חמדת ימים ב· רבי בנימין ב"ר מאיר הלוי
חג הפסח · פרק ג - שבת הגדול - סדר הדרוש - אזהרות חמץ ומצה - י"ד שחל בשבת
מעלת שבת הגדול והניסים שאירעו בו
א. האל אשר שבת מכל המעשים וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו, תפארת עטה ליום המנוחה וירוממהו וינשאהו וישם את כסאו עליון לכל יומי האר"ץ, ולמעלה מהם נוספה מעלת יקר תפארת שבת שלפני הפסח מועד צאת ישראל ממצרים ואל עליון גואלם ויהיו לנס וישימהו על הנס, כל גדול ולו יסף ממעל לחש"ב שבתות השנה וכמוהו לא תוסיף ועל אשר היה כבר נקרא בישראל גדו"ל שמו.
ומעשה תוקפו וגבורתו של נס היה על כי פסח שיצאו ממצרים יום חמישי היה, ונמצא שבעשור לחדש שלקחו להם איש שה לבית אבות יום שבת היה וקשרו להם בכרעי המטה, וכשלקחו פסחיהם באותו שבת נתקבצו בכורי מצרים אצל ישראל וישאלו את פיהם לאמר מה זה ועל מה זה ואמרו להם זבח פסח הוא לה' שיהרוג כל בכוריכם, ומיד הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש מאיתם למהר לשלח את ישראל מן הארץ, וימאנו לשמוע אליהם ויערכו הבכורות מלחמה והרגו מהם הרבה הרבה מאד כמה דאמר למכה מצרים בבכוריהם.
ב. ונוסף גם הוא תוקף הנס והפורקן להיות כי המצריים עובדים לטלה ועיניהם רואות וכלות את אלהיהן כשור אל טבח יבא ואין מכלים ונודעה יד ה' את עבדיו וזעם את אויביו, היאמן כי יסופר הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, הן הראנו ה' אלהינו את ידו החזקה והנישאה לשום שפלים למרום ורמי הקומה גדועים, והחודש אשר המזל טלה עודנו באיבו ומתערה כאזרח רענן ויעבור והנה איננו, שאילו היה בשאר חדשי השנה היה מקום למצריים לאמר ולהרהר כי על כי אין האיש בביתו לא היה בידו להושיעם, על כן היה לנס ויחתו מגבורתם בעשור לחדש כי הוא שליש הראשון מן החודש, עודנו באיבו לו יקטף בל יראה ובל ימצא.
ה' טעמים למה ניסי י' ניסן נזכרים לדורות ביום שבת הגדול
ג. ואולם אם תחקור לדעת מה ראו על ככה לייחס הנס אל שבת שלפני הפסח ומדוע לא ייחסו הנס לעשירי בחדש הזה יום שיפול שם יהו שמו גדול בישראל, הנה בחקירה הזאת הרבה תשובות בדבר, יש אומרים כי על כי לא בא הנס אלא על ידי שמירת שבת כי מפני שידעו המצריים שהיו ישראל שומרים את השבת במצרים כאשר חכמים הגידו 30 בפסוק ואל ישעו בדברי שקר, וגם בעינם יפלא שהיו מטפלים בבעלי חיים בשבת עד שמתוך כך נתטפלו ביגון שאולה לדעת מה זה ועל מה זה ולפיכך תלו הנס והפורקן בשבת.
ד. ויש מן הגדולים שנתנו טעם לשבח לייחסו אל קדושת שבת, יען כי אם היו מייחסין אותו אל יום העשור יעלה על מחשבותם לאמר כי גדול יום העשור על שם הנס אשר נעשה בו ביום שעלו ישראל מן הירדן, גדול היה הנס ההוא בנהר יעברו ברגל שש מאות אלף רגלי, ובכן יאבד זכרו של נס מצרים אשר הוא עיקר הכל ומצות עשה מן התורה למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, כי על כל אלה ראו והתחכמו לייחס הנס אל השבת כי מודעת זאת בכל הארץ כי עלייתם מן הירדן לא היתה בשבת.
ה. והחכם הגדול הר' יוסף טראני נר"ו דרש, כי לפי שכשהיו ישראל במצרים שאל משה מפרעה יום אחד של מנוחה ובחר לו יום שבת, ומכל מקום בכל שבת תכף היו יוצאים ממנוחה ועונג ליגיעה ועינוי, אבל בשבת זו שהיה יום שלקחו יראתם וקשרוהו בכרעי המטה והיה להם תלוי ראש לא חזרו השתעבד ולכך נקרא שבת גדול כלומר יומא דשבתא אריכתא, כי אף למאן דאמר שכל אותם י"ב חדש שהיה משפט המצריים לא נשתעבדו היינו שלא היו משועבדים בעבודה קשה מכל מקום אכתי עבדי פרעה נינהו אך בשבת זה ידעו שיצאו לחירות, אם באלהיהם שלטו בעצמם לא כל שכן.
ו. ועוד נדרש בו כי הנה נודע שעל ידי יציאת מצרים נתקיים אצל הכל כי הוא יתברך ברא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיה כי אשר בידו היכולת להחריב מסתמא הוא אשר יסדה וכוננה, ועל כן נאמר בטעם שמירת שבת וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים כי על ידי יציאת מצרים באותות ומופתים חוץ מטבע העולם היא הוראה על חידוש העולם כי ששת ימים עשה ה' וכו' וביום השביעי שבת וינפש, ולפיכך נקרא שבת הגדול שבת שלפני הפסח לפי שהוא היה סיבה לקיום כל השבתות כולם שבסיבת המאורע בו הוכר גדולתו יתברך והשגחתו כי הוא הבורא הוא היוצר זה העולם בששה ימים וביום השביעי שבת, ולכך נאה ויאי לקרותו שבת הגדול הואיל וכל השבתות נתקיימו על ידו.
ז. ובשבת זו היו רגילים בבבל להתקבץ קבוץ גדול ונקרא שבת כלה שמזהירין ושואלים ודורשים בהלכות הפסח, ועל כי חכמים הגידו בפרשת ויקהל 31 שאמר הקדוש ברוך הוא למשה עשה לך קהלות גדולות בשבת לפרש להם האסור והמותר כדי שיתגדל שמי הגדול ביניהם שנאמר ואתם עדי נאום ה' ואני אל, ולפיכך גם מטעם זה נקרא שבת זה שבת הגדול על דרך מה שאמרו ז"ל, 32 ואת הבית הגדול זו ביתו של ר' יוחנן בן זכאי שמפרסמים גדולתו יתברך, ולכן בשבת זו שרבה הדרשה בו בדינים מרובים דיני חמץ ומצה ודיני הרגל ושמו של הקדוש ברוך הוא מתעלה ומתגדל בישראל קראוהו שבת הגדול.
מנהג הדרשה בשבת הגדול ואופן כוונת הדרוש
ח. וכבר נתפשט מנהג זה ברוב תפוצות ישראל בכל שנה ושנה לדרוש ברבים בשבת הגדול, אמנם צריכים הדרשנים להתנהג כתקון משה רבינו עליו השלום ללמוד ולהורות את בית ישראל את הדרך ילכון בה ואת המעשה אשר יעשון הלכות פסח בפסח וכו' ולא להעמיד עיקר דרושם מפשטים וחדושי תורה כי לא המדר"ש הוא העיקר אלא המעשה שידרוש, לא להראות את גודל חכמתו כי אם מה שנוגע למעשה להוכיח את העם שישובו מדרכם הרעה להרים מכשול מדרך עם בני ישראל, ואם יאריכו בחריפות דרושיהם הנה רבים מעמי הארץ אשר לא ידעו ולא ישכילו דבריו כאשר באו כן ילכו ואין כל מאומה בידם, ולא זו הדרך רועי ישראל הראשונים אשר מעולם אנשי שם.
דברי הרמב"ם במעלת התוכחה
ט. וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות תשובה כי אחד מכ"ד דברים המעכבים את התשובה הוא כל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה בין ליחיד בין לרבים אלא מניחם בכשלונם שאין מספיקים בידו לעשות תשובה, וגם אחד מהם השונא את התוכחות שהתוכחת גורמת שבזמן שמודיעים לאדם חטאו ומכלימים אותו חוזר בתשובה כמו שנאמר בתורה זכור אל תשכח כו' ממרים הייתם עם ה', ולא נתן ה' לכם לב לדעת עם נבל ולא חכם, וכן ישעיה הוכיח את ישראל הוי גוי חוטא ידע שור קונהו, וכן ציוה האל יתברך להוכיח להחוטאים שנאמר קרא בגרון אל תחשוך וכן כל הנביאים הוכיחו את ישראל, ולפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול זקן וירא שמים מנעוריו שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה, ומי ששונא את התוכחות אינו בא למוכיח ולא שומע לדבריו לפיכך יעמוד בחטאתיו שהם בעיניו טובים עכ"ל.
חשיבות התוכחה ובפרט בדורות האחרונים
י. וביותר יש להיזהר בזה בדורות אלה אשר נפשינו יבישה אין כל וידל ישראל מאד ויכשלו בהרבה דינים והנהגות שדשין אותם בעקבותיהם, ולא ידעו ולא ישכילו כי טח מראות עיניהם כצאן אשר אין להם רועה, ומה גם אחר אשר ידענו כי כללות כל עדת בני ישראל איש אחד נקראו וכמו שבאיש שקצת איבריו מקוצצים שכל האיברים יצר להם בצרת השבורים ולא ישקטו עד עת מצוא תרופה למחלתם כי גוף אחד המה, כמו כן בהיות בלתי כשרים בדור צריך שידאגו כל הכשרים לתקן רוע מפעליהם כי אם כולם צדיקים הם דבקים כולם בשורשם העליון כמו שנאמר ואתם הדבקים וגו', מה שאין כן בהעוותם אז טומאת העון נכנס בין שורשם וביניהם ופוסק חיבורם כמו שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם וגו' ואז אינם עם אחד.
אכן בהוכיח חכמי הדור לקהל עדתם בדברי כיבושים ופשטי מוסר השכל, יחשבו מחשבה על שחטאו ויתנו לב לשוב ואז ישוב הדביקות אל מקומו ונחשב הוא כמחזיר נפשות לפגרים מתים כמו שנאמר אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה, כלומר כי בהשיבך את הזולל בתשובה כפי אשר נפח נשמת רוח חיים באדם הראשון שהיה מוטל גולם חשוב כמת והחייתיו כן הדבר הזה, כי הרשע בחייו קרוי מת כי נפסק נפשו מאלהים חיים ובהשיבך אותו מדרכיו המקולקלים כאילו נפחת בו נשמת רוח חיים.
בני אדם משורש אחד סובלין זה על זה
יא. ובשער הגלגולים כתב הרב זלה"ה שהנשמות אשר המה משורש אחד לא די להם מה שסובלים עונשים זה על זה אלא גם צריכים לחזור ולהתגלגל או לבא בעיבור זה על זה, כי אף אם תקנו בעצמם כל הצריך להם לא יושלמו ויתוקנו עד יתוקן פגם אותן שבשורשיהם.
עוד בהנהגת הדרוש
יב. כי על כל אלה חכמי הדורות יראי ה' וחושבי שמו אל יפנו בדרושיהם להשגת המעלה אשר בו כבודו עליו יראה ולכבוד עצמו הוא דורש, ולבלתי היות מן הכתות הרמים המדברים בלשון מדברת גדולות וברוח שפתיו יתנשא לאמר אני אמלוך למען ספר שמו לאמר כי הוא נאה דורש, אפס כי לא תהיה תפארתו כי אם לדרוש אליהם חכמה ומוסר יחדיו יהיו תמים, ונוסף גם הוא דינים וחוקת הפסח ורמיזותיהן אשר שם רמז ואין מספר, כי בלעדי דרך פשטי תורתנו וסודותיה העצומים והרבים עוד לה רמז לפקוח עינים עיורות להוציא ממסגר אסירי יצר הרע בל יחפרו ויאבדו.
דרוש על התשובה ורמזי ביעור חמץ להר"מ אלשיך ע"ה
יג. והר"ם אלשיך ע"ה היה דורש כל ענין החמץ על היצר הרע כי הוא שאור שבעיסה שמחמיץ את האדם וציוה הקדוש ברוך הוא שבעת ימים מצות תאכלו לומר ששבעת ימים הם שבעה עשיריות שנים לא יראה שאור שהם ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ושלא נמתין עד י"ג שנה רק אך ביום הראשון בקצת העישור הראשון תשביתו שאור מבתיכם ולא יתעצל מלבער שאור שבעיסתו עד זקנה ושיבה כי אוי מי יחיה מיום הראשון עד יום השביעי.
ומה גם עתה כי למי אוי למי אבוי למאחרים לעמוד על נפשם עד אשר יבואו ימי הרעה כי רעה תבא עליהם לא ידעו שחרה, כי איככה יוכל איש להלחם ולהשפיל ולהפיל מלך זקן וכסיל אחר אשר המליכו זה כמה שנים וישרש שרשיו וישלח פארותיו ויחזקם במסמרים מנפש ועד בשר, ומאין הרגלים וכפות הידים לעקור דבר מגדוליו או גדולי גדוליו אשר הגדיל לעשות.
ומאין ולאין ידלה מים וכבס בהם הנגע כי נגע עד לבו במחשבות אונו, מלבד כל נגעים גדולים אשר שם בבשרו מראשו ועד רגליו עד אפס מקום כי כל עצמותיו הניע ועוה בכל עון ובכל חטאת אשר פעל ועשה בהנה, ואיזה בור מקוה מים כמים שעל השמים ובימים ובנחלים יחליפו כח יעלו אבר כנשרים מרמ"ח איבריו מטומאתו אשר טמאו יצרו זה כמה שנים יומם ולילה לא ישבות.
על כן אשר עיניו בראשו ישקיף וירא אחריתו מראשיתו, ועודינו בחור בילדותו בער יבער יצר סמוך מעמו כאשר יבער הגלל עד תומו, והן זאת עצת ה' ברמז הרומז באומרו אך ביום עישור הראשון תשביתו שאור מבתיכם להזהיר על ימי עישור הראשון בהגיעו לחינוך בטרם יבינו סירותיו אטד, והנה יציבא מילתא כי מי ומי מילדי העברים בקרב שנים כאלה יאורו עיניו להביט אל האלהים, וכהנדוף עשן תנדפנו יצרו הרע להאבידו ולשומו מרמס עד אשר לא יבא ילד מסכן וחכם במלאת לו י"ג שנה כי באורו יראה אור כי יהיה מעיר לעזור.
יד. וזה רמז לנו התנא באמת באמור אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר, והוא כי כאשר השאור מחמיץ העיסה כן היצר הרע מחמיץ ומפסיד את האדם ומעפשו, ועל כן חל עליו חובת ביעור היצר הרע מעליו ולא ייחל עד אשר יגדל או לעת זקנה חלילה כי אם אור לארבעה עשר הלא הוא במלאות לו שנת י"ג ויום אחד שמתחיל הי"ד כי אז ייחל היצר הרע לפעמו יבעיר את הבעירה וזהו לאור הנר, וזה בחורין ובסדקים בכל מצפוני לבו ומחבואות פניותיו.
טו. ואמר בכל מקום שמכניסים בו חמץ אבל מקום שאין דרך להכניס בו חמץ אין צריך בדיקה, והוא כי הנה עיפוש היצר הרע נכנס בכל איברי האדם כל אחד ואחד לפי עניינו, בראשו ללכת בקומה זקופה, במצחו בעזות מצח, בעין לראות ברע, באזן לקבל לשון הרע, בפיו ובשפתיו בלשון הרע ורכילות ודבר סרה ופה דובר נבלה ולאכול בו אשר אסרה התורה, והלב לחשוב מחשבות און, וידים שופכות דם נקי, ורגלים ממהרות לרוץ לרעה וההיקש בכל יתר האיברים, והנה לא כל אדם חוטא בכל איבריו כי אם יש שהורגל לחטוא בקצתם ולא בשארותם ויש יחטא באשר לא חטא רעהו, ועל כן אמר כי בכל אבר אשר ידע שהוא דרכו להכניס בו חמץ אשר חטא בו צריך בדיקה, אך אשר ידע שלא הכניס בו חמץ ולא חטא בו אין צריך בדיקה.
טז. ואחר הבדיקה אם פשפש ומצא צריך ביעור, ואחר הביעור צריך ביטול שיכניע את יצרו עד שיבטלנו ממש עד יהא בטיל וחשיב כעפרא שהוא עד גדר לא יעצר כח עוד להחטיאו כי עשאו למרמס וסיגפו, וגם כי מן התורה בביטול בעלמא סגי שיהרהר תשובה בלבו צריך גם כן לבערו בדבור ומעשה בוידויים ותחינות בדמעות שליש ולבער בקום עשה כל דבר רע, וחישב עם קונהו יתברך על כל שטרי חובותיו אשר הוא חייב לו.
יז. וזהו שאמרו לאור הנר, היא נשמתו שאורה יפה לבדיקה כי יאמר אליה נפשי נפשי אחותי רעיתי עד מתי תשתכרין, התעוררי התעוררי מהיום הזה והלאה אור לי"ד כי ילד יולד לנו ילד מסכן וחכם הלא הוא יהיה לנו מעיר לעזור, נעירה ונקיצה וניתן את דודינו לו ולאורו נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה מכל אשר חטאנו ונרחץ ונטהר נסיר רוע מעללינו מנגד עיני ה' ועל משמרתינו נעמדה יחד ותידד שנתינו מעינינו, יום ולילה לא נשבות כאנשי המלחמה על יצר סמוך בל ישוב לענותינו כאשר בתחלה ויהי ה' אלהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, והן אלה קצות דרכי ביעור החמץ עד די בער כל כח היצר הרע מקרב איש וכל איבריו.
יח. ולא נאמר כי די בביעור כל שאור יצר הרע מעצמו כי אם גם גבוליו גרי ביתו וחציריו ואנשי עירו כי כל ישראל ערבים זה לזה וזה רמז שאור לא ימצא בבתיכם, ואחר כך אמר לא יהיה לך בכל גבולך כי אתה תבער חמצן ויצרן של עוברי עבירה עד תשיבם עד ה' אלהיך.
יט. וגם אל יאמר איש הלא ביערתי כל שאור וכל עון ממני ומגבולי כל אשר עלה בידי אך לא יבצר מהשאר מעט מהרבה אשר לא ביערתי עד בלתי השאיר אף גם אחד ומי יוכל, כי על כן רמזו רז"ל וציוו לנו כי בליל ביעור החמץ כל חתיכות החמץ הנותרות נמנה אותם ולמשמרת יהיו בל נכשל בם עד יאכלו והנותר נשרוף באש, שם רמז לנו כל אשר נשאר מעונינו שלא ביערנו נמנה אותם ויהיה לנו למשמרת נגד עינינו תמיד להיות הולכים ומבערים עד כלותנו אותם אחד לאחד ובל נשליכם אחר גוינו, ולהשמר מכל עבירה אחת מהן בל תגרור לנו כיוצא בה.
כ. ומכל משמר צריך לישמר מכל דבר רע ובפרט בדורות הללו כי הכל בלשון הרע, והנה איש בא מראה סימני טהרה ועבותות אהבה, וכמיצר על צרת קרובו ואוהבו יביא ציד בפיו למושכו ברשת הלשון הרע, כי כמה פעמים יהיה איש צדיק נשמר מכל דבר רע וילכד בשחותו של קבלת לשון הרע באמור אליו, צר לי עליך אחי ואהבתך הציקתני כי הלא ראיתי גבר עמיתך דבר סרה עליך כזה וכזה דיבר והשמר פן ואל תלכד במצודתו, והנה כחץ שנון נתקע הרכילות בלבו ובשרירי בטנו ותהי לחרפות לו וטמא כל טהרתו אשר נטהר בתשובתו כי עון חמור הוא כעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, ולא יבצר מאיש צדיק מלקבל כי ברית כרותה ללשון הרע וכו' ומי לנו גדול מדוד ולא נמלט מרכילות ציבא, 33 על כן על זאת יתפלל כל חסיד אל ה' יהי עמו על זאת ודומה לו.
כא. והן זאת רמזו ז"ל ואמרו, 34 היה הבית בדוק ובא עכבר וככר בפיו ונכנס בבית צריך לבדוק את כל הבית, שהוא רמז זה כי אחרי אשר בדק איש גופו ואיבריו עד היה הבית בדוק היא גופו, ראה והנה עכבר נכנס וככר בפיו הוא רשע טמא כעכבר ולשון הרע בפיו, אז נטמא כולו וצריך בדיקה את כל הבית שהוא כל איבריו צריך לחזור ולבדוק כי עון זה שדי תיכלא בכוליה.
כב. ואחר כל זה אל יאמר איש, הלא זכיתי לבי טהרתי מחטאתי גופי ונפשי והסירותי כל מחלת יצר הרע ממני ומה לי עוד להיות נצב על משמרתי לבלתי הטמא כי הלא מאין לאין ישלוט בי יצר הרע והלא בערתיו ממני, לא זו הדרך כי הלא יחזור ויחמיץ עיסתו בהיסח הדעת כי בהסיחו את דעתו אז ידלג כאיל יצרו הרע להאבידו והוא יושב לבטח לא ישית לב ויאבד, והוא רמז צווי רז"ל באומרם 35 שאל יסיח דעתו האדם מהבצק כי גם שהשאור לא ניתן בו יחמיץ בהסח הדעת והוא רמז אל עיסת גוף האדם כאמור, אך כל זמן שהאדם עוסק בבצק אינו בא לידי חימוץ, וכן כל זמן שאדם עוסק בבצק בגופו לעשות בו מצוות בידיו ואיבריו ואינו מסיח דעתו מעבודת שמים לא יבא לידי חטא.
ואם ככה נעשה שלא נרפה מגופינו הנקרא בצק ונעשה באופן שלא יחמיץ ולא ידבק בידינו חלאת היצר הרע תקרב שנת גאולתנו ותבא קל מהרה לא תאחר, וזהו כמאמרם ז"ל שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וגאלם מיד, כן יעשה הוא בעשותינו שלא יחמיצו בצקותינו אחר הטהרם, ואז יתעקר השאור שבעיסה מכל וכל ויעברו הגלולים מן הארץ כמו שנאמר ואת הצפוני ארחיק מעליכם וכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם.
כג. וזה רמזו במתק שפתים חכמים בלשון המשנה אור לי"ד בודקין את החמץ וכו', אשר יקשה בעיני המשכיל וכאן הבן שואל מי הכניסם לדקדוק זה לאמר אור לי"ד מאי אור אורתא וללא צורך שם אור לחשך תנא תונא, אלא שרמז בזה לזמן הגאולה שנאמר בה והיה לעת ערב יהיה אור, ולכך אמרו אור לי"ד שכאשר יחל רוח ה' לפעמו ברוח אפינו משיח ה' שיבא מדוד המלך אשר היה דור י"ד לאברהם, אי נמי כי כמספר שמו י"ד אז יהיה נבדק החמץ מכל וכל כי בזמן ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
התעוררות לחובת העיון ברמזי המוסר שבמצוות החג
כד. אם כן איפה אתה הוראית לדעת כי ענין ביעור החמץ הוא זירוז נפלא אל כל אחד מאישי ישראל לפנות דרכו לפניו מכל מכשול ולגרש מפניו אויב הרע הצפוני הזה, ונוכח ה' יהיה דרכו וכל מעשיו יהיו הלוך ונסוע לקרבה אל ה' ולדבק בצור עשהו ולא ביצרו צור ואבן נגפו כי כל שאור וכל דבש לא יקטיר ממנו אשה לה'.
לא כן הפתאים אשר טח לבם מהבין ועין שכלם כהה כי דרך נשים להם ודעתן קלות מהבין הנסתרות שבכל מצוה כי לא יקחו הדברים כי אם כפשוטן ממש, והמה לא ידעו כי אחת דיבר אלהים שתים זו שמענו שיש בכל מצוה פירוש אחר זולת פשוטו, והבלתי יודע כי אם חלק אחד ממנה הוא נקרא סומא באחת מעיניו וחרש באחת מאזניו וחגר באחת מרגליו יען כי העיון הפנימי הוא הראייה השכלית חסר ממנו, שכיון שאינו שלם בשני מיני ראיות אלו השכלית והגשמית הוא הנקרא סומא באחת מעיניו ופטור מן הראייה מלחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.
לסדר עיקר הדרוש בהלכות החגים ודברי תוכחה
כה. כי על כל אלה נפל החיוב על רועי ישראל הדורשים בעם להודיע לבני אדם רמיזתן של דברים בכל חג וחג אשר כולם המה רמז לפקוח עינים עורות להוציא ממסגר אסירי יצר הרע בל יחפרו ויאבדו, אשר באמת זה כל פרי עסק התורה ותכלית הפלפול והחידוד לעמוד ולשרת בשם ה' להביא אורה לעולם ללמד לפושעים דרכיו.
הירצה ה' באלפי דרושים ברבבות פשטים גם כי יהיו טובים ונחמדים ומתוקים אחר כי לכל העם אין כל מאומה בידם, או החפץ לו במשמיעי קול ברבים בתוכחת חיים גם כי כוונתם לשמים להרים מכשול מדרך עם בני ישראל אחינו אחר כי המעללים אשר לא טובים שר"פים עומדים וקיימים ואין מזיזין אותם ממקומן, ומה הועילו חכמים אחר שחושך על פני תהום ולא תקנו דבר מכמה אורחות עקלקלות כי לא המוסר הוא העיקר אלא המעשה.
טעם שהיו הקהל רואין עמוד אש בשבת כלה של פסח וסוכות
כו. וכמה היו במורידי אור שקנו עולמם בשעה אחת ויצאת נשמתם בטהרה וכולם לא זכו למעלה זו אלא בשביל המעשה כנזכר בתלמודא דידן, 36 ואין גם אחד בהם שזכה לה בשביל פלפול הלכה אחת או דרוש אחד, וכל עיקר אסיפת בני ישראל בשבת כלה בימיהם היה לשמוע הלכות שהיו דורשי המתא דורשים להם אין זולת, ועל ידי כך היו זוכים לחזות בנועם ה' בעת דרושיהם כנזכר בתלמודא דידן דאבירי לב המה בני מתא מחסיא דקא חזו יקרא דאורייתא תרי זימני בשתא בשבת כלה דפסח ושבת כלה דסוכות ולא קמגייר גיורא מנייהו.
והגיד הרב רבי יהודה ברזלי 37 דיקרא דאורייתא היינו שהיה עמוד אש יורד מן השמים עליהם בשבת כלה דפסח ודסוכות, ואין ספק כי לא זכו למעלה זו אלא על גודל כשרונם להיות דורשים חוקי האלהים ותורותיו להרים מכשול מדרך עמם ובכן יתגדל ויתקדש שמיה יתברך בעולמות העליונים, והמה היו כמורידי אור מן העולם ועד העולם עד כי עין בעין ראו דמות כבוד ה' כמראה אש ומימינו אשדת למו, אשרי עין ראתה כל אלה.
תוכחה לקבל האמת ממי שאמרו ע"פ הר"ם לונזאנו ע"ה
כז. ואתה הקורא נעים עמיתי בתורה ראוי לך אחי להיות עיניך פקוחות ואזניך קשובות לדברינו אלה לתת לפתאים ערמה, כי ראוי לזרע קדש כולו זרע אמת לקבל האמת ואפילו שיהיה האומרו חרפת אדם כמוני, אשר בחיי ראשי אילו יצאו הדברים האלו מחיבור רבינו האיי גאון ז"ל אף על פי שלא היה מוסיף או גורע אות אחת מכל אשר כתבנו היה נחשב בעיני חכמי זמנינו כל דבריו כגחלי אש ורעדה אחזתם שם, והיו מרגילים עצמם לעשות רוב דרושיהם לכל חפציהם של עדת ישראל להורות להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו.
אכן בצאת הדברים מתחת ידי חיבורינו לא ישגיחו בהם כי יבושו ויכלמו כאילו הם צריכים לעצת מוסרינו, ואני יודע שאיני כותב זה כאומר קבלו דעתי שהן רשאין ולא אני, אבל קנא קנאתי לה' אלהים אמת כי היה ראוי ליודעי דעת ומביני מדע לקבל האמת אף מן הצאצאים והצפיעות יהיה מי שיהיה, לא כמו שראיתי בשאלונקי אחד מן המפורסמים שכששמע דברי אלה הכיר מעלתם ולא יכול להכחיש, ומכל מקום לא אבה לדרוש על דרך חכמי התלמוד בדינים ומשפטים אשר רבים נכשלים בהם כי בוש מלעג השנונים והחריפים אשר ילעיגו עליו.
כח. ועל זה אני אומר כי לא באו לעזרת ה' אף על פי שפשט הכתוב ידוע, מכל מקום בכל יום ויום יש אשר באו לעזרת ה' ויש אשר לא באו לעזרת ה', הא כיצד יש דברים שאין בני אדם זריזים בהם לפי שאינן רואים שיזהרו בהם גדולים, אבל אם רואים שגדולים נזהרים בהם הם נושאים קל וחומר בעצמן ואומרים, הנה פלוני החכם זריז בדבר זה ואיך אבושה אני ואמנע מלעשותו, והנה כן הענין הזה כי אין התלמידים מכירים כי כל דברינו זה הוא מה שסידר רבינו הקדוש במשנה כי לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה, אבל רואים אותם יוצאים מתחת יד חיבורי זה ואנכי איש רש ונקלה ואין מחשיבין אותו והיה צריך לעזרת ה' בגבורים.
מעלת מזכה את הרבים כאהרן הכהן
כט. ומה גם בדורות אחרונים אלו אשר מי זה האיש גדול בישראל אשר ניקה מלבוא איזה תקלה חס ושלום על ידו אשר היה ראוי להיות מגמת פניהם תמיד לזכות את הרבים ולא יחוש ללעג ובוז הגאיונים, אשר מי לנו גדול מאהרן קדוש ה' והגידו חז"ל 38 לומר כי יודע היה אהרן בעצמו שבא דבר גדול לישראל על ידו ועמד וקשר חבל של ברזל במתניו והיה מחזר בכל מחנות ישראל, מי שאינו יודע תפלה למדו תפלה מי שאינו יודע קריאת שמע למדו קריאת שמע מי שאינו בקי בגופה של תורה הכניסו בגופה של תורה, ולא אהרן בלבד אלא כל המלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים המקום מרחם עליו ונותן בו חכמה בינה דעת והשכל ונותן חלקו עם אברהם יצחק ויעקב ע"כ.
אזהרה למבזים את המוכיחים
ל. ומי מן המשכילים אשר בדורות הללו אשר לא יהיה לו ללעג וקלס לעשות כזאת כי כל אחד מתנשא לאמר אני אמלוך, אוי לדור שעלתה לו כך אחר כי אם יבאו דרך פשפ"ש הצפ"וני אשר התעם על כל דבר פשע על קל על חמור, המה יראו כמה להם עוונות וחטאים תילי תילים חומרים חומרים.
וכל עוד ידם נטויה לחפש ולפשפש עוד יוסיפו להגלות אליהם כהנה וכהנה כמה דברים קשים כגידים שהאדם דש בעקיביו ואשר היו קלים בעיניהם יראו הרים גבנונים, אשר היה מן הראוי אליהם לרדוף כאשר ירדוף הקורא בהרים אם ישקיפו אם יראו אם ישיגו לזכות את הרבים ולהרים מכשול מדרך עמינו בית ישראל הן תיהוי ארכא לשליותם.
והן לא די כי אין איש שם על לב ועין שכלם כהה לא ידעו שכ"ול כובד אשמותם וחטאתם ולהשיב רבים מעון, ולא עוד אלא כי רב שבעו בוז וקלון ולעג בפיהם על יראי ה' וחושבי שמו כי ידרושו חכמה ומוסר ומילי דחסידותא וה' הטוב יכפר בעד.
לסדר הדרוש מהלכות ואגדות ודברי מוסר
לא. על כן הכי אחי אתה איעצך ויהי אלהים עמך, אם מן השמים המליכוך בהתנשא על קהל עדתך הזהר להיות זורק מרה בתוכחתך בתחלת נשיאותיך, כי מי שלא זרק מרה בתוכחותיו בתחילת נשיאותו לא יוכל להפך השיטה כי לא יקבלו ממנו תוכחתו ומוסרו כמו שנאמר מה תאמרי כי יפקוד עליך ואת למדת אותם עליך אלופים לראש.
לב. ובהגיע תור לדרוש אלהים ברוב עם הדרת מלך נהוג דרושך כרבי מאיר ע"ה דהוה דריש בפרקיה תלתא שמעתתא 39 הוא דינים, תלתא אגדתא פשטים מתוקים, תלתא מתלי הם דרכי מוסר כמו משלי כי כולו מוסר, כי גם כי עיקר הדרוש הוא הדינים והתוכחות מוסר מכל מקום יש לדרוש גם כן איזה פשטים מתוקים, לא להתייהר להראות גודל חכמתו חס ושלום כי עושה אלה המה מהגבורים אנשי השם כמו שאמרו בזוהר 40 ונוח להם שלא נבראו ונהפכה שלייתם על פניהם כמ"ש ז"ל, אפס כי לא יהיה תפארתו רק כדי להוכיח את העם כדי שלא יאמרו מי שמך לאיש שר ושופט כי תשתרר עלינו גם השתרר בפה מלא תוכחות.
במ"ש ז"ל לא המדרש עיקר אלא המעשה
לג. ומזה הטעם דרש רבי מאיר מילי דאגדתא ופשטים מתוקים תחילה להראות כי הוא איש בא באנשים החכמים וידועים כדי שיוכל לדרוש אחר כך תלתא מתלי ופיו מלא תוכחות, וזהו לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה כי אף שהותר לדרוש דרש להראות חכמתו מטעם הנזכר אל תעשה מזה עיקר, אלא העיקר יהיה הנוגע למעשה והחידושי תורה יהיו טפלים בטלים ברוב כי לא יהיו רק שליש אחד ושני שלישי יהיה הנוגע למעשה ולתקן תקונים ולהגיד להם רמזי התורה לבד מפשוטה להדריך את העם תמיד כל הימים בתשובה.
צורך הדרוש במועדים ומה שנתבשר האלשיך ע"ה קודם פטירתו
לד. ובפרט בחגים ובמועדים אשר נזק השן מועדת על ידי אכילה ושתיה לפרוק עול מוראת שמים מעליהם חס ושלום, אשר צריכין המה להזהירם ברמזי החג הקדוש ודיניו על מעשה הטוב והישר זו על דרך אשר היה דורש הר"ם אלשיך ז"ל בענין החמץ כנזכר לעיל וכן כיוצא בו, אשר על כל אלה אמרו שנתבשר לפני מיתתו הוא ז"ל לדרוש שבעת ימים בחצר גינת ביתן המלך מלכו של עולם.
חשיבות הדרוש קודם פסח
לה. אשר על כן נכון למועדי רגל לדרוש ולקבל שכר בהלכות הרגל וביותר בהלכות חוקת הפסח לפקוח עינים עורות, ואף בדינים פשוטים שכבר נתפשט מנהגם לרבים והכל יודעים אותם וגם שכבר דרשם זה כמה שנים, לפי שביותר צריך הכתוב להזהיר מקום שיש בו חסרון כיס וברוב דיני הפסח יש חסרון כיס כמו לקנות כלים חדשים ולבער כל מיני חמץ ובפסח הוא במשהו, מלבד כמה הוצאות גדולות המוטלות על כל איש הישראלי בחג בקניית החיטים ועשיית המצה וזולתם, ודעתם בלבא תליא ולבא בכיסא תליא ובחסרון הלב"נה חסרון הדעת והתבונה תתגבר, ועל כן זריזין מקדימין לזרז אותם מידי שנה בשנה לשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור לא תמעד אשוריהם מדת של תורה.
כמה פרטי דינים בהגעלת כלים לפסח
לו. ומה גם כי הן רבים עתה עם הארץ גם בלא דעת שגו בכמה דברים כאשר ראיתי כמה בוערים בעם הקלו על עצמם לשטוף הכלי אחר הציפוי בבדיל ואמרו שהשטיפה ההיא תעלה תחת ההגעלה, ואינו כי אחר שבמקומותיהם אחזו כחומרת הפוסקים החולקים על הרא"ם דלא סגי בצפוי בבדיל בלי הגעלה, הנה השטיפה ההיא לא עלתה לכלום כי השטיפה שנהגו בה רבים מבני ישראל אחר הציפוי נגעו בה מטעם שכתב הטור סי' תנ"א בשביל מה שנאמר בקדשים ומורק ושוטף במים וצריכים הם להזהר להגעילו כחומרי מקומותיהם.
לז. וגם במקומות שהקלו על עצמם לסמוך על הציפוי בבדיל בלא הגעלה כהרא"ם, שצריכים להזהר לטבול אותם הכלים כדין כלים חדשים הנקחים מן הנכרים שגו כמה פתאים להתיר אותם במה ששוטפים אותם במים קרים אחר הציפוי במקום טבילה, ולא הועילו כלום דטבילה צריכה להיות במקוה המים כמבואר ביורה דעה, אלא שמפני שבמחלוקת היא שנויה יטבילם בלא ברכה.
לח. ועוד כמה מהם הקלו באותם המחבתות של נחושת שעיקר תשמישן אינו אלא לעשות פשטי"דא ומכניסין אותם לתנור כך וכולם מתירים אותם עם ההגעלה וזה אשר לא כדת, כי אף כי לפי דעת הרא"ש המחבת ניתרת בהגעלה היינו במחבת שמטגנים בה דגים וביצים שמעשיה רוחשין בשמן, אבל אותם המחבתות המיוחדות לעשות בהם פשטי"דא ואינן רוחשין בשמן רק נותנים מעט שמן בהן כדי שלא תשרף הפשטי"דא הוה ליה תשמישו על ידי האור ואינו מועיל להם הגעלה, ודינה כשפודים ואסכלאות שצריכין ליבון עד שיהיו נצוצות נתזין מהם ואם לאו אל ישתמשו בהן בפסח.
אזהרה שלא להעמיד כלי חמץ בפסח בלא מחיצה
לט. ואפילו להעמידן בביתו ולסדרן עם שאר כליו בנסרים לא אריך למיעבד הכי אפילו המה גבוהים כמה אמות דומיא דחמצו של גוי עושה מחיצה עשרה טפחים, וכן בנר שבת דלא יקרא לאור הנר אפילו גבוה כמה קומות, כמו שכתבו הפוסקים בכלי פסח שאסור להניחם בנסרים בשאר השנה לנוי אפילו המה גבוהים, והוא הדין כלי חמץ העשויים לנוי דאסור להעמידן בפסח אפילו גבוה כמה קומות.
דין שימוש בפסח בכלי זכוכית של חמץ
מ. והן היום רבים מבני ישראל נהגו להקל ולהשתמש בכלי זכוכית הנקראים פרפו"ריש בפסח אפילו נשתמשו בהם כל השנה מפני שמחזיקים אותם ככלי זכוכית כל שהוא שלם ואין בו סדק, ואני שמעתי שהרדב"ז ז"ל אסרם להשתמש בהם בפסח אם הם ישנים כי ניסה הוא ז"ל ונטל פרפורא אחת ושקל בפלס כמה היה שוקל ואחר כך השליכו אל תוך קדירה של מרק והוציאו וחזר ושקל ומצאו שהיה שוקל יותר ממה שהיה קודם שהשליכו במרק ושומר נפשו ירחק מהם.
ואף בספרד שנהגו להשתמש בכלי זכוכית ראיתי מן המהדרין נזהרין שלא להשתמש בהם, וכל שכן שראוי להחמיר בכלי הפרפו"רי שעכשיו מערבין בו מינים אחרים וכולו אינו פרפור"י האמיתי ולפיכך יש לאסור ואף בדיעבד.
אין ליתן קמח של פסח בשקי קמח של ימות השנה
מא. ונכון להזהיר את העם על הדין שכתב הטור 41 בשקים שנותנים בהם קמח כל השנה שצריכים להתיר כל התפירות קודם הכביסה, שהסכימו כל גדולי הפוסקים דלא יושיענו כל זה אחר שכשהקמח נוגע במים מיד מתרכך ונדבק בשק, ואפילו אין שם תפירה וטלאי קשה להעביר כל הנילוש בשק בנקבי האריגה ועל כן אין ליתן בהם קמח של פסח.
דין קמח שנשכו עכבר או נפל בו מים
מב. וכתבו הפוסקים בדין קמח של פסח שנשכו העכברים השק ואכלו מן הקמח ונתייבש, אם הוא קודם הפסח צריך לנפות אותו הקמח ואם ישאר על הנפה כמו פירורי עיסה זורקן והקמח מותר לשהותו עד לאחר הפסח, אך בפסח הכל אסור בהנאה.
אכן אם השק מונח במקומו שלא נתנענע ולא נתערב הקמח ואחז בידו מקום הנישוך ויקשור שם השק תחת הנשיכה עם קצת קמח ונער כל הקמח שנשך וינהל שאר הקמח, הסכימו גדולי ישראל אף לאוכלה בפסח דלמאי ניחוש לה, וכן אפילו נפלו מים עליו ונתייבש אם מכיר המקום שנתלחלח יקחנו וירקד השאר ויאכלנו בפסח.
להזהר ממצה גזולה ומנהג חסידים הראשונים בזה
מג. וכל אדם יזהר בענין איסור גזל ביותר בענין המצות כי אין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה, וחסידים הראשונים היו נוהגים כשאופין הרבה בתנור אחד לומר כל מי שיגיע מצתי לידו יהיה במתנה וכן היו אומרים בטחינה, וכדאמרינן גבי לולב 42 שלא יכשלו איש באחיו.
דיני שאיבת מים שלנו
מד. וראוי גם כן להזהיר בענין שאיבת המים למצה כי רבו המחלקיות בפוסקים, ולכתחלה ראוי להמתין עד שקיעת החמה ובספק יאחר ולא יקדים ויוצאים לדברי הכל, ומטעם זה רבים מן המהדרין נזהרו שלא ללוש מצותיהם ביום ראשון אחר השבת אלא במים שנשאבו אור שישי ולא בערב שבת שמא יקדים קודם ערב שמש או יאחר ויחלל שבת וכן כתב הרמ"ע מפאנו בתשובותיו סי' ל"ב, וכתבו עוד דגם על ידי גוי לא שפיר דמי לשאב אותן וכן בכל תקוני מצה יען כי מכשירי מצוה כמצוה דמו וכי היכי דבעינן בחיטים שימור לשמה הוא הדין במכשירין ונכרי אדעתא דנפשיה קעביד.
כמה אזהרות בענין לישת המצה ושהייתה ע"פ ספר "הזכרונות"
מה. ובענין לישת המצות ראינו גם שמענו מנהגים רבים ויש בהם דברים שצריכים שימור וזהירות להרים מכשול מדרך העם, ראשונה להודיע מה שמוסכם מכל הפוסקים שאין לשין לפסח לכתחילה עיסה גדולה משיעור חלה אפילו בתנורים גדולים ואפילו יש הרבה בני אדם עוזרין, איברא דעוד היום יש בעלי נפש נזהרים בדבר ושומעים עצת זקנים.
ומכל מקום באיזה מקומות שעברתי בהם ראיתי שערוריה שלשין בבת אחת עיסה גדולה מחצה שק קמח וכיוצא ויש שאפילו שק מלא בבת אחת ובאדם אחד, והוא דבר זר ורחוק מדת של תורה במצוה רבה וחמורה כזו הבאה לפרקים מידי שנה בשנה.
ואם לדין יש להם תשובה כי אין להם מקום ראוי וכלים הצריכים לכך וההכרח לא יגונה, ותשובתם נשאר מעל כי היה להם לתפוס בדעת המקילים במדת הצורך הגמור ולא יותר, כי הן אמת כי מפני דוחקא דצבורא דין הוא שלא להתרחק משורת הדין כפי רוב הפוסקים ולתפוס בדעת המקילים בזה שהרי רבינו ר"י בן יהודה מן המקילים כתבו עליו שהיה רגיל בביתו ללוש שני שני עומרים או שלשה יחד כמו שכתב הבית יוסף, אך לא להפריז על המדה ושם עיסה גדולה מחצי שק קמח, ולמה לא תתחלק עיסה גדולה כזו הואיל והתנור ראוי להכילם לעיסות קטנות בין ארבעה או חמשה בני אדם ויתעסק כל אחד בחלקו כראוי, ולא שיהא מונח בקרן זוית חלק ממנה זמן מרובה בלי עסק כי אין ביד אחד לגלגלה כולה כהוגן אם לא בשהיה רבה.
מו. ואני מחיתי בידיהם ופי מלאתי תוכחות עמהם לאמר, וכי שלא להוסיף על השער כפי תוספת העמלים והעוסקים יפחתו מחובתן קהל עדת ישראל חלילה, כי תפארת ונחלת אבות היא להם להיות גומלים חסד לנפשם ושלא לחוס על ממונם בדבר מצוה, וכלל שגור בפי הכל אין צבור עני וכשם שאדם מחזר אחר דירה נאה לרווחתו ולעשות נחת רוח ליצרו, כן וכל שכן הוא שיש להם לחזר אחר מקום הגון ונכון ולעשות המצה בכל תנאיה - ועמלין ראויים לקיים ושמרתם את המצות.
מז. ומה שהם מקטפים בעמילה מה יושיענו בה אחר כי העיסה גדולה ואינם יכולים לטלטלה מצד אל צד בזריזות ודין מפורש הוא שלא להניח העיסה בלא עסק אפילו רגע אחד, ולא עוד אלא שאחר שנתעסקו ונתחממה בידים אם יניחוה בלי עסק מיד תחמיץ.
מח. וכן לענין העריכה יש להזהר שאותו הנוטל העיסה לפניו לחתוך לחתיכות קטנות לעורכין ולמרדדי הרקיקין וכמה פעמים לא נזהרו לעסוק בעיסה ההיא בעסק רב רק מנענעים אותה בידיהם, ולא עוד אלא שחותכים הרבה ביחד ולא כל שעה ושעה העוסקים פנויים ליטלה ממנו ומחזיקים אותם בידיהם בלי עסק ואיכא למיחש שלא יבאו לידי חימוץ ומכניסים עצמם בכמה ספיקות של פיקוח נפש.
ומאד צריך להזהר שלא להתחיל להעריך ולרדד עד שיגרפו התנור בתחילה כדי שיוכלו ליתנם מיד בתנור ולא יעמדו בחוץ ולא ישהו אפילו רגע אחד כי זה הוא עיקר גדול בהכשר המצה, ויתר פרטים אחרים שיש בזה כתבתי בפרק ב' בדקדוק האפיה עיין שם.
אין ליתן מצות ומיני מתיקה בכלים של קמח וסולת
מט. וכן יזהרו שלא ליתן את המצות במפה או בכלי שיש בו קמח שמא ידבק הקמח במצה ואחר כך ישרה המצה במרק עם הקמח שעליה ויבא לידי חימוץ.
נ. וכן יש להזהיר לנשים העושות מיני מתיקה מסולת עם יין ודבש וכדי שלא ידבקו בכלי כשמבשלים אותם בתנור המה משימין סולת בכלי תחתיהן, ולא אריך למיעבד הכי שיש לחוש דילמא לא בשיל שפיר ויבא לשרותו במים או במי פירות עם מים והוי חמץ גמור מפני אותו הקמח, ואפילו ישפשפם היטב להסיר מעליהם פירורי הסולת שנדבק בהם לא יועיל בו כלום, ואפילו יזהר בעצמו שלא לשרותו במים אסור מפני שבשעת אכילה הרוק מחמיץ כמו שכתבו הפוסקים, ועל כן יש להזהירן בזה שישימו שמן תחתיהם במקום סולת ולא יכשלו באיסור חמץ כמו שכתבו הפוסקים.
טעם לאיסור טיחת דגים בקמח מצה ומעשה רב בזה
נא. וכבר באזנינו שמענו אבותינו סיפרו לנו שפעם אחת אשת חבר היתה מטגנת דגים בשמן, והמנהג הוא לטוח הדגים בקמח שלא ידבקו במחבת, ולפי שבפסח אין יכולים לעשות כן לקחה האשה הנזכרת מצה אפויה וטחנה אותה עד אשר דק כקמח והטיחה את הדגים.
ובעת ובעונה ההיא נכנסה שכינתה וראתה לאשה הנזכרת שהיתה מטחת הדגים באותו הקמח וחשבה שהיתה קמח ממש, למחר הביאו לה דגים לטגן וטחה אותם בקמח ממש וביני ביני נכנס בעלה וראה את אשתו שהיתה טוחה הדגים בקמח ויגער בה, והיא השיבה אמריה לאמר כזאת וכזאת עשתה אשת החכם אתמול ומה תצעק אלי, ויחרד הבעל חרדה גדולה וירץ אל בית החכם ושאל אל אשת החכם אם כנים הדברים שאמרה לו אשתו ותאמר לו חס ושלום מצה אפוייה היתה, ונשמעו הדברים לחכמי העיר וגזרו שלא יעשו עוד כן מפני מראית העין.
איסור עשיית כסנין בפסח מקמח מצה
נב. ומטעם זה ראוי להזהיר את העם שלא לעשות פת הבאה בכסנין הנקרא פשטידא ממצה אפויה דאתו למטעי ולומר דכי היכי דבשאר הימים עושות אותם מקמח או סולת הכי נמי בפסח.
דין קטניות בפסח ודין האורז
נג. וכן תראה שיש מן הפוסקין שאסרו האורז ושאר מיני קטניות לעשות מהם תבשיל אף על פי שהדבר פשוט בגמרא להתיר ואפילו הכי אסור דדגן מעשה קדירה וקטנית מעשה קדירה גזירה הא אטו הא, ויש להם על מה שיסמוכו מהא דאמרינן בפרק כל שעה, 43 רב פפי שרי ליה לבורדקי דריש גלותא לממחא קדירה בחסיסי ואמר רבא איכא דשרי כהאי מילתא בדוכתא דשכיחי עבדי, והעלו התוספות דחסיסי הוי קמח עדשים, אלמא אפילו דהוי מיני קטנית כיון דעבדי מזלזלי במצוות אין להתיר בהם, וכן אמרינן בסוף פ"ק דביצה דלבני ארץ ישראל דאית להו עבדי דמזלזלי אין כותשין אפילו במכתשת קטנה.
נד. והן עתה רבים הם עם הארץ ורובם אינן בני תורה יש לתפוס לאסור בכל מידי דדמי לדגן משום דמיחלפי, וביותר בקטנית האורז שאירע אחר שנבדק שלש פעמים יפה ונמצא בו גרעין חטה ושומר נפשו ירחק ממנו.
נה. ונכון להזהיר את העם גם כן שהשמן ושלקות וכבשים ודבש שאדם לוקח מן השוק שיקחום קודם הפסח ויניחם בכלי כשר כמו שכתבו הפוסקים, שאם יניחם לקנות עד הפסח יש לחוש שמא היו בכלי חמץ ועכשיו בפסח בלעו מן הכלי אגב מלחייהו ואסורים, וכל זה בשאין הדבר ידוע שנתערב שם חמץ אבל אם הדבר ידוע אפילו דליכא אלא משהו ונתבטל בששים קודם פסח חוזר ונעור ואוסר בפסח.
מנהג יראים להשתמש בפסח בשמן זית, ודין שמן שומשמין
נו. ולא מבעיא בידוע אלא אפילו במידי דשכיח כגון שמן שומשמין שדבר מצוי הוא שיש גרעיני חטים מעורבים בשומשמין ושורין השומשמין במים קודם כתישתן, מילתא דפשיטא הוא דאסור לאוכלו בפסח משום דאיכא משהו דחמץ ומשהו אין לו שיעור, והן עתה רבים מיראי ה' קדושיו אין ניאותין בפסח אלא בשמן זית בלבד וכן ראוי להורות.
פרטי דינים בענין אוכלין שנעשו בכלי חמץ
נז. והמרקחות והדבש שעושין מתירוש ויין מבושל וכל כיוצא בזה, אם נעשו בכלי שתשמישו תדיר כגון מחבתות וקדירות של כל השנה חיישינן להו לבני יומן ואסורים בפסח, אבל אם הם כלים מיוחדים לכך אף על פי שלפעמים מבשלים בהם פתיתי לחם עם דבש הוה ליה כאילו אינן בני יומן בודאי כמו שכתב הבית יוסף ז"ל, וכן בסתם כלים אינן בני יומן והוה ליה נותן טעם לפגם, ואף לדעת האוסרים נותן טעם לפגם בפסח אם נתבטל קודם הפסח אינו חוזר ונעור לכולי עלמא ולפיכך מותרים בפסח.
נח. וכל זה בדברים שאינן חריפין אבל אם הם דברים חריפין וכן מרקחות שיש בהם תבלין ביותר, וכן חומץ שנתנוהו בכלי שאינו בן יומו אסורים לפי שמחמת חריפותם משבחים הטעם הבלוע בכלים והוה ליה נותן טעם לשבח ועושים הכלים בני יומן ככתוב ביורה דעה סימן קכ"ב.
נט. ויין ושמן ודבש וכן בשר מליח שלא נזהרו במליחתן וכל כיוצא בזה מותרין משום דאחזוקי איסורא לא מחזקינן וכל שכן באיסור משהו דהוי מדרבנן, אבל בשר מליח וכן גבינה שמסתפקין ממנה וחותכים ממנה לפרקים בסכין שאינו מוכשר לפסח או שנמלח בכלי שנשתמשו בו בבצק או אפילו בפתיתין של פת שאי אפשר שלא ישאר שם חמץ אוסר הראב"ד והובאו דבריו בספר תמים דעים, וראוי לחוש לדבריו ומהיות טוב אל תקרי רע.
ס. ומי ששרה צמוקין קודם הפסח ובתוך החג הוציא מהם מים שרופים ואחר כך נמצא בצמוקים כמו עשרים גרעיני חטים או שעורים והיו בהם בקועים, אף על פי שנתבטלו בשישים כיון שהרתיחו הצמוקים בפסח חוזרים ונותנים טעם ואוסרים במשהו וחייב לבערו, ולא כמו שחשבו רבים דמים שרופים אנו אומרים קיוהא וזיעה בעלמא שהרי כתב הריב"ש סי' רל"ה דמים שרופים לא הוו זיעה לפי שכל זיעה היוצאת מן המשקין החמין הרי הוא כמשקים עצמם, עיין שם.
בדין דבש הבא מהנכרים לענין איסורי חמץ ונסך
סא. ועוד זאת אדרש לבית ישראל הקדושים, אשר הן רבים עתה המקילים בדבש של גוים ואוכלים אותה בפסח ומסתייעים מדברי הב"י שכתב סימן תס"ז, דבש של גוים אין מחזיקים בו איסור ואוכלים אותו בפסח דלמאי ניחוש לה, אם נתערב קמח בה מה בכך מי פירות הוא ואינו מחמיץ, ואם מפני שמא עירבו בה מים גם כן ומי פירות עם מים מחמיצין את הקמח, הנה חששא זו רחוקה היא לערב בה שני דברים וכולי האי לא מחזקינן איסורא ע"כ.
ואנחנו לא נדע מה יושיענו זה אחר דאיכא למיחש אולי עירבו בה קמח ויתנו מהדבש לאיזה תבשיל שיש בו מים והוה ליה מי פירות עם מים שממהרים להחמיץ ואדמבשל לה אחמועי מחמע, ועוד תן לי ערב שלא יערבו בה סלת שסתם סלת היא מחיטים לתותים וכבר אמרו בירושלמי סוף פרק כל שעה דרבי חמא הוה ליה דבש מזוייף בסלת ושאל לרבי מנא ואמר ליה צריך אתה לבערה, עיין שם.
סב. וכבר נתברר אצל הכל מפי הבעלי הדבש שכשמוציאים הדבש מן השעוה אי אפשר אם אין נותנים אותה בכלי מים חמין, ומי זה יערב אל לבו אחר כל זאת ללוש בה מיני מתיקה כאשר נהגו רבים מרבת בני עמינו, ולא דמו למים שנותנים ביין בשעת הבציר דמותר ללוש בו לפי כי המים ההם ניתנו ביין בעודו תירוש וכל שהיין תוסס נתבשלו המים והופג טעמן ונעשו יין מה שאין כן בדבש דאסור ודאי.
ומה גם כי כל מביאיה בגדו בה וכמה מהם הודו ולא בושו כי מפני רוב המים שנותנים בה נעשה רכה ונותנים בה קמח לעבותה, ורבים אומרים שליפות הדבש עושים כן ומקשה לבו יפול ברעה להכשל באיסור חמץ בפסח חס ושלום.
סג. וכל איש הישראלי יחוש על נפשו לבלתי אוכלה כי אם אותה המובא מהכוורת עם השעווה, והצנועים מושכים את ידיהם ממנה אף בשאר ימות השנה מפני שנחתומה מעיד עליה שעירבו בה דבש העשויה מתירוש שהוא יין נסך ובעל נפש היפה ירחיק ממנה.
לנהוג באחרון של פסח בחו"ל בכל חומרות הפסח
סד. ודע כי כל הנוהג בכל החומרות של חוקת הפסח אין לסמוך על מה שהקלו קצת מהפוסקים ביום טוב האחרון של פסח כי אינו נכון בעיני כמה מגדולי ישראל מדאמרינן פרק שלשה שאכלו, רב אשי עני ליה לאמן בלחישה כי היכי דלא ליזלזלו בהטוב והמטיב, ובפרק במה מדליקין אהא דאמרינן ספק דדבריהם לא בעי ברוכי פרכינן והא יום טוב שני ספק דדבריהם הוא ובעי ברכה, ומשני התם כי היכי דלא לזלזלו ביה, והכא נמי אם אנו מתירין כמה דברים שנהגנו בהן איסור בחג ביום טוב האחרון יזלזלו בו חס ושלום, וכן ראיתי רבים מיראי ה' אחזו בדרך ישרה זו ויאחז צדיק דרכם.
עד הנה הגיעו קצת משפטי ה' אמת בחוקת הפסח ויתר מהמה מבוארים המה בפוסקים הראשונים בארוכה, וכל חכם לב דורש לעמו לו בכח יגבר כאיש גבורתו לבאר אותם לקהל עדתו להרים מכשול מדרך עם הקדש ברוכי ה' אשר לא ידעו להזהר.
חובת הדרשה ולימוד הלכות פסח קודם החג
סה. ודרך חסידים הראשונים להיות דורש בשבת הגדול סדר ליל פסח על דרך קדש ורחץ וכו' מפני רבים מעמי הארץ כדי לזכותם ולהודיעם טעמם ונימוקם של דברים ואזהרת חיוב אכילת מצה מן התורה, כי הן רבים עתה עם הארץ שמזלזלים בדבר וכמשא כבד יכבד מהם ובמקום שאמרו לאכול כזית אכלו כפול הלבן זעיר שם זעיר שם, ולפי הדין לא עשו ולא כלום כי שיעור כזית הוי בחצי ביצה שיעור ט' דרהם כמו שהארכנו בפרקים שלפנינו כל דבר במקומו בס"ד.
ואשר לא שת לבו לדרוש בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום, הנה לפחות מיום העשור מצוה עליו לתור ולדרוש בהלכות הפסח לדעת שורשי הדינים וטעמם ונמוקם איתם לבלתי ילכד ויכשל באיסור חמץ, ואי לאו בר הכי הוא ילך אצל חכם וילמדהו דעת מה יעשה לצאת ידי חובתו אליבא דהלכתא הן בענין ארבע כוסות ואכילת מצה ומרור ויתר הדברים דלכתחלה כולי עלמא מודו דמצוות צריכות כוונה.
סו. וכן בענין ביעור חמץ אשר רבים כשלו ונפלו באיסור של תורה באין מבין, והבדיקה שהיא מדברי סופרים חמורה יותר משל תורה דחמורים דברי סופרים יותר משל תורה וחייב מיתה בידי שמים, וגם הביטול כי הוא מן התורה כמו שנאמר תשביתו שאור מבתיכם אין השבתה אלא בלב, וכמה רבים מעמי הארץ כי אין בהם תורה ולא ידעו לשון הביטול ולא ביטלוהו ועוברים עליו בבל יראה ובל ימצא, והמה לא ידעו שאפילו בלשון לעז יועיל הביטול רק שצריך לפרש כל אחד חמץ ושאור כמו שכתבו הפוסקים או שיקראו לחבריהם היודעים ויבטלו חמצם, וכל כיוצא בזה שגו כמה מהם על כי הסירו אזנם משמוע תורה ולא נסתה כף רגלם הצג בבתי מדרשות לשמוע בלמודים.
וכל האיש הירא אף כי אין דרכו בכך ביתר הימים, בימים האלה ובזמן הזה ירדוף כאשר ירדוף הקורא בהרים לבתי מדרשות לשמוע בלימודים ללמוד לשמור ולעשות ככל חקת הפסח את דרך עץ החיים.
טהרת העון בד' ימים קודם הפסח
סז. ונוסף גם הוא כי הימים האלה נזכרים ונעשים לטהר כל איש מחלאת צואת טומאתו, וכמו שבפסח מצרים היה ארבעה ימים קודם השחיטה כדי שכל יום ויום מארבעת הימים יצאו ממדריגה אחת של הטומאה ויכנסו אל הקדושה כי ארבע מדריגות המה בטומאה, אבי אבות הטומאה, אב הטומאה, ראשון, שני בחולין, ומיום העשור עד ארבעה עשר המה ארבעה ימים שיצאו כל יום ממדריגה אחת של הטומאה להכנס אל הקדש פנימה.
וגם הקרבן פסח היה מקחו בעשור מטעם זה להוציאו מעשר ספירות הטומאה ולהכניסו לעשר ספירות דקדושה וממתינים ארבעה ימים להשפיע עליו שם בן ד', כן עתה בפסח דורות רוח עברה ותטהרנו מבעשור לחדש בכח סגולת הימים ומעשה המצוות הנעשים לצורך החג הקדוש הזה מעשה ידינו כוננה נועם ה' עלינו ורוח טהרה משתלשל ויורד מלמעלה על נפשינו רוחינו ונשמתינו לטהרנו מזוהמתינו וטומאתנו ורוח נכון יחודש בקרבנו.
סח. וביותר יתאמץ כל איש הישראלי להקדיש עצמו כשחל להיות יום העשור בשבת הגדול שראוי להקדישו כולו לה' כי היום גורם להעביר גלולים וטומאות רצוצות מן הארץ, ויכולה היא שבת שתרחם בהצטרפות הגות לבו תבונות בהלכות חוקת הפסח וסיפור נפלאותיו יתברך במצרים להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו להיות לו מגן עזרו ומחטאתו יוטהר וישימו הצניף הטהור על ראשו ויסירו הבגדים הצואים מעליו והלבש אותו מחלצות, כולו הפך לבן טהור הוא מראות ברע.
וטהור ידים יוסיף אומץ באלו הארבעת הימים לבלתי הכשל בהם במקרה בלתי טהור כי לא טהור חס ושלום, והן לו בכח יגבר על יצרו ועיניו תהיין פקוחות אחרי טהרתו לבל יכשל בכל עון אשר חטא כי הוא עיקר הטהרה כמו שנאמר טהרתי מחטאתי, ובכן נעשה גופו כסא כבוד לשרות עליו קדושת הרגל הקדוש הזה כי מצא כדי גאולתו.
הרהורי תשובה לימים שקודם פסח
סט. ויתכן כי מטעם זה ייחסו יום העשור לשבת דרך מוסר השכל לומר כי ראוי לכל איש ישראל לקדש יום העשור כשבת כולו לה' כי בו ביום יצאו ישראל מעמקי הקליפות עשר ספירות הטומאה, ובו ביום בכל דור ודור כלה ופסקה זוהמתן של עם הקדש ישראל עם סגולתו יתברך והרשעה כולה כעשן תכלה בל יראה ובל ימצא ויהי נועם ה' אלהינו עלינו.
וכל הנפש אשר הוטמאה בצואת חטאות ואשמות תמצאן מנוחה נכונה בימים האלה לשוב אל ה' לבא אל המלך ולהתחנן לאל החנון המרבה לסלוח על כל דבר פשע על קל על חמור אשר הוטמאו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח ורוח עברה ותטהרם ומכל גילוליהם נפשם חפי"שה, כי כמו שהיינו שקועים במ"ט שערי טומאה במצרים ויוציאנו לרויה אל הקדש פנימה, כן האבות סימן לבנים לבא לטהר למצוא עזר כנגדו להשלים כל גילולי אשמותיו אשר חטא על הנפש בימים האלה ובזמן הזה.
וגם זאת תהיה בעוזריו אל האיש הירא וחדל מעשות הפ"שע, כי יאמר אין מן הראוי כי בימים אשר רוח הטהרה עומד אחר כתלינו לטהר זוהמתינו וטומאתינו כי אוסיף טומאה על טומאתי וזוהמה על זוהמתי על ידי חטאתי ועוני, ואיככה אוכל וראיתי כל אחי בית ישראל פסקה זוהמתן והן אני ככל הגוים ערלים אשר לא פסקה זוהמתן הטמא והטהור יחדיו לא תהא כזאת בישראל, ובכן יחרד האיש וילפת וירתע לאחוריו קודם הפשע ויתקדש בקדושת הפסח ולא ידבק בידו מאומה מן החרם.
סוד שבת הגדול
ע. ואשר בתעלומות חכמה וסודותיה סובר הרזים ויונק מסוד תנחומיה יכין להם להבין ולהשכיל אל הנעשה בשמים ממעל אשר אמרו בזוהר פנחס ז"ל, 44 תא חזי משכו וקחו לכם צאן מאי משכו כמאן דמשיך מאתר אוחרא לאתר דא משכו יומין עילאין לגבי יומין תתאין יומין עילאין אינון שס"ו כמנין משכו יומין תתאין זמנין דאינון שס"ה ובזמנא דאתנהירת סיהרא באשלמותא סליק אינון יומין שס"ה כמנין משכו חסר חד משכו יומין עילאין לגבי יומין תתאין למיהוי כולהו כחדא בחיבורא חדא ומאן משיך לון אינון עשר דלסטר ימינא דכתיב בעשור ע"כ.
הנה משם בארה כמה תועלת נעשה למעלה לייחד המדות העליונות וממילא נשמע כי תועיל מאד בנפש אישי ישראל הגורמים זה פה למטה ועשה פרי למעלה, ואשר להיות מודעת זאת אשר כל שבת הוא סוד מלכות שמים אכן שבת הגדול יורה על בן הבכור ז"א שאז הוא מתגדל ומתנשא בהתכנע הבכור בן השנואה טלה אלוה של מצרים שמקחו בעשור, ועל כי ז"א לו ירומם ויתגדל על ידי ה' חסדים בחינת מים המגדילין האילן כנודע מדברי הרב זלה"ה, על כן קראוהו שבת הגדול ולא שבת גדול כלומר ה' גדול כי על ידי הה' חסדים הוא גדול, אי נמי שבת הגדול רוצה לומר שבת של הגדול הוא הבכור בן הצנוע"ה שמאז התחיל ליגדל עד ליל התקדש חג הפסח על ידי כל הבחינות הבאים הקטנ"ים עם הגדול"ים ומערכה גדו"לה קודמת למערכה שניה יום קטנות ואיה סופר את המגד"לים כנודע לבאים בסוד ה' מגד"ל עוז מפני אויב.
מעלת שבת הגדול ואזהרה למזלזלין בכבודה
עא. ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל יקר תפארת גדולת שבת הגדול ומה נעשה בו בשמים ממעל ראוי לקוראו עונג בשמחה של מצוה יתר על שבתות השנה הן בכסות נקיה ובגדים חמודים כמועדי רגל, והן לכבד הבית במצעות הנאות כחגים וכמועדים לעשות ולתת יקר לתפארת יום הגדול הזה מפני הנס שנעשה בו.
והן רבים עתה עם הארץ ונשותיהם יותר מהם חיללו לכבוד ולתפארת היום הזה ובתיהם נוולי ישתוו והיה להם למשמרת ליום הכסא תפארת מושבם, ואת קדושת השבת הגדול פנו עורף ולא פנים ויהי מושבם בין תנור לכירים וכן לא יעשה כי יש בזוי וקלון ליום הקדוש חס ושלום, והאיש הירא יהא זריז ונשכר לצוות לתקן הבית נכון כמועדי רגל, וכן נהגו רבים מיראי ה' וחושבי שמו ועליהם נאמר כי מכבדי אכבד אז תתענג על ה' וכו'.
דיני תענית בכורות בי"ד שחל בשבת
עב. ואני טרם אכלה לא תעזוב נפשי לשאול ולדרוש לבאר משפטי יום ארבעה עשר שחל להיות בשבת שהוא חלוק בדיניו ומשפטיו ולא סדרים בדברי הפוסקים במקום אחד, על כן אערוך לפניך סדר משפטו ודינו בס"ד.
ארבעה עשר שחל להיות בשבת לענין תענית הבכורות, יש אומרים דאין להתענות כל עיקר דהואיל ואדחי אדחי מאחר שאינו אלא מנהג, ויש אומרים דמתענים ביום חמישי 45 מפני טורח שבת ויום טוב וכן הוא המנהג.
טעם לתענית בכורות וזמנה ע"ד הסוד
עג. ואף על גב דטעמו של דבר מפני הנס שהיה במכת בכורות ואם יתענו ביום חמישי הוא שלשה ימים קודם הרגל ואין זכרון לאותו הנס, אמנם אם תדע ותשכיל עיקר טעם תענית הבכורות לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה כי מלבד כי החיוב בזה הוא על הנס שעשה בו למכה מצרים בבכוריהם, הנה יש עוד טעם לבאים בסוד ה' על כי מודעת זאת כי הבן הבכור שני ממונים עליו חד דחיים וחד דמותא וכשפודה האב את הבכור מסלק מעליו אותו הממונה דמותא ויתקיים ממנא דחיים ויתחלש ממנא דמותא, ובזמן מצרים חזר להתעורר ממנא דמותא דבכורות וה' הכה כל בכור.
ולכן הבכורות מתענים עתה בערב פסח כי אז מתעורר הקליפה בעבור ביעור החמץ ומצא להתגבר כי הוא בכור בן השנואה ורב כל ממנן, ועל כן מתענים הבכורות להחליש חושים על ידי התענית ובכן נחלש ותש כח בכור בן השנואה, ומפני טעם זה יאותה להם להתענות אף כשחל להיות י"ד בשבת אף על פי שהרחיקו נגיחותיו על דרך קדמיה לרשיעא עד לא יקדימנך, ואם יתענו ביום שישי מעלי יתיר כי קרוב הוא, וגם כי יום שישי הוא כשבת עצמו כי הארת שבת כבר התחיל להתנוצץ יעיר בבקר יום שישי כמבואר בחלק א' בפרקי שבת שמטעם זה מאז הוא זמן קריאת שנים מקרא ואחד תרגום מיד אחר התפלה ע"ש.
עד. ולכן הנה מה טוב להבין ולהתענות הבכורות ביום שישי דהוי כשבת עצמו שהוא י"ד, ובכן יהיה נמצא הכנעה גדולה אל הרשעה כולה מכל הצדדין בעבור קדושת שבת כאמור, וממוצא דבר אתה תשמע כי אשר נהג להתענות בערב פסח מפני אסטניסותו אין מקום להתענות כשחל להיות י"ד בשבת וזה פשוט.
דיני ביעור וביטול חמץ בי"ד שחל בשבת
עה. וזמן בדיקת החמץ הוא ליל י"ג בליל שישי, והבכורות המתענים ביום חמישי יאותה להם לבדוק עודן בתעניתם מפני הטעם הנזכר לעיל כי בזה יהיה נמצא הכנעה גדולה אל הקליפה מכל הצדדים בכח חלישת החומר מהתענית, אכן אם קשה להם התענית רשאים לטעום מאומה קודם שיבדקו וזה מעלי יתיר מלהמציא בודק אחר דמצוה בו יותר מבשלוחו, ואף על פי שאמרו דאסור לאכול קודם שיבדוק היינו סעודה דאתי לאמשוכי וישכח מלבדוק אבל טעימה בעלמא שרי דלא שייך בה אמשוכי.
עו. ומבערים הכל לפני שבת ואין משיירין רק מזון שתי סעודות לצורך השבת, ושורפים את החמץ ערב שבת קודם חצות גזירה שמא ישהא אותה לשנה הבאה אחר חצות ולכן צריך לשורפו דווקא קודם חצות כדי שלא יחליף בשאר השנים כאמור, אכן הביטול לא יעשנו רק בי"ד ביום השבת אחר הסעודה מפני כי איך יבטלנו בי"ג והוא צריך לאותו דבר עדיין לאכול שתי סעודות של שבת.
דין עשיית מלאכה אחר חצות בי"ג שחל בערב שבת
עז. ויש מי שכתב שראוי להחמיר גם כן שלא לעשות מלאכה ביום שישי אחר חצות כשחל להיות י"ד בשבת כשם שאמרו לבער קודם חצות כדי שלא יטעו בשאר השנים וכן ראוי להחמיר גם כן בענין המלאכה, אך אינו אלא דרך חומרא בעלמא ואם אינו רוצה להחמיר רשאי.
זמן לישת המצות בערב פסח שחל בשבת
עח. ולענין לישת מצה של מצוה לשין בערב שבת גם כן אחר חצות, ואף על פי שרבים אומרים דבמוצאי שבת עדיף טפי משום צליית הפסח שלא היה דוחה את השבת והיו צולין אותו במוצאי שבת שראוי ללוש אותה בעונה ההיא וחביבה מצוה בשעתה, מכל מקום כל גדולי ישראל הסכימו לעשותה בערב שבת אחר שש כי היכי דלא ליתו לאיחלופי ביתר השנים, וגם כדי שיקדים לאכול מצה בליל פסח בתחילת זמנה דזריזין מקדימין למצוות, וכדי שלא ישנו התנוקות וישאלו, ומה גם דחיישינן איידי דטריד אתי לאקדומי מבעוד יום ונמצא מחלל שבת כמו שאמרו בריש כתובות 46 שמא ישחוט בן עוף, ובפירוש תניא בתוספתא ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין הכל מלפני השבת ואופה לו מצה מערב שבת וכו'.
מנהג התבשילין לערב פסח שחל בשבת
עט. ולענין התבשיל בשבת זו מנהג ותיקין לבשל בקדרות חדשות ומוכנות לפסח, ובכף חדשה מוציאין התבשיל מן הקדירה ומניחין בקערות של חמץ ואחר האכילה מקנחין אותם באצבע כמבואר בפוסקים, ויש נוהגים לאכול בשבת זו הכל במצה עשירה ומבערים החמץ מביתם מערב שבת מכל וכל, והואיל וקובעים סעודתם על המצה עשירה צריכין נטילה וברכת המזון כדין פת הבאה בכסנין כמבואר בדין סי' קס"ח.
סדר שחרית בערב פסח שחל בשבת
פ. ובשחרית של שבת יש להזהיר למזמר ולחזן שלא יאריכו בתפלה ושלא לאומרה בנחת פן יבואו להכשל באיסור חמץ חס ושלום, וכל שכן כשיש שמחה בקהל יבוטל השיר, וראוי להתחיל להתפלל תכף אחר שעלה עמוד השחר כי היכי דלא ליתו ליגע באיסור חמץ כמ"ש בס' החסידים סי' שי"ד.
דיני סעודה שלישית בער"פ שחל בשבת
פא. ולענין הסעודה השלישית רבו בה הדעות לפי שזמנה אחר המנחה ואז אינו יכול לעשותה ממצה אשר חכמים הגידו 47 האוכל מצה בערב פסח כבועל ארוסתו בבית חמיו, ויש אומרים שיעשנה בפירות או בשר ודגים, והנכון לעשותה ממצה עשירה כמנהג ר"ת, ואף גם אין זאת כי אם קודם שעה עשירית דאילו אחר שעה עשירית אף מצה עשירה אסורה, ומכל מקום בין המקיים אותה במיני פירות בין במצה עשירה נכון להזהר שלא יאכל אלא כזית כדי שיאכל בלילה מצה לתיאבון.