אור ברסלב

חמדת ישראל על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

פרק ט · הלכה ג

הלכה ב

ו) שם בר"ם ז"ל ה"ג ב"נ שבירך את השם בין שבירך בשם המיוחד וכו' משא"כ בישראל עכ"ל עי' בכ"מ שתמה על הר"ם ז"ל אמאי פסק כר' מיאשי' כיון דר"י נפחא פליג עליו ובלח"מ כ' לתרץ דהר"ם ז"ל ס"ל כד' התוס' דקושית התוס' למ"ל לרבנן איש איש ה"ד לר"י נפחא אבל לר' מיאשי' א"ש דג"כ יליף לה מאיש איש לרבות עכו"ם. אך דל"נ דקנקב שם ד' אתי למעט לכן צריך כגר וכאזרח דדווקא ישראל נתמעטו ממיתה אבל לא ב"נ ומעתה כיון דלר' מיאשי' אתי' הברייתא ככ"ע לכן פוסק הר"ם ז"ל כוותי'. אתד"ק:
אמנם לענ"ד צ"ע בזה לפמ"ש הג' תבואות שור ז"ל בחי' בכור שור לסנהדרין נ"ו להכריח שדעת הר"ם ז"ל דעל הכנוין ליכא כרת כ"א אזהרה בלבד וממילא צ"ל דהא דכ' בתוה"ק איש איש כי יקלל אלוקיו ונשא חטאו דהיינו כרת כמבואר בפסחים צ"ג ע"כ דהאי קרא לא קאי על כנוין כלל רק ג"כ על שם המיוחד רק דהקרא אתי להורות לענין שם בשם דזה ל"ב שם המיוחד עיי"ש בתבואות שור ותמצא מבואר כן וא"כ ליכא למימר דהר"ם ז"ל מפרש כתוס' דר"מ אליבא דרבנן ג"כ דריש מאיש איש לרבות ב"נ כיון דלחכמים ל"א קרא לאזהרת כנויין כלל וא"כ ע"כ הפירוש הסוגיא דקושיות דאיש איש למ"ל היינו לתרווייהו וא"כ הדר"ל קושיות הכ"מ על הר"ם ז"ל ומה שנלענ"ד לת' דעת הר"ם ז"ל בהקדם לבאר ד' רש"י ז"ל בסוגיין שכ' בזה"ל לא נצרכא האי איש איש אלא לרבות הכנויין שיהי' הנכרים מוזהרים על ברכתן כישראל דאי מהתם ה"א שם המיוחד דוקא דכתיב ד' דהאי אלקים דבהאי קרא לאזהרת עכו"ם דרשינן לי' לקמן עכ"ל מבואר מד' רש"י דסתם ד' ר"י נפחא אליבא דר' יוחנן דיליף מאלקים איסור עבוד"ז וצ"ע מה כוונת רש"י ז"ל בזה ואטו לר"י לקמן דס"ל דדרשינן דינים מאלקים ל"צ איש איש לרבות כנויין לכן נלענ"ד בזה דהנה התוס' נתקשו על ר"י נפחא אמאי קאמר דוקא אליבא דר"מ דמחייב ישראל על כנויין הא אפי' לרבנן דס"ל דעל כנויין באזהרה ג"כ י"ל דאיש איש אתי לרבות עכו"ם ובעכו"ם אזהרתן זו מיתתן ותי' דאין סברא לרבות עכו"ם למיתה מאותו קרא דכתיב בישראל כיון דבישראל ליכא מיתה ולכאו' סברתם אינה מובנת כל הצורך אמנם בחי' הר"ן ז"ל הוסיף ביאור כיון דכל הקרא הזה אתי למעט ישראל ממיתה אין סברא דנימא דמאותו קרא נתרבה ב"נ למיתה על כנויין כיון דאותו קרא עיק' למעט ולא יתכן לעשות בקרא אחד שני הפכיין עי' היטב בחי' הר"ן ז"ל ותראה שזה כוונת דה"ק:
ומעתה אומר אני שזה דוקא לריו"ח דיליף מאלקים על איסור עכו"ם שפיר צריך לרבות מאיש איש דב"נ מצווה על הכנויין א"כ שפיר תליא בפלוגתת ר"מ וחכמים אי ישראל ח"מ על כנויין משא"כ לרי"צ דיליף מאלקים דינים מדכתיב ונקרב בעה"ב אל האלהים וכ"כ לעיל בשם הרמ"א בת' דלרי"צ ב"נ מוזהר על כל הדינים כישראל דלגמרי ילפינן ב"נ מישראל לענין דינים ומעתה נ"ל דה"ה דבאזהרת אלהים לא תקלל ג"כ נכלל ב"נ דג"ז בכלל דיני ישראל שלא לקלל הדיינים וא"כ ה"ה דב"נ נכלל בלאו זה וממילא נכלל גם באיסור כנויין דג"כ הוא בכלל אזהרת אלקים לא תקלל ושוב אמרי' דגם לחכמים חייב ב"נ מיתה על הכנויין כיון דב"נ אזהרתן זו מיתתן וכיון דנכלל באזהרה זו שוב ממילא חייב מיתה ג"כ כקו' התוס' ובזה ל"ש תירוצם כיון דהך קרא לא אתא למעט ממיתה ואדרבה הא בהאי קרא גם אזהרת שם המיוחד נכלל בו דחייב עליו גם ישראל מיתה ולכן מוכרח רש"י ז"ל לפרש דכל השו"ט בגמ' היינו רק לריו"ח דיליף דינים מויצו ואלקים אתו לאיסור עבוד"ז אבל לרי"צ דיליף דינים מאלקים אז ל"צ איש איש כלל רק דממילא אמרי' דב"נ חייב על הכנויין [וע' לקמן (ד' נ"ו ע"ב) בגמ' כמאן אזלא הא דאמר ר"י אמר רב אלקים אני לא תקללני אלקים אני לא תמיתני אלקים אני יהי' מוראי עליכם כמאן כי"א מבואר ג"כ דרב ס"ל דב"נ מוזהר על הכנויין ויליף מאלקים דינים]:
ומעתה לפ"מ שהכריח הרמ"א ז"ל בת' שהלכה כרי"צ. ובח' עה"ת כתבנו ראי' גדולה שדעת הר"מ ז"ל להלכה כרי"צ לפמ"ש בחי' הר"ן ז"ל דלר"י דס"ל דילפינן דינים מויצו ונלמד מדכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וב"ב ושמרו את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט ב"נ מצווה על הצדקה דג"ז נכלל בכלל ויצו וא"כ לפ"מ שפסק הר"ם ז"ל דאין ב"נ מצווה על הצדקה ע"כ דיליף דינים מאלקים וא"כ ממילא שפיר פסק הר"ם ז"ל דב"נ מוזהר על הכנויין וי"ל יותר כיון דחזינן דרב ס"ל דאפי' אם ילפינן מאלקים איסור עבוד"ז ג"כ דרשינן מאלקים כנויין רק דר"י נפחא ס"ל כיון דלא דרשינן מזה אלא עבוד"ז אין ענינו לברכת השם כלל ואינו מרבה איסור כנויין בברכת השם א"כ ז"ד לריו"ח אבל לרי"צ דיליף דינים מאלקים שפיר יש מקום גדול לומר דנכלל בכלל אזהרת אלקים לא תקלל כרב דיליף הכל מאלקים וז"ב בדעת הר"ם ז"ל ובאמת אני מתפלא על מרן הכ"מ והלח"מ ז"ל שהוקשו על הר"ם ז"ל ולא הרגישו כלל בד' ר"י אמר רב דס"ל דמאלקים מרבינן איסור ברכת השם ומדכתיב אלקים לא תקלל מבואר דרב ס"ל דב"נ חייב אף על הכנויין ופסק להלכה כרב וצע"ג:
ויש עוד להעיר ראי' לר"ם ז"ל דב"נ מוזהר על הכנויין לפ"מ שחקר המל"מ לקמן פ"י ה"ז דנראה מתוה"ק דב"נ חייב לקיים שבועתו ואסור לישבע על שקר ממה דמצאנו באברהם ואבימלך. ויצחק ואבימלך. גם אברהם שהשביע לאליעזר וע"כ דחייבין לקיים שבועתן וע"כ דמצד ברכת השם נגעה בה ועיי"ש ולפי"ז א"נ דב"נ אינו מוזהר על הכנויין א"כ נראה פשוט דנשבע לקיים איזהו דבר בכנויין ג"כ אינו מחויב לקיים דעובר על השבועה לא גרע ממברך את השם בהדיא וא"כ בשבועת אבימלך ואברהם דמבואר בתורה דהי' בשם אלקים ואיזהו תועלת הי' בשבועה. הן אמת דאינו מבואר בתוה"ק אלא שהשביע אבימלך לאברהם בשם אלקים אבל מסתימת הדברים נראה דגם אבימלך נשבע בשם אלקים כמבואר בתוה"ק דנשבעו שניהם וא"כ יהי' מוכח דב"נ מוזהר בברכת השם על הכנויין ג"כ אך לפי"ז יקשה לרי"צ נפחא דס"ל אליבא דרבנן אין ב"נ מוזהר על הכנויין ומה תועלת היתה בשבועת אבימלך ומלבד זה גוף ד' המל"מ דשבועת שקר להבא יהי' בכלל ברכת השם דחוק טובא כיון דבשעה שנשבע לא הוציא שקר מפיו אין הסברא נותנת דאם אח"כ עובר על השבועה יהי' בכלל ברכת ד' ונראה יותר כמ"ש האחרונים דהוא בכלל דינים שלהם שחייבין לקיים שבועתן וא"כ אין מזה ראי' כלל לברכת ד' ודו"ק:

תוכן העניינים

חמדת ישראל על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה