אור ברסלב
חמדת ימים ב חג הפסח › פרק ב - ביעור והגעלה - אפיית מצה - קמחא דפסחא

חמדת ימים ב· רבי בנימין ב"ר מאיר הלוי

חג הפסח · פרק ב - ביעור והגעלה - אפיית מצה - קמחא דפסחא

פרק א - ער"ח - קריאת הנשיאים - תוכחות

מנהג ישראל לבער חמץ כל שהוא ורמזו

א. כל ישראל קדושים הם המתקדשים והמטהרים, מנשרים קלו מאריות גברו לעשות רצון קוניהם ולאשר ולקיים מצוות החג הקדוש הזה בדקדוק עצום ורב בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם ואינם חסים על ממונם ואינם חוששים לטורח גופם לעשות משמרת למשמרת שלא לתת מקום לחיצוני חס ושלום, עד שכתב הטור באורח חיים סי' תמ"ב בשם הרא"ש אביו ז"ל להורות על הזריזות והזהירות הנמצא במצוה זו וזה לשונו, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב וכו' לא הארכתי לבאר הא במקום לישה הא שלא במקום לישה ולכתוב פירושיהם לפי שישראל קדושים וגוררין החמץ הנמצא אפילו כל שהוא הדבק בכותלי הבית ע"כ.

ביעור חמץ ורמזו

ב. והן עוד היום מחזיקין בה ברוב עוז ותעצומות ברוך אלהים, וכל עוד שמוסיפין כח בעצמם וידם פתוח להוציא הוצאות לקיים מצות ביעור חמץ יוסיפו תת כח ותגבורת לסטרא דקדושה והסטרא אחרא וקליפתו מהרה כעשן תכלה, כי כל ענין החמץ הוא רמז וכינוי לסטרא אחרא ואנחנו מבערים אותה שלא תדבק בידינו מאומה מן החרם ועל ידי כך נצא מעבדות לחרות דהיינו מעבדות הקליפות הנדבקים בנפשותינו ולהדבק בקדושה עליונה, וכן גם כן נעשה למעלה והקליפות פורשות מן הקדושה.

ביעור חמץ מן הכלים ע"י הגעלה וליבון ורמזם לביעור סט"א

ג. וכל מעשה העבודה אשר אנחנו עושין לחג הקדוש הזה שכללותם הם שלש בחינות, הא' בחינת תקון הכלים, הב' בחינת תקון מאכל האדם, הג' בחינת תקון הבתים והמושבות סובב הולך אל הכונה הזאת וכל אחד משלש בחינות אלו הם רמז תקון לדברים עליונים ונעלמים, כי אלמלא כי כל אלה הדברים לצורך הדברים העליונים הנעלמים לא היינו צריכים לעשות עניינים אלו בכל שנה ושנה, ואילולי כי כל דבר מאלו יש לו שורש למעלה לא היה כך בעולם של מטה, ולכן האיש הירא ילבב וכשיתעסק בכל אחת משלש בחינות הללו יפנה אל המעשה ההוא ומה נעשה בו בשמים ממעל וממנו יהיה תקון לנפשו.

ד. כי הנה האדם על ידי חטאו פוגם בעונותיו הרבים בכלים הקדושים והעליונים הנקראים כלי ה' ומשתמש בהם חמץ שהוא כינוי הסטרא אחרא כאמור ומכניס צלם בעולמות העליונים, הנה על ידי המעשה אשר יעשה כאן בגשמי להגעיל את הכלים במים רותחים ומעביר מהם החמץ כן יהיה ראשו השמימה בכלי ה' הטהורים והקדושים שיתעורר חסד אל הנקרא אל זועם בכל יום למאריהון דדינין שהם מים רותחים להכניע הקליפות, וכן על ידי מעשה הליבון לכלים שתשמישן על ידי האור אשר יעשה כאן בגשמי ופנה למעלה בכלים העליונים כלי ה' כי נבלע בהם החמץ על ידי האש סטרא אחרא אש זרה, עתה יתלבנו באש דקדושה עד שיהיו ניצוצות נתזין מהם כי כן האש המתקן אותם הוא עליון ומרומם דאיתמר עליה דזריק נצוצין לכל עיבר ובזה יהיו נטהרים.

ובאו חילוקים רבים בין אותם שבלעו הרבה לאותם שבלעו מעט מזעיר מבחוץ, וכן הדוגמא למעלה כי אף על גב כי הקליפה היא מתעוררת מפני מעשה הרע של התחתונים והיא עולה ומתאחזת בקדושה, אין דבר זה בהשואה אחת תמיד מפני כי לפעמים רבים אינה מתאחזת רק מבחוץ ולפעמים מתאחזת מבפנים.

אזהרה על הגעלת כלים ורמזה

ה. ועל הרמז הזה ראוי שהכלי הצריך הגעלה לא יתננו לאומן ללבנו עד שיגעילנו תחילה, לרמוז אל מימי חסד למאריהון דדינין ולהעבירם תחילה ואחר כך הליבון וכשלג ילבינו באש הקדושה, ומלבד זה גם לפי הפשט ראוי ונכון המנהג הזה לפי כי אין חום ליבון האומן מספיק לשרוף החמץ הבלוע בו ואין ההגעלה מועילה לה אחר כך מפני שהבדיל שנתן לו מחדש עומד עליו כמו טלאי וכן נוהגים רבים מאנשי מעשה והעידו שכך הוא מנהג האר"י ז"ל, אך ורק שיזהרו הנוהגים כן שאחר הליבון לא יתננו האומן במים שעושה בהם מלאכתו.

בירור החטים מן המוץ ורמזו

ו. ונשובה אל הענין כי כל מעשינו בטהרת הכלים האלו כוונתנו יהיה להתם ולכלה הדינים תקיפים והקליפות מעולמות ולהעביר ממשלת זדון מן הארץ העליונה, וכן בחינה השניה שהיא בחינת מעשה המאכל יפה נדרש על דרך זה, כי בירור החטים מהמוץ והתבן ומאכילת עכבר הדק היטב שם רמז שמפריד הקליפה מן החטה שהיא הקדושה ובזה גורם פירוד לסטרא אחרא שהם זכר ונקבה מוץ ותבן הנדבקין בחטה וכמו שאמרו בזוהר בפרשת בלק דף קפ"ט כי מוץ ותבן הם שני קליפות.

ולכן מלת חטה יש בה אותיות ח'ט'א שהם מורים על הסטרא אחרא הנדבקים בה' שבסופה, כי מפני כן לא היו שתי אותיות אלו בשבטים לפי שהיו שבטי יה והם עדות לישראל שאין בהם סטרא אחרא, אמנם בחטה אף על גב שהיא סטרא דקדושה רמה - יש בה אותיות ח"ט מפני שסמוכים אצלה מוץ ותבן שלה ואלו הם קליפות חיצוניות שבה.

ניפוי הקמח מן הסובין ורמזו

ז. וכן מעשה ההרקדה להוציא הסובין והמורייס הכוונה בזו להעביר שתי קליפות אחרות יותר דקות שנדבקים בקדושה למעלה, והנה נגד ארבע קליפות אלו הנאחזין בסטרא דקדושה כך נמצא קליפות הנאחזים באדם עו"ן אף משח"ית חימה כמו שאמרו בזוהר פרשת בא 21 וקליפות אלו הם נדבקים בנפש האדם, וכל התקונים שאנו עושים עתה בחג הקדוש הזה אשר צוה ה' לעשות הכל הוא לצורך האדם אשר על ידי מעשה המצוות אלו הוא יוצא בליל פסח מעבדות לחירות דהיינו מעבדות הקליפות הנדבקים בנפשו וכן גם כן נעשה למעלה, והקליפות הם פורשות עצמן מן הקדושה על ידי מעשה המצוות בכוונה זו למטה כאמור למעלה.

ובזוהר משפטים אמרו 22 כי צריך לברר את החטים מכל פיסול ועד דיתברר לא שריא יו"ד על ה' ואינו מתקיים כי י"ד על כס י"ה, שרוצה לומר כי מי"ד בניסן צריך שיהיה הכנה לחיבור שם י"ה וזה ימצא על ידי הבירור.

מנהג אנשי מעשה לעמוד ולשמר החטים משעת קצירה

ח. והנה מה טוב ומה נעים מנהג חסידים ואנשי מעשה שעושין לה שימור לשומרן משעת קצירה להרחיק מהם מים הרעים שהם הקליפות בל יראו ובל ימצאו, וחסידים ואנשי מעשה נהגו לילך הם עצמם אל השדה אל מקום הקצירה לראות הם בעצמם לקצירת חיטיהם שלא יהיה בהם שום חשש כלל ויהיה נקי מכל דבר הפוגם אותם.

כל הוצאות המועדים חוזרין בכפלים ורמז שנתן בזה האר"י

ט. ואף במקומות הרחוקים אשר קשה להם לילך לשם ולכן צריך לתת שכר למביאיהם ביותר, אל יחוש על ההוצאה כי כל אשר יוציא עליו יכפלו לו מן השמים, וכן מספר שלש אותיות אחרונות של מו"עד הם כפל המספר של האות ראשונה כמו שכתב הרב ז"ל, וזה בשאר המועדים וכל שכן בחג הקדוש הזה כי הכל לתועלת האדם לטהרו וללבנו מכל הקליפות ולהיות שמור מכל המזיקים ומכל הדינים כל השנה שראוי ונכון שלא יחוש על ההוצאה.

התעוררות להיות פזרן במצוות

י. ואשרי האיש כספו לו נתן לקוח את שפ"ר חג הפסח משופרי שופרי ולא חייש במעי"ה אין כסף נחשב להבל דמה וכל שהוא ביוקר מעלי יתיר, והרשב"י 23 היה נותן בהם סימן, חנם בלא מצוה כי הרשעה בהפקירא ניחא לה ואין ראוי לעם הקדש לעזוב מצוות קוניהם בשביל דמיה, ורבן גמליאל לקח אתרוג באלף זוז. 24

ובכסוי הדם אמרו, 25 במקום שאין לו עפר שוחק דינר זהב ומכסה בו, היה מהלך בספינה ואין לו עפר שורף טליתו ומכסה בו, וכל שכן בעסק מצוה נאה וחסודה זו אשר יש מן גדולי הפוסקים אשר החמירו בכזית מצה לילה הראשון להיות ממצה שמורה משעת קצירה ואף בשעת הדחק, ומי האיש ינבל בנבלותו לאבד טובה הרבה אשר בסגולת אכילת מצה כדינה וכמשפטה אשר נבאר במקומו.

הנזהר בפסח בכל חומרותיו סגולתו להשמר מחטא כל השנה

יא. ואשר יש סיפק בידו לעשות ככל חוקת הפסח וחומר שבו ואינו עושהו הרי זה כופה בטובה שהטיב עמו המקום ברוך הוא, ועל זה בעלי בתים יורדים מנכסיהם ולא עולים אשר יפרישו מממונם נדבה בפזור רב לכבוד ולתפארת הבגדים החמודים אל עצמם ואל בשרם וימעטו וישוחו, וזה עני קרא לעשות נחת רוח ליוצרם ויתנו כתף סוררת בפקודי ה'.

כי מהראוי למי שהטיב עמו המקום ברוך הוא חסדו ועשר ומצא און לו בעושר ובשפע רב שלא יהיה כפוי טובה בטובתו של מקום המעדיף טובו עליו ולשמוח במצוותיו, וביותר בעסקי חג הפסח כי כל הזהיר ומחמיר עליו ביותר הרי זה משובח וניקה מפשע רב ואת הצפוני ירחיק מעליו, כאשר קיבלנו מפי גבורת אור המופלא האר"י זלה"ה כי כל האיש השומר פסח כהלכתו על קל על חמור שהחמירו בו המחמירים לא יעדר דבר, ימצא עזר כנגדו ואין שלטון שאור שבעיסה ירתחנו וחדל מעשות הפשע.

דברי הזוהר בסגולת הזהיר מן החמץ

יב. והן הן הדברים הנאמרים באמת בזוהר פרשת תצא דף רפ"ב ז"ל רעיא מהימנא, מארי דפסחא בזמנא דשליט עלייהו ליל שמורים כולהו צריכי למהוי שמורים ונטורים מחמץ ושאור בכל שהוא וכל מאכלין ומשקין כולהו נטורין ומאן דנטיר להון מחמץ ושאור גופיה נטיר איהו לתתא ונשמתיה לעילא ואתמר ביה לא יגורך רע בגין דהא אתעביד גופיה ונשמתיה קדש קדשים ואתמר ביצה"ר וכל זר לא יאכל קדש והזר הקרב יומת, פסח דרועא ימינא דאברהם כסף מזוקק מאן דערב ביה עופרת משקר ליה הכי מאן דערב חמץ ושאור כל שהוא במצה משקר בחותמא דמלכא עכ"ל.

הנה משם בא"רה ככל דברי רבינו ז"ל אשר סגולת מצוה זאת תחילה וראש לפדיון נפש כל איש ישראל ונקדש בכבודו ואין לזרים איתו ויסגור ה' בעדו.

האוכל חמץ בפסח אין חוזר בגלגול ישראל

יג. ובעונש עובר על פסח אמרו בפרשת פנחס דף רנ"ד ז"ל, מחמצת מאי טעמא בגין דריחא דמותא אית תמן חמץ דכר מ"חמצ"ת נוקבא רגליה יורדות מות ברישא וסיפא דתיבה תשכח לה ובגין דא מאן דאכיל חמץ בפסח אקדימת ליה מותא בעלמא דין ובעלמא דאתי דכתיב ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל ע"כ, וביארו חכמי האמת שרוצה לומר שיכרת נפשו מעדת ישראל על בלי תגלגל גלגל גלגלתו בגלגול ישראל רק בבהמה או בגוים ערלים חס ושלום.

יד. ודורשי רשומות אמרו, כי נושא עון עובר על פסח כפשע בינו ובין המות במגיפה ביום חרון אף ה' כי כן חמ"ץ עולה במספר מגיפ"ה.

ולא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא את כל הקורות אותם וגם את יקר תפארת סגולתה של המצוה הזאת להקדיש ולהעריץ נפשות אישי ישראל וזר לא יקרב עליהם כאמור, אחרי הודיע אלהים אותנו מה ענין הרחקת וביעור החמץ והקרבת קדושת המצה מה היא ומה נעשה בה אשר היא מצה ומריבה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס דגל הסטרא אחרא ודגל הקדושה על כן ירים ראש, וזה בהטב הדק עד דקדוקה של חוט השערה על דבר שלא תמצא חרב היונה מנוח לכף רגלה להתאחז בקדושה.

טעם שלשין במים שלנו ע"ד הסוד

טו. ופקח עיניך וראה אשר חכמים החמירו לבלתי ילושו אפס במים שלנו, אשר מלבד פשטן של דברים על כי המה צוננים, עוד בו טעם לבאים בסוד ה' לעשות כוונים להרחיק הקליפה, יען אשר מודעת זאת כי במים בגשמי נמצא בהם מים הרעים כמו שאמרו בגמרא 26 ההוא בר שידא דאזיל לאתויי מייא אמר ליה אמאי אתעכבת אמר ליה עד דחלפו מים הרעים, ועל כן בא החיוב בכל מיני מים שלא ללוש בהמה עד שיעקרו אותם ממקומם ומשרשם כי כאשר המה נעקרים ממקומם מן השורש שלהם וישימו אותם בכלי המורה על סטרא דקדושה כמו שנאמר הברו נושאי כלי ה' המה מתקדשות ומתטהרות.

מנהג יפה שלא לשאוב מים שלנו ע"י עכו"ם

טז. כי על כן טוב ויפה שזר לא יקרב אליהן ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנעניים רק מצוה בו לשאוב מים בששון לשם מצה של מצוה בקדושה ובטהרה, והן מלה בלשונו לידחות מים הרעים המאררים ובאו המים החיים של הקדושה.

טעם שאין ללוש במקום השמש או ביום המעונן ע"ד הסוד

יז. וכן אמרו שלא ללוש במקום השמש ואפילו ביום המעונן מטעם אשר נודע כי השמש בחינת דין בסוד ששזפתני השמש ומה גם הענן וכל מגמתנו עתה לרצץ הקליפה ואין לעורר הדין והתגברות הקליפה חלילה.

טעם שאין להניח כלל בצק בלא עסק ע"ד הסוד

יח. כי על כן המשכילים יזהרו את אשר חכמים הזהירו שלא להניח הבצק בלי עסק אפילו ברגע קטון מפני הרשעה אשר משתאה ומבקש מקום להתאחז בסטרא דקדושה וכאשר מצא ימצא מקום כל דהו יתאחז שמה וקבע את קובעיהם נפש חס ושלום.

דיני לישת המצה ואפייתה

יט. והן רבים עתה עם הארץ ונמסרו המצוות בידם ואינם מטים אזן לשמוע דברי חכמים ואחזו שער השגיאות, ורבים לא השגיחו בכלי שלשין בו אשר לשין כמה עיסות זה אחר זה ואז פירורי העיסה שנדבקו בכלי מהעיסה ראשונה בלי עסק, וגם הידים של העוסק בעיסה נשאר הבצק דבק בידיו מהעיסה הראשונה.

כ. והאיש הירא ראוי להיות עיניו פקוחות על העושים במלאכה להיות ידיהם נקיות וכן הכלים, ומנהג ותיקין להכין להם שני כלים למדוד אחר העיסה הראשונה בכלי השני ולרחוץ ולנקות הראשון לחזור ולמדוד בו וכן חוזר חלילה, ואשר יש סיפק בידו לא יעבור מעשות ככה.

ואשר לו שצף כסף ולא השיגה ידו, על כל פנים לא ימיש מלהיות מגמת פניו ועיניו ולבו לנקות היטב הכלי בין עיסה לעיסה והידים ידי העושים במלאכה, וכן בסכינים שמתקנים בהם המצות לא ימיש משבת בגדר בשעת עשיה ואל יעזבם ואל יטשם עד אחר עשיה רק הוא יהיה עומד עליהם לחזור ולבקר תמיד הסכינין והדפים בכל עת ובכל רגע אשר לא ידבק בהם מאומה מן הבצק וינקה אותם במפה שרויה במים מהרה.

כא. ומגדולי האחרונים כתבו שהסדין שעשו עליו המצות בפעם ראשונה אין ליטלה עוד בפעם שנית, וכתב הב"י בשם אורחות חיים דצריך ליזהר שלא לנקוב במסרק אחד שתי מצות לפי שנדבק בו העיסה ומחמצת, וכתב הריק"ש שיש ללמוד זכות על מה שאין משנין המסרק שנוקבים בו המצות כי אחד נוקב את כולן ומתעסק הוא בעיסה לעולם, ואם שהה בין עוגה לעוגה פשיטא ודאי שצריך לנקרו.

כב. ולאדם אחד לא יתנו שני עיסות כי אי אפשר לאדם אחד ללוש שני עיסות ולהתעסק בהם כי אין ידיו מספיקות להתעסק בכל העיסה שלא יצא מידו החוצה קצת ואיכא חשש חימוץ, וכל כהאי גוונא אפילו בעיסה אחת כל שאינו קולטה אל תוך ידיו, וכבר מוסכם בפוסקים שהשהיות מצטרפות.

כג. וכתב מהרא"י בתרומת הדשן סי' קכ"ג דעסק גדול כגון בעיטת ידים בבצק והרידוד מבטל השהיות אבל עסק מועט כגון ניקור אינו חשוב עסק לבטל השהיות, ומנהג ותיקין לרשום עליהן בסכין כדרך שעושים במצות שמורות.

כד. וכן הזהירו הפוסקים שאין להעריך ולרדד עד שיגרפו התנור בתחלה כדי שיוכל לאפות מיד ולא ישהו אפילו רגע אחד כי הוא עון פלילי, ורבים מעמי הארץ לא חששו על זה יען כי רבים מתופשי התורה גם הם הקלו על עצמן ומהם יצאו אבות ומאבות תולדות, ומצאו און להם אשר אמרו על הרמב"ן שהיה לש בביתו מתחלה ושולח פתו לפורני רחוק יותר מעשרה וט"ו בתים, והם לא ידעו כי היתה שלא ברצון חכמים הגאונים וגם הוא נמנע אחר כך ומי שעושה כן גוערין בו בנזיפה, כי על כן יש לזרזן לאפות מיד ולא ישהו שצף רגע.

אזהרה שלא לשלוח מצות לתנור ע"י הקטנים

כה. ומה מאד המשכילים יזהרו לבלתי שלוח המצות אל התנור על ידי הצאצאים והצפיעות הקטנים אשר לא ידעו לבלתי התקרב אצל פי התנור בעת אשר האופה עסוק במלאכתו ולא יקבל מהם ושהייתם שם אסורה, ואמרו הפוסקים שהבית שהתנור בתוכו הוא חם ביותר ואפילו בפחות ממהלך מיל הוא מחמם ומכניסין עצמם שולחיהן בספק נפש יקרה תצוד, ודברים אלו מצוה להעשות על ידי גדול בר דעת להזהר.

אזהרה שלא יגעו מצות זו בזו בעודן לחות, ודין מצה כפולה ונפוחה

כו. וגם להזהיר את האופה שלא יגעו המצות בתנור זו בזו בעודן לחות, וחומר המצה כפולה וכן הנפוחה והשוכבות זו על גב זו בתנור שאסורות, ואם רדה מצה כפולה ונפוחה שאין לרדות עוד עמה שיש מחמירין שהמצות שנרדו עם אותו המרדה צריכין קליפה.

מנהג אנשי מעשה בעת רדיית הפת

כז. ומנהג אנשי מעשה להיות להם שני מרדות מפני החשש וגם להפוך המרדה בכל פעם, וטוב משניהם אותם האומנים הרודים כל המצות בידיהם, וגם להזהירו שלא ליטלה ממנו בשעה שאם יפרסו אותה ימשכו חוטין ממנה ואם נטלה כך שלא יחזירנה לתנור, ומנהג יראי ה' לעמוד עליהן להשגיח אם איזה מצה נכפלה קצת לשבור את הכפל קודם הפסח וכן עוברים על יד כל המצות, ומנהג מתוקן ומקובל וטוב ויפה הוא.

ויתר הדינים אשר בפרטים אלו אם נבא העי"ר לא נגיע לשליש ולרביע, וכל היד המרבה לבדוק ולהזהר בכל חוקותיו וככל משפטיו הרי זה משובח כי זהו עיקר גדול לשברון הקליפה שלא ימצא מקום להאחז בשום צד אפילו כחוט השערה, אשר על כן החמירו חכמים בו יותר מבשאר איסורים שביטולם בששים וחמץ איסורו במשהו.

התעוררות לפזר ממונו בקניית המצות

כח. כי על כל אלה אשרי הגבר לו ישים אלהים מעוזו ולא יקפיד על הונו, ואשר לא השיגה ידו כל כך יצטמק וטוב לו ביתר יציאות החג ויפזר ביותר בענין תקוני מאכלו אשר בו עיקר הכל בחג הקדוש הזה, ויפזר ונוסף עוד כדי להיות לו מצות עשויות כהלכתן וכמשפטם.

ולא כמו הבוערים בעם אשר עשו את הטפל עיקר ואת העיקר טפל וכמשא כבד יכבדו מהם עשיית המצה וחוששין לפיזור היציאה ובה יבערו ויסכלו בכמה מכשולים אשר לא ניתנו ליכתב, ויש אשר פנו עורף ולא פנים ויעזוב הכל ביד עבדו וביד אשתו אין רואה ושגיאות מי יבין ועושה אלה תקותם מפח נפש, והנזהרים ישמחו יעלצו כמו חלב ודשן תשבע נפשם לא ימוטו לעולם.

מעלת הנוהג בפסח כדעת המחמירין

כט. ומי ימלל גבורת האנשים הניגשים אל ה' הנוהגים בחג הקדוש הזה להיות כל מאכלם ויתר הדברים הנעשים בחוקות הפסח מוסכם מכל הפוסקים, ובדבר אשר ימצאו חולק לאסור איסר אף כי אין הלכה כמותו יחמירו על עצמן שלא לאוכלו שהרי אותו האוסר שויה לגביה חתיכה דאיסורא.

ל. ויש להם על מה שיסמוכו מההיא דפרק אלו טריפות 27 שאמרו על פסוק ולא בא בפי בשר פגול שרוצה לומר שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם, נראה דאף שהיתה מותרת הואיל ונפל בה ספק איסור לא אכלה, וכל שכן אם יהיה במאכל עצמו צד איסור שראוי להתרחק הימנה, והרי יש כמה דברים שנפל מחלוקת בין הפוסקים האחרונים הלכה כדברי מי זה אוסר וזה מתיר ובודאי כי יחזקאל היה מחמיר שלא לאוכלו שהרי אותו האוסר שויה לגביה חתיכה דאיסורא כאמור.

ולו הקשבנו למצוותיו יאותה לנו לשמור ולעשות בימי שנה בכל מין מאכל אשר יאכל שלא יהיה בו צד איסור כלל אלא שאין כל אדם זוכה לעמוד על עצמו בקיומו, אכן לשמונה ימים אלו אשרי הגבר שיאחז דרך צדיקים אלו לאשר ולקיים כל הלכות הפסח שלא יהיה בהם צד איסור, אין ספק כי לו יחדל פשע ונעשה גופו ונשמתו קדש קדשים ואין לזרים איתו.

אזהרה שלא לקנות מן החשוד על הדבר

לא. והנזהר בהם יאותה לו להיות עושה כל מאכלו וצורכו על יד עצמו או על ידי יהודי כשר שמדקדק בדבריו כראוי ושלא לקנות מהחשוד על הדבר, וזה הכלל כל החשוד על הדבר אין דברו נאה וחשו"דה.

אזהרה לבני אשכנז שלא להקל כמנהגי הספרדים בפסח

לב. וריב לי עם כמה מבני אשכנז הבאים משם לכאן הפוסחי"ם על שני הסעיפים והקלו על עצמם להיות עושים כמנהג הספרדים מום פס"ח ועור מן הבא בידם וזה אשר לא כדת של תורה, ומשנה שלימה שנינו 28 נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם, וחייבים לשמור ולעשות ככל הלכות הפסח אשר נהגו אבותיהם בני אשכנז כדאמרינן בפסחים ריש פרק מקום שנהגו 29 דבני ביישן נהוג דלא אזלי מצור לצידון במעלי שבתא ואמר להו ר' יוחנן כבר קבלו אבותיכם עליהם שנאמר שמע בני מוסר אביך.

כמה חלוקי דינים בגדרי המנהגים ואופן התרתן

לג. ואף כי לפי הדין אין הבן חייב לנהוג חומרת חסידות אביו אלא אם כן עשאו פעם אחת בחיי אביו או אחר מיתתו דהשתא הרי קבלה על עצמו ובלאו הכי לא שייך בזה משום שמע בני מוסר אביך כמו שכתבו הפוסקים, אכן בדברים שכל העיר כולם נהגו כך בודאי חלה עליהם ועל זרעם וחייבים לעשות ולהתנהג על פי סייגים וגדרים של אבותיהם, ובני ביישן שאמרו אינו שם איש אלא שם מקום כמו שכתב הריב"ש סימן שצ"ט, ואם ירצו להתיר אין מתירין אליהם כמו שכתב הרשד"ם ביורה דעה סימן מ'.

לד. אמנם היינו דווקא בדברים חמורים כמנהג האשכנזים שחוששים לחשש חוזר ונעור, אבל לדברים דמחמת פרישות וחסידות ואינו אלא מילתא יתירתא כגון מנהג אנשי מעשה האוכלים מצה שמורה משעת קצירה כל ימי הפסח, מסתברא דלא מקרי סייג ואינו אלא מילתא יתירתא ואם רוצים לאכול ממצה שאינה שמורה משעת קצירה יש להם התרה, אך להקל בלא התרה אין טעם להם מידי דהוה אתעניות שלפני ראש השנה, והנוהגים שלא לאכול בשר ויין מי"ז בתמוז עד תשעה באב שחלקו רבוותא יש אומרים דאין להתיר להם ויש אומרים דסגי בהתרה ובשעת הדחק יש לסמוך למתירים בהתרה כאמור, אכן בלא התרה נחש כרוך על עקיבם חס ושלום.

להחזיק יד עניים קודם פסח ל' יום

לה. וראוי לראשי עם קדש אשר כביר מצאה ידם לאשר ולקיים כל חוקת הפסח להיות עיניהם פקוחות על צער בת רבים מבני עמינו אשר לא השיגה ידם לאשר ולקיים מנהג אבותיהם ודלפה נפשם מתוגה אשר אין מחזיק בידם, וראוי לעשירי עם לאמצם ולהחזיק בידיהם מאשר המה עושים לצורכם, כי מה בצע אשר הן יתן בקולו קול עוז ארבע צווחות בליל התקדש חג כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח וכו' אחר אשר הדלת סגר אחריו ואיזה מקום מנוחתו של דל והלך ואפס מקום כניסתו.

והנכון להיות כל איש צור"ר בצרת העניים האומללים קודם לפסח שלשים יום לתת להם איש כפי אוכלו כסף נפשות ערכו לצורך חג הקדוש הזה, אשר כל עדת בני ישראל המה שוו בשיעוריהן בתוקף הנס וכל הנעשה בו יחד עשיר ואביון.

טעם שנזכרו מתנות עניים תוך פרשת הרגלים

לו. ומטעם זה באה מצות לקט שכחה ופאה באמצע פרשת הרגלים, למען דעת כל עמי הארץ עשירי העם להיות מגמת פניהם על עניי עמו ברגלים על כי אין פרנסתם רק שכחת הלקט זעיר שם זעיר שם ואין הקומץ משביע את הארי להוצאת מועדי רגל כי רב הוא.

ועל כן יתנו עינם ולבם עליהם ברגלים לסומכם ולתומכם יותר משאר הימים ולהתנהג עמהם בחגים ובמועדים מעין לקט שכחה ופאה מכל אשר קנתה ימינם להפריש ממנו חלק לעניי חלכאים מן המובחר והטוב כי חלק העניים הוא חלק גבוה כמו שנאמר, וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה' שהוא חלק האומללים מאנין תבירין דיליה, וכל שכן לעניי בני תורה אשר המה בבחינת שבתות וימים טובים דלית להו מדילהו כלום, אשר נפל החיוב על כל איש ישראל לשים עיני השגחתו עליהם לתומכם ולסעדם כל הימים כאשר הארכנו בפרק א'.

מעשה הצדקה בנסים המצרי שאירע בעיה"ק ירושלים

לז. ואני שמעתי מפי זקנים מעשה היה בירושלים בשנים קדמוניות אשר היה מנהג שם שהרב הוא היה מחלק מעות ופרס כל אחד ואחד קודם חג הפסח, וכמו כן היה מחלק קופה של צדקה לעניים וצנועים בעלי תורה, ובימים ההם היה שם בירושלים איש אחד חסיד וחכם וצנוע מאד וילחץ עני בענייו, ובהחלק הקופה לא זכר הרב את האיש ההוא וישכחהו, ויהי כי הקיפו ימי ניסן ובא מועד ואין כל מאומה בידו ויקומו כל בניו וכל בנותיו ויאלצוהו לאמר מה לך נרדם, הנה יום בא לה' הגיע זמן ביעור החמץ ולמה נמות לעיניך כי לא נעשה כפ"שע הזה לאכול חמץ בפסח, ויהי כי אלצוהו יזל מים מדלייו ויתן את קולו בבכי על דלותו וצערו.

ויהי כי הרבה והפציר בתפלה ותעל שועתו אל האלהים ויפן ה' אל צעקתו, ויחר אף ה' על העיר להשחיתה מקול שועת העני החסיד ההוא בהתעטף ברעב ומרחם אין, עד שעמד אליהו בתפלה לפניו ולהשיב חמתו מהשחית ויאמר ה' ה' אל רחום וכו' אל תשחת עמך ונחלתך, אנכי ארדה נא שמה ואשימה עיני עליו אחלצהו ואכבדהו כי לא בפשע ולא במרד שכחוהו אלא מפני צניעותו כי רב הוא.

לח. והנה החסיד העני ההוא קם מכרוע על ברכיו ויצא אל רחוב העיר וירא אליו אליהו ז"ל ונתן לו שלום והחזיר לו שלום וישאלהו האיש לאמר מה תבקש, ויאמר לו אין איש מאסף אותי הביתה ואם נא מצאתי חן בעיניך כבדני נא לאוספני בתוך ביתך בפסח הזה ואנכי אתן את שכרך, ויען החסיד העני לאמר בא ברוך ה' בטוב בעיניך שב, אתה תהיה בביתי עד אשר תחפוץ רק הודיעני נא מה שמך כי יבא דברך וכבדנוך, ענה אליהו ויאמר לו זה שמי רבי נסים המצרי וקח נא את הכסף וטבוח טבח והכן, ויקח החסיד העני את הכסף ויבא אל ביתו שש ושמח ויספר לאשתו את כל הדברים האלה ויצוום על כבוד האורח לאמר כי זקן ונשוא פנים הוא ומראהו כמראה מלאך האלהים והזהרו בו.

לט. ויהי היום ערב פסח אמר החסיד אלכה נא ואראה את האיש האורח ואקראנו לבא כאשר דבר, ויסובב את כל העיר בשוקים וברחובות וישאל לאמר הידעתם וראיתם את האיש האורח ר' נסים המצרי, ויענו לאמר לא ידענו ולא שמענו את שמו בלתי היום מפי כבודך, ויחפש בכל העיר ולא מצא עד שנתן אל לבו החסיד לאמר, אכן נודע הדבר כי לית דין בר נש רק אליהו ז"ל ועל כן קרא שמו נסים המצ"רי על שם הנס שנעשה לי לכלכל את דברי חג הפסח כמשפט שנעשה על נס ישראל במצרים, ומיתר הכסף אשר נשאר ביד אותו החסיד לא חיסר כלכלתו תמיד כל הימים.

מ. ולרב של העיר ירושלים בליל התקדש חג הפסח בא אליו בחלום בחזיון לילה איש מראהו כמראה מלאך האלהים ויבלהו בלהות לחונקו, ויצעק אליו לאמר מדוע ככה עשית לשכוח את החסיד העני ההוא וכפשע ביניכם ובין המות כי העלה חרון אפו יתברך עד להשחית לולי אליהו ז"ל עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית ויפן אל העני ברחמים להחזיק בידו, ויהי בבקר ותפעם רוחו וישלח ויקרא את העני ההוא וישאל מחילה לבל ימות ויספה בעון ההוא, ומאז קבל על עצמו לחפש ולפשפש אחרי כל דל עני והלך הצנוע להחזיק בידם לתומכם ולסומכם.

חיוב בני העיר בקמחא דפסחא

מא. כי על כל אלה מאז היה לחק כל בני עיר ועיר מדינה ומדינה לקנות חטין לחלקן לעניים לצורך פסח קודם לפש"ע שלשים יום, וכל מי שדר בעיר י"ב חדש צריך ליתן בזה, ואפילו העני שלא ישב שם שלשים יום ואין נותנים לו חטים אפילו הכי נותנים לו מצה לאכול ימי הפסח על כל דבר פשע אשר

יפשע חס ושלום לאכול חמץ בפסח באשר יחסר לו ואין כל מאומה בידו.

מצוה להשאיל זל"ז כלי הלישה ומקום אפיית המצות

מב. וגם לאותם אשר השיגה ידם די כלכלתם ואפס מקום אליהם לעשות המצות בביתם, מצוה על כל אחד מאישי ישראל להשאיל כלים כשרים ומקום בבית תנורם ולעוזרם ככל הבא מידם כי כל עדת ישראל ערבים זה לזה ואם חס ושלום יכשלו באיסור חשש חמץ על בלי היות למו מקום וכלים ראויים כשלו איש באחיו חס ושלום.

וגדול שבכולן המאכיל עניי בני תורה על שולחנו בחג הקדוש הזה אשר כולו מלא חסדים, כמו שהוזהרנו לומר בליל התקדש חג כל דכפין ייתי ויכול וכו' מה שלא נעשה כפסח הזה בשאר מועדי רגל כאשר כתבנו טעמו בפרקים הבאים בס"ד.

ציונים והערות לפרק ב

21) זוהר בא דף מ"ב ע"א. 22) זוהר משפטים דף ק"כ ע"ב. 23) עי' זוהר תרומה דף קכ"ח ע"א. 24) סוכה דף מ"א ע"ב. 25) חולין דף פ"ח ע"ב. 26) חולין דף ק"ה ע"ב. 27) חולין דף ל"ז ע"ב. 28) פסחים דף נ' ע"א. 29) פסחים דף נ' ע"ב.

תוכן העניינים

חמדת ימים ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה