חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד
מסכת פאה · פרק ו מא
(מה) ב"ש אומרים הפקר ובה"א אינו הפקר כו' כשמיטה הרע"ב ותוס' י"ט הביאו הירושלמי דמפרש טעמא דב"ש דיליף לה הפקר מפאה וב"ה ילפי לה משמיטה וב"ש ס"ל תשמטנה ונעשתו מיעוט דוקא זה לעניים ולעשירים אבל הפקר לעניים אבל לא לעשירים ע"ש יש להקשות ירושלמי אירושלמי דבמס' שביעת פ"ה משנה ג' תנן לוף שעברה עליו שביעית ר' אליעזר אומר אם לקטו עניים את עליו לקטו ואם לאו יעשה חשבון עם עניים ומפרש בירושלמי דר' אליעזר ס"ל כר' יהודא דאמר לקמן פ"ט מ"ח דהעניים אוכלין אחר הביעור ולא עשירים הרי דס"ל לר"א גם בשביעית רק לעניים הותר ולא לעשירים. וכבר נודע דר' אליעזר שמותי הוא וכ' הראשונים מובא בתשו' חתם סופר סי' קמ"ח בחלק או"ח דהוא מתלמידי כ"ש והתפאר שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם ע"כ וא"כ ע"כ גם ב"ש ס"ל דשביעת לא הותר רק לעניים א"כ למה איצטרכו ב"ש ללמוד הפקר מפאה ואמאי לא יליף לה ג"כ משביעת כמו ב"ה דהא לדדהו בשביעת ג"כ לא הותר רק לעניים וגם קשה איך קאמר בירושלמי דב"ש ס"ל דרק בשביעת הותר לעניים ולעשירים כנ"ל והא ר"א תלמידו ס"ל דלא הותר בשביעת רק לעניים וע"כ גם ב"ש כן ס"ל. ומזה נראה לענ"ד ראיי' למה שכתב הרמב"ן בחידושי תורה בפ' בהר סיני ומבואר בכסף משנה בפרק שביעי הלכה ג' מהל' שמיטה ויובל וז"ל פירוש כל שלקטו הפירות משדות אחרים מן ההפקר אלה הם העניים. ועשירים בעלי השדות עצמן שלקטו אותן מן השדות שלהם בהפקרן ע"כ ולפי"ז לא קשה מידי דהעניים ועשירים שנשנו בשביעת אין פירושן רק אנשים אחרים ובעלי השדות אבל לעולם לדעת ר"א הוי שביעית הפקר בין לענים ובין לעשירים כל שאינו משדות שלהם ושפיר איצטרך לב"ש ללמוד הפקר מפאה וא"ש:
(מו) שם הר"ש מביא משם ירושלמי דר' יוחנן ור"ל פליגי בטעמא דב"ה דר"י ס"ל דכיון דב"ש יליף לה הפקר מפאה דריש ר"י אותם מיעטא דוקא פאה לעניים ולא לעשירים אבל הפקר בין לעניים ובין לעשירים ולפ"ז לא יליף לה ב"ה הפקר משמיטה כלל אבל ר"ל ס"ל דב"ה משמיטה יליף לה והנפקא מניה אם מפקיר לישראל ולא לנכרי או לאדם ולא לבהמה דלר"י גם לב"ה הוי הפקר כיון דהוי לעניים ולעשירים אבל לר"ל דב"ה יליף לה משמיטה א"כ אינו הפקר עד שיהי' מופקר לנכרים ולבהמות ג"כ ואמר ר' אבין לשון מתני' דייק כר"ל דקתני כשמיטה משמע דמשמיטה יליף לה לב"ה. ונראה דזה ג"כ דעת הרמב"ם בפ"ב מהל' נדרים הלכה ט"ו דכתב המפקיר לעניים אבל לא לעשירים אינו הפקר עד שיופקר לכל כשמיטה משמע דס"ל דהפקיר לישראל ולא לנכרי לאדם ולא לבהמה אינו הפקר דהרי מסיים בלשונו כשמיטה וכדתנן במתני' ואילו הי' ס"ל לרמב"ם כר"י דלאו משמיטה ילפי לה ב"ה רק ממיעוטא דכתיב בפאה ולפ"ז ע"כ צ"ל דלשון כשמיטה לאו דוקא במתני' וכמש"כ הר"ש אליבא דר"י א"כ לא הי' לו לרמב"ם לחזור ולשנות לשון המשנה שנכתבה שלא בדיקדוק. אלא ודאי דפסק כר"ל. וזה נכלל בלשונו שסיים כשמיטה וא"ש. נמצא הדין מוסכם דהפקר לישראל ולא לעכו"ם לאדם ולא לבהמה אינו הפקר עד שיופקר לכל כשמיטה אבל עכ"פ הא מבואר בירושלמי דאי ילפי' לה משביעת צריך להיות מופקר אף לבהמות כשמיטה ובשמיטה פשיטא לי' לירושלמי דצריך שיהי' מופקר לאדם ולבהמה ותימה לי על מה שכ' הרמב"ן בפי' התורה בפ' בהר וז"ל ומצאתי לרש"י שכתב במס' פסחים וז"ל וזהו ביעורם שמפקירם במקום דריסת רגלי אדם ובהמה אולי חשב הרב שצריך שיהי' מפקירן גם לחיה ולבהמה לקיים בהן ואכלו אביוני עמך ולבהמה ולחיה אשר בארצך והפליג עכ"ל הרמב"ן ואיך אמר הרמב"ן על רש"י שהפליג באומרו שצריך להפקיר שביעת גם לבהמה ולחיה הרי כן מבואר בירושלמי הנ"ל וצ"ע גדול לדעתי ענייה:
(מז) שם משנה ב' העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים בש"א אינו שכחה ובה"א שכחה וכתב הר"ב דפלוגתתייהו בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה או בצד הגדיש כו' ושכחו שם שב"ש אומרים אינו שכחה שהרי זכה בו וב"ה אומרים שכחה והא דתנן לקמן במתני' העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו מודים שאינו שכחה זהו כשלא הניחו אצל גפה וגדיש ע"כ וכן כ' הרמב"ם בפירושו והמל"מ בפרק ה' ממתנת עניים הביא דעתם דס"ל דלב"ה בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ההנחה אצל הגדיש הוי סיבה שיהי' שכחה עיי"ש בטעם הדבר ויבואר לפנינו:
ונסתפק המל"מ לדעת זה אם נטל עומר להוליכו לעיר והניחה אצל עומר שישבו סאתים דקיימ"ל דאינו שכחה ואיכא שני טעמים חדא משום לא חשיב לקחתו עומר שאתה יכול ליטלו כאחת יצא עומר שיש בו סאתים שאין ניטל בב"א ועוד משום דכתיב עומר ולא גדיש ועומר שיש ב' סאתים הוי גדיש והנה לפי טעם הא' אין זה גדיש וממילא לכ"ע אינו שכחה אך לטעם הב' הוא מחלוקת ב"ש וב"ה והאריך עד שפשט ספיקו מהא דמס' ב"ב ד' ע"ב דעומר שיש בו סאתיים תורת עומר ותורת גדיש עליו והיינו משום דלכל מילי דין עומר יש עליו רק לאם שכחו דינו כגדיש ממילא לענין אם הניח אצלו עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר כ"ע מודי דאינו שכחה דלענין זה אינו חשיב עומר שיש בו סאתים אלא כעומר ולא כגדיש:
ולולי שאינו כדאי הי' נראה להיפוך בדין זה דאם הניחה אצל עומר שיש בו סאתים הוי שכחה לפי מה דקיימ"ל כב"ה בהניחה אצל גפה וגדיש. כמו שאבאר. דהנה עיקר סברת הרמב"ם והר"ב דבעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר הנחה אצל הגפה ודומיו הוא סיבה שיהי' שכחה ואי לא הניחו שם רק בכל מקום בשדה לא הוי שכחה כבר תמהו כל חכמי לב. והתוס' י"ט רוצה לומר דעומר שלא הניחה אצל דבר מסוים הגרם ששכחה הוא משום שלא הניחו אצל דבר מסוים נמצא שלא היתה שכחה אלא מחמת דבר הגורם וקרא כתיב ושכחת מעצמך ולא מחמת דבר אחר הגורם אבל בהניחה אצל דבר מסויים ושכחה הוי שכחה בלא גורם ולהכי הוי שכחה. והמל"מ רוצה לומר דכיון דעיקר הטעם בנטלו להוליכו לעיר דהוי שכחה משום דזכר בו אם הניחה אצל דבר מסוים קצת כגדיש וגפה נמצא שלא נטלו להוליכו לעיר אלא להניח במקום אחר ידוע לו ומשו"ה אם אח"כ שכחו הוי שכחה אבל בשלא ידוע כוונתו הראשונה להוליכה לעיר במקומה עומדת אלא דלפי' שעה הניחה ולהכי אינו שכחה אלו דבריהם ז"ל וכבר העיד המל"מ בעצמו ששני הסברת האלו דחוקים ולא נתקררה דעתו דמל"מ בטעמים אלו:
והנראה לעניות דעתי הקלושה בסייעתא דשמיא דהנה כבר הבאתי לעיל באות (מ"ד) דקשיא להו לראשונים הר"ן ורמב"ן מובא דבריהם בשיטה מקובצת אהא דאמרי' בשדה שכוח מעיקרו הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה משום דזכתה לו שדהו כיון דעומד בצד שדהו א"כ עקרת כל תורת שכחה דכל מי שימלא שדהו עומרים יאמר תזכה לי שדי וממילא דלא יהי' שכחה ותירצו דודאי כל זמן שלא נקרא עליו שם שכחה כלל לא שייך זכייה כיון דממוניה הוא ולא שייך זכיי' אלא במידי דאינו שלו ולהכי קודם ששכח הוא וקודם ששכחוה פועלים א"כ הרי נכנס לכלל שכחה ושפיר שייך בי' זכייה ובזה אמרי' דזכור ולבסוף שכוח אינו שכחה ומבואר בסוטה מ"ה הטעם משום שזכה בו ותיקשו דאיך שייך זכייה כיון דע"כ מיירי קודם ששכחוה פועלים דאל"ה בלא החזיק ג"כ לא הוי שכחה משום דקנתה לו שדהו כנ"ל וע"כ דמיירי קודם ששכחוה פועלים וא"כ איך שייך קניה בדבר שהוא שלו ותירץ הרמב"ן וז"ל התם נמי כיון דיהיב דעתי' להכניסו עמו ולהגביה כדי שלא ישכחנו כמי שנכנס לכלל שכחה דמי וזוכה בה ע"כ לשון רמב"ן ונראה לענ"ד להסביר דברי רמב"ן אשר המה סתומים הנה אי איכא עומר בשדה אשר בעל השדה ירא שישכח אותו יש לו שני דרכים מה לעשות שלא ישכיחנה א' שיקח העומר וינחנה בצד דבר שבטוח שלא ישכח כגון גפה וגדיש או שיקח בקר או כלי ויניחנה בצד העומר דאז הוי זה לו כעין סימן שמאחר שלא ישכח בקר וכלים וכן הגדיש בטוח שלא ישכח ג"כ המונח אצלו וזה תקנה אחת קלה אבל יש עוד תקנה והוא שיטול העומר אצלו כדי שיהי' בידו עד שילך לעיר ונמצא תמיד עמו ובזה בטוח שלא ישכחנה ותקנה זו חמורה וכבדה וטרחא גדולה שישא בידו תמיד העומר עד שיגיע לעיר ולפ"ז אם החזיק ונטל עומר בידו כדי להוליכו לעיר מסתמא עומר זה מעמדו ומצבו בענין שראוי לשכחה. וכדי שלא ישכיחנה עשה התקנה הכבדה ולא סגי לי' בעשיית תקנה הקלה שיניחנה אצל דבר שאין לו שכחה מסתמא העומר זה הוא באופן שתקנה זה לא מהני ליה ומעמדו ומצבו גורם שאף בכה"ג ישכחנה וכיון דלית לי' שום תקנה שלא ישכיחנו רק שיחזיקנו בידו. א"כ העומר זה ודאי ראוי לשכוח ממילא אמרי' דכל הראוי לשכחה כשכחה דמי וכמו דאמרי' בעלמא חולין ע"ג גבי ידות הכלים וכיון דכשכחה דמי שפיר חל עליו שם שכחה ושפיר מצי זכו ביה בהגבהתו זה נ"ל סברת הרמב"ן ובזה א"ש טעמא דהר"ב ורמב"ם הנ"ל דדוקא כשהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו סתם ושכחו א"כ אמרי' דבשעה שהחזיק ועשה תקנה כבדה נתגלה שירא לנפשו שודאי ישכיחנה ולא מהני לי' שום תקנה ממילא שפיר אמרי' דקנה וזכי בה ולכן לא הוי שכחה אבל כשהניחו אחר שהחזיק בו להוליכו לעיר סמך לגפה וגדיש לבקר ולכלים א"כ בהנחה זאת נתגלה שהניחו אצל דבר שודאי לא ישכח כדי שיהי' לו סימן שלא ישכחנו א"כ איגלאי מילתא למפרע שבשעה שהגביהו לא הי' עדיי' שם שכחה עליו דלא הי' ודאי ראוי לשכחה דנימא בי' כל העומד לשכוח כשכוח דמי דאילו הניחה מיד אצל גפה וגדיש ג"כ לא הי' ראוי לשכחה כמו שעשה בסוף וכיון דלא הוי ודאי ראוי לשכחה ממילא לא מצי זכי בי' בשעה שהגביה דאין תורת שכחה עליו ולהכי הוי שכחת לב"ה כנלע"ד ולפ"ז נראה דאם הניחה אצל עומר שיש בו סאתים כיון דעומר זה אין לו שכחה ומסתמא הניחו לעומר שהגביה סמוך לזה כדי שיהי' לו סימן דכמו שלא יהי' שכחה לזה כן לא ישכח העומר שהניח ממילא לא זכי בי' בהגבהתו וכיון דלא זכי בי' שפיר הוי שכחה כנלע"ד:
(מח) שם משנה י"ח אם אמר הרי תני קוצר ע"מ מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה וכתבו כולם הטעם משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה והגאון בתוס' רע"ק איגר כ' ע"ז וז"ל קשה לי דמה צורך לזה לו יהי' דבעלמא תנאי קיים הא תנאי לא שייך אלא היכי שעושה מעשה על תנאי שבהם לא יתקיים התנאי לא יתקיים המעשה כמו מקדש ומגרש ומוכר על תנאי אבל הכא עם מי מתנה ומה שייך לתלות קצירה על תנאי דאיך שייך לומר דאם לא יתקיים התנאי לא יהי' הקצירה קצירה וצ"ע עכ"ל ולע"ד נראה דהכי פירושו דהוי ס"ד כיון דתנן ברישא הקוצר בלילה והסומא יש להם שכחה ואפ"ה אי הי' מתכוונים בקצירתן ליטול רק את הגסין ולהניח הדקין אז אין להם שכחה אפי' לדקין משום דבאמת הי' רצונו ליטול גם הדקין אלא שמניחו כדי שילקטו איש רואה או הוא עצמו ביום וכמש"כ התוסי"ט הרי דאם בכוונה מניח לאיזה סיבה לא הוי שכחה א"כ הו"א דה"ה אם אומר בתחילה הרי אני יכול לקצור במתנות ולהשגיח שלא אשכח אפי' קלח אחד רק לאיזה סיבת חפזון אומר מה שאני שוכח אני מניח שאטול לאח"כ כשאפנה מטרדותי והוי ס"ד כיון שהי' יכול להשגיח שלא ישכח ורק בכוונה משייר ואינו משגיח על השכחה הוי חמינא דיהי' כאילו קצר חצי שדהו והניח בכוונה החצי אחרת ולא יהי' שכחה וכמו בסומא ובלילה ולזה אשמיענן דלא מהני התנאי דבשלמא בסומא ובלילה התם אין השכחה מחמת עצמו אלא דבר אחר הגורם כיון שהוא סומא או בלילה ולכן נעשה השכחה ולא הוי שכחה וכמו שכ' התוס' י"ט לעיל משנה ב' אבל הכא דהשכחה מחמת עצמו אף שהתנה עליה והוי אמינא דהתנה שלא יהי' קצירתו אלא קציר חצי שדהו ומה ששכח לא יהי' חשיב שכחה אלא כאילו הניח חצי שדהו לקצור ולזה אשמיענן דלא מהני תנאו דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה דכל מה ששוכח מחמת עצמו בלי גורם דבר אחר חשיב שכחה ולא מהני עליו תנאי דגזירת הכתוב הוא דאעפ"י שאם רוצה לקצור ולהניח חצי שדהו לקצור למחר מותר מ"מ לא יוכל להתנות שמה שאינו ק צר וישכח יהי' כאילו לא התחיל לקצור ולא יהי' עליו דין שכחת קמה משום דהוי מתנה עמש"כ בתורה וא"ש: