שנבעלה לבעלה שנעשית א"א עפ"י דיניהם ג"כ נהי דעפ"י דיניהם הותר הקשר ברצון אחד מהם ה"ד אצלם אבל בישראל כיון דהחמירה תורה דלא הותר הקשר עוד והרי עדיין א"א היא אף לפי דיניהם ולכן ח"מ מצד א"א ויש בזה פנים לכאן ולכאן וצ"ע היטב בכ"ז לברר העניינים:
טו"ב) שם בר"מ ז"ל ואם היתה נעה"מ נסקל עלי' כדיני ישראל בא עלי' אחר שנכנסה לחופה ולא נבעלה הר"ז בחנק כדיני ישראל עכ"ל. הנה מדקדוק לשון רבינו ז"ל במה שכופל לכתוב את החיוב מותר וכדיני ישראל נראה דס"ל דאינו ח"מ אלא כדיני ישראל והיינו בעדה ועדים והתראה וזה כדעת הירושלמי פ"ק דקידושין ה"א דאיתא שם במה הוא מתחייב בדיניהן בדיני ישראל אין תימר בדיני ישראל בשני עדים וכ"ג דיינים ובהתראה ובסקילה. ואין תימר בדינהון בע"א ובדיין אחד ושלא בהתראה ובסייף וכו' אין תימר בדיני ישראל ונתגייר חייב אין תימר בדיניהם נתגייר פטור מפני שנשתנה דינו עכ"ל הירושלמי. מבואר מד' הירושלמי דזה פשיטא לי' דא"א להפריד בין הדביקים לומר דח"מ ישראל וכדינו בע"א ודיין אחד זה א"א דאם נידון בדיני ישראל צריך להיות בד"י לגמרי:
אמנם מד' רש"י ז"ל בסוגיין וכן דעת הרמ"ה והר"ן ז"ל בחי' מבואר להיפוך דלמאי דאסיקנא ל"נ אלא לנעה"מ היינו דלענין זה נידון בד"י דמיתתו בסקילה אבל לענין עדה ועדים והתראה נשאר בדינו דנהרג בע"א ודיין א' [ועי' במראה הפנים שכ' שכ"נ מסוגיות הש"ס ואיפשטא בעיות הירושלמי וא"י משמעות לזה בש"ס וגם לא הרגיש כלל שהירושלמי לא נסתפק בזה כלל להפריד בין הדביקים רק דעיקר ספיקו דהירושלמי דאע"ג דבד"י חייב סקילה מ"מ נוכל לחייב אותו סייף אם נבוא לחייב אותו בדיניהם ובאמת הסברא נותנת כן כיון דבארוסה בד"י חייב סקילה וקלה בחמורה מישך שייכה א"כ יש לחייבו בסייף ובזה יש לחייבו בכל חומר דינן ולכן הירושלמי לא נסתפק כלל בנכנסה לחופה ול"נ דבזה נראה א"נ דסייף חמור מחנק לא נוכל לחייב אותו בסייף מה שאינו חייב כלל בד"י ופשיטא דאינו חייב אלא חנק ובד"י דוקא אמנם בארוסה דעפ"י דין ישראל חייב סקילה שפיר יש מקום להסתפק שיתחייב סייף הקלה ויהי' נידון לגמרי בדיניהם אמנם שיהי' נידון בסקילה ובדיני ע"פ ע"א ודיין אחד זה לא נסתפק הירושלמי כלל ודו"ק]:
ועיין בחי' הר"ן ז"ל שכ' ראי' ברורה לד"ז מהא דמבואר בסנהדרין (דף ע"א ע"ב) דמקשינן בגמ' על הא דב"נ שבא על אשת חבירו ונתגייר פטור עשה כן בישראל ונתגייר חייב ואמאי נימא הואיל ואשתני אשתני ותי' אשתני דינו ומיתתו בעינן והאי דינו אשתני מיתתו לא אשתני ומקשינן בשלמא רוצח מעיקרא סייף והשתא סייף אלא א"א מעיקרא סייף והשתא חנק ומתרצינן בנעה"מ דאידי ואידי בסקילה מבואר מד' הגמ' דעכ"פ דינו אשתני אף בנעה"מ וע"כ כדעת רש"י ז"ל דאע"ג דדינו בסקילה מ"מ ל"צ אלא ע"א ודיין אחד וא"כ מבואר כן בגמ' א"ד ז"ל. ולכאורה הוא ראי' ברורה אמנם שלא לעשות מחלוקת בין בבלי וירושלמי וגם הסברא הוא קשה הבנה כיון דבדינו אינו מתחייב כלל רק בד"י א"כ ל"ש בזה קושית הגמ' מיגרע גרע וא"כ מסברא צריך שיהי' נידון בד"י ועי' בתו"ח סנהדרין בסוגיין שהרגיש בזה:
לכן נלענ"ד דאין ראיות הר"ן ז"ל מוכרחת כ"כ דהנה זה נראה ברור דאפי' נימא דאינו נידון בסקילה אלא בד"י היינו בשני עדים והתראה וב"ד של כ"ג מ"מ ל"צ תורת עדות כמו שצריך בישראל וזה מוכרח דהרי בישראל קיי"ל דעדות שאאיל"ה ל"ה עדות והכא א"א שיהי' עדות שאיל"ה כיון דאם יתזמו העדים ג"כ לא יתחייבו מיתה כיון שרצו להרוג רק עכו"ם וא"כ אפי' א"נ דיהי' צריך דוקא שני עדים בני ברית וכשרים מ"מ תורת הזמה ל"ש בהן וממילא אם יאמרו א"י בחקירות העדות קיימת כמבואר בסנהדרין (דף מ"א ע"ב) דזה שמעכב א"י בחקירות הוא רק משום שיהי' בהם תורת הזמה וכיון דהכא בלא"ה ל"ש הזמה כלל א"כ א"ז מעכב וא"כ תמיד הוי אשתני דינו דעתה צריך עדות שאיל"ה וקודם ל"ה צריך ויש עוד הרבה נפ"מ בזה כגון לענין עד נעשה דיין דהוא מטעם שלא יקבלו הזמה על עצמן וא"כ בב"נ דל"צ עדות שאיל"ה הי' עד נעשה דיין וגם נפ"מ דיהי' כשרים עדי טריפה כיון דבלא"ה לא מקטלי וא"כ י"ל דמש"ה הי' פשיטא לגמ' דדינא אשתני דאפי' א"נ דצריך עדה ועדים והתראה מ"מ נפ"מ גדולה לדינא כיון דל"ה צריך מקודם תורת עשאיל"ה ולכן תי' הגמ' דבעי תרווייהו דגם המיתה אשתני אבל זה מודה גם גמ' דילן דצריך עדה ועדים והתראה ודעת הר"ן ז"ל נראה דס"ל דאע"ג דאין העדים חייבין מדין הזמה כשיזומו מ"מ צריך שיהי' שייך בהו תורת הזמה וכל מה שפוסל בישראל כיון דאינו בתורת הזמה ה"ה דפוסל בב"נ היכא דנידון בד"י וא"כ שוב לא אשתני דינו כלל:
אמנם לענ"ד עיקר הד' צע"ג אפי' אם בא לידון בד"י אם צריך דוקא עדים בני ברית כיון דדעת הג"ה אשר"י פ"ק דגיטין ס"י דעכו"ם כשר אפי' לישראל מד"ת ואפי' להחולקין היינו מטעם דאינו אחיך א"כ בעכו"ם דל"ש פסול זה נראה דכשר עכו"ם להעיד לו ובזה ל"ש כיון דנידון בד"י צריך דוקא עדים ישראלים כיון דבאמת גם עכו"ם עד כשר ולישראל פסול מצד דבר אחר מה שאין שייך פסול זה אצלו והוי כמו קרוב לאחד שאינו נפסל לאחר משום זה והבין היטב. ואדרבה לדעת הפוסקים דפסול ילה"ז הוא מצד חשש משקר א"כ טוב יותר עדים עכו"ם דאם יתזמו כשכבר נהרג עפ"י עדותן יהי' ח"מ מצד גורם להרוג את הנפש משא"כ עדים ישראלים לא יראו כלל מהזמה. ויש להוסיף כיון דכ"ז דעדים כשרים להעיד הוא משום חזקת כשרות דלא יעברו על לאו דלא תענה והתם ריעך כתיב וא"כ כשמעידים לב"נ לית להו חז"כ כלל וא"כ לב"נ אין עדים ישראלים כשרים יותר מעדי ב"נ וא"כ נראה פשוט דל"צ עדים ישראלים דוקא ותמיד הוי אשתני דינו אף א"נ דנידון בד"י לענין עדה ועדים והתראה:
ועיין בטור חו"מ סי' ת"ח שכ' דשור של עכו"ם שנגח לשור של ישראל שאין דנין אותו אלא בעדים כשרים נראה דס"ל דצריך עדים ב"ב דוקא והוא מד' הרא"ש ב"ק (דף ט"ו ע"א) ולענ"ד צע"ג דאפי' א"נ דכוונתם בנזקי שור דוקא כיון שהם אין דנין ע"ז וצריך לבוא לדינינו שוב צריך עדים כשרים מ"מ לא אדע אמאי לא יהי' כשרים עדים עכו"ם ואמאי כשרים יותר עדים ב"ב לענין ב"נ כיון דליכא לאו דל"ת וצ"ע. ועי' בשער המשפט סי' ת"ח מ"ש בזה ולפ"ד בביאור ד' הרא"ש יהי' ג"כ מוכרח דלא ס"ל כשיטת רש"י והרמ"ה והר"ן הנ"ל ומצאתי שקדמני בזה המחברים אמנם ביאור הענין זה לא מצאתי עוד בשום מקום וד' יאיר עיני:
ובעיקר הד' בדעת הר"מ ז"ל דפשיטא להו להתו"ח ולהמראה פנים דס"ל דצריך לגמרי דיני ישראל לענ"ד אינו ברור וכנראה מגירסתם בר"מ ז"ל הי' כתוב לפניהם נסקל בדיני ישראל. ולפ"ז נראה כדבריהם אמנם ממ"ש בר"מ ז"ל לפנינו "כדיני ישראל" אינו מוכרח שכוונתו להיותו נידון לגמרי בדיני ישראל ודו"ק. ועי' בחינוך מצוה קצ"ב בסודה"ק שכ' בזה"ל ומן הדומה שאעפ"י שלא הי' כשרים להעיד על ישראל ראוים היו להעיד זע"ז וכן הורה זקן עכ"ל. ולכאורה דבריו אינם מובנים דמה זה ספק הא פשיטא דעכו"ם כשר לב"נ משא"כ לישראל ועי' במנ"ח שנתקשה בדבריו ונדחק בכוונתו. ולענ"ד אולי י"ל בכוונת דה"ק בשנדקדק בלשונו הזהב שכ' שלא "היו" שלכאורה אין ביאור לזה וכן בסוף ראויים היו להעיד שתיבת "היו" למותר לכן נראה דכוונתו אם העידו עדות שב"נ בא על אשת ישראל פלוני שעדותן נוגעת לישראל ג"כ והו"א כיון דלישראל עדותן בטילה וא"נ לאסרה על בעלה ה"ה דבטל לגבי העכו"ם דעדות שבמ"ק בטלה כולה קמ"ל דל"א כן בב"נ כיון דא"צ בזה משפטי העדות ל"ש בזה למיפסל מצד עדות שבמ"ק בטלה כולה ויהי' דבריו מדוקדקין היטב כנלענ"ד לפי חומר הנושא:
הלכה ח
ח"י) שם ה"ח ב"נ שייחד שפחה לעבדו ובא עלי' הר"ז נהרג עלי' משום א"ח וכו' עי' היטב בסוגיא ובד' רש"י וחי' הר"ן ז"ל ומשם יתבאר לך שדעת הר"מ ז"ל כמ"ש הר"ן ז"ל דב"נ אין לו קה"ג בעבדו ואין דינו כעבד כנעני של ישראל שדינו לענין זה כבהמה דאין לו חייס כלל כמבואר בד' הר"מ ז"ל פי"ד מא"ב הי"ט אלא ה"ה כפועל וא"כ ממילא דיש לו קנין באשתו וה"ה אשת חבירו אמנם ביד האדון להפריד את שפחתו ממנו כיון דהוא שפחתו נהי דהוא נתנה להעבד להיות מיוחדת לו מ"מ אימת שירצה יכול להפריד אותם אמנם בכל זאת כל זמן שאין מפריד אותם זה מזה ה"ה אשת העבד וממילא חייב ע"ז משום א"ח וכמו דבכל אשת חבירו הרי בידה להפקיע את עצמה מבעלה מ"מ כ"ז שלא הפקיע את עצמה פשיטא דגם היא חייבת מיתה משום א"א שזינתה ה"ה הכא אע"ג דביד אדונה להפקיע אותה מהעבד מ"מ כ"ז שלא הפקיע אותה נהרג משום בא על אשת חבירו ועי' היטב בחי' הר"ן ז"ל בד"ה ב"נ שייחד שפחה לעבדו שמבואר מדה"ק דס"ל דאין ביד רבו להפקיע אותה ממנו כ"ז שירצה יעיי"ש נראה דס"ל דאל"ה ל"ה חייב עלי' אמנם מד' הר"ם ז"ל למעי' היטב מבואר כדאמרן:
ובאמת אני מסופק טובא לדעת הר"מ ז"ל אם ב"נ יהי' חייב על שפחה כנענית של ישראל המיוחדת לעבדו של ישראל כיון דע"כ וש"כ של ישראל הרי דינם כבהמה ממש ואין להם חייס כלל א"כ גם לגבי ב"נ ל"ש לחייב אותו משום א"ח וצע"ק בלשון הר"ם ז"ל פי"ד מא"ב הנ"ל שכ' בזה"ל לפי שאין אישות אלא לישראל או לעכו"ם על עכו"ם אבל לא לעבדים על העבדים ולא לעבדים על ישראל עכ"ל ומדלא כ' ולא לעבדים על עכו"ם נראה דעל עכו"ם יש להם אישות ועכו"ם חייב אם בא על שפחה המיוחדת לע"כ אפי' של ישראל וצ"ע בכ"ז:
הלכה ט
יט) שם בר"מ ז"ל ה"ט ב"נ חייב על הגזל וכו' ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש עכ"ל עי' בכ"מ ז"ל ותודה"ק נראה דהי' קשה לו ב' קושיות א' מנ"ל להר"מ ז"ל ד"ז דגונב נפש ג"כ חייב ב' אמאי לא חשוב יפ"ת דחשוב לה בברייתא וכ' שחדא מתורצת בחברתה דזה שנקט הר"ם ז"ל גונב נפש כוונתו על יפ"ת שזה היא בכלל גונב נפש ולכאו' הד' תמוהין מאוד שמה ענין יפ"ת שכ' רש"י ז"ל דזה הוא מה שגוזל אשת חבירו במלחמה וגוזל את חבירו לגונב נפש שעיקרו היא מפאת גניבת הנפש לבדו ולא מצד שגוזל דבר מחבירו ועלה בדעתי שכוונת הגז"ל כיון דהר"ם ז"ל פסק דאם ברצונה להתפרד מבעלה ה"ה גירושין וא"כ ע"כ האיסור דיפ"ת היינו באין רצונה להתפרד והוא נוטלה בע"כ לאשה וא"כ שוב הוא בכלל גונב נפש אך באמת לאחר העיון גם זה לא יתכן לומר דאיש הלוקח אשה בע"כ להיות אשתו יהי' בכלל גונב נפש ולא אמרו בתליי' וקדיש אלא דעשה שלא כהוגן אבל לא שיהי' בזה דררא דאיסור גונב נפש:
אמנם מה שנלענ"ד לעיקר בדעת הר"ם ז"ל דהנה לכאו' צע"ג בהא דמקשינן בגמ' על יפ"ת נימא מא"מ דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ותי' התם לאו בני כיבוש נינהו ותמי' מאוד הא מבואר בגיטין (דף ל"ח ע"א) דעכו"ם בני כיבוש הם וקונים אנשים בכיבוש מלחמה. אך האמת בזה כמ"ש הראשונים ז"ל דהפירוש היא דעכו"ם לאו בני כיבוש הם שיוכלו לקנות קנה"ג ע"י כיבוש מלחמה וממילא אין מפקיעין את הקנה"ג שיש לב"נ באשתו ולכן אסורה להם יפ"ת במלחמה כיון דאין בכחם להפקיע האישות שיש לב"נ באשתו וממילא איכא איסור גזל ג"כ:
ומעתה אומר אני שזה דוקא אם אמרינן דעכו"ם ל"מ גירושין וכ"כ לעיל שזה טעמו של דבר דס"ל דעכו"ם יש לו קנה"ג באשתו וא"כ שפיר אמרי' דעכו"ם לאו בני כיבוש הם ואסורה להם יפ"ת במלחמה משא"כ הר"ם ז"ל להלכה דפסק כמ"ד דמהני גירושין בב"נ וע"כ דס"ל דב"נ אין לו קנה"ג באשתו וא"כ נראה ברור דכמו דהיא בעצמה יכולה להפרד ממנו ה"ה דב"נ הקונה אותה ע"י כיבוש מלחמה יכול להפריד אותה מבעלה וכמו שכ' הר"מ ז"ל לעיל מני' בשפחה שלו דיכול להפריד אותה מעבדו כשירצה וא"כ אין כאן לא גזל כיון דקונה ע"י כיבוש מלחמה ולא אישות כיון דקונה אותה הרי יכול להפריד אותה מבעלה וממילא הוי גירושין וא"כ גם בב"נ מותרת יפ"ת ולכן הר"מ ז"ל להלכה השמיט דין דיפ"ת מברייתא ולא זכרו כלל דלהלכה ב"נ מותר ביפ"ת כמו ישראל:
ועפ"ז נסתר מה שראיתי להגאון בעל ראש יוסף בחי' ז"ל לחולין (דל"ג) שכ' לת' דעת הר"ם ז"ל דס"ל דמפרכסת אסור לב"נ וקשה נימא מא"מ וכ' לת' דהנה התוס' הקשו נימא שאני עכו"ם דלאו בני שחיטה נינהו כמו דאמרי' לענין יפ"ת דלאו בני כיבוש הם אך י"ל דבאמת עיקר הוכרח הסוגיא דהיכא דאיכא סברא לחלק ל"ש מא"מ היא רק מכח קושיא דיפ"ת ולכאו' בלא"ה יש לת' דמיפ"ת ל"ק כיון דאינו מותר בישראל אלא לאחר כל המעשים וא"כ הוי כמו קטנה שנולדה ואין כאן אישות כלל ול"ש להקשות מא"מ וע"כ צ"ל דהגמ' דמקשה מיפ"ת ס"ל דב"ר מותרת במלחמה וא"כ שפיר קשה מא"מ ומוכרח הגמ' לת' שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש ומבואר היכא דאיכא סברא לחלק ל"ש מא"מ משא"כ ר"פ ס"ל דב"ר אינו מותר אלא לאחר כל המעשים א"כ ל"ק מיפ"ת וא"כ אין לנו הוכרח לסברא זו דהיכא דיש סברא לחלק ל"ש מא"מ לכן ס"ל דמפרכסת מותר לב"נ דבכל גווני אמרי' מא"מ דב"נ יהי' חמור מישראל ומעתה הר"מ ז"ל להלכה דפסק דב"ר מותר במלחמה וא"כ קשה מיפ"ת נימא מא"מ והי' לו הוכרח לת' הגמ' שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש הם וא"כ ה"ה במפרכסת ל"ש מא"מ כיון דלאו בני שחיטה הם את"ד אמנם עפ"ד נסתרו דבריו דהרי הר"מ ז"ל לא פסק כלל ד"ז דיפ"ת אסורה לב"נ:
ובאמת ד' הגז"ל בלא"ה נפלאו ממנו כיון דהר"מ ז"ל ס"ל דמהני גירושין לב"נ א"כ אע"ג דס"ל דב"ר מותרת במלחמה מ"מ כיון דהיא יכולה להפרד ברצונה הטוב א"כ פשיטא דישראל דהם בני כיבוש וקונים אותה לגמרי קנין הגוף גמור פשיטא דישראל יכול להפריד אותה אח"כ מהעכו"ם וכמו"ש הר"מ ז"ל בעכו"ם המוסר שפחתו לעבדו כנ"ל וא"כ מה דת' הגמ' שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש אין הכוונה משום דישראל בני כיבוש לכן התירה התורה רק דהכוונה כיון דישראל בני כיבוש וקונים אותה א"כ הר"ז גירושין שמפריד אותה מבעלה וזה מהני גם בב"נ בשפחה שלו כנ"ל וא"כ ל"צ כלל לומר דהיכא דאיכא סברא לחלק לא אמרי' מא"מ רק משום דבאמת נתגרשה גירושין אשר מועיל גם בב"נ. א"כ גם להר"מ ז"ל במפרכסת י"ל מא"מ אע"ג דבישראל איכא מתיר שחיטה מ"מ כיון דאכתי חי הוא דמפרכסת ה"ה כחי' ואעפ"כ התירה התורה לישראל צריך להיות מותר גם בב"נ וא"ר מיפ"ת דהתם בכה"ג דישראל קנאה בכיבוש מלחמה גם לב"נ נפקע האישות ופשיטא דגם ב"נ מותר לבוא עלי' אח"כ אם ישראל קונה אשת עכו"ם בכיבוש מלחמה ומפרידה מבעלה כיון דקונה אותה הרי יכול להפרידה מבעלה כנ"ל ול"ש בזה מא"מ כלל וא"כ נסתרו כל דבריו ביישוב ד' הר"מ ז"ל:
אמנם בעיקר הדברים נלענ"ד דעת הר"מ ז"ל כדאמרן דס"ל דגם ב"נ מותר ביפ"ת כנ"ל ועיי"ש בד' הגז"ל שמתבאר מדבריו עוד דא"נ דל"מ גירושין בב"נ אפי' א"נ דב"ר אינה מותרת במלחמה אלא לאחר כל המעשים ג"כ שייך מא"מ וכל הטעם משום דאיכא סברא לחלק דישראל בני כיבוש הם ולענ"ד נראה ברור כמש"כ לעיל אוק"י דא"נ דב"ר אינה מותרת אלא לאחר כל המעשים אין לך גרושה גדולה מזו כיון שנתגיירה ופשיטא דגם לב"נ אינה אסורה אח"כ מצד עשה דודבק אם לא בא עלי' הישראל לשם אישות דאישות דעכו"ם נפקע ע"י הגירות וא"כ ל"ש בזה כלל מא"מ כיון דגם לב"נ מותרת ואע"ג דהיא אסורה לבעול לו כיון דהוא ישראלית מ"מ הב"נ אינו מוזהר ע"ז ובלא"ה זה היא איסור אחר אבל אישות העכו"ם פשיטא דנפקע ואינו חייב עלי' מיתה כשבא עלי' אחר גירות הכלל כי כל דברי רבינו הגז"ל לא נתבררו בזה ולענ"ד נראה כמושכ"ל ומ"ש הר"מ ז"ל דב"נ מצווה על גונב נפש היא פשוט כיון דגם גונב נפש נכלל בכלל גניבה ולכן גם ב"נ מצווה ע"ז:
והנה הר"מ ז"ל כ' ע"ז משא"כ בישראל ותמה מרן ז"ל בכ"מ הא גם ישראל מוזהר בלאווין אלו וכ' לת' דאע"ג דישראל ג"כ מוזהר על כובש שכר שכיר מ"מ אינו מוזהר משום לאו דגזל אלא משום לאו דלא תעשוק ש"ש אתד"ק. ותמי' לי מאוד הלא מבואר בב"מ ר"פ א"נ דלאו דגזל מוקמינן באא"ע לכובש ש"ש ואם אמנם כי נראה דעת הר"מ ז"ל דלא נעקר מפשטא לגמרי וגם גזל בכלל וכמו שהאריך בזה הג' חכ"צ בת' ס' מ"מ פשיטא דבכובש שכר שכיר איכא גם הלאו דגזל כמבואר בר"מ ז"ל פי"א משכירות ה"ב הכלל שד' מרן ז"ל צע"ג. והיותר פלא על הלח"מ ז"ל לעיל ה"ד בסו"ד שכ' על מרן ז"ל שנדחק בזה ולא הרגיש בהא דאמרן ועיינתי בהגהות שנדמ"ח בווארשא ולא מצאתי בשום מקום להעיר בזה ע"ד מרן ז"ל וד' יאיר עיני להבין דעת קדושים:
כ) שם בר"מ ז"ל וכן חייב על פחות משו"פ וב"נ שגזל פחות מש"פ ובא אחר וגזלה ממנו שניהם נהרגין עלי' עכ"ל. הנה מסתימת לשון הר"מ ז"ל שכ' סתמא דב"נ שגזל ובא אחר וגזל ממנו נהרג עלי' ול"כ דז"ד בגזל מישראל נראה דס"ל דאפי' בגוזל מנכרי ובא נכרי אחר וגזלה ממנו ג"כ נהרג עליו וצ"ל דס"ל דאמרי' בב"נ קלבד"מ וכיון דנהרג לא ניתן להשבון והא דנקט הר"מ ז"ל דוקא הדין בגזל פחות מש"פ ע"כ צ"ל משום דבגמ' מבואר המימרא על פחות מש"פ גם הר"מ ז"ל נקט לה הכא אך באמת הענין קשה להבין כמו שנתקשו תוס' על רש"י ז"ל דאמאי נימא בב"נ קלבד"מ הא כדי רשעתו רק בישראל כתיב ומנ"ל דאין עושין בב"נ שתי רשעיות:
וראיתי ברדב"ז שנדמ"ח בר"מ ד' ווארשא שכ' בזה"ל לא ידענא מאי קמ"ל דכיון שהנכרי הראשון קנה אותה שהרי נהרג עלי' פשיטא דשני נהרג שהרי גזל וי"ל דאע"ג דאיכא בעינא מיחייבי תרווייהו ועדיין צ"ע עכ"ל מבואר מד' ז"ל דפשיטא לי' כ"כ דבב"נ אמרי' קלבד"מ עד שתמה על הר"מ ז"ל מאי קמ"ל והוא פלא. עכ"פ מבואר מד' הרדב"ז ז"ל שג"כ למד בדעת הר"מ ז"ל דהפטור מצד קלבד"מ אך באמת הדבר צע"ג מאיזה סברא נאמר כן בב"נ ובאמת ברש"י ז"ל לא נזכר כלל דבב"נ אמרי' קלבד"מ רק בעירובין (דף ס"ב) כ' רש"י ז"ל הטעם דוהשיב את הגזילה בישראל כתיב מבואר מד' רש"י ז"ל כיון דבעכו"ם לא כתיב והשיב אמרי' דאינו חייב בהשבה רק שקשה כיון דבב"נ ל"ש קלבד"מ א"כ מה בכך דלא כתיב בנכרי והשיב מ"מ כיון שהדבר הוא של חבירו והוא גוזלו ממנו ממילא חייב להחזירו אמנם ד' רש"י ז"ל נראה עפמש"כ האחרונים להסביר דברי רב בסנהדרין בבא במחתרת דס"ל דאמרי' בדמים קננהו ואפי' איתא בעינא א"ח להחזיר וכ"כ המפורשים בטעמו של דבר דרב ס"ל דגנב וגזלן קונים לגמרי את הגזילה רק דיש עליהם עשה דוהשיב אבל הגזילה נעשה שלו ולכן כל היכא דשייך חיוב מיתה מיפטר אפי' באיתא בעינא:
ומעתה א"ש מאוד הא דב"נ נהרג ול"נ להשבון כיון דבב"נ לא כתיב והשיב א"כ אמרי' דקונה הגזילה וה"ה שלו לגמרי ואין הפטור מצד קלבד"מ דבב"נ ל"ש קלבד"מ כנ"ל רק דממילא פטור כיון דל"כ ביה עשה דהשבה אין עליו שום חיוב השבה:
ועפי"ז יש לת' קושיות התוס' שהקשו מהא דב"ק (דף קי"ד) במשנה דנטלו מוכסין את חמורו וכו' הרי אלו שלו מפני שנתיאשו הבעלים וקשה הלא ר"א מוקי לה בליסטים עכו"ם וא"כ למה צריך הטעם דיאוש בעלים ת"ל דנימא דקלבד"מ וממילא הרי הן של העכו"ם וקנאם הישראל מדינא ולהנ"ל י"ל עפמ"ש במק"א להסביר ד' רבא בסנהדרין דאמר מסתברא מילתא דרב בששיבר וכו' דנראה דס"ל דגנב אינו קונה הגניבה וצ"ל באיזהו סברא פליגי וכתבנו דהסברא דזה תליא בהא דפליגי עולא ור"י בכל היכא דאיכא ממון ומלקות אי מילקא לקי אי ממונא משלם. דהנה לכאורה יש לעי' למה צריך והשיב גבי גזל ת"ל דבלא"ה ידעינן דצריך להשיב וע"כ דא"ל קרא דניתקו לעשה הו"א דלקי. אך לכאו' קשה הא זה ממילא ידעינן דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי ועי' בריטב"א (מכות דף ט"ז) בשם הרמ"ה ז"ל דבאמת עיקר קרא דוהשיב היא לגלות דבגזל ממונא משלם מילקא לא לקי אך ז"ד למ"ד מילקא לקי ממונא לא משלם משא"כ למ"ד דבלא"ה ממונא משלם מילקא לא לקי א"כ ל"צ קרא לזה לכן נראה דבאמת להך מ"ד אמרי' דקרא דוהשיב אתי לאורי' דרק מצות השבה יש עליו אבל בלא"ה הגניבה שלו דמיד שגנב קנאו דכל גנב קנה הגניבה רק תוה"ק רמיא עליו מצ"ע להשיב ולכן שפיר צריך קרא דוהשיב דליכא בזה חיוב ממון כלל וא"כ א"ל קרא ה"א דלקי ושפיר צריך קרא דהתורה אמרה דגזל הוי נל"ע דוהשיב ולא לקי:
ומעתה מבואר מזה דדין זה דגנב קונה הגניבה הוא רק למ"ד דממונא משלם מילקא לא לקי דלפ"ז מוכרח מדכתבה התורה חיוב השבה ע"כ דגנב קונה הגניבה לגמרי וממילא בב"נ דל"כ והשיב ה"ה שלו לגמרי וליכא חיוב השבה כלל משא"כ למ"ד מילקא לקי ממונא לא משלם אינו מוכרח דגנב קונה את הגניבה לגמרי ומסברא אמרי' דאינו קונה אלא לענין חיוב אחריות ומעתה ל"ק כלל מהמשנה דנטלו ליסטים את כסותו כיון דסת"מ ר"מ ור"מ ס"ל לוקה ומשלם וא"כ לדידי' צריך קרא דוהשיב להיות לאו הנל"ע דאל"ה הי' לוקה ומשלם וא"כ מסברא דאינו קונה את הגניבה וא"כ ה"ה דב"נ אינו קונה ושפיר צריך לבוא לטעמא דיאוש בעלים וסברת רש"י ז"ל ל"ש אלא למ"ד דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקי לא לקי דלדידי' מוכרח דגנב קונה לגמרי את הגניבה רק דבישראל יש עליו חיוב השבה ולפ"ז בב"נ דליכא עשה ממילא פטור לגמרי ואין כוונת רש"י כלל מצד קלבד"מ:
אך לפ"ז לדעת הר"מ ז"ל דפוסק להלכה דכל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם א"כ שוב אמרי' דגנב אינו קונה את הגניבה וא"כ שוב קשה מ"ט דהר"מ ז"ל דב"נ השני נהרג דמצד דקלב"מ קשה לפטור ב"נ כנ"ל וצע"ג לענ"ד ובאמת ד' הרדב"ז הנ"ל צ"ע ביותר שת' דכוונת הר"מ ז"ל על איתא בעינא וע"ז כ' ועדיין צ"ע דנראה מד' דאפי' בדאיתא בעינא פשיטא דאמרי' קם לי' בדרבה מני' ואין זה רבותא כלל דב"נ השני נהרג והוא תמוה הא באמת באיתא בעינא ל"א קלבד"מ ונראה דכוונת הרדב"ז ז"ל כיון דהר"מ ז"ל ס"ל דאפי' דאיתא בעינא ג"כ הב"נ השני נהרג ע"כ דמה"ת אפי' באיתא בעינא קניא לי' ורק דרבנן תקני שיהי' מחזיר באיתא בעינא וכמו"ש הרז"ה ז"ל וא"כ ז"ד לגבי ישראל שייך תקנה זו משא"כ בעכו"ם שגזל מעכו"ם בוודאי אף באיתא בעינא פטור לגמרי דל"ש לומר דעשו חכמים תקנה בגזל מעכו"ם שיחזיר לי' וא"כ כיון דהר"מ ז"ל קאי על פחות מש"פ א"כ שוב איכא רבותא אפי' באיתא בעינא כיון דבגזל מישראל ל"ש השבה כלל דמחיל ובגזל מעכו"ם הרי אמרינן קלבד"מ אפילו באיתא בעינא:
ובאמת יש לעי' דב"נ שגזל מישראל שוה פרוטה דלא מחל רק מצד קלבד"מ מיפטר וכיון דמדרבנן עכ"פ מחויב לאהדורי כמו ישראל הבא במחתרת אם נהרג העכו"ם השני שגזלה ממנו אם אזלינן בתר דאורייתא או בתר דרבנן ומד' הר"מ ז"ל דנקט הדין רק בפחות מש"פ אע"ג דנראה דמצד קלבד"מ קאתי עלה כיון דלא נקט בגזל מישראל דווקא כנ"ל נראה דבפרוטה יהי' חילוק בין גזל מישראל או מעכו"ם והסברא כנ"ל כיון דמחויב לאהדורי מדרבנן עכ"פ שוב ל"ה שלו ושוב אין הב"נ השני נהרג עליו. ובפלפול התלמידים אמרנו להעיר בלא"ה דבגזל מישראל ש"פ ל"ש למיפטריה מצד קלבד"מ דהנה לכאורה קשה הא דקיי"ל רק בד"מ מהני תפיסה לפ"ד הר"ם ז"ל דהעדים שרצו לחייב תפיסה והוזמו חייבין לשלם מדין הזמה כיון דבקל יוכל לתפוס הו"ל כאילו רצו לחייב ממון וא"כ כל תפיסה הא הוי ב' רשעיות אך באמת א"ש דזה אין הב"ד מחייבין אותו וכדי רשעתו נאמר על הב"ד שהב"ד א"י לחייבו משום ב' רשעיות אך הא גופא קשיא לפ"מ דנראה מסברא דקלבד"מ ל"ש אלא דווקא א"נ דפטור לא יהי' מחויב אבל אם אפי' נפטור אותו ג"כ יהי' מחויב א"כ שוב א"ז רשעה כלל מה שהב"ד מחייבין ול"ש לפטרו מצד קלבד"מ וא"כ ה"נ כיון דמהני תפיסה וא"כ א"ז רשעה כלל מה שהב"ד מחייבין אותו וא"כ בטל כל דין קלבד"מ:
אך באמת א"ש עפ"מ שהעלה מורי גאון ישראל ז"ל בספרו ישועת ישראל דנהי דקלבד"מ מהני תפיסה מ"מ יכול המזיק לחזור ולתפוס ממנו וכיון שכן ל"ש לומר דקל יוכל לתפוס כיון דהוא יכול לחזור ולתפסו וא"כ שפיר אמרי' קלבד"מ ומעתה נראה דז"ד בישראל לישראל משא"כ ב"נ שגזל מישראל אע"ג דח"מ יפטור מצד קלבד"מ מ"מ פשיטא דמהני תפיסה דלא עדיף מישראל ופשיטא דאם הישראל יתפוס ממנו יהיה שלו לגמרי ואם הב"נ יחזור ויתפוס ממנו יהי' דינו כגזלן ולא מבעי' לדעת הפוסקים דאפי' בגזל גמור אפי' למ"ד ג"נ אסור מה"ת אין על הישראל מצות השבה וכיון שגזלה ה"ה שלו א"כ הכא וודאי כן הוא אך אפי' א"נ דמחויב בהשבה היינו גזל אבל הכא כיון דמהני תפיסה ומותר לתפוס בוודאי ה"ה שלו ובפרט לפי טעם הח"צ דאיסור ג"נ משום שלא ירגיל לגזול מישראל א"כ הכא ליכא דררא דגזל וה"ה שלו וא"כ אפי' אם אמרי' קלבד"מ ג"כ יתחייב ב' כיון דבקל יוכל לתפוס הוי כחיוב גמור וא"כ א"ז רשעה כלל מה שהב"ד מחייבין אותו ב' ושוב ל"א קלבד"מ בגזל מישראל פרוטה כנ"ל ולכן אע"ג דבא הר"מ ז"ל לפטור מצד קלבד"מ מ"מ נקט הדין בגזל פמשו"פ שבזה הדין שוה בין גזל מישראל ובין גזל מעכו"ם כנ"ל כיון דישראל מחיל כנ"ל ויש לפלפל עוד בזה ואכ"מ:
הוספה עיי"ל שהארכנו בענין אי בב"נ אמרינן קלבד"מ והעירני בד' הרדב"ז ז"ל שנראה מדבריו דפשיטא ליה דב"נ אינו חייב בהשבה וכעת מצאתי בשטמ"ק ב"מ (דף י' ע"ב) בד"ה מאי בינייהו א"ב כהן שאמר לישראל כתב בזה"ל יש להקשות דלימא א"ב ישראל שאמר לעכו"ם צא וגנוב כליו ורבים כאלה. ונאמר דאה"נ שיש הבדילים אחרים אבל הגמרא נקט הני לפי שמביא בהם חידוש גדול והוא שאפי' שזה הישראל נראה כעובר משום ולפנ"ע לת"מ א"ל עונש כלל מהר"י אבוהב ז"ל עכ"ל:
ולכאורה תמוה מאוד מה מקשה הא אפילו א"נ דלחומרא יש שליחות לעכו"ם מ"מ הכא בגניבה דגם העכו"ם מצווה פשיטא דלא עדיף מישראל ושוב אמרינן אין שליח לדבר עבירה כיון דגם הוא בר חיובא. אמנם א"נ כמ"ש הרדב"ז בפשיטות דבב"נ ל"ש השבה כלל א"ש דהרי מבואר בסוגיין דאם הי' הדין דאשה ועבד אינן בני תשלומין כלל אע"ג דעל הלאו בוודאי מוזהרין אינן בכלל בני חיובא והמשלח חייב א"כ ה"ה בעכו"ם כיון דליתא בהשבה א"נ יש שליחות לחומרא הוי בכלל אינו בר חיובא ואמרינן יש שלד"ע. איברא דגם תי' קשה להבין מה שתי' מהר"י אבוהב ז"ל דנקט הוי משום דאיכא לפ"ע הא בזה שאומר לנכרי צא וגנוב ג"כ איכא לפנ"ע ואדרבה שייך בזה יותר לאו דלפנ"ע מכהן שאמר לישראל צא וקדש לי א"ג דעיקר העבירה הוא הביאה ואולי כוונת המהר"י אבוהב כמ"ש בת' פני יהושע הביאנו דבריו בפנים בכמה דוכתין כיון דראה ויתר גוים עמד והתיר להם שוב ליכא לאו דלפנ"ע אך לפ"ז גם הקושי' א"ש כפשטא דלפי האמת דעמד והתיר להם אין הם מוזהרין בז"מ כלל ותמהני שלא מצאתי עוד מי שהרגיש בד' השטמ"ק הנ"ל:
כא) והנה זה איזה שנים כתבתי תשו' בעניינים אלו לכבוד יד"נ עוז הרה"ג המובהק מוהר"ש נ"י אבד"ק וויערשאוו והנני להעתיקה בזה וז"ל שם יקרת מכתבו קבלתי וע"ד וכו' ועתה הנני להשיב לו עד"ת היקרים הבאים במכתבו ואתנהלה לעטו ע"ס דבריו בריש דבריו אמר מר לחדש בהא דחינוך סובר דעכו"ם עובר בלאו דלא תחמוד ה"ד בחומד דבר של ישראל אבל בחומד דבר מעכו"ם ליכא לאו דלא תחמוד כיון דבאמת אין זה בכלל גזל דקרא וכ' לתמוה על המנ"ח שכ' להיפוך בלי ראי' ועפ"ז מת' את קושיתו דל"ל בזה כיו"ב כיון דכותי בכותי מותר אתד"ק:
והנה לכאורה עלה בדעתי להעיר עפי"ד כת"ה בדבר חדש דהנה בת' הקשיתי קושיא גדולה לפ"ד החינוך הנ"ל דעכו"ם עובר בלאו דלא תחמוד והוא בכלל גזל א"כ יקשה לשי' רש"י מובא בתוס' עירובין (דף ס"ב) דבב"נ אינו ניתן להשבון מצד קלבד"מ לפ"מ דנראה ברור דאפי' א"נ בב"נ קלבד"מ מ"מ ז"ד כשחייב מיתה אבל היכא דאינו אלא ח"מ שוגגין לא מיפטר כיון דגם ישראל אינו פוטר אלא מצד הקישא דתנא דבי' חזקי' וכבר כ' המהרי"ל בת' סי' קצ"א דהיקש לא נאמר לב"נ ומעתה יקשה עפ"מ דכתבו האחרונים לפרש ד' הירושלמי בהדליק גדיש בשבת דעל כל שבולת ושבולת איכא ח"מ דהוי ח"מ שוגגין וכ"כ הרשב"א ז"ל וא"כ יקשה איך אפ"ל דעכו"ם פטור מצד קלבד"מ היא מצד כשרוצה לקחתו חייב מיתה מצד לא תתאווה ונהי דגם על גזל איכא חיוב מיתה מ"מ כיון דנתחייב מיתה מקודם הוי זה רק ח"מ שוגגין וזה אינו פוטר בב"נ והארכתי לפלפל בזה ואכ"מ:
אמנם לפ"ד כת"ה י"ל דשיטת רש"י בב"נ שגזל ב"נ דאז ליכא לא תחמוד ושפיר מיפטר מצד קלבד"מ אבל בגזל מישראל אה"נ דל"ש קלבד"מ והי' מת' בזה קושיות התוס' על רש"י ז"ל עיי"ש. ועפ"ז י"ל דבר נכון בסוגי' דאוונכרי לת' ד' רש"י שם במ"ש דווקא דסתם כותים גזלי ארעתא מישראל ועפ"י הנ"ל י"ל דהיה קשה לרש"י ז"ל למה צריך ר"ה לומר מצד דיהיה יאוש וש"ר ת"ל דאם יחתוך העכו"ם יהי' חייב מיתה מצד גזל ואמרי' קלבד"מ [וס"ל כשיטת הרז"ה ז"ל דמה"ת באיתא בעינא ג"כ אמרי' קלבד"מ] לכן כ' רש"י דסתם עכו"ם גזלי ארעתא מישראל ובישראל ל"ש למיפטר מצד קלבד"מ כיון דעבר מקודם על ל"ת וכבר נתחייב מיתה שוב הוי בעת הגזילה ח"מ שוגגין ויש להאריך הרבה בזה עד"פ. אך באמת בעיקר הדבר אני תמה על מעכ"ת שהרי המעי' בד' החינוך נראה ברור שדעתו להיפוך שהרי מדמי לעריות וכ' דכמו דשם הם בכלל כל העריות כן הכ"נ דכוותי' רק שבישראל הרבה להם ובב"נ כ"ז נכלל בצווי אחת עיי"ש בדברינו ומעתה לד' כת"ה גם בעריות נאמר כן דאינו מצווה אלא בעריות דישראל וד"ז מבואר הפיכו א"ו דכוונת החינוך כמ"ש המנ"ח ז"ל:
ובאמת מעודי אני מתקשה בד' רבינו החינוך דמדמי זה לעריות ולענ"ד הקלישה א"י ענין כלל דהרי התם אמרי' דבכל עריות נזהרו משא"כ הכא דלא תחמוד הוא רק הרחקה מנ"ל דנצטווה על הרחקה דגזל ולדידיה נימא דב"נ נצטווי על קריבה דעריות ג"כ דהיא בכלל הרחקה וכן בהנאת עכו"ם דהיא מצד הרחקה כמ"ש החינוך בעצמו ועפ"כ ב"נ אינו מצווה א"כ נראה דה"ה על לא תחמוד וצע"ג לענ"ד עכ"פ דעתו ז"ל נראה דאפי' בעכו"ם עובר בלא תתאווה ולא כד' ר"ת:
ומה שנראה לת' ד' החינוך בהקדם לת' מה שהקשה במנ"ח אמאי בפ' לא תחמוד לא כתב החינוך דנוהג גם בב"נ והמתין עד הלאו דלא תתאווה לכן נלענ"ד דהנה הלאו דלא תתאוה הוא על מחשבה דגזל והנה ב"נ נידון על המחשבה ומעתה הוא באמת פרט מגזל ונהי דהוא מחשבה בעלמא מ"מ ב"נ כיון דנידון גם על מחשבה שפיר אמרי' דמצווה על לאו דלא תתאווה משא"כ הלאו דלא תחמוד שבב"נ ל"ש ריבוי לאווין וא"כ ע"כ א"נ דב"נ מצווה על לאו דלא תחמוד היינו אפי' ביהיב דמיה והיכא דיהיב דמי' באמת אינו גזל רק הרחקה מגזל ובזה באמת מודה החינוך דב"נ אינו מצווה ולכן ל"כ אלא בלאו דלא תתאווה דב"נ מצווה אמנם יש לעי' עוד בזה עפמ"ש במק"א דבעבירות שבין אדם לחבירו גם ב"נ אינו נענש על המחשבה כיון דבזה אין המחשבה מגרע כלל וא"כ אין מחשבת עבירה דלא תגזול פרט מעבירות גזל וג"כ הוי רק הרחקה והדרק"ל:
ולכאורה נלענ"ד ראי' דגם ב"נ אינו נענש על מחשבה בחטא שבין אדם לחבירו מהא דמבואר בסנהדרין (דף נ"ז ע"ב) דמגבי' יד על חבירו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה ריעך וקשה מ"ר מישראל קודם מ"ת במצרים שהי' להם דין ב"נ נענש על המחשבה ג"כ א"כ יש לקרותו רשע גם על מחשבת איסור משא"כ בישראל ועי"ש בגמ' דזעירי אמר"ח נקרא חוטא ונראה דהוא מטעם הנ"ל אך הא ר"ח אמר לעיל מני' דב"נ שהכה את ישראל ח"מ מוכח דס"ל דהי' להם אז דין ישראל מדקאמר שהכה ישראל דווקא וכ"פ הר"מ ז"ל אמנם בחי' הר"ן שם כ' באמת דישראל ל"ד דאז הי' להם דין ב"נ עיי"ש ולהנ"ל י"ל דהר"ן ז"ל הכריח זה מדר"ח הנ"ל דס"ל דנקרא חוטא ולא רשע וע"כ דא"ר מישראל דקודם מ"ת מטעם דאז הי' להם דין ב"נ וב"נ חייב גם על מחשבה וא"כ הא דאמר דב"נ שהכה את ישראל ח"מ ע"כ ישראל ל"ד כמו"ש הר"ן ז"ל אך מדלא הכריח הר"ן כן נראה קצת דבב"נ ג"כ לא מקרי רשע במחשבה בחטא שבין אדם לחבירו וא"כ שפיר דייק מני' דע"כ הרמת יד הוא איסור בפ"ע ולא חלק מאיסור הכאה:
אמנם לקושטא דמילתא נלענ"ד דא"ר מכאן כלל דנהי דקיי"ל דב"נ נענש על המחשבה וישראל א"נ על המחשבה מ"מ ז"ד לענין עונש אבל בחומר העבירה בודאי לא קילי ב"נ מישראל אלא דרחמנא חס על ישראל ואינו מענישם על המחשבה משא"כ בב"נ וא"כ א"ש הגמ' בפשיטות דמדקרי לו מ"ר רשע בהרמת יד א"כ מוכרח דהמרים ידו נקרא רשע דלענין זה שיהי' נקרא רשע אין לחלק בין ישראל לב"נ ואדרבה ישראל חמור קדושתן מב"נ ואם ב"נ נקרא רשע מכ"ש ישראל וז"ב. ובעיקר הד' אי ב"נ נענש על המחשבה בחטא שבין אדם לחבירו עי' ברש"י פ' תבוא במקרא בכורים ובמש"כ בחי' עה"ת בפ' ויחי אמנם בכוונת רבינו החינוך ז"ל נראה דברינו נכונים בעזהי"ת:
ובחי' כ' להעיר לפ"ד הפוסקים דבקרקע ג"כ איכא הלאו דלא תגזול מה הדין בעכו"ם הגוזל קרקע אי איכא חיוב מיתה. ולכאורה יקשה ממה דמבואר בתוה"ק דהוכיח אברהם את אבימלך אודות הבארות אשר גזלו עבדי אבימלך וא"נ דבגזל קרקע ח"מ אמאי לא המותם ובפרט לפ"ד הר"מ ז"ל דבני שכם נתחייבו מיתה על שלא עשו דין בחמור א"כ הכא אם אין אבימלך עושה דין חייב הוא מיתה ולא מצאנו כלל שהומתם אבימלך. ונראה בזה עפ"מ דמבואר במס' עכו"ם (דף ע"א ע"ב) דאי אמרי' משיכה בעכו"ם אינו קונה אינו נהרג אלא משום דצערה לישראל אבל בעכו"ם אינו נהרג ע"ש א"כ נראה דה"ה בגזילת קרקע תליא אם גזל מישראל ח"מ דנהי דקרקע אינו נגזלת מ"מ הא צערה לישראל אבל בגזל מעכו"ם אינו נהרג וראי' לזה מדלא קאמר הגמ' בסנהדרין כיו"ב על גזילת קרקע דכיון דאינה נגזלת ל"ש לומר דהוי גזל גמור א"ו דרק מישראל חייב אבל לא מכותי ול"ל כיו"ב. ועפי"ז יש לתרץ ד' רש"י הנ"ל במה שפירש דגזלי קרקע מישראל דהי' קשה לרש"י ז"ל ת"ל מצד קלבד"מ וע"כ דמיירי בגזלי מישראל וא"כ נתחייב מיתה אז על גזילת קרקע כיון דצערם וא"כ בעת שחתכם מן המחובר ליכא למיפטרה מצד קלבד"מ דהוי חמ"ש כנ"ל משא"כ בגזלי מעכו"ם דלא נתחייב על גזילת קרקע א"כ קנאו מצד קלבד"מ ול"צ לומר מצד יאוש וש"ר:
ועפ"ז יש לעורר על הקצוה"ח סי' שפ"ה שכ' לתרץ בהא דמוקי לה בסוגיא דרבוצה בישראל מומר ואמאי לא מוקי לה בכותי. והב"י תי' משום דכותי לא ציית דינא והוא ז"ל כ' לת' דבעירובין (דף ס"ב) אמר ר"י ב"נ נהרג על פמשו"פ ול"נ להשבון ופירש"י משום דאזהרתן זו מיתתן וקלבד"מ ולהכי ל"נ להשבון וא"כ הכא במנסך כיון דטעמא דחייב הוא משום דאגבי' קניא וב"נ בהגבהתו נמי קלבד"מ וא"כ לא משכח"ל לחייב בב"נ כלל אתדה"ק:
ועפ"י הנ"ל י"ל דאדרבה כיון דגם על הגבהה נתחייב מיתה א"כ שוב אין המיתה דבשעת הניסוך פוטרו מתשלומין כיון דהוי ח"מ שוגגין כנ"ל וא"כ שוב ל"ש לפוטרו מצד קלבד"מ דנהי דלא נוכל לחייבו על הגבהה מצד קלבד"מ הא נוכל לחייבו על הניסוך מצד מזיק וכמ"ש הרשב"א בכתובות (דף ל"ד ע"ב) בהא דאמר רבה גנב בשבת וטבח בשבת פטור והקשה הא אפי' טבח בחול ג"כ אמרי' קלבד"מ על הגניבה ואם אין גניבה אין טו"מ ותי' דהי' מחייבין אותו על הטביחה דהוי גניבה חדשה א"כ הכ"נ דכוותי' דמחייבין אותו על הניסוך דהוי מזיק מחדש וכמבואר במס' עכו"ם (דף נ"ט ע"ב) עיי"ש והוא הערה גדולה:
אך נ"ל להצדיק ד' הקצה"ח דהרי התוס' הקשו על רש"י ז"ל הא באיתא בעינא ל"א קלבד"מ וע"כ דס"ל לרש"י כשיטת הרז"ה דגם בעין אמרי' מה"ת קלבד"מ וא"כ שוב אין לחייבו מצד מזיק אח"כ כיון דכבר קנאה ודוקא בקרקע כיון דאינה נגזלת י"ל כנ"ל משא"כ במטלטלין והבין. [אך בעיקר ד' הב"י שהקשה דלוקמה בכותי צ"ע לפמש"כ הוא בעצמו בפי"ג מהמא"ס הכ"ח דבעכו"ם אין טעם לפוטרו בשוגג וא"כ ל"מ המשנה לאוקמה בכותי ובפרט לחזקי' דס"ל דמד"ת שה"ז ורק מצד כדי שיודיע וכיון דעכו"ם א"נ לאסור כלל נראה פשוט דל"ש בי' כדי שיודיעו וצ"ע עוד בזה ואכ"מ]:
ומ"ש כת"ה בענין גונב עמ"ל או ב"נ חייב עליו והובא בשם המנ"ח דב"נ אינו מוזהר ע"ז. לכאו' יש לה"ר לזה מהא דב"ב (דף ט"ז ע"א) דרש רבא מ"ד וברכת אובד עלי תבא שהי' גוזל שדה של יתומים וכו' וכבר נתקשה בזה המהר"ם שי"ף ר"פ א"נ הא ג"ז אסור דהוי כמו גונב ע"מ לשלם תשלומי כפל ולפי הנ"ל י"ל דאיוב הי' ב"נ וב"נ אינו מצווה ע"ז כמו דאינו מצווה בעמ"ל. אך באמת לעיל מיני' (דף ט"ו ע"א) נראה דרבא סובר דאיוב ישראל הי' דסובר דבימי מרגלים הי' עיי"ש וא"כ נסתר זה:
אך בעיקר הד' דפשיטא לי' למהר"מ שי"ף ז"ל דגם בגוזל ע"מ להשביח איכא איסור כמו בגונב ע"מ לשלם כפל וכן כ"ת במכתבו פשיטא לי' דגם בגוזל ע"מ למיקט איכא איסורא אני איני יודע מנ"ל זאת והרי פשטות הסוגי' דלא משכח לאוקמא הלאו דלא תגזול אלא בכובש ש"ש ולעבור עליו בב' לאוין ולא מוקי לה בגוזל ע"מ למיקט וע"מ להשביח נראה דבגזל ליכא איסורא בכה"ג. ולכאורה עלה בדעתי דליכא לאוקמי' בגזל ע"מ להשביח דעל איסור זה ל"ש דיהי' חייבין בהשבה כיון דהיסוד של הלאו בגוזל ע"מ להחזיר א"כ אין השבה תיקון הלאו וא"כ כיון דכ' רחמנא והשיב את הגזילה לתקן הלאו דגזל ע"כ דאינו מיירי בגוזל ע"מ להחזיר ומוכרח לאוקמי בכובש ש"ש. אך א"נ כן באמת יקשה לפ"ד הר"מ ז"ל דבלאו כולל יותר מעשה ל"ה ניתק א"כ ל"ל דהלאו איכא אף בעמ"ל דא"כ איך הוי גזל הנל"ע:
ובאמת צ"ע גם בגניבה לפ"ד החינוך דנראה להדיא דעתו בגונב ע"מ להחזיר אח"כ איכא הלאו דלא תגנובו עי' בדבריו בפ' קדושים א"כ אמאי לא ילקה בכה"ג על גניבה וא"ל דהוי ניתן לתשלומין כיון דהלאו אפי' בגונב ע"מ לשלם ואין בו תורת ממון כלל. ואולי י"ל עפמ"ש הריטב"א בחי' מכות (דף ט"ז) בשם הרמ"ה דהפירוש בהלאו שניתן לתשלומין הוא משום דקיי"ל דהיכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם ולא לקי ואע"ג דבכל דוכתי אמרי' להיפוך מ"מ כיון דהכי גלי קרא דצריך לשלם שוב אמרי' דלא לקי מצד קלבד"מ א"כ י"ל דה"ה בגונב ע"מ לשלם לא לקי מה"ט כיון דעכ"פ צריך לשלם וצ"ע בכ"ז. אך בגזילה כיון דהתורה כתבה והשיב להיות לאו הנל"ע וא"כ ע"כ ליכא הלאו בעמ"ל דא"כ הלאו כולל יותר מעשה:
אך באמת גם בזה יש לעי' כיון דעכ"פ לא ילקה מצד דהוי לאו הניתן לתשלומין דהיינו מצד קלבד"מ א"כ שוב לא מקרי לאו כולל יותר מעשה ודוקא אם כולל יותר באופן דילקה על הלאו מקרי הלאו כולל יותר מעשה וכמדומה לי שכ"כ האחרונים כן. ועוד בלא"ה מוכרח דבגזילה ליכא איסור בעמ"ל דא"כ לר"מ דס"ל לוקה ומשלם א"כ בגוזל עמ"ל יהי' לוקה כיון דל"ה נל"ע דהלאו אפי' במקום עשה וא"כ הלאו כולל יותר מעשה ול"ה גזל לדידי' נל"ע וד"ז וודאי אינו וע"כ כדאמרן דבגזל ליכא איסור מה"ת בעמ"ל ובע"מ להחזיר:
ומה שהקשה כ"ת לפ"ד תוס' ב"מ (דף ע') דנסתפקו אי ב"נ מצווה על רבית דהוי בכלל גזל א"כ אמאי לא אמר הגמ' כיו"ב על רבית דהוה כיו"ב ויהי' א"ש כל הברייתא כיון דגם עכו"ם בעכו"ם אסור כמו גזל ויפה הקשה. אמנם לענ"ד נראה מכאן ראי' לד' הגאון בפלתי ז"ל על הל' רבית שכ' בנותן רבית למומר ליכא לאו דלא תשיך כיון דהפקעת הלוואתו מותר א"כ כשנותן לו רבית אינה אלא מתנה בעלמא ומותר ליקח ממנו כיון דגם החוב א"צ להחזיר לו עיי"ש ומעתה ליכא למימר כיו"ב על רבית דכותי בישראל יהי' מותר ליקח רבית כיון דהפקעת הלואתו של עכו"ם מותר א"כ כשנותן לו הישראל רבית הוה מתנה בעלמא ומותר העכו"ם ליקח ממנו ולא מצי קאי על כיו"ב וז"נ לדעתי בעזהי"ת: