חמדת ימים ב· רבי בנימין ב"ר מאיר הלוי
יום טוב · פרק ד - תוכחות ודרוש למועדים - דיני יום טוב
מצוה לראשי העם לדרוש הלכות חג בחג
א. מצות הדרשה לראשי עם קדש גדלה במעלתה ביתר הימים, ויתר גדול מאד שגבה בקרב החגים והמועדים אשר קרן השן מועדת בהם ועלולים לבא לידי תקלה מתוך האכילה והשתיה מרובה, ועל כן יש לכל ראשי עם הקדש לקבץ כל אחד בקהלתו אנשי עדתו ולדרוש להם את חוקי האלהים ואת תורותיו הלכות רגל ברגל והוא מה שאמרו בש"ס, 48 תניא משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בעניינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג.
חובת הציבור בשמיעת הדרשה
ב. ובימי חכמי הקדמונים היו יושבים עד חצי היום לשמוע הלכות יום טוב, ומעשה בר' אליעזר 49 שהיה יושב ודורש בהלכות יום טוב יצאת כת ראשונה אמר הללו בעלי פטסין כלומר שהכינו להם חביות גדולות ולפיכך מהרו לצאת ולא רצו ליגע בתורה אלא אוכלין ושותין יצאת כת שניה אמר הללו בעלי חביות יצאת כת שלישית אמר הללו בעלי כדין יצאת כת רביעית אמר הללו בעלי לגינין יצאת כת חמישית אמר הללו בעלי כוסות התחילו כת שישית לצאת אמר הללו בעלי מאירה שהיה בית המדרש מתרוקן מאד וגנאי הדבר וקשה בעיניו, נתן עיניו בתלמידים והתחילו פני התלמידין להשתנות, אמר להם לא לכם אני אומר אלא להללו שמניחין חיי העולם הבא ועוסקים בחיי שעה.
הנה שאף שכוונת היוצאים היתה מפני כבוד יום טוב לאכול ולשתות קראן בעלי מאירה דהלכתא כרבי יהושע דאמר חלקהו חציו לה' וחציו לכם, והמה לא נתנו חלק הראש אל הנפש היפה כמשפט לאוהבי שמו כמו שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו אחר שנפשו שבעה לה מתורה ותפלה.
תוכחה למזלזלין בשמיעת הדרשה
ג. והן עתה בדורות הללו שערבה כל שמחה ופאר התורה ואין הדרשה רק אחר הסעודה, יש לכל איש ישראל לשקוד על בתי כנסיות ובתי מדרשות לשמוע אל דבר ה' שלא להיות מכלל בעלי מאירה, והדברים קל וחומר אם כשהקדימה הדרשה אל הסעודה הממאנים לשמוע הדרשה היו בעלי מאירה כל שכן עתה אחרי אכלם כדי שובע נפשם שכל המתרשל בענין ופונה לבו לבטלה יואר חס ושלום בלי ספק.
ואין לאדם להאריך על שולחנו יותר מדאי וכן לא יגרה בשינה לתת מקום לחדוות ה' וכל הקודם זכה ישא ברכה, אשר באמת לזאת יקרא שמחה וששון ליהודים כי בזה שמו יתברך יתעלה ויתקלס, כאשר חכמים הגידו 50 שאמר הקדוש ברוך הוא למשה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת והלכות חג בחג כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות ללמוד וללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני.
סגולת הדרשה למחילת עונות ובפרט בימי הרגלים
ד. ולכן יאותה לאישי ישראל להתאסף ברוב עם אל קהלתם ברוב ששונים בצופם אל גודל מעלתם בהיותם סרים אל משמעתו של החכם הדורש אשר יש בו גם מסגולת מחילת עונותם כאשר חכמים הגידו במדרש אגדה, 51 נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם אמר ר' סימון מתעלה שמו של הקדוש ברוך הוא בעולמו בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ונותנין שבח וגדולה להקדוש ברוך הוא.
ואמר ר' ישמעאל באותה שעה כששומעין האגדה מפי החכם ואחר כך עונים אמן יהא שמיה רבה באותה שעה הקדוש ברוך הוא שמח ואומר למלאכי השרת בואו וראו עם זו יצרתי לי כמה הם משבחין אותי באותה שעה מלבישין אותו הוד והדר לכך נאמר ברוב עם הדרת מלך, ובמדרש שוחר טוב הוסיפו עוד 52 זה לשונו, בשעה שהחכם יושב ודורש לפני הצבור ועונין עליו אמן יהא שמיה רבה אפילו אם נחתם גזר דינם אני מוחל להם ומכפר עונותיהם של ישראל ע"כ.
ואם ביתר הימים תגדל מעלת סגולה זו עוד תוסיפי לגבהה בקרב החגים והמועדים אשר כולם קדושים ובתוכם ה' יושב על כסא דין כמו שאמרו, 53 בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' בחג נדונין על המים, שהרי אף אם נחתם גזר דינם יש בו מהסגולה לקרוע גזר דינם כאמור במאמר, וכל שכן שבעת המשפט בבואו לחתום גזר דינם אם המצא ימצא בם פאר הסגולה הזאת להקהיל קהלות ברבים לשמוע אל דבר ה' יחוננו ולא תחול עליהם שום גזרה רעה ועליהם תבא ברכת טוב להוציא לאור משפטם.
אזהרה לדרשנים שאין דורשין בהלכות ותוכחות
ה. ואולם כבר הודענו בחבורינו זה אשר אפס לא תהיה תפארת הסגולה הזאת רק כשיהיה דברי הדרוש רובו למעשה כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה דהיינו להודיע להם חוקי האלהים ותורותיו, לא כמו שנתפשט מקרוב לדרוש כל דרשות בהגדות ולא בדינין והלכות כל עיקר להראות את עצמו שהוא חכם ויודע לדרוש פסוק או מאמר בכמה פנים, וכבר צווחו על זה כי כרוכיא קמאי דקמאי.
לסדר הדרוש מאגדות והלכות ותוכחות
ו. ואיש התמים ארחות צדיקים ישמור, יאחוז מזה וגם מזה אל תנח ידו לדרוש שליש בפשטים מתוקים בנויים על הקדמות אמיתיות ושליש בהלכות ושליש בתוכחות מוסר אשר היא היתה לראש פנה כל הימים, ויתר גדול מאד בחגים ובמועדים לפי כי המה ימי דין ומזונות וחיי האדם תלויים בהם.
כשהתוכחה בעולם נחת רוח בעולם וח"ו להיפך
ז. ואמרו בראשון דתמיד, 54 כל זמן שהתוכחה בעולם נחת רוח בא לעולם טובה וברכה באים לעולם שנאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, ובסגולת התוכחת בעת המשפט על הטובה והברכה אל העולם יגברו הרחמים ויצא לאור משפטם, וכן בהפכו העדר התוכחת היא תהיה שורש פורה רוש ולענה לפקוד עליהם עונות ראשונים ולהתחייב בדין ונמצא כל העולם מוטלים ברעב ובצמא ובחוסר כל חס ושלום.
ועל כן כתב הרמב"ם 55 שחייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבים ומחפשים בגנות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה, וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה ולא ימשכו ביין פן יבואו לידי עבירה ע"כ.
חומר החוטא בימי החגים
ח. כי אף שחיוב זה שוה בכל ימות השנה אבל יגדל החיוב יותר ברגל מפני כי המשפט לאלהים הוא, והחוטא בקרב אותם הימים חמור יותר לפי כי הואיל והעולם תלוי ועומד בדין הרי אמרו, 56 לעולם יראה אדם את עצמו ואת כל העולם כאילו חציו זכאי וחציו חייב זכה הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות ואם לאו הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, נמצא שהחוטא אז חמור מאד באשר הוא חב לעצמו וחב לאחרים עמו.
סדר הדרוש לחג הפסח - תוכחה על עון הגזל
ט. ובפסח שנידון העולם על התבואה יוכיח למישור לעדתו ויודיע אליהם העונות אשר עליהם התבואה לוקה, הוא מה שאמרו בשני דשבת, 57 בעון גזל הגובאי עולה והרעב הווה ובני אדם אוכלין בשר בניהם ובנותיהם שנאמר שמעו את הדבר הזה פרות הבשן אשר בהרי שומרון העושקות דלים הרוצצות אביונים, וכתיב הכיתי אתכם בשדפון ובירקון כו' ותאניכם וזיתכם יאכל הגזם, וכתיב יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל, וכתיב ויגזור על ימין ורעב ויאכל על שמאל ולא שבעו איש בשר זרועו יאכלו אל תקרי בשר זרועו אלא בשר זרעו וכו', אשר עון זה הוא עון מכאיב הגוף והנפש וכלתו ואת עציו ואת אבניו.
י. ומי שנכשל בעון זה הלא הורס יסודות התורה ועיקר שורש האמונה שכל מצוות התורה תלויות בה, ובפרט בגזל של רבים שאינו נזהר לשלם חוקו עם יתר חביריו אנשי מקומו שהוא עון פלילי שיש בכלל הרבים עניים יתומים ואלמנות ועומסים עליהם עול משא מלך ושרים, וכל גזל נפטר בתשלומין לא כן הגוזל מן העני שלא יפטר בתשלומין וחייב מיתה בידי שמים כמו שנאמר אל תגזול דל כי דל הוא כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש, ולא עוד אלא שחב לאחרים איתו שהגובאי עולה והרעב הווה ונמצאו העניים והאביונים האומללים מוטלים ברעב בעוונו, ובמקומו יתבאר פרט זה בארוכה.
בחומר עיוות הדין ובהיתר הפוסקים להעמיד דיינים בעלי בתים
יא. עוד אמרו שם, בעון עינוי הדין ועיוות הדין וקלקול הדין ובטול תורה חרב וביזה רבה ודבר ובצורת בא ובני אדם אוכלין ואינן שבעין ואוכלין לחמם במשקל דכתיב והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית וכתיב בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים וכו' ואין ברית אלא תורה שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וכו' וכתיב יען וביען במשפ"טי מאסו.
יב. והנה מפני צורך שעה אמרו חכמים, 58 בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה אבל לא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה, ומזה נשתרבב המנהג ברוב תפוצות ישראל לעשות פרנסים ומנהיגים שיהיו דנין לפי הענין ולפי התקונים והם נקראים פסקי בעלי בתים, וכן כתבו הפוסקים ז"ל, עיירות שאין בהם חכמים הראויים להיות דיינים וכדי שלא ילכו בערכאות של גוים התירו שיהא ביניהם בית דין של ישראל אף על גב דלא גמירי דינא ע"כ.
אכן נשתרבב מזה דור אחר דור שאף היכא דאיכא דגמירי דינא ממנים לאנשים משוללי ההשכלה דלא גמירי דינא ודנין כפי אוות נפשם לא לפי הדין ולא לפי התקונים, פעמים מפני הכבוד ופעמים מפני אהבה וקורבה ופעמים מפני היראה, ועבירה גוררת עבירה שדבר זה גורם מחלוקת בישראל כי כל אחד רוצה להיות מנהיג להשתרר על חברו ולא שחברו ישתרר עליו.
יג. ומורי כתב בפסקיו וקרא תגר על פסקי בעלי בתים וז"ל, ובעיני הם גרועים מדיניהם של גוים כי לדיניהם יש סדר ובפסקי בעלי בתים אין סדר כי לדין אחד פעמים לזה מזכין ופעמים מחייבין, פעמים במתכוין להזיק ופעמים שלא במתכוין וכו' עכ"ל, על כן מהראוי הוא שגדולי הדור יפקחו בזה ויעשו תקונים שהמנהיגים לא יסורו מדין תורה, או במקום שצריך לעשות סייג יתנהגו לפי התקון ולא לדון בלי טעם כאוות נפשם ומכל שכן חלילה וחלילה לעבור על דברי תורה.
דברי הרעיא מהימנא על מעוותי הדין ועל שלטון ערב רב ביראי ה'
יד. וברעיא מהימנא פרשת נשא דף קכ"ה ע"ב האריך בענין זה וזה לשונו, חכמת סופרים תסרח בינייהו בכל קרתא וקרתא ובכל אתר דישראל מפוזרין בינייהו בין מלכוון ואתהדרו אינון ערב רב רעיין על ישראל עאנא דקודשא בריך הוא דאתמר בהו ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם ולית לון יכולת למעבד טיבו עם תלמידי חכמים ואנשי חיל ויראי חטא מסובבים מעיר לעיר ולא יחננו ומחרימין ערב רב ביניהון דלא יהבון לון באתרין סגיאין אלא דבר קצוב דלא יהא תקומה לנפילו דלהון ואפילו חיי שעה.
וכל חכמים ואנשי חיל ויראי חטא בצערא בדוחקא ביגונא חשיבין ככלבים בנים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרש בראש כל חוצות דלא אשראין אכסניא בינייהו ואינון ערב רב עתירין בשלוה בחדווא בלא צערא בלא יגונא כלל גזלנין מארי שוחד דאינון דיינין רישי עמא כי מלאה הארץ חמס מפניהם עלייהו אתמר היו צריה לראש, באומאה עלך זמנא תניינא בחיי ה' צבאות אלהי ישראל יושב הכרובים דכל מילין אילין לא יפלון מפומך בכל יכלתך למללא קמי קודשא בריך הוא ולאחזאה דוחקא דילהון ע"כ.
הנה כל דבריו כגחלי אש על דייני בעלי בתים הדנין את ישראל צאן מרעיתו יתברך במשפט מעוקל, וקראן גזלנים מארי שוחד כי מלאה הארץ חמס מפניהם להיות דלא גמירי דינא ודנין כאוות נפשם לא לפי הדין ולא לפי התקונים אשר גבלו ראשונים ראשי אלפי ישראל ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים וגם על דייני בעלי בתים אלו.
פורעניות באות לעולם בשביל דיינים שאינם מהוגנים
טו. הוא מה שאמרו בפרק כל כתבי, 59 תניא ר' יוסי בן אלישע אומר אם ראית דור שצרות רבות באות עליו צא ובדוק בדייני ישראל שכל פורענות שבא לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל שנאמר שמעו נא זאת ראש"י בית יעקב וקצי"ני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו, וכתיב בונה ציון בדמים ראשיה בשוחד ישפוטו וכהניה במחיר יורו וכו', לפיכך מביא עליהם הקדוש ברוך הוא שלש פורעניות כנגד שלש עבירות שבידם שנאמר לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער, ואין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל שנאמר ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך וגו' ואשיבה שופטיך כבראשונה.
חובת חכמי הדור לפקח על דיני הדיינים
טז. ודי בזה הערה לראשי עם הקדש פרנסים ומנהיגי ישראל להיות דיניהם דין על פי התורה ועל פי תקוני הראשונים לא יעדרו דבר לבל ימצא בכנפם דם נפשות אביונים והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם, ומחוייבים חכמי הדור להתאמץ בענין זה כמו שאמרו בזוהר רות 60 זה לשונו, דיינא אית ליה למרדף בתר עובדי מתא דלא יימא דיינא אנא למידן בין גברא לחבריה ולא יתיר אלא כל עובדי מתא תליין על קולריה ואי אטים עינוי מעובדי מתא איהו אתפס בחובייהו ובשעתא דדינא אתער על עלמא איהו אתדן בקדמיתא ע"כ.
ועל כן חיוב המוטל על חכמי ישראל להשגיח בדיניהם של הפרנסים והמנהיגים שלא יעקשו את הישרה ויודיעו אליהם עונשי הדברים כאשר המה, והיראים והחרדים אל דבר ה' יהיה להם תנאי מפורש בעת שממנין אותו לראש על העדה שישגיח בכל מעשי העיר ובלעדו לא ירים איש את ידו לדון דין מדעתו שלא ברצון חכמים ועליהם תבא ברכת טוב.
עוונות הגורמים חרפת רעב
יז. ועוד יש שלשה עונות אשר כל אחד מהם יהיו סיבה אל חרפת הרעב כמו שאמרו בפרק הערל, 61 ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה, שנה ראשונה אמר להם שמא עובדי ע"ז יש בכם דכתיב ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם וכו' ועצר את השמים ולא יהיה מטר, שנייה אמר להם שמא עוברי עבירה יש בכם דכתיב וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך, שלישית אמר להם שמא פוסקים צדקה ברבים יש בכם ואין נותנים דכתיב נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר וכו', ועל כל אלה יביא אלהים במשפט בפסח על התבואה ולכולם בשם יקרא המוכיח לקהל עדתו.
האוכל עם הגוי כעובד ע"ז, ואיסור שותפות עם גוי
יח. והנה על הע"ז כבר אמרו בפ"ק דע"ז, 62 תניא רבי ישמעאל אומר ישראל שבחוץ לארץ עובדי ע"ז בטהרה הם כיצד גוי שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעיר אף על פי שאוכלין משלהם ושותין משלהם ושמש שלהם עומד לפניהם מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו, ופריך ואימא עד דאכיל אמר רבא אם כן נימא קרא ואכלת מזבחו מאי וקרא לך משעת קריאה.
יט. ובכלל זה גם כן הא דאמרינן בפרק ארבע מיתות, 63 אמר אבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה ונשבע בע"ז שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך וכו'.
אסור לישראל לומר שהוא גוי כדי להציל גופו וכ"ש ממונו
כ. ובר מן דין אשר רבים מעמי הארץ התירו לגלח פאתם וללבוש בגדי גוים שלא יכירום שהם יהודים וכשהם הולכין בדרכים להמלט מהמכס או כרג"א אומרים שהמה גוים, וזה אפילו כדי שלא יהרגוהו נאסר כמו שכתב הרא"ש בריש פ"ב דע"ז, וכל שכן כשבא להפטר מכרג"א וכיוצא שאסור.
תשובה שנהג אחד שניצל בהעיד עליו הגוי שאין הוא יהודי
כא. וכבר נשאלו הראשונים על דבר ישמעאלים ויהודים שהיו הולכים בדרך בשעת הגזרה ופגעו בהם פריצים וחקרו אותם מרחוק אם יש ביניהם יהודים וכיוון היהודי בלבו אם ישאלו יאמר להם האמת, והישמעאלים אומרים מה אתם סבורים אין כאן שום יהודי בינינו וניצול היהודי, ועל שלא אמר אתה משקר היה לב היהודי נוקפו ואמרו חכמים דאין ליהודי עון אשמה בזה הואיל ולבו היה לשמים, ולרווחא דמלתא מפני שהיה לבו נוקפו אמרו שיתענה שני וחמישי ושני, ומה יענו ליום פקודה האנשים החטאים ההם בנפשותם אשר במרד ובמעל כחשו ביהדותם להיות ככל הגוים מפני דררא דממונא, אויה להם אהה עליהם.
תוכחה למתרפאים במעשה שדים
כב. וגם עון החמור אשר נשתרבב ברבים מעמי הארץ ונשותיהם יותר מהם אשר מתרפאים במעשה שדים ומקטירים להם והם עובדי ע"ז בפרהסיא ואין מוחה בידם, וחייבים כל רועי ישראל להיות עיניהם פקוחות על כל אלה לבל תהיה לפוקה ולמכשול ליקח חרפת רעב בעונם.
תוכחה למבזה את המועדות
כג. ומזה אשר חכמים הגידו, 64 כל המבזה את המועדות כאילו עובד ע"ז שנאמר אלהי מסכה לא תעשה לך וסמיך ליה את חג המצות תשמור, ופירש רש"י שנוהג מנהג חול בחול המועד, ולפיכך צריך להודיען לרבים מבני ישראל עונשן של דברים ויתנו לב לשוב.
תוכחה לבנות ישראל על הצניעות
כד. גם עון השני ומצח אשה זונה היה לך, אני הגבר ראה בעוני עמי רבות בנות ההולכות כחוקות הערלים במצח אשה זונה בשוקים וברחובות ומכשילות את הרבים במראית העין וחזקה שליח עושה שליחותו.
ואם בפנויות רע ומר המעשה עוד יגדל הכאב בנשואות ההולכות כמשפט הבנות הבתולות ולא שמרו דת יהודית והתירו לגלות שערן כשיעור פאת נכרית, ויתר איסורים עד שאין הפה יכולה לדבר ולא האזן יכולה לשמוע את אשר הפריזו על המדה רבות בנות בערי הפ"ראנקייא ללכת במחול עם האנשים יד ביד מלובשות ומקושטות כמשפט הבנות של הערלים בתפארת הקלגסים והעכסים נטויות גרון וערום עד בית דדיהם אוי לעינים שכך רואות ואין מוחה בידם.
דברי המדרש על העונש שאירע לבנות ציון שעברו על דת יהודית
כה. אשר עון זה הוא היה שורש פורה רוש ולענה בימי חרבן בית ראשון עד עלות חמת ה' לאמר כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומסקרות עינים וכתיב ושפח ה' את קדקד בנות ציון, ואמרו חכמים 65 דהוו שייפין ברומחין ומהלכין בגסות הרוח, ותלכנה נטויות גרון שהיתה אחת מהן לובשת תכשיטיה והיתה מטה גרונה להראות את תכשיטיה, מסקרות עינים ר' מני דקסרי אמר שהיו מסקרות עיניהם בסיקרא וריש לקיש אמר בקולריא אדומה, הלוך וטפוף תלכנה כשהיתה אחת מהן ארוכה היתה מביאה שתי קצרות כו' והיתה נותנת ברגליה קונדירקון עבה כדי שתראה ארוכה.
וברגליהן תעכסנה, רבי אבא בר כהנא אמר שהיתה צורת דרקון במנעליה (פירוש ואסור משום ע"ז כדשנינו המוצא צורת דרקון) ורבנין אמרי היתה מביאה שפופרת של ביצה והיתה ממלאה אותה אפרסמון ונותנות אותה תחת עקיבה במנעליה וכשהיתה רואה כת של בחורים היתה רופסת עליה והיה אותו הריח מפעפע בהם כארס של עכנא והיה הקדוש ברוך הוא אומר לישעיה מה אלו עושות כאן יקומו ויגלו מכאן.
והיה ישעיה אומר להם עשו תשובה עד שלא יבא עליכם שונאים, אמרו אם יבואו שונאים עלינו מה יהיו יכולין לעשות שנאמר האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה דוכסיא רואני ונוטל אותי אפרכוס רואני ונוטל אותי היועץ רואה אותי ומושיב אותי בקרון הדא הוא דכתיב ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל ונדעה נדע דמן הוא דקיימא דילן או דיליה, כיון שגדלו העונות באו השונאים והיו מתקשטות ויוצאות לפניהם כזונות דוכוס ראה אותן ונוטלן אפרכוס ראה אותן ונוטלן היועץ רואה אותן ומושיב אותן בקרון.
אמר הקדוש ברוך הוא לא קיימא דילי וקיימא דילהון מה עשה ושפח ה' קדקד בנות ציון ר"א ור' יוסי בר חנינא ר"א אמר הלקן בצרעת ר"י בר חנינא אמר העלה משפחות משפחות של כנים על ראשן, אמר הקדוש ברוך הוא יודע אני שאין אומות העולם בדלים מן הצרעת מה עשה ה' פתהן יערה רמז הקדוש ברוך הוא למעייניהם והיא מוציאה דם וממלא הקרון דם והיה אותו שלטון נועצה ברומח ונתנה לפני הקרון והיה הקרון עובר עליהן ומרמסן ע"כ.
בהעדר צניעות בצורות ומגפות באין לעולם
כו. ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כמזימתן להבזות דת יהודית בעיניהן כשומען את כל הקורות אותן, אשר אין ספק כי ככה יהיה משפטן של בנות ישראל הארורות ההולכות כמשפט בנות הערלים בשית זונות ונצורות לב להיות נלקות כמשפט בנות ציון והיו למרמס לכף רגל השור והחמור בצאת נפשן כי ימותו, וגם בכנפיהן נמצאו דם נפשות אביונים באשר הנבלה הזאת היא המביאה מגיפות וגזרות רעות לעולם, ולמעלה מהן חרפת רעב של מהומה ושל בצורת הבאה ביחוד על עון זה כאשר מעיד הנבואה וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך.
דברי הזוהר בחומר עון אשה המגלה שערה
כז. ובזוהר פרשת נשא דף קכ"ה אמרו, אמר ר' חזקיה תונבא ליתי על ההוא בר נש דשבק לאתתיה דתתחזי משערא דרישא לבר ודא הוא חד מאינון צניעותא דביתא ואתתא דאפיקת משערא דרישא לבר לאתתקנא ביה גרים מסכנותא לביתיה וגרים לבנהא דלא יתחשבון בדרא וגרים מלה אחרא דשריא בביתא מאן גרים דא ההוא שערא דאתחזי מרישא לבר ומה בביתא האי כל שכן בשוקא וכל שכן חציפותא אחרא ובגין כך אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך.
אמר רבי יהודה שערא דרישא דאתתא דאתגלייא גרים שערא אחרא לאתגלייא ולפגמא לה בגין כך בעיא אתתא דאפילו טסירי דביתא לא יחמו שערא חד מרישה כל שכן לבר, תא חזי כמה דבדוכרא שערא הוא חומרא דכלא הכי נמי לנוקבא, פוק חמי כמה פגימו גרים ההוא שערא דאתתא גרים לעילא גרים לתתא גרים לבעלה דאתלטייא גרים מסכנותא גרים מלה אחרא בביתא גרים דיסתלק חשיבותא מבנהא רחמנא ליצלן מחציפו דילהון.
ועל דא בעייא אתתא לאתכסייא בזוותי דביתא ואם עבדת כן מה כתיב בניך כשתילי זתים מה זית זה בין בסיתווא בין בקייטא לא אתאבידו טרפוי ותדיר אשתכח חשיב משאר אילנין כך בנהא יסתלקון בחשיבו על שאר בני עלמא ולא עוד אלא דבעלה מתברך בכלא בברכאן דלעילא בברכאן דלתתא בעותרא בבנין ובני בנין הדא הוא דכתיב הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' ע"כ.
ודבריו 66 כולם נכוחים למבין וכבר הארכנו בחיבור זה בהרבה מקומות בתוכחת זו והרבינו בראיות תלמודיות וגם מהמקובלות אשר כל אחת מהנה תועבה היא ומשרה כחה של לילית, קולה כנחש ילך בקרב איש ולב עמוק וגם הנפש לו תמלא מזוהמתה ואין צורך להאריך עוד בזה כאן.
הנה כל אחת מהנה גורמת רבות רעות וצרות בצאן קדשים עמו יתברך, ואיש על העדה ירעם בקולו קול יללה בקהל רב על עסקי דבר זה ויאיים על הדבר כיד ה' הטובה עליו והכה ארץ בשבט פיו ולא יירא ולא יחת מפניהם ולא ימיש מעשות פרי אם מבעלי היראה הוא כמו שנאמר הכל נשמע את האלהים ירא כו'.
ואשרי הגבר אשר תהיינה עיניו פקוחות להרים מכשול מקרב ביתו וידע כי שלום אהלו.
תוכחה ופסקי דינים מספר "באר שבע" בענין קול באשה ערוה
כח. (א"ה, הרב בעל באר שבע כתב תוכחת מגולה זו ז"ל, תוכחת מגולה יפה ומעולה אדבר עם בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים ובפרט עם נשים נשואות שהם מזמרות ומשמיעות קול שיר בזמירות שבת עם בחורים זקנים עם נערים יחדיו, ואין איש שם על לב שהיא מצוה הבאה לידי עבירה חמורה לפי שאמרו ז"ל בפרק עגלה ערופה, זמרן גברי ועניין נשי פריצותא זמרן נשי ועניין גברי כאש בנעורת.
כט. ובפרק מי שמתו אמרו, אמר שמואל קול באשה ערוה, ופירשו קצת מן הפוסקים דלענין קריאת שמע קאמר קול באשה ערוה, ודבר ברור הוא דלאו דווקא קריאת שמע אלא הוא הדין כל דבר שבקדושה כמו שכתב המרדכי ז"ל, הילכך אסור לומר דבר שבקדושה בשמיעת קול שיר של אשה, ובעונותינו בין אומות העולם אנו יושבים ועת לעשות לה' הפרו תורתך הלכך אין אנו נזהרים מללמוד בשמיעת שיר נשים ארמאות ע"כ, וכן כתב שם ר"י ומסיק דהני מילי בשעה שמנגנת אבל בשעה שמדברת כדרכה מותר.
ל. ופליאה דעת ממני שהרי אמרו בפרק עשרה יוחסין דרב נחמן אמר לר"י נשדר ליה מר שלמא לילתא אמר ליה הכי אמר שמואל קול באשה ערוה כלומר ואם אשאל בשלומה תשיבני, דמשמע בהדיא דאפילו כשאינה מנגנת ומזמרת אסר שמואל שהרי לאו אורח ארעא להשיב שלום בשיר וזמר, ומשמע נמי דלאו לענין קריאת שמע דווקא אתמר אלא דלשמוע קול האשה קאמר דהוי ערוה.
לא. ועוד נראה לי ברור דהא דקאמר שמואל קול באשה ערוה אין רצונו לומר דווקא באשת איש אלא הוא הדין פנויה, ואף על גב דפשוט הוא, כתבתי להוציא מלבו של חכם אחד שהתיר לשמוע קול פנויה ועיקר יסודו שבנה עליו סברתו הוא לשון הרמב"ם פכ"א מהלכות איסורי ביאה שכתב ואסור לשמוע קול ערוה וכו', הוא סבר כיון שכתב קול ערוה ולא כתב קול אשה כלשון שמואל מריה דשמעתתא שכוונתו לומר דווקא קול אשה נשואה שהיא ערוה ואתי לאפוקי פנויה שאינה ערוה.
ואני אומר לא תאבה לו ולא תשמע אליו דמאי שנא קול באשה ערוה דקאמר שמואל ממה שאמר שמואל גופיה אין משתמשין באשה, וכהנה רבות לאלפים דפשיטא דבעי למיסר בין נשואה ובין פנויה, והא דנקט הרמב"ם אסור לשמוע קול ערוה לאפוקי קול של אשתו דמותר לו לשמוע.
לב. ולכן נכון לכל אשה כשרה יראת ה' בין שהיא נשואה בין שהיא פנויה בתולה או אלמנה שלא תשמיע קול בזמירות ולא בשום דבר בשום זמן כל זמן שמיסב עמה איש שהיא ערוה עליו רק שפתיה יהיו נעות וקולה לא ישמע כלל וכלל, ואף אם היא צנועה גם חסידה ביותר וכוונתה לשמים מכל מקום היא מצוה הבאה לידי עבירה חמורה פן יבא האיש השומע קולה לידי הרהור והרהורי עבירה קשים מעבירה עצמה, והיא צריכה להזהר שלא יכשלו בני אדם על ידה כההיא דפרק היה נוטל, אמר ר' יוחנן למדנו יראת חטא מבתולה דר' יוחנן שמעה לההיא דנפלה אאפה וקאמרה רבונו של עולם בראת גן עדן ובראת גיהנם בראת צדיקים ובראת רשעים יהי רצון מלפניך שלא יכשלו בי בני אדם).
תוכחה על עון פוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים
לג. והשלישית יותר בה הוא עון פוסקי צדקה ברבים ואינם נותנין שנאמר נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר, ואמרו המקובלים כי הפוסק צדקה ברבים הנה באמירתו נברא מלאך אחד אבל לא יגמר הוויתו עד שיתקיים גמר המעשה כנודע שהעושה מצוה אחת קנה לו סניגור אחד, והפוסק צדקה ואינו נותנה נמצא שהמלאך ההוא תלוי ועומד וצער הוא לו עד שיגמר נתינתה.
אזהרה לומר מי שברך בלשון נדבה ולא בלשון נדר
לד. וזה מנהג גרוע מה שנהגו בכמה מקומות ובערי אשכנז יותר מהם שאומר החזן מי שבירך ואומר מי שבירך וכו' הוא יברך את פלוני שנודר כך וכך לצדקה, ולא אריך למעבד הכי שאף אם הם מהנודרין ומשלמין אינו מעשה כשרים כמו ששנינו, 67 כנדרי רשעים נדר דדרכם של רשעים לנדור, כנדרי כשרים לא אמר כלום דאין דרכם של כשרים לידור, כנדבת כשרים הרי זה נדבה.
וכן משמעות לשון חכמים 68 סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני הרי זה צדיק גמור ולא באומר הרי עלי סלע זו לצדקה וכו' אמרו שיהיה צדיק גמור, וכל שכן שהרבה מהם הם מהנודרין ואינן משלמין, וראוי לכל ירא אלהים שלא ידור שום דבר לתת אלא אם יש בידו יתן מיד ואם לאו לא ידור עד שיהיה לו, ואם פוסקין צדקה וצריך לפסוק עמהם יאמר בלשון נדבה.
תוכחה לעשירים המשיבים פני עניים ריקם
לה. ובכלל עון מתהלל במתת שקר הוא ענין עשירי עם הצרים עיניהם על מצות הצדקה וכאשר זה עני קרא אל פתח ביתם קול ברמה נשמע כי ה' מחסהו, ומתהללים במתת שקר ויאמרו כבר קדמו כמה עניים ואביונים ופזרנו הרבה כברכת ה' אלהינו אשר נתן לנו, וזה דרכם לכל עני ועני אשר יקרב אליהן עד אשר יוציאו כל עניי עם הקדש ריקם בהתהללם במתת שקר, עד אשר נועדו העניים יחדיו וידברו ברע עושק אשר עשקם העשיר ההוא ויתמהו איש אל רעהו לאמר הגם אתה חולית כמוני, ויען רעהו גם הוא לאמר וגם אני כמוך ריקם השיבני ובין דא לדא ווי לברא דעלובתא.
תוכחה לעשירים שאין מחזיקין לומדי תורה
לו. וגם מתהלל במתת שקר הם אותם שאמרו ברעיא מהימנא פרשת בהעלותך דף קנ"ג, עתירים דישתארון בהון יתקיים בהון נרפים אתם נרפים נרפים הם באורייתא נרפים הם למעבד טיבו עם מארי תורה ואנשי חיל המסובבים מעיר לעיר ולא יחננו ונרפים הם בכובד המס דאי תימא כבדין אינון בכובד המס ולא עבדין טיבו בגין דא תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה דכובד המס עלייהו ואל ישעו בדברי שקר דאינון משקרי ואמרין דכובד המס עלייהו ובגין דא לא עבדין טיבו אינון משקרן במילולייהו ואמרי דמכובד המס דתכבד עלייהו תבן אין ניתן.
דברי הזוהר במעלת תלמידי חכמים השקולין כשבתות
לז. וכמה מהם המה ממכבדי שבתות ומועדי ה' בשובע שמחות ויבוזו כסף לרוב בעין יפה ככל אשר תתאוה נפשותם ולא חשו להחסיר ולא להעדיף מפני כובד המס אשר עליהם כאשר חשו מלפזר כספם וזהבם למארי תורה.
ולו חכמו ישכילו כי כל כבוד אשר יחלקו למועדי ה' מאפס ותהו נחשב כל כמה שעינם צרה מלתת חלק בראש לבני תורה אשר המה בעצם שבתות ומועדי ה' כמה דאתמר ברעיא מהימנא פרשת צו דף כ"ט, תלמידי חכמים בנוי דמלכא ומטרוניתא אתקריאו שבתות וימים טובים ולית לון מדילהון דלאו אינון בני מלאכה כשאר עבדין בנין דחולין אגרא דילהון בעלמא דין ובעלמא דאתי ולענגא לון בכל מיני מאכל ומשקה ולאוקרא לון בלבושין שפירין כגוונא דשבת כמה דאתמר ביה כבדהו בכסות נקיה כל מה דעבד בר נש לשבתות וימים טובים אית למעבד לון ומאן דמחלל לון חייב סקילה הכי מאן דאשתמש בתגא חלף והכי הוא המשתמש במי ששונה הלכות דמחלל תורתיה וכל שכן דמבזה ליה כאילו מבזה שבתות ומועדות ואוקמוה מארי מתניתין כל המבזה את המועדות כאילו כופר בעיקר עכ"ל.
סגולת צדקה ברגלים וחומר המזלזלים בה
לח. ואם רע ומר המעלים עין מן הצדקה ביתר הימים עוד יגדל הכאב ברגלים כאשר הובא אצלינו בפרק א' בשם הזוהר, ומה גם כי המשפט לאלהים הוא על התבואה וכו', וכאשר עשו בני ישראל לתמוך עניי עם הקדש ברגלים מעין לקט שכחה ופאה מאשר יש איתם להפריש ממנו חלק בראש מן המובחר והטוב כי חלק העניים הוא חלק גבוה, כן יעשה להם להתברך תבואת השנה ופירותיה ולא יקחו חרפת רעב, ועל כן באה מצות לקט שכחה ופאה באמצע פרשת מועדי רגל כמו שנתבאר בפרק א'.
וכמשפט הזה יאותה לרועי ישראל לדבר על לב ראשי עם הארץ להיות זהירין ועיניהם פקוחות לחומלה בחמלה גדולה ויתירה על עניי בני תורה כל הימים וביותר ברגלים, ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב.
סדר הדרוש לחג השבועות - תוכחה על הנהנה מהעוה"ז בלא ברכה
לט. ובעצרת שהעולם נידון על פירות האילן יוכיח לקהל עדתו להזהר בדברים שגורמין ליקוי הפירות, הוא מה שאמרו בפרק כיצד מברכין 69 אמר ר' חנינא בר פפא כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית, ופירש רש"י ז"ל גוזל להקדוש ברוך הוא את ברכתו ולכנסת ישראל שבחטאו הפירות לוקין.
ובדורינו זה מקילין מאד לבלתי הזהר באלו הברכות ואין מחשיבין הדבר לכלום להתקרב אל החנות מוכרי הפירות ולתת אל פיו אשכול ענבים ומן התאנים ומן הרמונים בלי שום ברכה כאילו לא אדונים לאלה חלילה.
מ. וכבר היה מעשה בחכם אחד כי ראה אחד מחשובי הבעלי בתים שלח ידו ואכל פרי אחד בלי ברכה ראשונה ושח לו לאמר איך תאכל מבלי ברכה תחילה, והשיב לו שכל כך הורגל בזה עד שלא עלה על דעתו לברך, ולפי שעדיין לא השלים לאכול כל הפרי בירך ברכה ראשונה על הנשאר ואחר תשלום אכילתו היה הולך לדרכו, אמר לו החכם תברך ברכה אחרונה והתחיל לתמוה איך יברך ברכה אחרת כי הוא מעולם לא ידע ולא שמע שיברכו ברכה אחרונה אלא ברכת המזון אחר הסעודה והיה בעיניו כנבואה חדשה נוסח ברכה בורא נפשות שאמר לו החכם, אוי לאזנים שכך שומעות, וכל זה בא מההרגל הרע לבלתי החשיב לכלום דקדוקי המצוות, ומה יעשו הבנים הקטנים אם הם רואים האבות יאכלו וישתו ושמו יתברך שכחו מלברכו, מהם יצאו אבות ומאבות תולדות.
ולמוכיחים ינעם להודיע בקהל עדתם עונש הדבר אשר הוא מהדברים שאין מספיקין בידו לעשות תשובה לפי כי חבר הוא לאיש משחית חבר לירבעם בן נבט שחטא ושהחטיא את ישראל, וכיון שהוא אומר אין פשע ומיקל רואים האחרים ולומדים ממנו לעשות כן ליהנות מן העולם הזה בלי ברכה, ונוסף גם הוא שחב לאחרים שבחטאו הפירות לוקין כאמור ועל כל אלה יביא אלהים במשפט בעצרת על פירות האילן.
בחג השבועות העולם נידון על התורה וביטולה
מא. ואולם כת המקובלים הקודמין ביארוה על פירות האילן אילנו של הקדוש ברוך הוא והפירות הן הן הנשמות הפורחות ממנו, ואמרו כי כמו שבראש השנה רצה הקדוש ברוך הוא להשגיח ולדרוש מעשה בני האדם כי הוא יום הבריאה הראשונה וחדוש העולם, כן רצה הקדוש ברוך הוא ביום מתן תורה שהוא מורה על חדוש העולם להשגיח ולדרוש על מעשה העולם ולדונו על פירות האילן הם הנשמות הפורחות מאילנו של הקדוש ברוך הוא, והעולם נדון ביום זה על התורה שנתנה בו שבטלו עצמם ממנה, והוא אמרם על פירות האילן שלא השלימום בתורה ובמצוות כראוי.
תוכחה בחומר עון ביטול תורה
מב. ומצינו שויתר הקדוש ברוך הוא על ע"ז ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ולא ויתר על מאיסה של תורה שנאמר על מה אבדה הארץ, על ע"ז ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתיב כאן אלא על עזבם את תורתי ע"כ.
ובפרק שתי הלחם אמרו, 70 הפורש מן התורה שעובר בשני לאוין, ואמרו הראשונים דהא דהפורש מן התורה עובר בשני לאוין מסתברא שבכל יום הוא עובר, ובסמ"ג כתב 71 זה לשונו, דרשתי לגלויות ישראל כי ברית התורה נכרת בדם שנאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם וכל מי שאינו עוסק בתורה חרב מביא לעולם שנאמר והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית ע"כ.
מג. וכתב רבינו יונה ז"ל, רבים חושבים כי לא תאבד הנפש בהמנעה מהטוב והיושר ואחרי שהם מאמינים בה' ועושים המצוות ונזהרים מהעבירות אינם חוששים לבטול תורה, ועליהם אמרו ז"ל כי דבר ה' בזה וגו' הכרת תכרת זה מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק.
וההולכים בעצת רשעים הם השמים עיקר עסקם בהבלי העולם הזה כמו שראיתי בעיני כמה פרנסים בארץ הזאת שנתן להם ה' עושר וכבוד ויכולים לעסוק בתורה מחצות היום ואינם עושים כן, ויתחלפו להם ספרי החנות בספרי התורה ויסתפקו במה שלמדו בנעוריהם, או שמלמדים תורה בניהם הקטנים וכשיכנסו לכלל מצוות יתבטלו יחד אבות ובנים, אוי להם אהא עליהם, מה יעשו ליום פקודה בקום למשפט אלהים בעצרת על פירות האילן, וראוי לרועי ישראל לדרוש לגלויות ישראל עונש הדבר אולי יחשבו מחשבה על שחטאו ויתנו לב לשוב.
תוכחה למבזים תלמידי חכמים
מד. ונוסף על זה יעמיד במשפט כל מלעיבי תורה אשר עבירה זו מכאבת הגוף ודואבת הנפש והיא חמורה שבחמורות, גפן הוא שענביו ענבי רוש ויינו חמת תנינים, ונקלה היא מאד לעיני רבים מעמי הארץ וגם ערב רב עלה איתם ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ומתעתעים בנביאיו, שמים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור, שנאו בשער מוכיח ודובר תמים יתעבו, אשר פיהם פי צואה עוברת יהגו ריק לאמר ידינו רמה, עתקו גם גברו חיל על יראי ה' וחושבי שמו והמה בני בליעל גם בני בלי שם אשר אין להם דמיון במקרא ובמשנה, ויחופש בכל גבול ישראל ולא ימצא להם בן זוג עד בואם אל גורן האטד כקוץ מונד כולהם להיות לצנינים מצידיהם בהתעטפם לבוש גאוה ובגד בוגדים בגדו וקורין למאני מכבדותי.
ואם כבוד כזה חכמים ינחלו אם כן גלה כבוד מישראל, כי האיש אשר לא היה טהור ובדרך טובים לא היה וחדל מעשות משפט וצדקה בארץ יתהלל בראש כל חוצות בבגדו בו ויתפאר הגרזן על החוצב בו, ובסבתם לקתה מדת הדין ודברי חכמי הדור אינן נשמעים, וערב רב מטילין שמץ ודופי בכל דבריהם עד אשר נתקלקלו המעשים ובכל דור ודור יתחדשו חדשות בארץ מאפליה זו לרעה.
מאמרי חז"ל בחומר המבזים תלמידי חכמים
מה. והן קצרה אורך היריעה האחת וקטנה היא מהכיל את העוולה והשקר והחמס אשר מציב לו ידים ויש לו רגלים בל יסעו יתידותיו יחדיו יכונו בארץ ותהי האמת נעדרת והוא צולע וחיגר על שתי רגליו, שם נפלו שדודים אנשי אמת שונאי בצע כי נלכדו בשחיתות פריצי בני עמינו אשר אזנם אטומה משמוע בקולן של סופרים ואין משגיחין בבת קול היורד על פי המדות אשר להם פנים קלקל.
וכל עוד שיוסיף המוכיח לדבר אתם קשות כן יוסיפו סרה, הוא יבנה והמה יהרסו אל מול פניו לעבור על דברי תורה להכעיס, חטאתם כתובה בעט ברזל וצפורן שמיר כאשר חכמים הגידו בפרק כל כתבי, 72 אמר ר' יהודה לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזין דבריו ומתעתעין בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד אין מרפא מאי עד אין מרפא אמר רבי יהודה כל המבזה תלמיד חכם אין לו רפואה למכתו.
ואמרינן בפרק חלק, 73 תנו רבנן כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת זה אפיקורוס, ומפרש התם אפיקורוס רב ור' חנינא אמרי תרוויהו זה המבזה תלמיד חכם רבי יוחנן ור' יהושע בן לוי אמרי זה המבזה חברו בפני תלמיד חכם.
חיוב הנידוי למבזה ת"ח ויתר דינים בזה
מו. וכתב הר"ם במז"ל פ"ו מהלכות תלמוד תורה, אף על פי שהמבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא אם באו עדים שבזהו אפילו בדברים חייב נדוי ומנדין אותו בית דין ברבים וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום ונותנים אותה לחכם וכו', וכן החכם עצמו מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר בו ואין צריך לא עדים ולא התראה ואין מתירין לו עד שירצה את החכם.
מז. והרב שנדה לכבודו כל תלמידיו חייבין לנהוג נדוי במנודה, אבל תלמיד שנדה לכבוד עצמו אין הרב חייב לנהוג בו נדוי אבל כל העם חייבין לנהוג בו נדוי וכן מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל, מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא, מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו, במה דברים אמורים במי שנדוהו שביזה תלמיד חכם אבל מי שנידוהו על שאר דברים שחייבין עליהן נדוי אפילו נידהו קטן שבישראל חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נדוי עד שיחזור בתשובה מדבר שנידוהו בשבילו ויתירו לו.
דינים שינהג המנודה בעצמו
מח. ובפרק ז' כתב, מהו המנהג שינהוג המנודה בעצמו ושנוהגין עמו, מנודה אסור לספר ולכבס כאבל כל ימי נדויו ואין מזמנין עליו ולא כוללין אותו בעשרה לכל דבר שצריך עשרה ולא יושבין עמו בארבע אמות וכו', וכתב בסוף הפרק אף על פי שיש רשות להחכם לנדות לכבודו אינו שבח לתלמיד חכם להנהיג עצמו בדבר זה אלא מעלים אזניו מדברי עם הארץ וכו', במה דברים אמורים כשבזוהו או חרפוהו בסתר אבל תלמיד חכם שבזהו או חרפו אדם בפרהסיא אסור למחול על כבודו ואם מחל נענש שזה בזיון תורה אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש מחילה ממנו ויסלח לו.
המבזה ת"ח הוא בכלל אפיקורס
מט. ואפשר דאותה שאמרו ואם היה המברך אפיקורוס אין עונין אחריו אמן היינו מבזה תלמיד חכם נמי כמו שביארו בפרק חלק, אלא שהרמב"ם פ"ג מהלכות תשובה כתב שלשה הן הנקראים אפקורוסים האומר שאין שם נבואה כלל כו' ולא הזכיר מה שאמרו בש"ס בפרק חלק מאי אפיקורוס זה המבזה תלמיד חכם וצ"ע.
וכן מה שכתוב ביורה דעה סימן קנ"ח, האפקורוסים מצוה להורגן אם יש בידו כח להורגם בסייף בפרהסיא הורג ואם לאו יבא בעלילות עד שיסבב הריגתו, כיצד ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר קודם ומסלקו ואומר הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך וכיוצא בדברים אלו, לפי פירוש הש"ס דאפיקורוס לישנא דאפקירותא הוה דמבזה תלמיד חכם אפיקורוס הוי ויש בו כל משפטי הדינים האלו וצ"ע.
דברי הזוהר על העונש הנעשה למעלה למבזים תלמידי חכמים
נ. ואיש על העדה ידרוש לגלויות ישראל בעצרת כל משפטי הדברים האלה למען ישמעו וייראו כל אישי ישראל ובל יגשו להטיל מום בקדשים ולהיות מלעיבים ומצערי רבנן כי גדול עונם מנשוא, ואף אם לא יעשה הדין למטה נעשה הדין למעלה וכמו שאמרו בזוהר פקודי 74 ז"ל.
אית היכלא חדא בארבע פתחין לארבע סטרי דעלמא עשר ממנן לכל פתחא ופתחא וחד ממנא עלייהו אילין ארבעין נטלין דינא מהיכלא דזכות לאלקאה להאי נשמתא דחבאת כו' דקיימא נזיפא לבר כל אינון יומין דאתגזרת עלה אינון ארבעין קיימין ואנזיפו ומנדין לכל אינון דאפיקו מלה דלא אצטריכא ומטנפי פומייהו בה ואילין מנדין לון וקיימין ארבעין יומין דלא אשתמע צלותהון ולא אעלו לפרגודא עילאה וקיימא נזיפא לבר.
וכן לכל אינון דחאבו אינון חובין דבעיין לנזפא עשרה כרוזין נפקין בכל יומא ומכריזין בכל אינון רקיעין ובכל אינון חיילין ומשריין אזדהרו מפלניא דאיהו נזיפא חובא פלוני עבד רחמנא לישזבן וכד תב מההוא חובא מתכנפין ושראן ליה וכדין אכריזו פלוני שרא נזיפא מכאן ולהלאה צלותיה אעלת ועד דלא תב נזיפא איהו לעילא ותתא ונטירו דמאריה אתעדי מיניה ואפילו בליליא נשמתיה נזיפא דסתמין לה כל תרעי שמיא ולא סלקא וכו' ע"כ.
מבזה ת"ח אין תפלתו נשמעת ארבעים יום
נא. ומי בער ולא ידע את כל הקורות אותם ולא יחרד לבו ויתר ממקומו לשמור פיו ולשונו מדבר סרה על עבדי ה' וצדקתם וכל שכן על ה' ועל משיחו וכו' כי אין לו תקנה, לפי כי בתוך ארבעים יום שעומד בנזיפה ואין תפלתו נשמעת מטנף פיו לעלוב ולחרף עוד ומתחייב עוד ארבעים יום אחרים ואין לדבר סוף, נמצא כי לעולם אין מתקבלת תפלתו ותאכלהו אש לא נופח ולא ירע שריד באהלו, הכרת בעולם הזה ויכרת נפש רוח נשמה בעולם הבא על ידי סמא"ל ושט"ן ונח"ש, וכריתות אלו המה נגזרים בשבת המלך הקדוש על כסא המשפט בעצרת על פירות האילן, ובמקומו יתבאר בארוכה תקון העון לענין זה בפרקי חג השבועות בס"ד.
בראש השנה כל בני עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו', הענין ארוך ויתבאר במקומו בס"ד.
סדר הדרוש לחג הסוכות - הגשמים נעצרים בשביל מספרי לשון הרע
נב. ובחג שנדונין על המים יוכיח לקהל עדתו להזהר בדברים הגורמין לעצור עיצר הגשמים והובאו בראשון דתעניות, הראשון הוא מה שאמרו אמר ר' שמעון בן פזי אין הגשמים נעצרים אלא בשביל מספרי לשון הרע שנאמר רוח צפון תחולל גשם ופנים נזעמים לשון סתר.
עון לשון הרע חמור מג' עבירות
נג. וביותר צריכים חכמי ישראל להתאמץ בתוכחת מגולה בעון זה אשר הוא חמור מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים והוא מצוי ביותר מצד קלות תנועתו כמ"ש, ורוב העולם נכשל בגזל ומיעוטם בעריות והכל בלשון הרע, הכל בלשון הרע סלקא דעתך אלא אימא באבק לשון הרע, ולא יש בינינו כי אם יחידי הדור והנם מועטים זעיר שם זעיר שם הנזהרים בלשונם כי כולו חנף ומרע חץ שחוט לשונם והרי הוא כחוכא וטלולא ונעשה להם היתר גמור, ולו חכמו ישכילו אשר חכמים הגידו שהוא עון מכאיב הגוף והנפש, וגדול מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים אשר כל אחת מהנה יחויב כל איש ישראל ליהרג ולא לעבור.
נד. וכתב החסיד ר"י יעבץ, ואל תחשוב שאמרו זה על צד הגוזמא כי אם על צד הדקדוק האמיתי, כי המספר לשון הרע על חבירו כשומעו קול פעמיו ישתוק ובעוברו מעל פניו יחזור לקלקולו ולא יחשוב ויירא ממי שמלא כל הארץ כבודו עיניו צופות רעים וטובים הרי עבודה זרה, גילוי עריות כי הוא כאשה מנאפת אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און, ושפיכות דמים אין צריך ביאור כי הוא יסודו וכל שכן אם ילבין פניו ברבים.
המספר לה"ר כופר בעיקר ועובר על ה' חומשי תורה
נה. ועוד אמרו 75 גדול עון לשון הרע שאין אדם מוציאו בפיו עד שהוא כופר בעיקר שנאמר אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו איתנו מי אדון לנו, ואמר ר' יהושע בן לוי חמש תורות בפרשת מצורע ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על חמשה חומשי תורה, ושם נאמר שהנגע והצרעת באים על לשון הרע שנאמר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו מצרעת נפש"ו שהנגע וצרעת נדבק בנפשו בעלותה למעלה וכל קדושים בדלין הימנה ומכריזין עליה שהיא טמאה כמו שנאמר וטמא טמא יקרא.
טעם שאין הנגעים נראין בישראל בזה"ז ובגוי אפי' בזמן הבית
נו. וכתבו הראשונים כי מראות נגעים המתראים בעור כל בשר איש הוא כח הטומאה אשר בורא החוטא בעונו, אשר בגוים שהם עיקר טומאה אין כח טומאת העון עושה בהם רושם כי מין במינו אינו חוצץ, לא כן בישראל בזמן שהם שלמים וטובים שהיה קדושתם דוחה הטומאה חוצה וניכר רושם בעור בשר, ומזה הטעם בזמן הזה שנתמעטה הקדושה לא תגעל נפשם כח הטומאה להראות החוצה בעור הבשר, ואף שיש הרבה מספרי לשון הרע המה נקיים מבחוץ ותחתיה תעמוד הבהרת בנשמה.
ביאור האריז"ל במ"ש המספר לה"ר ראוי להשליכו לכלבים
נז. ואמרו בפסחים, 76 אמר ר' ששת כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר בחבירו ראוי להשליכו לכלבים שנאמר לכלב תשליכון אותו וכתיב בתריה לא תשא שמע שוא וקרי ביה לא תשיא.
נח. וענין אלו הכלבים הוא מה שכתב הרב בשער הגלגולים בפסוק הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי, כי ביציאת הנשמה מהעולם הזה ורוצה לעלות אל אדונה הנה יש מקום חושך ואפילה מהלך שלשה ימים ועל זה נאמר עוברי בעמק הבכא, והנה יש שם חיות רעות השומרות את הדרך לפי שיש שם דרך ישר העולה למעלה לירושלים של מעלה שהוא מכוון נגד ירושלים של מטה שכל הנשמות הטהורות עולות דרך שם, ויש דרך אחרת ההולכת דרך גיהנם והיא מתחלקת לשלושים אלפים דרכים.
והנה המקום אשר יתפרדו אלו שתי הדרכים יש שם כל מיני חיות על דרך שיש בעולם אריות וכלבים ושועלים, ושומרים אלו השתי דרכים שלא להניח לעלות למעלה אלא נשמות טהורות ולחטוף אחרות ולהוליכם לגיהנם לקבל עונשם.
והנה הכלב הוא השומר לפי שאפילו כשהוא ישן מרגיש כל עובר ושב מה שאין כן בשאר חיות ולכן שמים לעולם הכלב לשומר הן בבית הן בעדרי צאן, ולכן גם למעלה אותם שהם בדמות כלבים הם שומרים וכשרואים ומרגישים שבאה איזה נשמה הם צועקים, וקמים אז החיות וחוטפים הנשמה אם היא ראויה להם, וזהו שאמרה הנשמה הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי ובה אדע כי תושיעני מפי אריה וכו', ואם היא כשירה הוא יתברך מסתיר אותה מן הכלבים ומעלה אותה למעלה ואם להפך הוא מסתיר פניו ממנה ורואים אותה הכלבים עכ"ל.
והוא אומרן כאן על המספרי והמקבלי לשון הרע שראוי להשליכן לכלבים הם הכלבים הפוגעים בנשמה לשסותה בפני החיות למעלה כמו שנתבאר.
המספר לה"ר מתגלגל באבן דומם
נט. ובשער הגלגולים כתב, שהמדבר לשון הרע מתגלגל באבן דומם וזה היה ענין נבל שנתגלגל באבן שנאמר ויהי לאבן כי הוא היה גלגול בלעם שלא היה כוחו אלא בפיו.
גורי האר"י כתבו שהמלשין ומספר לה"ר מתגלגל בכלב שחור
ס. וגורי האר"י כתבו בשמו שהמספר לשון הרע ומוסר ממון של ישראל בידי ע"א על ידי מלשינותו דינו בכלב שחור נובח ואסמכוהו אקרא ויקרא ל"ה נובח בשמו, ל"ה ראשי תיבות לשון הרע, יבא מלשין הנובח בלשונו בכלב הנובח על פי מדותיו, והן קצרה היריעה האחת קטנה מהכיל די באר עון הפלילי ולא אגיע לשליש ולרביע ביאור חומר שבו אשר בא ביאורו בארוכה בתלמוד בערכין 77 ובכמה מקומות ובמדרשי אגדה אין מספר אשר כבר נאספו מאמרם בספרי המוסר.
הנה כי כן יאותה לרועי ישראל לשקוד בתוכחת זו כל הימים בקהל עדתם, וביותר כי ידרשו הלכות חג בחג ירבו תוכחתם בזה ויודיעום כי על כל אלה יביא אלהים במשפט בחג על המים, והוא יהיה בעוכריו ועצר את השמים חס ושלום כמאמר הכתוב רוח צפון תחולל גשם ופנים נזעמים לשון סתר כמו שנתבאר ואולי יחשבו מחשבה על שחטאו ויתנו לב לשוב.
תוכחה על עון עזי פנים שבדור ומאמרי חז"ל בזה
סא. ועוד כתוב שם, 78 אמר רב שילא אמר רב המנונא אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עזי פנים שנאמר וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך, והוא מן החמורות כמו שאמרו שם אמר רב המנונא כל אדם שיש לו עזות פנים סוף נכשל בעבירה שנאמר ומצח אשה זונה היה לך, ר' נחמן בר יצחק אמר בידוע שנכשל בעבירה שנאמר היה לך ולא כתיב יהיה לך, אמר רבה בר הונא כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע שנאמר העז איש רשע בפניו, רב נחמן בר יצחק אמר מותר לשנאותו שנאמר ועוז פניו ישונא וכו'.
ובפרק הערל אמרו, 79 שנאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה על שלא היה להם בושת פנים אמר דוד שלשה סימנים יש באומה זו רחמנין וביישנין וגומלי חסדים כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק בו אין בו שלשה סימנים הללו אין ראוי להדבק בו, ובפרק אין דורשין, 80 אשר קומטו בלא עת תניא אמר ר' שמעון החסיד אלו תשע מאות ושבעים וארבעה דורות שקומטו להבראות קודם שנברא העולם וצפה הקדוש ברוך הוא שעתידים להיות רשעים ושתלן בכל דור ודור והן הן עזי פנים שבדור.
האר"י כתב כי עזי הפנים היו מגולגלין בבהמה קודם ביאתן לעולם
סב. ורבינו הקדוש בשער הגלגולים כתב, כשתראו בני אדם שהם עזי פנים ואין להם בושה מבני אדם אז תדעו שקודם זה הגלגול היו בגלגול בהמה חיה ועוף טמאות, וכמו שאין לבהמות בושה והם עזי פנים כן גם להם אין מסוה בושה על פניהם והולכים אחר למודם הראשון ע"כ.
מי שאין לו בושת לא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני
סג. ובתקונים דף צ"ב ע"ב, אמר ליה ברי מאתר דאית ערוה אית בושת ודא איהו ירא בושת ומאן דלית ליה בושת בודאי לא עמדו רגלי אבהתוי על טורא דסיני וכו', ובזוהר חדש שיר השירים אמר זה לשונו, כל אינון בני עלמא דלית בהו כסופא לית להו חולקא לעלמא דאתי וכל אינון תקיפי מצחא דהוו בהו בישראל כד הוו מסתכלי באתוון דשמא קדישא בציצא דכהן גדול הוו מתברי לגביה וכו'.
התעוררות על ריבוי עזי פנים שבדור
סד. והן עתה בדור זה רבו מארבה עזי פנים ירהבו הנער בזקן, בני אדם שמנוערים מן המצוות במי שמלא מצוות כרמון, והנקלה בנכבד מי שחמורות דומות להם כקלות ירהב במי שקלות דומות עליו כחמורות, אוי לדור שעלתה לו כך אשר עון זה הוא היה תחילה ורוש לחרבן בית מאויינו, טירתנו היתה לשמה יופי אדמתנו לזרים.
כאשר חכמים הגידו בפרק כל כתבי, 81 אמר עולא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא היה להם בושת פנים זה מזה שנאמר הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו, אמר רב יצחק לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהשוו קטן וגדול שנאמר והיה כעם ככהן וכתיב בתריה הבוק תבוק הארץ, ובסיבה זו אנו יושבים במחשכים בגלות החיל הזה עד כל הזמן הנפלא הזה, כי אם נחרב ירושלים בעון זה קל וחומר שלא יבנה כל זמן שיש עזי פנים בינינו, ועינינו רואות וכלות מידי יום ויום הולכים ומתגברים עזי פנים שבדור רגשת פועלי און.
תוכחה לדורות האחרונים המזלזלין בתוכחה
סה. וזאת לפנים בישראל שרועי ישראל אשר בידם שבט המוסר, מידי שבת בשבתו ירימו בשפר קולם לשבר לבות האנשים בתוכחת מגולה ודברים קשין כגידין ושח רום אנשים האומרים ידינו רמה, והיום הזה תאמרנה הסרים מאחר הגדולים חקקי לב יגלו מזימות לבבם להשיב לכל מוכיח, על פניו יענו לאמר הלא כל העדה כולם קדוש יאמר להם ומדוע יתנשא אחד לקום מתוך העדה וחרב חדה לשונו שלופה מתערה להגיד לבית ישראל דברים קשים כגידים והדריך בנעלים על במותי ראשי האנשים אשר גובה וגבה להם.
והיה כי יאמר להם מדוע ככה מריתם את פי ה', יענו בעזות מצח לאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, המן העץ חיים אשר ציוה ה' לאכול ממנו אכלת לבדך, הלא כל איש ישראל יכול לעשות היכל ומקדש מלך לעצמו ואינן צריכין להשלמה מבחוץ.
זאת היא שיחת אנשי דמים אשר קולן שמעתי בגינות וקול דמיהם וקול נשותיהם בני גילם צועקים בקול ענות וחירופים לחרף מערכות מלאכי אלהים על מצו"ת ומרורים, ואזנם אטומים כמו פתן חרש משמוע בקולן של סופרים אשר חוקי האלהים ותורותיו ידרושו, וכאשר עמודי עולם אלו ירופפו ויתמהו מגערת זדים ארורים אז ישוב איש ימיני אחור ותושלך אמת ארצה ונשאר תחת הנעצוץ משפט רצוץ, אוי לעינים שכך רואות אוי לאזנים שכך שומעות.