חמדת ישראל על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
פרק ט · הלכה ד
ז) שם בר"מ ז"ל ה"ד ב"נ שהרג נפש אפי' עובר במעי אמו נהרג עליו עי' בכ"מ מקורן של דברים דפסק כר"י דלמד מדכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך איזהו אדם שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה עוברין. והנה בת' נוב"י מה"ת חו"מ סי' ס"א הקשה הגר"י פוק ז"ל מנ"ל זאת דהך קרא נאמר לב"נ הא אדרבה כל שנאמרת ולא נשנית לישראל נאמר ולא לב"נ וא"כ הסברא נותנת דישראל יהי' חייב על העוברין ולא ב"נ והשיב לו הנוב"י ז"ל כיון דגם לישראל אסור עכ"פ ול"ש בזה מא"מ א"כ שוב אמרי' דלב"נ נאמר עיי"ש:
אך לענ"ד גוף הדבר צ"ע אם אמנם שכ"כ התוס' בד' נ"ט דגם לישראל לא שרי להמית עוברין מנ"ל זאת להתוס' ואי משום הקושיא דמא"מ הלא משום קושיא זו יש לומר דכל הקרא לישראל נאמר כמו דהכריח הגמ' כלל זה משום מא"מ וראיתי בס' זכותא דאברהם ממרן הגאה"ק מטשעכנאוו ז"ל שכ' ע"ד התוס' הנ"ל בזה"ל ואני מוסיף ע"ד שיש אפי' חיוב מיתה לשמים על העוברין דהא לא גרע מהוצאת זרע לבטלה שחייב מיתה לשמים כדילפינן בנדה פ"ב מפסוק ויהי ער בכור יהודה וכו' שחייב ומכ"ש על העוברין עכ"ל וע"ש שכ' בזה לת' ד' המדרש דהמילדות הי' נענשין בדיני שמים אם היו שומעין לפרעה להמית העוברין ולפי ד"ק יצא לנו מקור נפתח בהא דישראל אסור להרוג עוברין במעי אמו אך באמת תמיהן לי ד"ק דהרי איסור זה דמוז"ל הוא איסור אחר והוא מטעם מצות פו"ר וכמ"ש תוס' יבמות (דף י"ב ע"ב) ד"ה שלש נשים ובתוס' סנהדרין (דף נ"ט ע"ב) ד"ה והא פו"ר ואדרבה א"נ דאיסור עוברין יש בו איסור דהשחתת זרע א"כ לפמש"כ תוס' דזה תליא במי שמצווה על פו"ר א"כ יש סברא גדולה לומר דשופך דם אדם באדם דאתא לחייב על עוברין כיון דנאמרת ול"נ לישראל נאמר ולא לב"נ כיון דלאחר מ"ת ניטל מצות פו"ר מב"נ וניתן לישראל א"כ י"ל דחיובא דעוברין הוא ג"כ רק לישראל דמצווה על השחתת זרע ומלבד זה קשה טובא בעיני דאיך אפ"ל דחייב מיתה ביד"ש על עוברין הא מקרא מלא בתורה דמשלם דמי וולדות ויקשה לרנבה"ק אליבא דאביי דס"ל דמיתה ביד"ש ג"כ פוטר מתשלומין ואיך משכח"ל דמשלם דמי וולדות הא קלב"מ והרי מבואר בתוס' כתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה זר שאכל תרומה דלאביי גם בשוגג רנבה"ק פוטר מתשלומין דחיי"מ ביד"ש בשוגג ג"כ פטור ולא משכח"ל כלל דמי וולדות א"ו כדאמרן דהשחתת זרע ל"ש כלל אלא בזרע שלו והוא מטעם מצות פו"ר אבל בעוברין של אחרים אינו ענין כלל לאיסור השחתת זרע וא"כ הדרא ק"ל דמנ"ל דאיכא איסורא בישראל כיון דאמרי' דקרא לב"נ נאמר ואי משום מא"מ נימא כיון דנאמרה ול"נ כל הקרא רק לישראל נאמר ולא לב"נ וקושיות הגרי"פ ז"ל עצומה:
אמנם ראה זה מצאתי בחי' הרמ"ה סנהדרין (דף ע"ב ע"ב) בד"ה אמר"ה קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו שכ' בזה"ל איתיבי' ר"ח לר"ה מהא דתנן באהלות פ"ז האשה שהוא מקשה לילד מחתכין את הולד במעי' ומוציאין אותו איברים איברים מפני שחי' קודמין לחיו יצא רובו אין נוגעין בו שא"ד נפש מפני נפש דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך איזהו אדם שהוא באדם הו"א זה עובר ודווקא כשיצא רובו אבל כ"ז שהוא מבפנים לאו נפש הוא ולא חסה עליו תורה שהרי לא חייבה עליו מיתה דכתיב ויצאו ילדי' ענש יענש עכ"ל מבואר מד' הרמ"ה ז"ל דהא דיצא רובו אין נוגעין בו הוא ג"כ מצד הדרשה דשופך דם אדם באדם דאל"ה ל"ה חייב עליו עד שיצא לאויר העולם לגמרי ולפ"ז צ"ל דבאמת הקרא הזה נאמר בין לישראל ובין לב"נ דהוי בכלל נאמרת ונשנית כיון דכתיב בתורה מכה כל נפש גם עובר הוי בכלל נפש ונהי דנתמעט נפל מדכתיב מכה איש אבל עובר לא נתמעט רק דבזה חלוק ישראל מב"נ לענין עובר שהוא במעי אמו לגמרי דבזה יצאו ישראל להקל שלא יתחייבו עליו מיתת ב"ד והטעם י"ל בזה כמ"ש הרא"ם ז"ל בפ' משפטים משום דרוב להבא ל"א לכן כ"ז שהוא במעי אמו ל"ח התורה לישראל מיתה עליו משום דכתיב בישראל והצילו העדה וכ"כ בזה בת' לפלפל בד' הרא"ם ז"ל משא"כ בב"נ חייב מיתה אף קודם לכן:
איברא דבאמת לשון הרמ"ה ז"ל שכ' אבל כ"ז שהוא בפנים לאו נפש הוא ולא חסה עליו התורה נראה להיפוך ממ"ש דבישראל כ"ז שהוא בפנים אינו בכלל נפש וא"כ הדרא ק"ל כיון דהך קרא דשופך דם האדם באדם ל"נ ונשנית קאי רק לישראל ונהי דנתמעט עובר שהוא במעי אמו לגמרי מדכתיב נפש עכ"פ צריך קרא על יצא ראשו כשיטת הרמ"ה ז"ל אם לא שנימא כיון דסתמא דקרא דשופך דם האדם באדם משמע אפי' עובר במעי אמו לגמרי ע"כ לא מפקעינן הקרא ממשמעותא וכיון דבישראל גלי קרא דא"ח אלא על מי שהוא בכלל נפש אמרי' דב"נ מצווה על העוברין כיון דליכא קרא למעט בב"נ ומצד מא"מ ג"כ ל"ש כיון דישראל עכ"פ מוזהר ע"ז אך כ"כ שא"י מנ"ל זאת דלישראל אסור מה"ת להמית עוברין וד' הג' בעל זכותא דאברהם צ"ע כנ"ל:
אמנם להצדיק את הצדיק גאון וקדוש כבעל זד"א ז"ל שלא לומר עליו ששגה בדבר פשוט ח"ו עלה בדעתי בדעת הגז"ל דס"ל דבאמת בכל עוברין איכא ח"מ ביד"ש דלא גרע מהשחתת זרע והא דמשלם דמי וולדות היינו משום דחזינן דצריך קרא ולא תקחו כופר לנפש רוצח הא לא"ה ה"א דמהני כופר לנפש רוצח ועי' ב"ק (דף פ"ג ע"ב) דדרשינן מזה ולא תקחו כופר לנפש רוצח אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים שא"ח וא"כ נ"ל דה"ה עוברין כיון דאינן בכלל נפש אע"ג דח"מ ביד"ש מ"מ הדמי וולדות הם כופר להמיתה ביד"ש וממילא ל"ש קלבד"מ כיון דאם משלם דמי וולדות ליכא ח"מ ביד"ש כלל וזה כפתור ופרח בעזה"י. ועי' בלשון הר"ם ז"ל פ"א מה' רוצח ה"ד ומוזהרין ב"ד וכו' שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה עכ"ל וכוונתו נראה דאפי' בהורג את עבדו של חבירו מ"מ החיוב מיתה היא בשביל שהרג אדם שנברא בצלם אלקים ול"ש בזה כופר דהיינו שנפשו אינו קניינו ולפי"ז נ"ל דבעובר שעדיין לא נברא שפיר מהני כופר ולכן כשמשלם דמי וולדות ליכא ח"מ ביד"ש ויש לעורר בזה מסנהדרין (דף ע"ד ע"א) דר"י ב"ש יליף דיכול להציל בא' מאיבריו א"נ להצילו בנפשו דאל"כ לא משכח"ל דמי וולדות דנימא קלבד"מ וקשה להנ"ל דדמי וולדות הם מכפרין על חיוב מיתה ביד"ש ובכפרה ל"א קלבד"מ ועי' בפנ"י ב"ק (דף כ"ו ע"א) ד"ה ויהי אדם חייב בכופר והבין היטב כי קצרנו מפני שכ"כ אריכות ד' בזה בחי'. ואולי י"ל דדווקא במזיד דאיכא ח"מ ביד"ש צריך כפרה ומכפרין הדמי וולדות אבל בשוגג א"צ כפרה ואין הדמי וולדות מכפרין כלל ושוב אמרי' קלבד"מ והתם לענין הוולדות שוגג הוי ויש להאריך בכ"ז אלא מפני שא"ז מענייני קצרתי וסמכתי על המעיין שיבין הד' לאשורן:
והנה יש לחקור בהא דקימ"ל דב"נ מוזהר על עוברין וכן ישראל אע"ג דאינו מוזהר איסורא איכא ואפי' בנשים דעל השחתת זרע אין מוזהרין מ"מ בעוברין מוזהרין באיסור עכ"פ כמו ב"נ דג"כ אין מוזהרין על השחתת זרע לאחר מתן תורה. מאימתי מתחיל החיוב שיהי' הולד בכלל עובר שיצא מכלל זרע ויהי' נחשב בכלל עיבור להיות ב"נ חייבין עליו ונשים מוזהרין והנה לכאו' הדבר פשוט כיון דקימ"ל דעד מ' יום מיא בעלמא היא ואינו בכלל עובר לשום דבר כמו לענין לידה ולענין תרומה בר"מ ז"ל פ"ח מה"ת הלכה ג' ולענין המזכה לעובר קנה כמבואר בש"ך חו"מ סי' ר"י סק"ד ועי"ש בש"ך דפשיטא לי' דבתוך מ' יום אינו בכלל עובר כלל א"כ נראה ברור דה"ה דאינו בכלל עוברין לענין שיהי' ב"נ מוזהר עליו ובאמת י"ל דממקומו הוא מוכרע לפ"ד ר"ת ז"ל בתוס' יבמות (דף י"ב ע"ב) ד"ה שלש נשים דמפרש פלוגתת ר"מ וחכמים בענין שלש נשים משמשות במוך היינו לאחר תשמיש והפלוגתא אם צריך לשמש במוך דר"מ ס"ל דהוה סכנה ולכן צריכה לשמש במוך ורבנן ס"ל דא"צ אבל מותר היא לכ"ע כיון דאשה אינה מוזהרת על השחתת זרעו וקשה לכמ"ש הפוסקים דעפ"י רוב הזרע נקלט מיד בשעת ביאה וא"כ אמאי יהי' מותר הא הו"ל עוברין ונהי דאשה אינה מוזהרת על השחתת זרע הא על עוברין אשה ג"כ מוזהרת ולאחר שנקלט הזרע ה"ה בכלל עובר א"ו דז"א דקודם מ' יום אינו בכלל עוברין רק בכלל השחתת זרע ולכן אשה דאינה מוזהרת על השחתת זרע אינה מוזהרת להשחית הזרע בתוך המ' יום:
אמנם חכם אחד העירני מד' הרמב"ן בתורת האדם מובא בר"ן פ' יוה"כ שכ' בדעת בה"ג ז"ל דס"ל דמאכילין לאם ביוה"כ משום סכנת הולד אע"ג דהוא בכלל עוברין ולית בי' משום הצלת נפשות מ"מ מחללין עליו את השבת מצד שיוכל להיות שישמור שבתות הרבה והוה בכלל ושמרו בנ"י את השבת חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה. וכ' דלפ"ז אפי' בפחות ממ' יום מחללין עליו את השבת ומוכח מזה דגם בפחות ממ' יום הוי בכלל עובר וא"כ י"ל דה"ה בב"נ ההורגו חייב מיתה. אבל באמת ז"א כלום ואדרבה מלשון הרמב"ן ז"ל מבואר להיפוך וכוונתו פשוט כיון דטעמא דמחללין שבת בשביל עובר אע"ג דאינו בכלל נפש הוא משום שיוכל להיות ממנו ישראל שישמור שבתות הרבה וא"כ מה"ט ה"ה בפחות ממ' יום אע"ג דאין לו חיות כלל ופשיטא דאינו בכלל עוברין מ"מ מחללין עליו את השבת כיון דכבר נקלט הזרע אמרי' דרוב נשים מתעברות ויולדות אבל לענין שיהי' בכלל עוברין כיון דא"ל חיות כלל כמ"ש הרמב"ן ז"ל בעצמו פשיטא דלא נוכל לומר דהוא בכלל שופך דם האדם דמזה דרשינן איזהו אדם שהוא בתוך אדם זה עוברין וצריך שיהי' בכלל אדם ואין ללמוד חיוב מיתה מהצלה והרי מד' תוס' ב"מ (דף קי"ד ע"ב) סוד"ה אמרי לי' נראה דאפי' במת ממש אם ברור לו שיחי' אותו ויהי' שומר מצוה מותר לחלל עליו את השבת וע"כ דהוא מטעמא דהרמב"ן הנ"ל דאע"ג דא"ל חיות כלל מ"מ מצד העשה ושמרו מותר לחלל עליו את השבת וא"כ מבואר דאין ללמוד זמ"ז וזה ברור ופשוט:
שוב חפשתי בספרים ומצאתי בשאילת יעב"ץ ח"א סי' מ"ג שכ' להדיא דהך דשלש נשים משמשת במוך היינו אפי' לאחר שיקלוט הזרע שרי כיון דהוא לצורך וע"כ דכוונתו לשיטת ר"ת ז"ל דמשמשת במוך היינו לאחר תשמיש ומבואר כדברינו למעלה. ובאמת מוכרח כן דא"נ דמותר רק קודם שנקלט הזרע איך מותר לר"מ לשמש על סמך שתשמש במוך לאחר תשמיש כיון דעפ"י רוב נקלט הזרע מיד בשעת תשמיש ושוב תהיה אסורה לשמש במוך ולר"מ הרי סכנה הוא ואיך מותר לסכן אותה אלא ודאי כדאמרן. הארכנו בזה מפני שלא נתבאר הדבר בבירור בס' האחרונים ז"ל ודבר זה שכיח ונוגע להלכה אמרנו להציע חו"ד הקלושה עי' בשאילת יעב"ץ תראה שהוא ז"ל פליג על החו"י שס"ל ג"כ דעוברין ל"ג מהשחתת זרע והוא ז"ל כ' די"ל דז"א דומה להשחתת זרע עיי"ש היטב ואי"ה עוד נבאר בזה:
הוספה עי' מה שהקשיתי על מרנא הגאה"ק בעל זכותא דאברהם ז"ל ומה שתירצתי בדבריו הקדושים וכתב לי ע"ז כבוד יד"נ הרב המובהק חו"ב החסיד מו"ה פנחס נ"י מפ"ק שבלא"ה י"ל ד' הגז"ל עפ"ד התוס' סנהדרין (דף ע"ט ע"א) בד"ה ומפקה מדרבנן שכ' וז"ל וי"ל דהא דפליגי עליו לאו משום דל"ל הקישא לענין ממון אחר בהדי מיתה וכו' אבל לענין דמי הנהרג דווקא פליגי משום דגלי קרא ונתת נפש תחת נפש ממון ועיי"ש בחי' הר"ן ז"ל וממילא י"ל כמו כן לרנבה"ק אליבא דאביי דיליף מיתה ביד"ש דפטור מאסון אסון ובאסון זה דבידי אדם דגלי קרא דחייב ממון עבור האשה כמו כן בהכה ילדים דאיכא חיוב מיתה ביד"ש נמי חייב לשלם עבור הוולדות דלענין דמי הנהרג עצמו גלי קרא דלא אמרינן הקישא דתנא דבי' חזקי' עכ"ד:
והנה לכאורה אין זה מספיק דברור הדבר דזה אינו אלא לר"ש דס"ל דנתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור וצ"ל דמה דכתיב בקרא ונתת נפש תחת נפש היינו ממון א"כ שפיר י"ל דלענין דמי הנהרג גלי קרא דבמקום מיתה היא מה שאין כן לרבנן דס"ל נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב וקרא כפשטא דקאי על מיתה ממש א"כ מהכ"ת לחלק בין אותו ממון שנתחייב עליו מיתה ובין ממון אחר אדרבה מסברא החיצונה הוא להיפוך כיון דעל אותה עבירה יש עליו חיוב מיתה ליכא חיוב ממון ועי' בחי' הר"ן תמצא מבואר להדי' כן דרק לרבי אמרינן סברא זו ולפ"ז להלכה דקיי"ל לרבנן ולא גלי קרא כלל דממון יהיה תחת הנפש אם כן גם בכה"ג אמרינן קלבד"מ. אך יש לקיים דבריו עפ"ד התוס' ב"ק (דף ד' ע"א) ד"ה כראי אדם בשם הר"י ז"ל ועיי"ש במהרש"א ומהר"ם לובלין ובפני יהושע והארכנו בזה בחי' לב"ק ואכ"מ:
ח) שם בר"מ ז"ל וכן אם הרג טריפה עכ"ל עי' בכ"מ של"כ מקור לזה והנה בת' כ' דרך פלפול טעמו דהכריח כן מהא דקיי"ל דב"נ מצווה על העוברין דא"נ דהורג טריפה פטור אמאי יהי' חייב בעוברין הא איכא תרי מיעוטא דלמא נפל ודלמא טריפה ובכה"ג ל"א בת"ר א"ו דהורג את הטריפה חייב ולכן חייב על העוברין. ובחי' עה"ת כ' דיש ראי' לדעת הר"מ ז"ל מסנהדרין (דף נ"ז ע"א) דמקשינן למאן דדריש שפכ"ד מעל האדם דל"ל קרא דשופך דם האדם שנאמר לנח ובניו ותי' קטלייהו דקמגלי. וקשה טובא הא אזהרת שפכ"ד לאדה"ר הי' קודם החטא ואז ל"ה מיתה בעולם וא"כ נראה מסברא דאחר החטא שנולד באדם ההפסד והמיתה צריך לימוד חדש על שפכ"ד דכמו דלדידן בהורג את הטריפה פטור ה"ה אז כיון שנשתנה האדם ונולד בו דבר הממית ועלול למות בלא"ה מנ"ל מאזהרה הראשונה דבכה"ג חייב מיתה א"ו דמיד כאשר צוה הקב"ה על שפכ"ד אזהיר אותו אפי' על טריפה וא"כ ממילא ל"צ לימוד חדש על לאחר החטא והארכתי בזה בדברי המדרש מה שאמרו שקין ל"ה לו ממי ללמוד דהכוונה כנ"ל ואכמ"ל:
וי"ל עוד די"פ בדעת הר"מ ז"ל דב"נ נהרג בהרג טריפה לפ"ד המהרש"ל דמיעוט חי'. וא"כ נ"ל דתמיד איכא תרי מיעוטא. א' דילמא הנהרג הי' מהמיעוט. ועוד דילמא הוא ג"כ טריפה ובישראל ל"ש זה דעכ"פ א"א להרוג אותו מספיקא משא"כ בב"נ נ"ל דס"ל להר"מ ז"ל דמספק נהרג. ויש להאריך בזה גם בלשון הר"מ ז"ל פ"ב מה' רוצח ה"ח שנראה לפ"ר מלשונו דבהורג את הטריפה אינו פטור א"ד כשהרופאים אומרים בבירור שאין לו רפואה הא לא"ה נהרג משום דאמרי' דאדם א"ל מזלא והיא תימה וכבר נתעורר בזה בס' מנ"ח ולהנ"ל אולי י"ל דאל"ה אמרי' דילמא גם הוא טריפה ויש לדחות כמובן וא"ר להאריך בקונטרס הלז:
והעיקר נראה בדעת הר"ם ז"ל דס"ל דטריפה לא גרע מעוברין וכיון דב"נ מצווה על העוברין אע"ג דל"ל חיות עוד לגמרי ה"ה לטריפה דחייב עליו ומה שנ"ל יותר בזה בהקדם לתרץ תימה גדולה שתמהתי על הר"מ ז"ל בהלכה זו ומצאתי להג' בעמנ"ח שקדמני בזה במ"ש בכפתו ונתנו לפני ארי או הניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מ"מ נהרג לפמ"ש הר"מ ז"ל בעצמו בפ"ב מה' רוצח ה"ב בכפתו ונתנו לפני ארי ליכא אלא חיוב מיתה ביד"ש וכ' הטעם לזה כיון דזה נלמד מקרא דמיד כל חי' אדרשנו וכיון דכתיב בי' לשון דרישה הרי דינו מסור לשמים וקרא זה הלא לב"נ נאמר וא"כ איך פסק הכא דב"נ חייב ע"ז מיתת ב"ד וכתבנו בחי' עה"ת לת' כיון דמצאנו בסנהדרין (דף פ"ב ע"ב) בכהן ששימש בטומאה דכיון דהי' חייב מיתה ביד"ש הי' הכהנים הורגין אותו ונהי דבכל ח"מ ביד"ש אסורים הב"ד להרוג אותו ופשיטא דהוי רוצחים אם הורגין אותו היינו משום דבישראל מהני תשובה שמכפר על ח"מ ביד"ש אסורים הב"ד להרוג אותו ופשיטא דהוי רוצחים אם הורגין אותו היינו משום דבישראל מהני תשובה שמכפר על ח"מ ביד"ש ולכן אסור להרגו משא"כ בב"נ דל"מ תשובה וא"כ היכי דמחויב מיתה ביד"ש שוב הב"ד הורגין אותו. ומעתה י"ל דה"ה והוא הטעם בהורג את הטריפה לפ"מ דנראה מד' הר"ם ז"ל בהל' רוצח הנ"ל שח"מ ביד"ש וכ"כ להדיא בתשו' מר"י ברונא ז"ל וא"כ ממילא דבב"נ נהרג דכללא הוא היכא דיש עליו ח"מ ביד"ש ממילא הב"ד הורגין אותו:
ולכאורה יש להעיר לפ"ז לפ"ד הג' בעל חו"י ז"ל וכיוון לזה גם הג' בעל זכותא דאברהם ז"ל דעוברין לא גרע מהשחתת זרע א"כ ל"ל דכתב רחמנא בב"נ שופך דם האדם באדם להורות על העוברין ת"ל כיון דהוי בכלל השחתת זרע וח"מ ביד"ש וא"כ ממילא הב"ד הורגין אותו. אך באמת א"ש דנראה דאע"ג דהר"ם ז"ל ס"ל דבב"נ היכא דח"מ ביד"ש הב"ד הורגין אותו היינו דיש רשות לב"ד להרוג אותו כיון דבלא"ה הוא בר קטלא ביד"ש אבל חיובא ליכא על הב"ד ונפ"מ דבישראל איכא איסורא ובב"נ רשות לב"ד להרוג אותו. אמנם בעוברין גלי קרא דהוא בכלל ח"מ דרוצח והב"ד חייבין להרוג אותו ואל"כ חייבין מיתה מצד מניעת הדין כמ"ש הר"ם ז"ל לקמן אך יש להעיר עוד בזה ממ"ש הר"מ לקמן בפ"י ה"ט לענין ב"נ שלמד תורה וב"נ ששבת ח"מ ביד"ש אבל אין הב"ד הורגין אותו עיי"ש מבואר להיפוך מדברינו דאע"ג דח"מ ביד"ש מ"מ אינו נהרג בב"ד אך באמת כ"כ הלח"מ שם דהר"ם ז"ל ס"ל דאסמכתא בעלמא הוא והח"מ הוא רק מדרבנן עיי"ש ועי' במקומו מה שנכתוב עוד בזה:
ולפי"ז יצא מדברינו דבר חדש דמ"ש הר"מ ז"ל בכפתו ונתנו לפני ארי דנהרג עליו א"ד לרישא בחיוב מיתה דעוברין דשם חיובא על הב"ד להרוג אותו דהוי בכלל שפיכת דמים והכא הוא רק רשות מפני שח"מ ביד"ש וכ"נ מלשון הר"ם ז"ל דמחלק לה בתרי בבא. ועפ"ז יתבאר לנו מה שיש לתמוה לכאו' על רבינו ז"ל דלא כ' דב"נ חייב מיתה גם בשוכר להרוג דהרי לעיל בה' רוצח כ' גם ע"ז דח"מ ביד"ש וזה נלמד ג"כ מקרא דמיד איש אחיו עיי"ש וא"כ למה השמיט הר"מ ז"ל דין זה כאן והוא קושיא גדולה:
אמנם להנ"ל נראה עפ"מ שמחדש הגאון בעל זכותא דאברהם ז"ל דלדעת הר"ם ז"ל לשיטתו דס"ל דב"נ נהרג על שלא עשו דין א"כ בב"נ שצוה להרוג את חבירו ח"מ מצד דינים דמה אם לא עשו דין בהורג את חבירו ח"מ מכ"ש זה שמצוה להרוג את חבירו בוודאי חייב על שלא שמר הדינים ודפח"ח. וא"כ שפיר השמיט הר"ם ז"ל ולא חשב לה הכא כיון דהכא החיוב מיתת ב"ד הוא רק רשות מצד דח"מ ביד"ש ובשוכר להרוג א"ח איכא ח"מ מדינא מצד דינים כנ"ל:
ועפ"ז א"ש מה שקשה עוד בסוגי' דסנהדרין (דף נ"ו) דאמרי' דכיו"ב בשפכ"ד לא תניא משום דלא משכח"ל עי"ש. וקשה לפ"ד הר"ם ז"ל דב"נ חייב גם בכפתו והניחו לפני ארי. אמנם ישראל פטור ממיתת ב"ד בזה א"כ שפיר משכח"ל כיו"ב דכותי בכותי וכותי בישראל ח"מ וישראל בכותי פטור וישראל בישראל אסור וז"א שפכ"ד ממש. אמנם להנ"ל י"ל כיון דבברייתא קתני דכותי בכותי חייב והיינו ח"מ ב"ד מדינא וזה ל"מ דכיו"ב דגם כותי בכותי אינו חייב מדינא מיתת ב"ד כנ"ל ובשוכר להרוג אינו כיו"ב דשפכ"ד רק דהחיוב מצד דינים כנ"ל ועי' ברמב"ן עה"ת פ' וישב ל"ז כ"ב דהא דאמר ראובן אל תשפכו דם וגו' שלומד אותם שאין עונש כשופך דם בידיו ולכאו' לדעת הר"ם ז"ל בב"נ הא אין נפ"מ אמנם לדברינו א"ש ועי' בכ"ז:
הוספה עי' לעיל מ"ש לענין הורג את הטריפה העירני כ' יד"נ הרב המובהק מהר"פ הנ"ל דא"נ דהר"ם ז"ל ס"ל דגם על חבלה חייב ב"נ כמ"ש הרמב"ן ז"ל א"ש בפשיטות ד' הר"מ ז"ל דכ"כ האחרונים דהורג את הטריפה לא גרע מחבלה והיכא דחובל חייב מיתה גם הורג טריפה חייב ויפה העיר אך אינו מספיק לת' דברי הר"מ ז"ל דהוי ברור הדבר דאפי' א"נ דב"נ ח"מ על חבלה ג"כ הטעם כמ"ש הר"ן ז"ל דמ"ל חבל בממונו מ"ל חבל בגופו והוי בכלל גזילות וא"כ הדבר פשוט דאם הוא מדעתו ורצונו א"ח מיתה משא"כ מצד רוצח אין נפ"מ וא"כ הר"מ ז"ל דכ' דין דהורג את הטריפה בהדי אזהרת דשפכ"ד נראה דמטעם רוצח הוא ובעיקר דעת הר"מ ז"ל אם ב"נ חייב בחבלה נתבאר במקומו בעזה"י:
ט) שם בר"מ ז"ל וכן אם הרג רודף שיכול להצילו בא' מאבריו נהרג עליו משא"כ בישראל עכ"ל. הנה כוונת הר"מ ז"ל פשוטה כמ"ש מרן הכ"מ ז"ל דבישראל אע"ג דח"מ ביד"ש מ"מ אין הב"ד הורגין אותו כמ"ש הר"ם ז"ל בפ"א מהל' רוצח משא"כ בב"נ נהרג בב"ד. ובאמת לפמ"ש הכ"מ שם הטעם דאין הב"ד הורגין אותו משום דל"מ לה התראה א"כ בב"נ דנהרג שלא בהתראה א"ש דב"נ ח"מ ע"ז. אמנם עיקר סברת הר"מ ז"ל צ"ע כיון דמתרין אותו והוא מקבל עליו ואומר אעפ"כ איך יכול להתנצל לומר שכוונתו להציל. ולענ"ד נראה טעם אחר בדעת הר"ם ז"ל עפמ"ש הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תרכ"ז דא"צ לסכן עצמו בסכנת אבר בשביל להציל את חבירו דבכל סכנת אבר יש חשש מיתה לגמרי עיי"ש שהאריך בזה:
ומעתה א"ש מאוד ד' הר"ם ז"ל דלכן אין הב"ד הורגין אותו אע"ג דהי' יכול להצילו באחד מאבריו מ"מ דילמא גם עיד"ז הי' מת וכיון שכן שוב אינו ח"מ על הריגתו ומעתה ז"ד בישראל אבל בב"נ דעל הריגת טריפה ג"כ חייב א"כ ביכול להצילו בא' מאבריו אע"פ שיוכל להיות שגם ע"י חתיכת אבר הי' מת אח"כ מ"מ לא גרע מהורג את הטריפה דג"כ ח"מ:
ובדרך חידוד י"ל ביותר להסביר ד' הכ"מ בטעמא דידי דהנה זה בודאי מ"ש הרדב"ז ז"ל דבסכנת אבר יש חשש מיתה אין כוונתו חשש גמור דא"כ שוב יקשה לפ"ד הפוסקים דגם ספק מיתה פטור מתשלומין א"כ איך משכח"ל דמי וולדות וא"ל ביכול להצילו בא' מאבריו. הא ג"ז אינו ברור דלא ימות וע"כ דהוא רק מיעוט שימות ע"י סכנת אבר רק שאעפ"כ ס"ל לרדב"ז דא"צ לסכן עצמו בשביל חבירו אך לפי"ז כיון דבד"נ אזלינן בת"ר ג"כ שוב צריך להיות ח"מ בב"ד היכא דיכול להציל בא' מאבריו אך ע"ז י"ל כיון דבאמת סד"א בגמ' דמשום דכתיב והצילו העדה לא אזלינן בת"ר. אך האמת דאזלינן בת"ר משום המצ"ע דובערת הרע א"כ ז"ד בהורג סתמא אבל זה שהי' כוונתו להציל וא"כ אינו בבירור בכלל ובערת הרע ושוב ל"א בת"ר ואמרינן דלמא גם ע"י אחד מאבריו הי' מת וא"ש ד' הכ"מ משום דיוכל לומר שנתכוון להציל שוב א"א לענוש אותו מטעם הנ"ל א"כ ז"ד בישראל אבל בב"נ דאזלינן בי' בת"ר שוב ח"מ מדינא היכא דיכול להציל בא' מאבריו ועי' בכ"ז:
והנה מפשטות לשון הר"מ ז"ל מבואר דבאין יכול להציל בא' מאבריו גם ב"נ פטור אם הרג רודף. אמנם מה דיש לעי' בזה אם ז"ד ברודף אחריו להורגו אבל ברודף אחר חבירו להורגו והלך הוא והרג את הרודף אם פטור ממיתה או לא ומקום הספק אם בב"נ ג"כ המצוה להציל הנרדף בנפשו של רודף. והנה לכאו' ממקומו הוא מוכרע מדאמרי' בגמ' דל"מ בשפכ"ד כיו"ב אלא לר' יונתן ב"ש אבל לרבנן לא משכח"ל וקשה אמאי הא משכח"ל בא"י להצילו בא' מאבריו וברודף אחר חבירו להורגו וא"כ א"ש דכותי בכותי וכותי בישראל הרודף אחר אחר להורגו והלך הוא והרג הרודף חייב מיתה משא"כ ישראל בכותי פטור. אך באמת ז"א דמלבד דע"ז ל"ש לומר דישראל בכותי פטור הא ישראל בישראל ג"כ פטור ואדרבה הוא מצוה בא"י להציל מלבד זאת נראה דגם זה אינו כללא דכותי בישראל חייב דנראה פשוט דאפי' נימא דאין בב"נ מצוה להציל נרדף בנפשו של רודף מ"מ אם ישראל רודף אחר ישראל להורגו ובא כותי והצילו בנפשו של רודף דא"ח מיתה על הריגת ישראל ומצוה להורגו להציל הישראל ואע"פ שהוא אינו מצווה ע"ז מ"מ מצוה עשה להציל הישראל ואיך נוכל להורגו ובפרט דהוא בר קטלא ג"כ וא"כ בא"י להצילו בא' מאבריו וכן לרבנן אפי' ביכול להצילו בא' מאבריו כותי בישראל היכי דרדף אחר ישראל יהי' פטור וא"כ ל"ש למיתני בזה כיו"ב ומוכרח הגמ' לומר דאתי' כריב"ש ומשכח"ל ביכול להציל דאז שפיר כותי בישראל תמיד חייב:
אמנם בעיקר הדבר הנה לפ"ד הג' בעל זכותא דאברהם ז"ל נראה פשוט דיש חיוב על ב"נ להרוג ב"נ אחר שרודף אחר חבירו להורגו מצד דינים ואפי' להרמב"ן החולק על הר"ם וס"ל דא"ח מיתה מ"מ פשיטא דמחויב להציל ושלא להניח להרוג את חבירו כמו דהם מצווין לדונו אח"כ. אך בעיקר ד' הגז"ל יש לעי' אם מצות דינים שייך גם קודם שעשה עבירה שלא להניחו לעבור אולי מצות דינים הוא רק במי שעשה עבירה לדון אותו על העבירה שעשה. אמנם נ"ל טעם אחר כיון דב"נ נענש על המחשבה א"כ ב"נ שרוצה להרוג א"ח ה"ה בר עונשין בד"ש עכ"פ ושוב מותר להרוג אותו וגדולה מזו נראה ד' הרא"ה ז"ל בס' החינוך דב"נ מצווה בלאו דלא תתאוה כיון דהוא חלק מגזל על המחשבה דגזל גם ב"נ מצווה כמו שעתידין אנו לבאר במקומו אי"ה:
איברא דיש קצת להעיר מד' רש"י ז"ל בסוגיין שמדוקדק לשונו הזהב נראה שמפרש פלוגתת ריב"ש ורבנן בנרדף עצמו אי מותר להציל עצמו בנפשו של רודף היכי ביכול להציל א"ע בא' מאבריו של רודף עיש"ה נראה מדעתו ז"ל דבאחר אע"ג דמצוה להציל את הנרדף בנפשו של רודף מ"מ אין סברא דבזה יסברו רבנן דהיתר גמור הוא להרוג א"ח אע"ג דיכול להצילו בא"מ וא"כ לכאו' קשה הא גם לרבנן משכח"ל באחר דכותי בכותי וכותי בישראל אם יכול להציל בא"מ ח"מ משא"כ ישראל בכותי מותר וישראל בישראל אסור ביכול להציל בא"מ א"ו דבכותי ליכא מצות רודף כלל וא"כ באחר ל"ש לומר דיכול להציל דוקא דבאינו יכול להציל ג"כ ח"מ ובאינו יכול להציל ג"כ ליכא למימר כיון דבכה"ג ישראל בישראל היתר גמור הוא כנ"ל:
שו"ר להג' בעל המנ"ח ז"ל שכ' דתליא בהלימודים דרודף ניתן להצילו בנפשו דאם נלמד מהקרא דשופך דם האדם כמבואר בסנהדרין (דף ע"ב ע"ב) אז בוודאי גם בב"נ יש מצות רודף משא"כ א"נ דילפינן מוקצותה את כפה א"כ לא נשמע מצות רודף לב"נ אמנם יש להעיר קצת מהא דמבואר בסנהדרין שם דצריך לומר שבן ברית הוא וכו' נראה מבואר דאף אם ילפינן משופך דם האדם אמרי' דרק לישראל נאמרה ובאמת הסברא נותנת כן דבזה הדר"ל הסברא כיון דנאמרת ול"נ לישראל נאמרה ולא לב"נ ול"ש בזה מא"מ כיון דבישראל הוא מצוה ואמרי' דרק בישראל יש דין רודף ולא בב"נ ואסור להציל הנרדף בנפשו של רודף לבד הנרדף עצמו דזה מסברא דמותר להציל עצמו בכל אופן שיוכל. הכלל שד"ז צ"ע:
אמנם יהי' איך שיהי' אפי' א"נ דבב"נ שייך ג"כ דין רודף נראה דז"ד בשפכ"ד ובזה יש סברא גדולה דאפי' אם הרודף הוא ישראל ורודף אחר ישראל אחר להרגו אולי זה הנכרי מותר להרוג את הרודף להציל את הישראל אמנם בהא דקיימ"ל ברודף אחר נעה"מ דג"כ ניתן להצילו בנפשו בזה יש לעי' טובא אם ב"נ ג"כ מותר להרוג את הישראל הרודף אחר הערוה כיון דבזה אין הם נכללין באיסור כלל וכיו"ב בכל חיי"כ שב"נ אין מוזהרין עליהם כלל נהי דבישראל הרודף ניתן להצילו בנפשו מ"מ אם ב"נ הרגו נראה שח"מ. ואפ"ל כיון דניתן להצילו בנפשו וה"ה כל ישראל מצווין להרגו באותה שעה א"כ הוי גברא קטילא וגרע מטריפה דב"נ חייב עליו כיון דעכ"פ יכול לחיות י"ב חודש משא"כ בזה שעתה הוא בר קטלא וגם בזה צ"ע. עכ"פ תמה אני על הג' בעל או"ח ז"ל בס' כתנות אור פ' בראשית שכ' לת' קושיות השעה"מ על המל"מ שכ' להסתפק אם ברודף אחר העריות ניתן להצילו בנפשו בשבת והקשה השעה"מ הא יש לפשוט מקושיות הגמ' בסנהדרין (דף ע"ג ע"ב) דמקשינן על חיי"כ אמאי יש להם קנס הא ניתן להצילו בנפשו וקשה הא י"ל דהמשנה מיירי בבא על חיי"כ בשבת וכ' הגז"ל לת' דעכ"פ ניתן להצילו בנפשו ע"י ב"נ. ולענ"ד א"י מניין פשוט להגז"ל כ"כ דעכו"ם מותר להרוג ישראל הבא על ערוה מצד רודף ובפרט בשבת א"נ דל"נ להצילו בנפשו לגבי ישראל שיהי' עכו"ם מותר להרוג אותו וד"ז צע"ג לענ"ד:
ובאמת עיקר ד' האו"ח אף אם יהיבנא לי' דעכו"ם ג"כ מותר להרוג את הישראל הרודף אחר הערוה מ"מ אינם מספיקין לת' ד' המל"מ דהנה בלא"ה יש לעי' על קושיות השעה"מ דמה בכך דבשבת ל"נ להצילו בנפשו מ"מ כיון דנראה פשוט דאם הרגו בשבת ג"כ אינו נהרג עליו נהי דאסור מצד שבת זה ד"א גרם לו אבל עכ"פ צריך להיות בכלל ח"מ שוגגין. אמנם נראה דשעה"מ יפה הקשה לפמ"ש האחרונים דקנאים פוגעין בו ל"ש קלבד"מ כיון דאינה מצוה אלא רשות ל"ש קלבד"מ ולא מקרי מחויב מיתה אלא היכא שמצוה להורגו א"כ בשבת דמצד איסור שבת עכ"פ מצוה ליכא ושוב ל"ה בכלל ח"מ שוגגין וא"כ ממילא ה"ה בנכרי אע"ג דא"נ דהב"נ מותר להרגו מ"מ מצוה בודאי ליכא אצלו דהוא אינו מצווה להציל וא"כ משום זה לא מקרי קלבד"מ ודו"ק בכ"ז:
היוצא לנו מכ"ז שכתבנו שיש להסתפק אם בב"נ שייך דין רודף וכן אם מותר להרוג ישראל הרודף א"ח להרגו וכן אם ב"נ הורג ישראל שנגמ"ד למיתה אם ח"מ אם זה גרע מטריפה או לא. ובפשיטות י"ל בספק זה דפטור ממיתה דבאמת קשה מא"מ אך בטריפה א"ש דגם בישראל ח"מ ביד"ש משא"כ במי שנגמ"ד דבישראל ליכא איסורא ועי' בר"מ ז"ל פ"ד מסנהדרין ה"ח אמנם אם הורג אותו בשבת נראה לכאו' דחייב הב"נ מיתה כיון דלפי האמת אין רציחה דוחה שבת א"כ היום אינו בר קטלא והר"ז דומה לטריפה שחייב עליו ב"נ. אך מת' הרשב"א אלף ת"ה סי' שי"ז שכ' דלכן לא מקשינן בגמ' על גוף המיתת ב"ד דאיך סד"א שידחה שבת הא איכא נ"נ כיון דאיכא עצה להמית ע"י נכרי נראה דפשיטא לי' דאפי' א"נ דרציחה א"ד שבת מ"מ הנכרי מותר להרוג את הישראל שנגמ"ד וא"ח מיתה מצד הורג את הנפש דאל"כ ליכא עצה ע"י נכרי כיון דאמרי' דא"ד ע"י ישראל שוב גם נכרי אסור להרגו מצד הורג את הנפש ודוח"ל כיון דעושה בשליחות הב"ד אינו חייב מיתה כיון דא"ש לנכרי וצ"ע בזה. וי"ל בזה גם בקושיות הפוסקים למ"ד מילה בנכרי כשרה אמאי דוחה שבת הא אפשר בנכרי ולהנ"ל י"ל דבאמת בכל מילה איכא חובל אך בישראל כיון דהמצוה מוטלת על הכל ליכא איסור חובל משא"כ בב"נ הא איכא איסור חובל. אך נ"ל דז"א כיון דעומד לחבול אין הנכרי עושה איסור בהחבלה א"כ ז"ד בחול וכן בשבת לפי האמת דדוחה שבת אבל א"נ דמילה א"ד שבת כיון דאיכא עצה ע"י נכרי שוב לא יהי' עצה כלל כיון דבלא הנכרי אינו עומד לחבול היום אלא למחר שוב אסור הנכרי למולו מצד שחובל את התינוק ואיכא לפנ"ע דאו' במה שמצוה לנכרי למולו וזה לא מקרי אפשר לקיים ב' ושוב דחי שבת ויש לפלפל בזה ואכמ"ל: